ירושלים האחרת

ריטואל הכתבות החוזר על עצמו מידי יום ירושלים מעלה את התהייה האם מערכות העיתונים בישראל עובדות על אוטומט ולא נותרו בהן אנשים חושבים. גם השנה סביר להניח שנפגוש את אותן כתבות בכייניות על גורל העיר, הגירת הצעירים, מצב התעסוקה וההתחרדות, הו, ההתחרדות. שוב נקרא את אותן נבואות זעם על אובדן ירושלים ואת ההספדים והקינות מפיהם של הירושלמים התורנים שבחרו השנה להגר מערבה.
זה לא מקרה. מזה 35 שנה שהלגיטימציה לחיים פלורליסטיים בירושלים נמצאת תחת מתקפה מתואמת. קריאתו של יצחק בן-אהרון “להחליף את העם” אחרי המהפך בבחירות 1977 לא התגשמה ומשלא הוחלף העם- הוחלפה העיר. תל אביב הפכה להיות עיר המקלט של הציבור הרואה עצמו ציבור חופשי וליברלי או במילותיו של דורון רוזנבלום: “תל אביב הפכה להיות ברירת מחדל של אלו שהארץ חמקה להן מבין האצבעות. תל אביב נותרה מעין מקום מפלט, מקום שאוהבים אותו לא בגלל מה שיש בו-אלא בגלל מה שאין בו: היא לא כמו “ירושלים” והיא לא “כמו ערי הפיתוח”, ואין בה את כל אותם הדברים המזכירים לנו בבעתה גוברת והולכת – מבחירות לבחירות ומפיגוע לפיגוע –היכן אנו חיים”.
כך התגבשה תל אביב כמקום המפלט של “ארץ ישראל הישנה והטובה”, בעוד “ירושלים של זהב” הפכה סמל לשלטון הליכוד ומנחם בגין. תל אביב צוירה כמקום שפוי, נאור, פתוח וליברלי וירושלים ייצגה את הערכים ההפוכים- בערות, גזענות, קנאות דתית וחוסר סובלנות. הניגוד בין דימויי הערים התעצם במהלך שנות השמונים, על רקע מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, שסדקה את הדימוי הרב-תרבותי שביקש להנחיל כאן טדי קולק. במאמרו “אם לא תהיה ירושלים” קבע חוקר הספרות דן מירון כי: ” ירושלים של היום חיה בכל נימי דמה,בכל אבניה וקוציה את ההוויה הישראלית האמיתית שפירושה הוא כיבוש. מירושלים, מעיר הפרלמנט והממשלה, ייצאו הכוחות שינסו לדכא או לבטל את הדמוקרטיה הישראלית. ירושלים היא מוקד האמת של ישראל החדשה, המורסה הפתוחה החושפת את המחלה המתרוצצת בגוף כולו”.
הקיטוב בין דימויי הערים החריף עוד יותר בשנות התשעים. על רקע הסכמי אוסלו, רצח רבין והעמקת השסעים החברתיים והמדיניים בחברה הישראלית. לאלו יש להוסיף עובדה חשובה: המהפך בבחירות העירוניות בשנת 1993, שהתאפשר הודות לשותפות הדוקה בין הימין והחרדים. אם בשנת 1977 “איבד” השמאל הישראלי את ירושלים בירת ישראל, ב-93′ אבדה לו גם העיר ירושלים.
כמה ימים אחרי אותו מהפך הזדרז יהונתן גפן להסיק מסקנות באשר לגורלה של ירושלים: “זה מה שאני חושב שצריך לעשות עם העיר הזאת. להשאיר אותה לזורקי אבנים ולמחרחרי הנצח. שלנו ושלהם. בגלל האקלים ושער האשפתות, גיא בן הינום, וכל שאר השמות המפחידים הללו. נראה לי שירושלים היא מקום טוב לסגור בו (לנצח!) את כל הרוצחים, האנסים בתשובה, המתפרעים, מציתי האנשים, אוהדי עונש המוות, אוהדי המוות, זורקי האבנים, מהמחנה הדתי או מהמחנה החרדי או ממחנה בלטה, שיכורי בקבוקי התבערה, הג’יהדניקים, נאמני הר-הבית, מחשבי-הקיצין, הסכינאים, בכייני הכותל, מרטיבי המסגדים, סגפני-החומה, המתאבדים, וכל שאר הפנאטיים. פנאטי כל העולם התאחדו… יחיו להם שם ביחד, לנצח או אפילו לשני נצחים, אבנים עם לב עם אנשים מוגזי מוח – אוטונומיה של פנאטיים בעיר שחורה, ואנו נקים חומה גבוהה מסביבם, ונמשיך לחיות את חיינו הזמניים הבלתי קדושים בלי מורא ובלי להיות בני ערובה… תושבי ירושלים שאינם פנאטיים ואינם קדושים, יפונו לשפלה, ויבינו סוף סוף שהחיים הם נמוכים. אני יודע שיש כאלה שמתים על ירושלים, אבל יש גם הרבה אחרים שרוצים לחיות…”
