ירושלים האחרת

הודעה לתשקורת:

ירושלים האחרת ו-02 לינק מתאחדים. בשבוע בו נסגר כלי תקשורת ירושלמי החלטנו, שני תאגידים רבי עוצמה שכמונו, להניח יריבויות עסקיות בצד ולפעול במשותף בעמוד הפייסבוק של ירושלים האחרת.
העיסקה סוכמה היום אחר הצהריים על ידי נציגי שני הצדדים לאחר משא ומתן בצ’אט של פייסבוק. ח”י הצדיקים שעשו לייק לעמוד החדש של 02 לינק הוזמנו לעבור לעמוד של ירושלים האחרת בתמורה לביקור בדירת רפאים (מבחוץ) וחצי מנה שווארמה ב”השמן”.
מו”ל “ירושלים האחרת”, עכברתול שוקן-ליבנה בירך על העיסקה: “בימים קשים לשוק התקשורת אין לי ספק שהמהלך יסייע לצמיחה של קבוצת עכברמו”ל מדיה, הצפויה לצאת להנפקה בבורסה הלובית ברבעון השני של 2014″.

עובדי שתי החברות נפגשו במזנון של יגנה מול העירייה לחגיגה צנועה שכללה את מיטב התפריט של יגנה- מרק עדשים, מרק שעועית ואורז עם שעועית. לחגיגה הצטרף שחקן העבר של הפועל ירושלים בכדורסל, גרג קורנליוס, המבקר בארץ. תמונות וכיתוב- במדורים החברתיים במקומוני העיר המובחרים בשישי הקרוב.

המערכת מבקשת להודות למו”ל הנדיב, הרחמן והמסור שלנו, עכברמו”ל, אשר התקין לנו וידג’ט ובו אפשר סוף סוף להזין את כל מקורות ה-RSS שאני עוקב אחריהם. אחרי מות גוגל רידר (שגם ככה היה מסורבל ולא כיפי)  אני סוף סוף יכול לרכז במקום אחד את כל רשימת הקריאה שלי, רובה ירושלמית כמובן. שלוש קריאות כיפאק היי לעכברתול!

שבוע אחרי החגים הלאומיים ורגע לפני יום ירושלים המתרגש עלינו, כמה מחשבות על ימי התקומה.

הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין יום העצמאות זכו בשנים האחרונות לכינוי “עשרת ימי תקומה”, מעיין גירסה לאומית לעשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ויום כיפור, ימים של חשבון נפש, זיכרון וחג. סביב ימים אלו הולכות ונרקמות מסורות חדשות: ערב זיכרון אלטרנטיביים, טקסי מעבר והבדלה בין תוגת יום הזיכרון לשמחת העצמאות, מעמדי הקראת מגילת העצמאות וערבי לימוד ושיח.
לצד יוזמות מבורכות אלו מסתמנת בשנים האחרונות מתקפה הולכת וגוברת נגד מהותם של ימים אלו. הקריאות לבטל את משלחות התלמידים ומסעות הקצינים לפולין אינן חדשות אך אליהן מצטרפת ביקורת נגד טקסי הזיכרון לשואה בבתי הספר. מילים חביבות על המבקרים: פולחן מוות ופורנוגרפיית שואה. הפרויקט המרגש “עוד מעט נהפוך לשיר” המושמע בגלי צה”ל מדי יום זיכרון בעשור האחרון זכה לכינוי “גירסה מעוותת של כוכב נולד המוכרת לנו מוצרי הנצחה”, ציור תמים של דגל ישראל בין ילדים הוכתר בתור “הציור הלאומני של הבת שלי”, השוואה בין נורמת העמידה בצפירות הזיכרון ובין פולחני האבל בצפון קוריאה, לא פחות, ועוד היד נטויה.
שתי המגמות מבקשות להציב חלופה להבנייה הממלכתית רווית הפאתוס של ימי הזיכרון ויום העצמאות. אולם בעוד המגמה הראשונה מבקשת להוסיף על הקיים, המגמה השנייה מבקשת לעקרו מן היסוד. קריאות אלו מגיעות בדרך כלל מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, מה שפעם היה אזוטרי ושולי הולך ותופס לעצמו מקום נכבד יותר בשמאל הישראלי.
אודה שגם בעיני התכנים הממלכתיים אינם מושלמים: כמות המליצות והפאתוס יכולות להכניע גם את הפטריוט הנלהב ביותר, לא יזיק להכניס לנאומים מעט צניעות ולהמעיט בהבטחות יהירות של “לעולם לא עוד”, שרבוב האיום האיראני הוא זילות זכר השואה והדיון על תכני המסעות לפולין חשוב מאין כמותו, אך מכאן ועד להיסטריה מכל גילוי סממן לאומי הדרך ארוכה.
אם השמאל הישראלי תאב חיים ושלטון ומבקש לחזור ולהיות רלבנטי למציאות החיים הישראלית עליו להפנים את מה שברק אובמה הפנים היטב בביקורו אך לפני חודש: לא יהיה ניתן להניע את הרוב בציבור הישראלי לתמיכה בתהליך שלום מתוך עמדה המכחישה את זהותו הלאומית.
אובמה הדגים היטב בנאומו שאפשר וצריך לדבר על סיום הכיבוש מבלי להזדקק למילה “אפרטהייד”, שאפשר לדבר על שתי מדיניות לשני עמים מבלי למחוק את ייחודה של ישראל כמדינת העם היהודי, שאפשר להחמיא לדמוקרטיה הישראלית התוססת ולא לשלוף מול כל הצעת מחוק מימין את המילים “פשיזם” ולערוך השוואה לשנת 1939, שמותר לדבר על זכותה של ישראל להגנה עצמית מבלי לצייר את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה, שאפשר לכבד את מסורת ישראל וחגיה מבלי שזה ייחשב לו כניסיון כפייה דתית שיהפוך אותנו ל”איראן- טאליבן”, שאפשר לדבר על עוול ואי-צדק שאנו גורמים מבלי להפוך את ישראל לסיבה לכל חוליי העולם וצרות המין האנושי.
הגיע הזמן לאפסן את הרוע וההתנשאות, על השמאל הישראלי לשבת בתוך עמו, להפסיק להוציא עצמו מן הכלל ולכפור בעיקר. רק כך יוכל לשוב ולהיות כוח משמעותי ולרבנטי בחברה הישראלית.

פוסט אורח מאת: עכברתול

באוקטובר 2013, כשתגיעו לקלפי בביה”ס הקרוב לביתכם כדי לבחור את ראש העיר ואת הנהגת העירייה של ירושלים, אני רוצה שתשתמשו בדימיון שלכם לפני שאתם בוחרים איזה פתק לשים בקופסה.

אם מועמד א’ יבחר, כיצד תראה העיר עוד 5 שנים?
אם מועמד ב’ יבחר, אתם יכולים לדמיין איך יראו החיים שלכם בעוד 5 שנים?

בירושלים מתנהל מאבק גדול מאוד בין האור לחושך. זה תמיד היה, אלא שהפעם אנחנו מתחילים לנצח.
לאחרונה וסוף סוף – מי שקובע מה יבנה פה ואיך הוא לא רק האתוס הפוליטי של ממשלות ישראל אלא גם תושבי ירושלים. אולי בעיקר התושבים. זה שינוי תפיסתי שאנחנו לא רגילים אליו.
זה ושיתוף הפעולה עם הנהגה ערכית שבאמת באה להביא שינויים מפיחים בירושלים תנופת התחדשות בלתי נתפסת בגודלה.
תתחילו לסנן את כל השקרים שמורחים אתכם בעיתונים. אם אתם לא מירושלים, בואו לפה ותראו מה קורה בעיר הזאת בעצמכם.
אל תתנו לעיתונאים חולניים ומרירים מ”הארץ” לעצב לכם את תפיסת העולם.
בואו תראו בעצמכם מה קורה בעיר הזאת. דברו קצת עם אנשים שחיים ועובדים פה, תראו מה הם חושבים – ולא כלמיני פלצנים חסרי ערך שעובדים במערכת התעמולה האנטי-ישראלית אומרים לכם.

ירושלים מחלימה מהר.
מכל בחינה אפשרית.
חלוקת התקציב חכמה ומקצועית הרבה יותר פתאום. התנהלות כספית חכמה ובריאה יותר פותחת מפשירה כספים אדירים שהיו קפואים במשך הרבה מאוד שנים ומזרימה הרבה מאוד כסף לעיר.
תקציב התרבות, הניקיון והחינוך כאן גדל באיזה 1000% מאז ימי לופוליאנסקי.

אגב, ירושלים תמידה היתה מעצמה ישראלית בייצוא תרבות, גם ב-15 השנים החשוכות שלנו ועל אף חוסר התמיכה מהעירייה. ב-4 השנים האחרונות התמונה משתנה והתרבות והיצירה מקבלות הרבה, הרבה יותר כסף – פי איזה 10 יותר (נעשו בעיר עשרות פסטיבלים וארועים ופרוייקטים עם אמנים מקומיים בהצלחה מרובה). כמובן היצירה והתרבות הירושלמית העשירה כמעט ולא זוכה לשום התייחסות מצד התשקורת התל-אביבית כי היא מאיימת עליה.

משקיעים במשפחות צעירות

התחלנו לארח מרתון בינלאומי, ואף אחד לא מת בו.
בונים לנו בתים. ובונים ובונים ובונים ובונים כי הרבה אנשים רוצים לגור פה. זה דבר טוב, זה לא דבר רע!
מאריכים את בגין דרום עד גילה. זה עולה מלא כסף אבל זה יחסוך לנו את הפקקים בבוקר.
גם מתחילים לרבד פה את העיר לאט לאט (בעיקר בזכות דודו).
כרגע בונים רובע עסקים בכניסה לעיר. שתבינו, הדבר הזה הוא פסיכי בגודלו – 350-400 אלף מטר רבוע של שטחי עסקים ומסחר. זה ה-מון!!!!!!
וראיתם באיזו מהירות הדבר הזה צומח? הדבר הזה יוסיף 30 אלף מקומות עבודה ל-30 אלף שכבר נוספו מאז שגירשנו את משטר העסקנים החרדי.
זה שינוי בלתי נתפס בגודלו.

משקיעים במערך התחבורה

וגם התפיסה של ההנהגה לגבי העיר והתושבים משתנה.
צריך להודות על האמת, אם ניר ברקת היה משחק SIMCITY הוא היה מלך בזה.
ועובדים פה על עוד מקומות עבודה. הועדה המחוזית לתכנון ובניה אישרה כבר להקים פארק הייטק בצומת אורה.

לכו לפאקינג מרכז העיר ותראו מה הולך שם. גם שוק מחנה יהודה בשיא הפריחה שלו.
העסקים שם, שעד לא מזמן אכלו לעצמם את התחת עם כפית, מתחילים לפרוח.
ואם זה לא מספיק מגניב בשבילכם אז תעופו לת”א, יא חבורה של טרנסג’נדרים קוקסינלים מעזה. סטודנטים בכיינים נאחסים חראות.

חיי תרבות עשירים ותוססים

חיי הלילה מתעוררים מתרדמת ארוכה, ויש מלא הופעות טובות, יש לנו את תאטרון המקור הטוב הכי טוב בארץ ואם אתה סטודנט מזדיין אז אתה יכול ללכת ל-4 הצגות ב-99 שקל, העיקר רק תבואו יא ערימה של קקות, רק תפסיקו להתבכיין כבר יא חבורה של נקניקים סטודנטיאליים מסריחים.

ממשיכים לקדם את התרבות היוצרת בירושלים

ומי שזה לא מספיק טוב לו מוזמן לעלות על מטוס ולקפוץ לערב פרוע בדיסקוטק הברלינאי הנודע “הכניסה לשאול: פי הטבעת”.

ויש לנו גם הרבה מאוד פסטיבלים לא רעים בכלל (שמכניסים הרבה כסף גם למזרח העיר, דרך הסוחרים בעיר העתיקה. וזה דבר טוב).
והעיר תומכת בהם הרבה יותר מבכל עת בעבר.

לא רק שרופאים אומרים שארועים קיטשיים טובים לבריאות, אלא שהם גם מביאים כמויות גדולות של תיירים לעיר, ותיירים זה אנשים שמכניסים הרבה כסף לסוחרים ולמוזיאונים בעיר העתיקה.

צמיחה שלא הכרנו בנפח התיירות הנכנסת לעיר

וכן, כסף זה טוב – אנחנו אוהבים כסף, אנחנו צריכים כסף כדי שנוכל לשכור לנו דירות במיליון וחצי שקל כי זו עיר יקרה.
והמחירים גבוהים עכשיו בכל מקום, ולמי שרוצה לגור בזול אני יכול להציע אחלה מקומות בגליל, בנגב או ביהודה ושומרון.
זה כיף לראות את זה – אפילו ברמה הזעירה, גופים עצמאיים מכל הסוגים והגדלים יחד עם העירייה מקדמים פה תוכניות יזמות ומחברים בין עסקים – מאלה ההכי קטנים ועד לעצומים. תבינו, אלה דברים שלא היו פה אי פעם קודם.
אני מרגיש שאשכרה עושים משהו עם הכסף שלי, ואני משלם פה הרבה ארנונה.

יוזמות סטארט-אפ מקומיות בצמיחה

אגב ילדים, סוף סוף יש בישראל עיר אחת ראשונה שתהיה מוכנה לפחות בערך לקראת רעידת האדמה הגדולה שממשמשת לבוא. ירושלים היא העיר הראשונה שהתקינו/מתקינים בה מערכות התרעה נגד רעידות אדמה בבתי ספר – בכ-130 מהם. תחשבו כמה ילדים מתים זה יחסוך.

שלא תהיה פה אי-הבנה, העירייה היא עדיין גוף חורק ומעצבן. כמו כל גוף ציבורי שמסובסד ע”י מיסים. אבל היא לא דומה לשום עירייה קודמת שהיתה לנו.

לא צריך לדבר רק על דברים מדכאים כמו רעידות אדמה כדי לראות את זה, יש גם הרבה יותר יופי סביבנו לאחרונה. העיר הרבה יותר נקיה, פתאום יש פחי זבל ברחוב (פחי זבל!!! פעם זה היה דבר כל כך נדיר בירושלים). וכל הזמן שותלים עצים, והעצים האלה צומחים יפה.
שומרים פה על הרחובות והכבישים מתוחזקים לא רע (לאט לאט מרבדים את העיר הודות לשליחים כמו דודו ואתם שכותבים לו מה לתקן, ובזכות תושבים שאכפת להם מספיק להרים טלפון ולצלצל ל-106), ואי אפשר להתכחש לזה שהעיר נראית ללא היכר הרבה יותר טוב מבימי החושך של עולמרט ולופוליאנסקי.
מי שמשלה את עצמו שהעיר תמשיך בצמיחה המואצת הזאת עם ראש עיר חרדי הוא מטומטם ומפגר כמו ערימה של טיפשות. אין הרבה אנשים כאלה טיפשים.

ירושלים גם נעשית ירוקה יותר ויפה הרבה יותר. אנחנו כבר עכשיו הופכים לעיר הרבה יותר ירוקה. פתאום יש לנו מלא עצים יפים בכל מקום. הרבה עצי אלון. שמתם לב?
הכל בריא יותר. אותם יודעים שמפתחים את עמק הצבאים ב-20 מיליון שקל? יהיה שם פארק גדול למשפחות, ואנשים שמבינים בדברים כאלה מפתחים שם פרוייקט לשיקום עדר הצבאים.
אנשים, בפעם הראשונה בונים כאן פארקים ושומרים עליהם! עד עכשיו זה תמיד היה הפוך.
סוף סוף יש לנו הנהגה שמבינה את החשיבות של פיתוח בר-קיימא. סוף סוף יש לנו עירייה שמבינה את משמעות המילים האלה בכלל.

חוץ מזה, עוד מעט מסיימים לבנות את מרכז שרובר, שזה משהו עצום עם בית קולנוע ענק ואולם הופעות או משהו שיפעל 7 ימים בשבוע, וזה פה ליד הבית שלי. זה אדיר. 20 דקות ברגל מאיפה שאני גר יש לי את לב סמדר, את הסינמטק, תאטרון החאן ועכשיו גם יהיה לי את מרכז שרובר עם איזה 7 בתי קולנוע ואולם קונצרטים.
עכשיו רק צריך לבוא עם בולדוזר ולגלח את “מוזאון הסובלנות” ולהכניס קצת תרבות גם למרכז העיר ולא רק לדרומה.
עכשיו בונים גם את סינמה סיטי. ואם לראש העיר ולשר האוצר שלנו יהיו קצת יותר ביצים גם הוא יפתח בשבת. אבל זה כנראה לא יקרה.