גפן, מירון ורוזנבלום אינם היחידים. לאורך השנים נתין למצוא אמירות קשות מאוד על ירושלים ועתידה- החל מעמוס עוז, עבור דרך מאיר שלו וכלה בא.ב. יהושע, ואם בסופרים נפלה שלהבת- מה יגידו הפובליציסטים הזוטרים?
הפרופ’ שלמה חסון מבחין בין מספר תגובות למהפך העירוני של 1993. החרדים עלזו על נפילתו של טדי “הורדוס” קולק וביקשו לקבע את דימוייה של ירושלים כ”עיר הקודש והמקדש”, שאין בה מקום לחיי תרבות והשכלה. הדתיים הלאומיים ראו בכך נקמה בממשלתו של יצחק רבין ז”ל על הסכמי אוסלו ואילו התקשורת החילונית הגיבה בעיקר בהיסטריה ובהסכמה כללית עם הדימוי החרדי.
אני סבור שכך אנו נוהגים גם היום ומעט מאוד השתנה בתפיסת המחנה הלא-חרדי את ירושלים. אנו נוטים להעניק משקל יתר לכל הישג חרדי ולהמעיט בחשיבותם של הישגים למחנה הלא-חרדי. אנו נוטים להכתיר בקלות רבה מדי שכונות שלמות כ”מתחרדות”, איננו נצמדים מספיק לעובדות ולנתונים ואנו נוטים להתבסס בעיקר על תחושות ורגשות. שנים חשבנו ופעלנו כמיעוט עד שחלחלה ההבנה שאנו הרוב בעיר, עובדה שהוכחה היטב בדפוסי ההצבעה בבחירות העירונית בשנת 2008. לא פעם יוצא לי לקרוא כתבה בה מועלית טענה נגד מחדל עירוני כלשהו ובסיום דברי הביקורת (הצודקים) מתגנב לו האיום בעזיבת העיר אם לא יתוקן המחדל. האם הפכנו לתושבים על תנאי? האם החרדים שיכנעו אותנו שאכן אין לנו מקום בעיר הזו ואנו חיים פה על זמן שאול? בראיונות של יוצרים ירושלמיים עם עיתונאים מאזור חיוג 03 השאלה “אז מה אתה עוד עושה בירושלים?” עולה באופן תדיר, ממתי זו שאלה לגיטימית? ומדוע בכתבות על פתיחת עסקים או הפקת אירועי תרבות בשבתות תמיד עולה השאלה מה יגידו החרדים? האם הם טורחים לבקש את רשותנו לקיון אורחות חייהם בשכונותיהם?
נבואות השקר על אובדנה של ירושלים אינן מתיישרות עם המציאות. ירושלים מתעקשת להמשיך לחיות, לבעוט וליצור על אף כל מה שנכתב ונאמר עליה וכוחות צעירים, יצירתיים ורעננים ממשיכים לפעול בה ואף ביתר שאת. יש לעיר בעיות אמיתיות שדורשות מענה רציני, מתוך לקיחת אחריות ולא מתוך עמדה קורבנית ומתגוננת.
במלאת 35 שנה לקמפיין הדה-לגיטימציה לחיים פלורליסטיים בירושלים, ובמלאת 45 שנה ל”איחוד” העיר, הגיע הזמן שניתן לעצמנו מתנה: שפה ירושלמית חדשה. שפה שאינה מתנצלת על היותנו בעיר הזו, שפה שאינה רואה בקיומנו כאן קיום על תנאי, שפה שתהיה שפת הרוב הציוני החי כיום בירושלים, שפה הנקייה מבכיינות, מהיסטריה וממיתולוגיה.
הגיע הזמן, שנוכל לדבר על הבעיות, המחדלים והדברים שדורשים תיקון בירושלים באופן ענייני, בלי קלישאות, היסטריה ואיומי הגירה. בלי לתת תחושה שאנו חיים כאן על זמן שאול.