בונים לנו גם ארנה, והיא אשכרה עוד מעט מוכנה. עכשיו רק חסר לנו להחליף את ההנהלה של הפועל.
לא ברור לי למה, אבל יהיה לנו אפילו פורמולה 1 בעיר. אין לי מושג איפה הם יתקעו את זה.

חוגי העשרה וספורט במחיר שווה לכל כיס

היום (שישי) השיקו את מתחם הרכבת. פתיחה חגיגית למדי – אחרי 120 שנה שזה היה תחנת רכבת, עכשיו זה משהו אחר לגמרי. עכשיו זה יהיה מתחם בילויים ענק באחד המקומות הכי יפים בעיר. סוף סוף עושים משהו רציני עם המקום הזה ומנצלים את המיקום המושלם שלו כמו שצריך.
כשיהיו לי ילדים יהיה להם סקייטפארק ענק לשבור בו את כל העצמות.
יהיה לי גם איפה לשחק איתם כי בונים פה יותר ויותר פארקים.

החיים הקהילתיים בעיר בפריחת שיא. בשנים האחרונות קמו כאן קהילות עסקיות שמטפחות יזמות ויוצרות הזדמנויות עסקיות ומקומות עבודה להרבה אנשים (רשתות חיות כמו JBNF, סיפתח, פרזנטנס, ההאב PICO שנפתח בתלפיות ואחרות). התושבים עובדים ביחד כדי לשפר את העיר – אנחנו העיר עם ההכי הרבה גינות קהילתיות לנפש.
פתחו פה מרכז תעסוקה לחרדים (!!!). אני מגמגם מהתרגשות כשאני מנסה להעלות את המילים האלה על בדל שפתי.

שלל תוכניות פרוייקטים לפיתוח יזמות מקומית

שלל פעילויות לציבור הפלורליסטי בעיר

יש לנו עכשיו את פארק המסילה, אחד הפארקים הכי יפים בארץ (בעיקר בגלל הסיפור שלו), וזה איזה פאקינג 15 קילומטר. עובר דרך איזה חצי מהשכונות בכל דרום העיר. הפארק הזה הוא בעצמו סיפור מדהים פרויקט שהתחיל מיוזמה של כמה תושבים פרטיים (כחכוח יוסי סעידוב שיעול). דבר כזה לא קורה בהרבה מקומות בעולם. זה קורה בערים מאוד מיוחדות.

יש לתושבים כוח רב יותר מול העירייה. המנהלים הקהילתיים הופכים לגופים חזקים שמשפרים את איכות החיים בשכונות רבות בעיר. 250 תושבים שאכפת להם התמודדו השנה בבחירות דמוקרטיות כדי לשרת את השכונה שלהם בהתנדבות.
שמתם לב שיש בקולנוע יותר סרטים על ירושלים? זה בגלל שהתחילו להשקיע פה ביצירה וקולנוע. היום אחד מכל חמישה סרטים שנעשים בישראל מצולם בירושלים – פעם זה היה כלום בפיתה.

אני רוצה גם להזכיר לכם את השלג שקיבלנו בשנה שעברה. הוא לא דומה בכלל לשלג שהיה פה בשנים האחרונות, וזה יכול רק להעיד על השלג שעתיד לבוא.

המנהלים הקהילתיים מעצבים מחדש את חיי הפנאי של הקשישים במרחב העירוני

לראשונה מאז קום המדינה משקיעים פה בצורה משמעותית בערביי העיר. העיר השקיעה מאות מיליוני שקלים בתשתיות, בחינוך ובשירותים הקהילתיים של מזרח העיר.

אבל העירייה גם הרסה 90 בתים לא חוקיים – בתים שנבנו בצורה לקויה כל כך עד שסיכנה את חיי המשפחות שבנו אותם.
תראו. זה ידוע היטב שישראל מתחרדת – 35 אחוז מהחרדים בישראל גדלו במשפחות שאינן חרדיות.
זה לא משנה מאיפה אתם בישראל, המדינה שלנו מתחרדת.
אבל!!! בירושלים? 27% מהירושלמים שגדלו בבית דתי חזרו בשאלה.
דווקא כאן בירושלים, החרדים בורחים מהעיר במספרים גדולים יותר משל החילונים (תודה לך יוקר מחיה, אתה הברירה הטבעית שלנו).
דווקא כאן בירושלים, העיר שהעיתונות התל-אביבית עסוקה בלתקוף ולשנוא כבר 30 שנה, דווקא פה בירושלים למרבה הפלא התמונה הפוכה לחלוטין.
הסבירות שהילדים החילונים שלך יחזרו בתשובה ויתחרדו נמוכה יותר בכל מקום אחר בארץ מאשר בירושלים. אם אתה חרדי, הסבירות שהילדים שלך יהפכו לחילונים כשהם יגדלו היא הכי גבוהה בארץ.

לפני 5 שנים דרשנו וקיבלנו מערכת שקופה יותר. העירייה הנוכחית עשתה הרבה יותר השנה מכל עירייה אחרת בארץ בתחום הזה.
אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים לבעוט את כל העסקנים מבניין העירייה כדי לרפא את ירושלים. מגיעה לנו מערכת שמתנהלת על פי אמות מידה אתיות, בצורה שקופה ובעיקר אחראית.

בעוד שנה ירושלים תקבל במתנה את מרכז המיחזור הראשון בארץ להפרדה ומיון של הזבל שאתם מייצרים. במקום לייצר הרים של אשפה (כי זה מה שבני אדם הכי טובים בו) נמחזר 40% מהזבל שלנו. בכך אנחנו מצטרפים לרשימה קטנה של ערים ירוקות שנותנות השראה לערים רבות אחרות בעולם. אנחנו נמחזר 40% מהזבל שלנו.
מישהו היה יכול לדמיין דבר כזה לפני 5 שנים? שיהיה לנו כסף למותרות כאלה?

תאמינו בזה, זה אפשרי – המדיניות הציבורית שלנו משתנה. העירייה מתחילה להיות אחראית יותר, בשבילנו. אנחנו מתחילים לעבור מעידן של מחיקת בתים בעלי חשיבות היסטורית לטובת בתי קיט של חוצניקים עשירים, אל עידן של שמירה על דפי הסיפור שלנו כעם. זה מתבטא למשל בפרוייקט שחזור בית הכנסת “תפארת ישראל” שנבנה לפני 150 שנה והוחרב בידי הירדנים הנבלות ב-1948.

תחשבו איזה עוד דברים יהיה אפשר לעשות כשתהיה לנו יותר השפעה על לאן הכסף שלנו הולך (והוא כבר הולך להרבה מקומות טובים).

כאמור, בנו פה מרכז לתעסוקת חרדים. כן-! אני יודע, גם לי המשפט הזה לא מסתדר בראש. וזו לא הפעם הראשונה שירושלים מעודדת תעסוקה בקרב אנשים בעלי מוגבלויות.

תשמעו לי יא חבורה של נבלות – יש לנו ראש עיר פנטסטי. הרבה יותר טוב ממה שאפשר היה לדמיין שנקבל, ועדיין תמיד יש מקום לעשות עוד – אבל כשאני קורא את התלונות וההתבכיינויות המפגרות שאנשים כותבים עליו בפייסבוק (למה אין תחבורה ציבורית בשבת / אין פה מספיק תרבות / תשקיע יותר בסטודנטים) אני חוטף טרפה ואני רוצה לשבור משהו על מישהו. אני רוצה לשבור מישהו על משהו, ואז אני רוצה לשבור מישהו על מישהו.

יש פה שינוי מגמה פסיכי בגודלו.
תראו במה זה מתבטא. סוף סוף, סוף סוף אחרי 15 שנה של שקיעה עגומה – לפתע יש לנו עליה בכמות הילדים החילונים בבתי הספר, ולא ירידה. העיר שלנו מבריאה.

אין לנו, הציבור השפוי של ירושלים (חילונים ודתיים לא-חרדים), שום אופציה אחראית אחרת להשקיע בה את הקול הדמוקרטי שלנו. חובתנו לעשות את הבחירה הנכונה והבוגרת ולא לדרוך על הזכות האנושית שלנו לבחור ולעצב לעצמנו ולצאצאים שלנו את העתיד.

באוקטובר הקרוב נכתוב בקלפי את הסיפור של ירושלים ביחד. אנחנו מציירים את הציור שכל הזמן משתנה, ביחד. בקלפי אנחנו נשפר את המציאות ואת העתיד המשותפים שלנו, ביחד.

ואם אתם לא מאמינים במה שקורה סביבכם ובמה שעיניכם רואות, אז לכו תבחרו בפפה. לכו תבחרו ברחל עזריה. בעופר ברקוביץ’. לכו תעזרו לחרדים. לכו תפצלו את הקול החילוני ותזרקו את הכוח האלקטורלי שלכם לזבל. כי אתם חבורה של שמוקים צדקניים נרקיסיסטיים שמוצצים לעצמם את התחת מבוקר ועד ערב.

כי הקרב הוא רק בין המועמד החילוני המוביל לבין המועמד החרדי המוביל, ואנחנו חייבים להיות חזקים לקראת הקרב הזה – ולדעת גם להקריב את האגו המפגר שלנו ולשכוח מהשטויות שפוליטיקאים רקובים ועיתונאים רקובים מחדירים לנו לראש מאז שבאנו לעולם.

אם אכפת לכם מעתיד העיר, באוקטובר הקרוב תבחרו בניר ברקת לראשותה.

חברים. בירושלים יש 45,000 סטודנטים (ספרתי). זה המון, המון אנשים.
חצי מהם במכללות, חצי מהם באוניברסיטה.
חשוב לי לומר לכם שאני שונא כל אחד ואחד מהם.

עונת הבחירות מעבירה להילוך שני מיד אחרי הפסח. אם עדיין לא נרשמתם כירושלמים אתם מתבקשים להפסיק לקרוא, להסדיר את רישומכם במשרד הפנים ואז לחזור. הולכת להיות תקופה מעניינת. כל צד ינסה לקחת כמה שיותר קרדיט על ההצלחות של 4.5 השנים האחרונות ולהדביק את הכישלונות לאחרים. הפורום למציאת סידורי עבודה לפורשי קדימה ינסה למצוא מועמד אחר לראשות העיר.  בואו נבהיר משהו אחד: כמו אחי היקר, נפתלי בנט, גם אני לא מהאו”ם. ניר ברקת הוא האם המתאים ביותר בעיני לכהן בקדנציה הבאה כראש עיריית ירושלים. ועם הפתיחה הזו נעשה סבב קצר של עם התובנות שלי: 

1. החרדים: ב”ידיעות ירושלים” פורסם בשבוע שעבר כי חברי המועצה החרדים מציעים לברקת תמיכה תמורת תיקים בכירים. ב”זמן ירושלים” מצוטט יעקב הלפרין מיהדות התורה ואומר שרק הם וש”ס יקבעו מי יהיה ראש העיר ושהם עוד לא החליטו אם זה יהיה ברקת. כמה דברים:
יש לקוות שאף אחד בלשכת ראש העיר לא לוקח את ההצעות האלו ברצינות. תיקי התכנון והבנייה והכספים צריכים להישמר הרחק מידי החרדים. בקדנציה הבאה רצוי להוציא מידיהם גם את ועדת ההקצאות, התמיכות וההנחות בארנונה.
תראו איזה יופי: בהתחלה החרדים חיפשו דתי מחמד שירוץ בתור בובה (בין השמות שעלו: יולי אדלשטיין, נתן שרנסקי, פרופ’ יהונתן הלוי)- לא הצליחו. אחרי זה עבור למועמדים חרדים- דרעי ולופוליאנסקי- לא הצליחו. עכשיו הם מוכנים לתמוך תמורת תיקים. המחיר של המנייה יורד, אין שום סיבה לקנות. תנו לה להגיע לרצפה.
שהלפרין לא יתבלבל: הציבור הלא-חרדי יקבע מי יהיה ראש עיר ואיך תיראה מועצת העיר הבאה ואם לחרדים יהיה מקום (וכמה מקום בדיוק) בקואליציה העתידית.
ולמרות מה שכתבתי למטה: זה לא נגמר עד שבמאה שערים סופרים 112% מהקולות ודודי זילברשלג מכריז על מי שהוא חושב שניצח. כבדהו, חדשהו והעבר כתובתך לירושלים..

2. התעוררות וירושלמים: לפני הביקורת אבהיר דבר אחד: כל מי שנלחם  למען ירושלים חופשית יש לו חלק בעולם הבא ולא ממש משנה מאיזה פלטפורמה הוא עושה את זה. הערה קצרה על הקמפיין של ירושלמים שמבקש להתמקד בשכונות: זו הייתה יכולה להיות אחלה סיסמה אלמלא כל כך הרבה פעילי “ירושלמים” נכנסו להנהלות המינהלים הקהילתיים בבחירות שנערכו במהלך הקדנציה. זה היה מהלך משותף ובכלל לא פשוט שהובל במשותף על ידי עזריה וברקת בתקופה ששיתפו פעולה ולא ננטש גם לאחר הגירושים. הכי קל היה לקנות את שתיקת העסקנים הוותיקים אבל ההתעקשות להזרים דם חדש הוכיחה את עצמה. ובכלל השכונות מילאו תפקיד די מרכזי-  הקונספט של שכונה צעירה, שמביא תוצאות ברמת ההגירה, פרויקט “עושים שכונה”, התיחום לרובעים, מתכנני הרובע, פתיחת שלוחות של בתי ספר מצליחים בשכונות ועוד פרויקטים קצת סותרים את התיזה לפיה בעירייה חושבים רק על מרתון ומסיבות. שיהיה. לגבי התעוררות הסיפור הרבה יותר מורכב. המבחן של פוליטיקאי הוא עד כמה הוא הממסד אימץ את המדיניות שלו. לרחל עזריה זה די הצליח: על הבחירות במינהלים הקהילתיים דיברנו, החודש ה-11 בגנים, ההתייחסות למשפחות צעירות ולא רק לסטודנטים ועוד מיזמים הם הצלחות שאי אפשר לקחת ממנה. בזירה של התעוררות חוששני שאין הרבה דברים שהם הצליחו להטמיע ולשנות במערכת העירונית. אם כבר, ההפך, לקחת קרדיט על דברים שהעירייה וזרועותיה עשו ממילא. מקווה ששני הגופים האלו לא ייעלמו בבחירות, בתקווה שיתאחדו וירוצו שוב במשותף.

3. מרצ: פפה אללו הכריז השבוע שהוא רץ לראשות העיר. סבבה גבר. ערן ביקש שאתייחס לכך ברצינות בפוסט. ובכן, למה לי? פפה מתייחס לעצמו ברצינות? עזבו רגע דיון על פיצול המחנה הציוני ואת ניתוח סיכויי ההצלחה של פפה, אם הוא באמת רוצה להיות ראש עיר או לפחות להתמודד ברצינות על התפקיד- לא ראוי שיעשה זאת כאשר הוא אינו מכהן כסגנו בשכר של מי שהוא מבקש להחליף? אפשר להתווכח על הכישלונות וההישגים ובוודאי על הטעון שיפור לקדנציה הבאה אבל אי אפשר לעשות צחוק מהאנשים .

4. סגן צעיר לראש העיר: אני לא יודע איך תיראה הרשימה של ברקת, אני יודע דבר אחד- הוא צריך להבטיח שאחד מסגניו יהיה צעיר ורצוי עם רקורד מוכח. לא עוד מחזיק תיק צעירים וכל מיני עלי תאנה וכיבודים. אם רוצים להשאיר פה צעירים- נציגיהם צריכים לקבל את המקום הראוי ליד שולחן הדיונים, בשכר מלא ולא בהתנדבות.

והערה אחרונה לגבי “תקווה לבירה”-קצת מוזר שמי שכתב את “חוק הלילה” המפואר, שהיה נטול כל הבנה עיסקית ואורבנית, חורט על דגלו את הדאגה לעסקים.

עונת הקינות המסורתית לרגל יום ירושלים נפתחה השנה מוקדם מהרגיל, עם הידיעות על סגירתו של הרסטובר ברחביה, לכאורה בשל דרישת בעלי המבנה כי המקום יהפוך להיות כשר וייסגר בשבתות.