(פורסם במקור ב”ידיעות ירושלים”, 18.5.2012)

בקרוב נציין שוב את יום ירושלים. בעיתונות החילונית יוקדש מקום של כבוד ליבבות על גורלה המר של העיר, המהדרין יכנו אותה “עיר גמורה” או “עיר אבודה” ויסכמו את הגיגיהם במסקנה הבלתי נמנעת כי לירושלמים “שפויים” (קרי: אינם חרדים ו/או דתיים ו/או אוהדי בית”ר ירושלים) אין ברירה זולת לעזוב את העיר ולרדת לתל אביב.
בתקשורת החרדית יסכימו מן הסתם עם מסקנות אלו, שהרי ירושלים היא “עיר הקודש והמקדש” ואין בה מקום לחיי תרבות, השכלה ולסמלי שלטון ציוניים. בתווך שבין שני הקטבים, שברית סמויה ולא כתובה כרויה ביניהם, מצויים רוב תושביה של ירושלים. רוב ציוני, חילוני-מסורתי ודתי-לאומי, אשר מבקש לחיות בירושלים. רוב אשר דמם שנים ארוכות היה הנפגע העיקרי מהגירעון בדמוקרטיה המוניציפלית בירושלים, גרעון שהתבטא לדברי מורי, פרופ’ שלמה חסון, בייצוג יתר למגזר החרדי ויצוג חסר למגזר הכללי בנציגות במועצת העיר. גרעון אשר תוצאתו הייתה העצמת הדימוי הכוזב של ירושלים כעיר בעלת רוב חרדי. זהו אותו רוב שהניח בצד שיקולי עסקנות ולקח אחריות מחודשת על גורל העיר בשנים האחרונות החל מארגוני הצעירים השונים דרך תנועות אזרחיות העוסקות בשינוי חברתי וכלה במעורבות פוליטית של ממש במינהלים קהילתיים ובמועצת העיר. כאשר הרוב הציוני של ירושלים לוקח אחריות על גורל העיר הדברים נראים אחרת ומתברר לכולנו כי המגמות הכלכליות והדמוגרפיות שאפיינו את ירושלים בעשורים האחרונים אינם גזירת גורל אלא בעיות שניתן להתמודד איתן בכלי מדיניות ובהקצאת משאבים נכונה. כאשר הרוב הציוני של ירושלים פועל מתוך חזון משותף אנו מסוגלים לראות את העיר חוזרת למקומה כמוקד ביקורים ועלייה לרגל, כעיר אשר שבה להיות רלבנטית בשיח הישראלי של ימינו ואינה מוקצה מחמת מיאוס והדרה.
על השותפות הזו מאיימות מגמות מדאיגות בקרב הציבור הדתי-לאומי, מגמות התכנסות לאינטרסים מגזריים והקצנה דתית שלא פעם מיישרת קו עם השקפות חרדיות, שלא לומר- מאגפת אותן מימין. בין ביטוי מגמות אלו: התנגדות לפתיחת מינהלים קהיליתים בשבתות לטובת פעילות למשפחות צעירות, התנגדות לפתיחת מגרשי ספורט עירוניים בשבתות, ניסיונות לסיכול מימון לאירועים ומוסדות תרבות שתכניהם אינם נראים לחלק מנציגי הציבור הדתי-לאומי ועוד כהנה וכהנה.