סיקור סגירת המסעדה בכתבות בעיתונות והדיונים על הנושא ברשתות החברתיות הפכו למפגן קלישאתי ומביך למדי של כל האמירות השחוקות שכבר נאמרו מאאתיים פעם על ירושלים: “זעם בירושלים”, “המסעדה הועלתה קורבן על מזבח השבת והכשרות”, “להציל את הרסטובר- מהסמלים האחרונים של ירושלים החילונית הנכחדת”, “כפיה חרדית” ואי אפשר בלי ההוכחה החד משמעית שהרסטובר היה מקום מיתולוגי: הגיעו אליו אפילו מתל אביב!

אהבתי את הרסטובר והוא היה מקום חביב בהחלט אבל מפה ועד לפסטיבל שירי הדיכאון שמתקיים פה בשבועיים האחרונים יש מרחק גדול. תולדות ירושלים בתקופה המודרנית לא החלו כמדומני עם פתיחתו של הרסטובר. עיר, וירושלים בפרט, אינן בנוית על מקום בילוי אחד, “מיתולוגי” ככל שיהיה.

בארבע השנים האחרונות פועל בבלוג שלי עמוד המעודכן באופן שוטף על ידי הגולשים ובו מידע על עסקים הפתוחים בשבת בעיר. תמונת המצב העולה מהעמוד די נורמלית: עסקים נפתחים, נסגרים, עוברים דירה, מחליפים בעלויות, משנים תפריטים וסגנונות- זוהי דרכו של עולם. בשבוע בו נסגר הרסטובר נפתח במרכז העיר סניף של רשת סושיות ארצית אשר יפעל בשבתות. אל ההיצע הנרחב למדי של בתי עסק פתוחים בשבת יתווסף בחודשים הקרובים מתחם תחנת הרכבת בחאן ובשנה הבאה גם מרכז התרבות שמקימה קרן שרובר באבו-טור. זה לא כך כך נעים לראות בית קפה סגור אבל זה גם לא כל כך נורא.

אנו, הציבור הלא-חרדי בעיר, נוטים לא פעם לראות את חצי הכוס הריקה ואותה בלבד, תוך התעלמות מהטוב שכן קורה בעיר, וקורה לא מעט. הגיע הזמן שנפסיק לתאר כל הפסד למחנה שלנו במונחים אפוקלפיטיים, אף הפסד שכזה אינו המסמר האחרון בארון הירושלמי. הנבואות על סוף ירושלים החופשית אינן מתיישרות עם המציאות. ירושלים מתעקשת להמשיך לחיות, לבעוט וליצור על אף כל מה שנכתב ונאמר עליה. יש לעיר בעיות אמיתיות שדורשות מענה רציני,  אך מתוך לקיחת אחריות ולא מתוך עמדה קורבנית ומתגוננת.

פורסם בזמן ירושלים 5.4.2013.

מתפתח גם דיון בתגובות באתר NRG. למגיבים החמודים מספרי 1-2: אני בן 33, אב ל-3 בנות, החל מהשבוע מג”ד במיל’, עושה עוד כמה דברים בחיי שלא קשורים לניר ברקת, כמו כתיבת טורים וכתיבת הבלוג הזה. הפאתטיות של הטיעונים מביכה בעיקר אתכם.

אנחנו שמחים לבשר לכם שהמערכת החליטה לדחות את ראיונות החג המסורתיים עם ראש הממשלה, שר  הביטחון, ראש המוסד, המזכיר הצבאי, החתול של אובמה ויתר הבקשות שהגיעו אל שולחננו. במקום זה החלטנו לחדש פינה ישנה ולתת במה לאחת הנשים המגניבות בעיר, קרן ברונווסר, סמנכ”לית עונת התרבות הירושלמית.   חג שמח!

1. מתי עברת לירושלים?

וואו. רשמית עשיתי עלייה ביולי 2005, אבל הרומן שלי עם ירושלים התחיל הרבה לפני בביקור משפחתי כשהייתי רק בת 16. מאותו הביקור ובמשך יותר מעשור, מצאתי כל תירוץ לחזור (אפילו כשלא היה לי גרוש על התחת):לימודים, הדרכת טיולים עם בני נוער אמריקאי, אולפן, מה לא. עד שסוף סוף בגיל 28 הרמתי טלפון לסוכנות היהודית…

2. מדוע עברת לירושלים? 

עברתי לירושלים כי לא הצלחתי להימנע מכך. מהרגע הראשון שדרכתי בה חלמתי על לגור פה. עד לאחרונה כשהכרתי את ארוסי, הייתי אומרת שירושלים היא אהבת חיי, ועל אף שמאוד השתדלתי להתגבר על האהבה הזאת (היא הרי לא נוחה במיוחד לבחורה מפילדלפיה), באיזשהו שלב הייתי צריכה להיכנע. העיר נגעה בי במקום עמוק מדי.

3. היכן גרת לפני שעברת לירושלים?

איפה לא? אני מפילדלפיה במקור (ומאוד גאה בכך!), אבל מגיל 18 עברתי לכל מיני מקומות בינסיון לשכוח את ירושלים: למדתי תואר ראשון בניו יורק, נסיתי את מזלי כשחקנית (כלומר—מלצרית) בלוס אנג’לס, ואפילו פלירטתי עם תחום הפוליטיקה בוושינגטון. אבל לאן שלא נדדתי, הלב שלי חזר תמיד לפה.

4. מה הכי הפתיע אותך בירושלים?

ירושלים תמיד מפתיעה אותי. אני שנים חורשת את העיר ואין סוף למיסתורין שלה.

 5. מה הכי מבאס אותך בירושלים?

לירושלים יש אלמנטים אפלים של חוסר סובלנות. זו בעיה שתוקעת אותנו יותר מכל דבר אחר לדעתי ומונע מאיתנו להגשים את הפוטנציאל שגלום בתוך מגוון התרבויות והתפיסות שיש פה, שזה בעיני אחד הנכסים היקרים ביותר. לכן כל זריקה של סובלנות עושה פה פלאים.

6. באיזה שכונה בחרת לגור? למה?

אני גרה ממש קרוב לשוק מחנה יהודה במקור ברוך שהיא בעצם שכונת מחנה יהודה המקורית. רוב הירושלמים בטוחים שהיא שכונה חרדית לחלוטין, אבל גרים בה כל מני סוגים של אנשים אחד ליד השני—סטודנטים, אמנים, עובדים זרים, אנשי שוק, דתים מכל מני גוונים, ואחרים שאין לי מושג איך להגדיר אותם. בניגוד לשכונת נחלאות שבצד השני של השוק, מקור ברוך עוד לא עברה ג’נטריפיקציה בכלל—היא עוד בתולית ולכן גם טיפה יותר זולה. בזכות הרכבת הקלה, היא גם שקטה בצורה שקשה להאמין על אף שאנחנו גרים צעדים ספורים מהכניסה לשוק הפתוח. בחרתי לגור שם כי אני מרגישה הכי בנוח (וזה אולי מעיד על האמריקאית שבי) בסביבה הטרוגנית ומאמינה שהתמודדות עם שונות היא חיונית גם לי כפרט וגם לנו כחברה. אני גם מתה על השוק, אבל זה ברור, לא?

7. במה עוסקת?

אני סמנכ”לית עונת התרבות בירושלים, שהיא עמותה שהקמנו לפני 3 שנים כדי לקחת חלק בתהליך של התחדשות תרבותית שעוברת על העיר בשנים האחרונות.

8. לו היית ראש העיר- מה הדבר הראשון שהיית משנה בעיר?

וואו, גדול עלי.

9. האם מצאת ירושלים שונה מזו שחשבת שתגיעי אליה? באיזה מובן?

ברור שהיא שונה. איך הייתי יכולה לתאר לעצמי מקום כזה או אנשים כאלה קודם? אני מגלה צדדים בלתי צפויים של ירושלים כל הזמן. יש לעיר הזאת נטייה להפוך דעות קדומות על הראש, והרגעים המעניינים ביותר פה הם אלה בהם האנושיות גוברת על הקטרגוריזציה הצפויה.

10. כיצד הגיבה סביבתך הקרובה שהודעת על מעבר לירושלים? א. כאילו התגייסת לחמאס. ב. כאילו הכרזת שאת אוהדת בית”ר. ג. כאילו אמרת שאת חוזרת בתשובה. ד. רצו להצטרף.

חחח… מאחר והעלייה שלי התפתחה יותר כתהליך שהתפרס על פני שנים רבות מאשר החלטה חדה של רגע אחד, אני חושבת שהרגלתי את החברים והמשפחה שלי לרעיון לאט לאט, ולכן הצעד האחרון בו עליתי לטיסה חד כיוונית היה פחות מזעזע עבורם, אם כי עדיין לקחו את זה קשה. מה שמעניין זה שמי שבא לבקר אותי בירושלים ומכיר קצת את העולם שלי כאן בדרך כלל פונה אלי באיזשהו שלב ואומר, “וואלה, יש לך חיים מרתקים. פתאום אני מבין אותך.” וזה מאוד מנחם.

11. אלו הפתעות אתם מתכננים לנו בעונת התרבות בקיץ הקרוב?

יש מלא אבל עוד אסור לי לגלות יותר מדי. כן מותר לי לומר שאני מחכה בקוצר רוח לפרויקט “אוטואוכל” שאנחנו עושים יחד עם השף אסף גרניט והחברה של מסעדת מחניודה. במשך 3 שבועות, אסף, ביחד עם כל מני אורחים מיוחדים ומפורסמים שיתחלפו מיום ליום, ישא עם האוטואוכל (שיהיה מעוצב על ידי אמנים ירושלמיים) בכל רחבי העיר ויציע מנות תלויות מקום והקשר, בעצם בהשראת החיבור בין אותו אורח ואותו מקום ספציפי בעיר. גם מותר לי לומר שכמה מהכותרים שלנו משנים קודומת חוזרים בגרסאות משודרגות: נקודת מגע במוזיאון ישראל, פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת, מתחת להר שהוא פסטיבל לאמנות ציבורית, פסטיבל בבית שהשנה יציע יותר הפקות מקור סייט ספציפיות בבתים ירושלמיים, ו-WE–הפסטיכנס לקולקטיבים יוצרים.

12. האם לדעתך יש שינוי חיובי בעיר בשנים האחרונות או שמדובר רק ביחסי ציבור? איך את מודדת את השינוי? 

אני בטוחה שיש שינוי חיובי ואפילו הרבה שיונויים חיוביים. אפשר להצביע על—ואולי גם לכמת–שינויים בתשתיעות פיסיות, על עסקים חדשים, על חיי תרבות עשירים יותר, ועל היקפי תיירות גדולים יותר ועוד, אבל השינוי המשמעותי ביותר בעיני הוא זה שקורה דווקא בחברה האזרחית בירושלים. אני רואה את הבחירות המוניציפליות ב-2008 כהנקדה הקריטית, ולא רק לאור התוצאות שהביאו לשינוי הגדול בכיכר ספרא. אותן בחירות גורליות גרמו להרבה מאוד אנשים לקום ולהפוך לפעילים למען ירושלים פתוחה, משגשגת ויצירתית, והקמפיינים בעצם היו קטליזטור לפריחה אדירה של אקטיביסם בשטח הירושלמי שהמשיך אחרי הבחירות עד עצם היום הזה. בחמש שנים האחרונות אותם פעילים הפכו לרשת חברתית חזקה, מגוונת ובלתי פורמלית שמצרפת אל עצמה כוחות חדשים כל הזמן. התופעה הזאת גם מצלחיה לייצר שיח חדש בירושלים—שיח של תקווה ואחראיות לגורלנו, שיח שפוסל קורבנות ומעודד פרגון, ובעיקר שיח ששובר פרדיגמות פשוטות ולא מועילות שמציבות דתיים כנגד חילוניים וההפך. לדעתי הפרדיגמה של הפעילים הירושלמיים החדשיים היא פלורליזם כיתרון, ויש בקהילה הבלתי פורמלית הזאת אנשים מקשת רחבה של דעות פוליטיות ודתיות. אני מאמינה שהירושלמיים בונים מודל חדש שכל המדינה תוכל ללמוד ממנה בעתיד.

זו לא שיטת השקשוקה אבל בעיני היא שיטה לא פחות פסולה, בעייתית ומושחתת. אף אחד לא ניסח אותה על הכתב, אין לה תורה סדורה, אין מועדון הון- שלטון שמתכנס במסעדות יוקרה ומועדוני אלפיון עליון כדי לתפור אותה, היתרון שלה הוא העמימות והחמקנות אבל זו שיטה שעובדת, משתכללת עם הזמן וממשיכה לגרום נזק עצום.

מפעילי השיטה הם פקידים. משהו על פקידים: הם אינם נבחרי ציבור, הם (על הנייר) הדרג המקצועי, האמור לשלוט ברזי המקצוע, בקיום הוראות החוק, לפעול ללא משוא פנים, לשמור על האינטרס הציבורי וכו’ וכו’. הפקיד לעולם יימצא בעליונות מוסרית ותדמיתית מול הפוליטיקאי (המושחת) והיזם ( האינטרסנט). הוא שומר הסף, הקדוש המעונה, הילד ההולנדי עם האצבע בסכר מול כוחות הרשע, חושף השחיתויות האמיץ. כהונתו לא ממש מוגבלת בזמן. ניסיון להזיזו מתפקידו ייתקל בזעקות שבר על הרס שלטון החוק ( ע”ע פיטורי יוסי חביליו) או בהתנגדות נחרצת של הוועד. מעמדו של הפקיד חשוב להבנת כוחו. הפקיד לעולם לא יאמר לדרג שמעליו את המילה “לא”. כפי מטה- חופשי, הוא יעשה כמיטב יכולתו לבעוט יוזמות שיכולות להקשות את חייו, הוא תמיד יידע להגיד מה פסול בהן ומדוע לא יעבדו ולא מה כן יעבוד. אבל כלפי מעלה הוא לעולם לא יאמר לא. הוא יאמר כן, יחייך בעונג ובראש כבר יגלגל 5 חלופות למסמוס היוזמה. הוא ישחק את המשחק וישתף פעולה עם היוזמה כמה שיידרש אבל עד רק עד רגע האמת בו ייצור מצג אימה עלפי הדרג הממונה ויסביר מדוע על פי שיקול דעתו המקצועי ונסיונו רב השנים לא ניתן לקדמה. אחד הפקידים הסביר לי את  סוד השיטה בלי להתבייש: “אני אף פעם לא אומר לא, אני תמיד תומך בלי להתחייב, אם זה יצליח- אוכל לקחת קרדיט. אם זה ייכשל- תמיד אוכל לומר שהסתייגתי”. זה כל הסיפור חברים, דרג מקצועי פחדן, שמספר סיפורים, מורח, מקבל החלטות על פי מצב רוח ולא על בסיס נתונים והופך אותן כשמתחשק.

היותו של הפקיד מקור הידע והסמכות המקצועית היא מסוכנת ומרכזת בידיו הרבה יותר מדי כוח. דומה שהכנסת ומועצות הערים עסוקות יתר על המידה בחקיקה. 1,000 הצעות חוק הניחו חברי הכנסת החדשים על שולחן המליאה. זה בעייתי משתי סיבות: הראשונה- עוד חוקים יוצרים עוד ביורוקרטיה. עוד ניירת. עוד מנגנוני פיקוח. עוד כוח לפקידים. אנחנו מדינה המחוקקת עצמה לדעת. יותר מדי חוקים הם אותיות מתות ללא אכיפה ובעניין הזה איכות עדיפה על כמות.  השנייה, בולמוס החקיקה בא על חשבון תפקידן השני והלא פחות חשוב- פיקוח על עבודת הממשלה והדרג המקצועי.

מסייג את דברי: יש במערכת הציבורית פקידים יוזמים, חושבים, פתוחים לשינויים, מחפשים כיצד לשפר, שאינם מנצלים לרעה את כוחם. יש לא מעט כאלו אבל הם מיעוט באווירת המריחה הכללית.