הנטיות המגזריות הגוברות לחיזוק החברה הדתית עצמה, על חשבון חיזוק הכלל מעלה בי מחשבות נוגות, עד כדי השוואה בין הציונות הדתית למגזר אחר המצטיין אצלנו בעשייה לביתו- המגזר החרדי. היתכן שהצלחתם הדמוגרפית והפוליטית של החרדים היא מודל לחיקוי בפני רבים בציבור הדתי-לאומי? האם ההצלחה הזו השכיחה מלב רבים את תפקידם ויעודם למען הכלל וגורמת להם להסתגר בד’ אמותיו של מגזר?
זוהי בשורה עצובה לציוני חילוני שכמוני. לא מדובר על חילוקי דעות מדיניים ביננו, אלו קיימים ועוד איך. גם לא בויכוח על השקפות דתיות. המגמה מטרידה אותי מסיבה בסיסית הרבה יותר: מספרם של נושאי האלונקה הציונית במדינת ישראל הולך ומתמעט. מהצד החילוני- רבים הם הפונים לכיוונים פוסט-ציוניים. מהצד הדתי רבים מפנים עורף למדינה ונוטרים לה טינה על מהלכים מדיניים כאלו ואחרים. מדהים לראות באיזו קלות מוכנים אנשים משני צדדי המתרס לוותר על המדינה הריבונית היחידה שיש לעם היהודי ורואים בה שלטון זר ומרושע שיש לעקרו ולשנותו מהיסוד. כל צד מסיבה אחרת כמובן אבל הרטוריקה בשני הקצוות דומה להחריד. הפניית כתף קרה מצד הציונות הדתית אינה מבשרת טובות לעתידנו המשותף בירושלים בפרט ובישראל בכלל וחוששני כי בסופו של יום לא ישארו די אנשים לשאת בנטל.
אנו חשים במגמה זו בירושלים ביתר שאת בשנים האחרונות. דווקא שנדמה היה כי נמצא מכנה משותף בין הציבור הציוני הירושלמי לגווניו- חוברים נבחרי הציבור הדתיים-לאומיים לא פעם ולא פעמיים לחרדים. האם אתם מבינים שכל חבירה שלכם לחרדים בירושלים משמעותה האצת הגירת חילונים מהעיר? שאלו את עצמכם וענו בכנות: האם אתם באמת מבקשים לראות ירושלים שאין בה חילונים? האם לא ברור לכם שללא חילונים- עתידכם בעיר הקודש גם הוא רק עניין של זמן? האם ברורה לכם המשמעות הלאומית של עיר בירה בעלת רוב לא-ציוני? האם פיקוח נפשה של ירושלים, הנמצאת על פרשת דרכים, אינו מחייב ניסוח חזון משותף למגזר הציוני בעיר, גם אם הוא כולל פשרות הלכתיות?
במקום מסוים אני חש שהציונות החילונית והציונות הדתית שכחו האחת את השנייה. אחת הכריזה על סיום תפקידה ההיסטורי של השנייה ולהפך. שכחנו כי אנו ישנים באותו אוהל סיירים בטירונות, עומדים באותו תור לפתיחת תיק במס הכנסה, שרים באותה הופעה של אהוד בנאי ולומדים יחד לקראת בחינה באוניברסיטה. שכחנו אחד את השני והלכנו לרעות בשדות זרים. כיום הגיע הזמן לרדת מהעצים ולפעול יחד.
בימים אלו ירושלים ומדינת ישראל כולה מציעות לנו אתגר, האם תמשיכו להסתגר או שתענו לאתר ותתגייסו לסחוב את האלונקה?