מה עושים? קודם כל להחזיר את המערכת לפרופורציות: לא כל הפוליטיקאים גנבים, לא כל היזמים מושחתים וגם לא כל הפקידים תוקעים ומורחים. שנית, לפשט את הכללים ואת הניסוחים. שפת הביורוקרטיה היא שפה קשה, מעצבנת ומלאת סתירות פנימיות. זה כמובן לא מקרי, זה סוד כוחה של השיטה, רק יחידי סגולה מסוגלים לפרשה להדיוטות. כמה מכם נתקלו בהודעה על הפקדת תכנית בניין עיר ברחוב והצליחו להבין מה כתוב זה?  העיקר שהחוק מחייב את פרסומן…צריך לבחון מחדש כל טופס, כל סעיף, כל נוהל. לנסח מחדש, לבטל את המיותר, הכפול והסותר ולפשט את מה שנותר. שלישית, להוציא לאור השמש. חיוב מתן דין וחשבון לציבור, חובת התייעצות עם הציבור, מתן משוב ופרסום להערות. לא רק יידוע הציבור ועדכונו במוגמר אלא שמיעת קולו. זו כמובן רק ההתחלה, צריך לקצוב קדנציות,  לעמוד על השכלה וניסיון ראויים, לפרסם פרוטוקולים, החלטות ונתונים בזמן אמת. שקיפות מונעת שחיתות ותמנע גם מריחות.

זו לא שאלה של ממשלה גדולה או קטנה. למרות שמגע קרוב עם המערכת הציבורית יכול להפוך אדם בקלות מסוציאליסט לניאו-ליברל מושבע הדוגל בהפטרת כל מה שזז. כמו שאמר אובמה בנאום ההשבעה הראשון- שאלת גודלה של הממשלה כלל לא רלבנטית. השאלה היא אם זה עובד או לא. וכרגע המערכות שלנו לא עובדות.

למקרה שהחמצתם, ברביעי שעבר שודרה ב”מבט שני” כתבה על הוד”ל ( ועדות לדיור לאומי) ועיסוקן (או יותר נכון: חוסר עיסוקן) בנושא של דיור בהישג יד. נושא ראוי וחשוב אבל התכנית שבאמצעותה בחרה הבמאית יפעת קידר להדגים את הנושא החשוב הזו הייתה פשוט לא מתאימה. התכנית היא מורדות משואה, תב”ע שמספרה 12032 המציעה הקמה של 500 יחידות דיור במורדות של שכונת משואה, לכיוון גן החיות התנ”כי.עדיין אין לינק. אני מניח שעד 2019 ימצאו ברוממה את הקלטות ויעלו את זה לרשת. מבטיח לעדכן.

עיקרי הטענות בכתבה היו:

1. התושבים התעוררו בוקר בהיר אחד לגלות שעיריית ירושלים ומינהל מקרקעי ישראל מקדמים להם תכנית דורסנית מתחת לבית, בחסות חוק הוד”ל שעוקף הליכי תכנון

2. התכנית לא תציע דיור בהישג יד, עלויות הפיתוח הגבוהות יקפיצו את מחירי הדיור.

3. לא צריך לבנות במורדות הירוקים של משואה, בואך גן החיות.

4. הוד”לים מקדמים תכניות אך לא מנצלים את סמכותם הקבועה  בחוק בכדי להקצות דיור לדיור בהישג יד.

אני אסביר ואתייחס לכל  הטענות אבל הכתבה הזו הייתה מתחת לכל ביקורת. תפורה בתפרים גסים ומערבת מין בשאינו מינו. גם ההתנגדות של התושבים שצולמו לכתבה הייתה לא רצינית ולא פלא שהיא לא החזיקה מים. מול טיעונים חלשים כאלו לא צריך את דורסנות הוד”ל, גם ועדה מחוזית רגילה הייתה מספיקה. כשלא מציעים חלופות וכשעיקר הטיעון הוא NIMBY  המערכת מגיבה במונח שכבר טבעתי ולא מספיק אנשים התלהבו ממנו: RBEIYBY )RAS BIN EINO IN YOUR BACK YARD).

קצת הסבר: חוק הוד”ל הוצע עוד בטרם מחאת קיץ 2011 אבל קודם ושווק לציבור באגרסיביות כמענה להאמרת מחירי הדירות. החוק בא להחליף למשך 18 חודש את הליכי התכנון הרגילים של תכניות למגורים על קרקעות המדינה ולקבוע להן הליך אישור מהיר יותר, לצורך הגדלת היצע והורדת מחירים. החוק גם אפשר לוועדה הדנה בתכנית לקבוע כי חלק מהדירות תהיינה להשכרה ולקצוב את תקופת הזמן.

1. לטענת “בוקר בהיר אחד”- לא צריך תחקיר רציני, רק לשוטט שלוש דקות באתר האינטרנט העירוני ולגלות שתיק התכנית הראשוני נפתח ב-2006, התיק המעודכן יותר נפתח באפריל 2009. שנתיים ויותר לפני שקמו האוהלים ברוטשילד. לא בוקר בהיר ולא נעליים. תכנית שהתקדמה בעצלתיים כמו רוב התכניות בעיר.

סוד קטן לגבי הוד”ל בירושלים: זה סוג של ישראבלוף. החוק קובע שצריכה לקום ועדה אז הקימו ועדה אבל זה קשקוש מוחלט בירושלים. בעיר אין עוד הרבה קרקעות למגורים בבעלות המדינה- סוג התכניות היחיד שהוד”ל רלבנטי לגביו. רוב מה שכבר קיים היה בהליכי תכנון ממושכים בדיוק כמו מורדות משואה. מרגע שנכנס החוק לתוקף התכניות, שכבר יחסית התקדמו וחלקן אף נדונו בוועדה המקומית, הועברו לטיפול הוד”ל. מורדות משואה ואחיותיה היו מתאשרות גם לולא הגה נתניהו את הרעיון המבריק של הוד”ל.

2. עלויות פיתוח לא בהכרח מכתיבות מחיר דירה גבוה. מחיר הדירה נקבע ע”י השוק. עלות פיתוח גבוהה משמעותה הצעה נמוכה יותר על הקרקע. מבחינת היזם הקרקע והפיתוח הם באותו סעיף ואחד מקזז את השני. אם הקבלן תכנן לשלם 300 אלף שקל על קרקע ופיתוח ומדובר במתחם בו עלויות הפיתוח גבוהות- רכיב הוצאות הפיתוח בסעיף יהיה גבוה יותר ויבוא על חשבון הקרקע. הוא לא יפרוץ את המסגרת של 300 אלף שקל. לכן עלויות פיתוח יקרות לא קשורות לדיור בהישג יד. תמהיל דירות דווקא כן ופה קבעו הוועדות שאחוז ניכר של הדירות יהיו קטנות. זה כמובן לא מספיק לדיור בהישג יד. מה שכן נעשה פה, בזכות הקואליציה לדיור בהישג יד (גילוי נאות: גיסתי חברת הקואליציה) היה להכניס דיור להשכרה לתקופה של 15 שנה.

3. זו הטענה הבסיסית של התושבים: עזבו אותנו. בנייה זה חשוב, דירות זה אחלה אבל לא פה. לכו למקום אחר. אז זהו שאין.  תכנית המתאר לעיר מסמנת הרחבה ועיבוי של כל השכונות בעיר. אין סיבה שמשואה לא תתרום בדיוק כמו גילה ( 900 דירות), או קריית מנחם (380 , בבניה), קריית יובל ( 290, בבנייה), רמות (734, במכרז בימים אלו) ועוד ועוד. 

4. כאן הטענה אינה של התושבים, שכאמור לא מעניין אותם דיור בהישג יד, מעניין אותם שלא יבנו להם מול הפרצוף. זו הטענה של הקואליציה לדיור בהישג יד. טענה נכונה שהודגמה על התכנית הלא-נכונה. ההתנגדות של הקואליציה בתכנית הזו הביאה להקצאה של 20% מהדירות להשכרה למשך 15 שנה. אחד המקרים הבודדים בהם נעשה שימוש בסעיף הזה. 

מוסר השכל: מאבקי תושבים חייבים להשתכלל, נימבי זו לא סיבה. זה רק מעודד את המערכת להמשיך יותר חזק. תקשורת ירודה כמו זו שהוצגה במבט שני לא תעזור לתושבים שרוצים להיאבק.

ולעניין רות קלדרון:

יש לי ויכוח ארוך שנים עם דודו על הנושא. הוא טוען שאני פלורליסט ומתרפס כשאני מדבר על שבירת המונופול. להגנתי אומר שסעיף א’ נכון אבל שהוא לא מבין את המשמעות האסטרטגית של המהלך. כל המעמד המיוחד של החרדים בארצנו נוצר בגלל הטענה שהם שומרי הגחלת ולומדים תורה עבור כל עם ישראל. עיוות היסטורי שרק שמעון פרס מאמין לו. אם ניקח מהם את היכולת והזכות לפרש טקסטים ששייכים לכולנו- השטיח הזה נשמט להם מתחת לרגליים ואיתו גם כל הפריבלגיות. זה לא לטפל בסימפטומים- זה להיכנס במחלה עצמה באם-אמא שלה. והשליטה הזו בטקסטים ממש לא צריכה להיות מלווה בחבישת כיפה, אכילת כשר שמירת שבת והקפדה על טהרת המשפחה כך שאף אחד לא צריך להרגיש מאוים. לחרדים יש אינטרס ברור להשאיר את החילוני הממוצע בור ועם הספר. במקרה הטוב- יאמין למעשיות ויחזור בתשובה, במקרה הפחות טוב- יסמיך את החרדי לדאוג לכל האירועים המכוננים בחייו- חתונה, לוויה, ברית ועוד וכמובן יתמוך בשימור הפריבלגיות של המגזר. בדיוק כשם שהפוליטיקאי החרדי חפץ להשאיר את בוחריו קהל שבוי במלכודת עוני, כך הוא שואף להשאיר את החילוניים בבורות מוחלטת ויסבן אותם במעשייה מופרכת ונטולת הקשר היסטורי בכל פעם שיבואו אליו בדרישה לקצת שוויון בנטל.

שתי תגובות קיצוניות היו לנאום של ח”כ קלדרון. החרדים מצד אחד והאולטרה שמאלנים-חילונים המצד השני. אני מתקשה להחליט מי יצא יותר מגוחך בתגובתו. נראה לי שאלך על השמאלנים שהאשימו אותה בהדרת ערבים-אתיופים-מזרחיים, פגיעה  ברגשות, חוסר התחשבות וכמובן במספר מקרים של רציחות עם. שני סוגי התגובות התקשו להתמודד עם הנאום ולפרק את טיעוניו אז הם הלכו בעיקר על זעם קדוש והגחכה. נראה לי ששני הקצוות האלו, שאין ביניהם הרבה במשותף, מבינים שטשטוש הגבולות הזה מסכן אותם ואת ההגדרות הקשיחות שניסו לייצר לנו משך זמן ארוך מדי והם בפאניקה. סימן טוב.

מקבל את ההנחה שעד לדקה התשעים ואחת האפשרית בחוק, קרי אי שם באמצע מרץ, לא תקום ממשלה בישראל.  זו עונת המלפפונים, כל יום צץ ספין חדש, שמופרך עד לשעה תשע אצל רזי ברקאי, מתהפך נגד שולחו עד יומן הצהריים ומתפוגג עוד לפני שבני ברדיו מסיים להמהם את שיריו.  מאחר ולא בא לי לעסוק בשמלות  של אשת רוה”מ,  בחיזורים הנושאים של המפלגות החרדיות אחר הסרוגים (על אף שההתפתלות שלהם מקסימה ומסבה לי הנאה מרובה) ויתר השטויות, מערכת ירושלים האחרת מציעה כמה החלטות  נדרשות לממשלה הבאה ביומה הראשון או השני.

1.  קריטריונים:  דשנו מספיק בנושא. אבל הדבר הראשון צריך להיות הכנסת הקריטריונים של מיצוי כושר השתכרות כתנאי לדיור במסלולים של מחיר למשתכן ודיור להשכרה במחיר מפוקח. אימוץ פשוט ומהיר של המלצות טרכטנברג בנושא, בלי משחקים ותעלולים על בסיס מספר ילדים וותק בנישואים.   מעבר לכך, מיצוי כושר השתכרות צריך להיות תנאי סףלכל קבלת תמיכה ממשלתית. העיקרון פשוט: מי שאינו מסייע לעצמו- לא יקבל סיוע מהמדינה. הכוונה היא למי שאינו מסייע לעצמו מבחירה על אף שיכול לעשות זאת. מי שאינו מסוגל לסייע לעצמו- נחשב כממצה את כושר ההשתכרות ולכן זה הקריטריון הכי הגיוני, הכי שקוף והכי לא מפלה שיש. 

2.  מיסוי הכנסה על דירות להשכרה:  הנתונים מראים שבניגוד למיתוס, שיעור הישראלים שגרים בדירות בבעלותם דומה לשיעורים המוכרים לנו בעולם המערבי. השאלה אם המגורים בשכירות הם מבחירה או מחוסר ברירה היא שאלה אחרת. בשורה  התחתונה המיתוס לפיו הישראלים אוהבים אך ורק לקנות דירה לא ממש עומד במבחן המציאות. אלא מה,  רוב הדירות להשכרה הן בבעלותם של אנשים פרטיים. אין כמעט בארץ בניינים שלמים המיועדים להשכרה, המציעים גם רמת תחזוקה נאותה ואפשרות חתימת חוזה לטווח של מספר שנים. מה עושים? פשוט מאוד, למסות הכנסה על השכרת דירה שנייה, היום התיקרה ממנה  מתחילה המדינה לגבות מס גבוהה מדי וספק אם מי שעובר אותה אכן טורח לדווח.  מי יהיה פטור? מי שמשכיר בניין שלם ובו כל הדירות בבעלותו וכמובן- פטור ממס עד תיקרה מסוימת של שכר דירה.

3. שיווקים להשכרה:  והצד השני של סעיף 2 הוא  החלטה על שיווקים מסיביים להשכרה באזורי הביקוש. רוב השיווקים להשכרה ארוכת טווח נכשלו. חלקם בגלל שיטת המכרז העקומה שהגה שר השיכון המוצלח בתולדות מדינת ישראל, חלקם בגלל ההתעקשות  לשווק במקומות עם ערכי קרקע נמוכים וחלקם בגלל שיווקים במנה קטנה מדי.  איפה הצליח? ברעננה, אזור ביקוש, ששווק בשיטה שמשרד האוצר הכתיב ולא משרד השיכון ובגלל שהייתה מסה של יותר מ-200 יחידות דיור.

4. ארנונה-  חלאס עם הפטור שמבוסס על הכנסה פר נפש.  גם לסטודנטים החמודים לא מגיעה הנחה מארנונה. גם לא למוסדות דת. ולא לאמנים שמשתמשים במקלטים.  ותושבי חוץ צריכים לשלם פי חמש.

 5.  קצבאות ילדים-  לקצץ בתנאי שהכסף הזה יילך למימון של יום חינוך ארוך ולחיזוק מערכת החינוך הממלכתית.

6.  התחדשות עירונית- פינוי בינוי עובד היום רק במקומום עם צפיפות נמוכה ו/ או ערכי קרקע גבוהים. אין למסלול הזה פתרון למקומות צפופים ו/או עם ערכי קרקע נמוכים.   שלא לדבר על מקומות שהם גם צפופים וגם הקרקע שבהם שווה כלום.  ואלו המקומות שבהם התחדשות עירונית נחוצה הכי הרבה.  המדינה חייבת להכניס את היד לכיס בצורת קרקע או בצורת כסף שיסייע לפרויקטים לקום בלי צפיפות היסטרית ולא ליצור משהו חדש שיהיה גרוע מהישן.

7.   חנייה-  הגיע הזמן לשינוי תקני החנייה, ברמה הארצית והמקומית. לא כל אחד צריך מקום חנייה, בוודאי של תת קרקעי.  זה מייקר את הבנייה ואת הדירות, מעודד תלות ברכב פרטי ויוצר הרבה יותר מדי שטחים לתחזוקה.

8.  ככה נראה סדר יום טיפוסי של הוועדה המחוזית:  תוספת 2 קומות מעל בניין קיים, הכשרת בניין מגורים קיים,  הכשרת עבירת . בנייה,  הרחבת יחידות דיור, הכשרת עבירת בנייה ותוספת קומה לצורך תוספת של 2 יחידות דיור.  אני לא אומר לבטל את הוועדות המחוזיות אבל צריך שהן  יתעסקו בנושאים שאכן יש להם השפעה על התכנון ברמת המחוז, ולא חסרים כאלו.   צריך שהן יפסיקו להתעסק בשטויות במיץ  הוועדות המחוזיות צריכות לדון רק בתכניות מסדר גודל מסוים או בתכניות נקודתיות שיש להן השפעה משמעותית על המרחב.