(פורסם הבוקר, 16.5.12, ב”מקור ראשון”)

אחד החסמים המשמעותיים בפינוי-בינוי הוא היכולת של דיירים להיכנס בכלל לתהליך ולהבין אם ההצעה של היזם העומד מולם הוגנת, משתלמת ואיפה הבאגים. על הנייר ההדמיות נראות יופי אבל לא ברור אם זה ישים והאם התמורה המוצעת להם סבירה ומקובלת.
לאחרונה אישרנו סיוע אדריכלי, שמאי וחברתי לתושבים המעוניינים לבחון הצעות יזמים לביצוע פרויקט לפינוי-בינוי, בכדי שיוכלו לקבל החלטה מושכלת. אם זה עוזר לכם- אחלה, אם לא- אתם מוזמנים להפיץ

אני מעלה פה תגובה של דודו לנושא הכבישים- צריך את עזרתכם בפידבק ומעקב על מה שבוצע ומה שלא. יחי דודו!

אבקש עידכונים והבהרות מה בוצע ומה לא, בעניין להערות ששלחתם/ן, ידוע לי שלא הכל בוצע.

כמו כן חלק מהפניות הועברו לטיפול הגיחון במכסי הביוב כגון ברחוב עזה 43 ליד חנות הפלאפל.

לידיעתכם, צומת אגרון-דוד המלך מתוכנן להיסלל מחדש כחלק מהשיפוץ שיתבצע בשנה הבאה ברחוב המלך דוד+רחוב אגרון.

לגבי הכביש מטדי לכיוון מלחה – הכביש ירובד וישופץ כחלק מהעבודות על בגין דרום המתבצעות בימים אלה אך אין לי לו”ז מדויק.

העבודות על עמק רפאים מרחל אימנו עד צומת אורנים נמצאות באישור אצל המשטרה ובקרוב יתחילו לרבד את הכביש המפורר הזה.

בר-אילן גם נמצא בהכנות לפני ביצוע

נא תגובתכם

הוא עוד יתחרט על זה. תחושת הבטן שלי בסוף השבוע בו הוכרז על בחירות מיותרות בישראל היא שנתניהו עוד יתחרט עליהן. כן, שמעתי את הפרשנים וקראתי את הסקרים שהכתירו אותו למנצח הגדול של הבחירות, שטוענים שזו החלטה מבריקה אבל אני בינתיים  לא מתווכח עם תחושות בטן. נתניהו עוד יצטער על היום שבו החליט להקדים את הפריימריז רק כדי להיפטר מסילבן שלום, החלטה שהייתה אבן הדומינו הראשונה לקראת הבחירות, שאחריה הוקדמו הפריימריז בקדימה ובעבודה ויאיר לפיד נכנס לפוליטיקה ומשם הסוף כבר בלתי נמנע. מתברר שגם קואליציה יציבה בישראל היא לא ערובה לשום דבר.

אז נכון, כרגע גוש הימין מוביל  בפער ניכר, נתניהו והליכוד יזכו על פי הסקרים ליותר מ-30 מנדטים, קדימה על הקרשים, יאיר לפיד עוד לא ממריא ואהוד ברק נמחק. אבל- יש עוד 4 חודשים וזה נצח. המצב הכלכלי מדשדש, הממשלה לא מסוגלת להעביר שום מהלך משמעותי ויש ליריביו את כל הזמן (אבל לא הרבה כסף…) כדי לנגוס מהעוגה, והפער לא כזה גדול. את בחירות 2009 נתניהו התחיל מעמדה נוחה יותר אבל קמפיין הבונקר השמרני וחסר המעוף התנקם בו בקלפיות. וחוצמזה- שאול מופז אוהב להיות אנדרדוג, רק תמנעו ממנו לצאת לקורס קצינים או להתמודד על הרמט”כלות מול נסיכים בעלי יחוס, עוד לא ראינו את השמות של יאיר לפיד, לא ברור מה יהיו נזקי פייגלין בפרימריז של הליכוד ויחימוביץ’ עובדת.

אז למה הוא עשה את זה? חוץ מהסיבות הידועות- איגוף אובמה, מיקום המצב בסקרים, חשש מסחטנות (פחחח…כי ב”מחיר  למשתכן” הוא נכנע כמו טעטעל’ה)  ויתר הסיבות שהוזכרו. הבטן שלי אומרת שהוא הולך לקלפי מתוך תסכול. כי הוא גילה שבקואליציית “אף שעל” אי אפשר לעשות כלום. לא רפורמה במינהל מקרקעי ישראל ולא חוק לתכנון ובנייה, לא ועדת ריכזיות ואת המלצות טרכטנברג שותפיו “הטבעיים” קברו ועיקרו בלי בושה- מיצוי כושר השתכרות עף מהחלון, המלצות תעסוקת חרדים בכלל לא הגיעו לדיון  ואטיאס בשקריו הבוטים עשה מה בא לו.  גם בנושא האיראני, שקרוב לליבו, הוא גילה שאי אפשר לעשות כלום כי בשביל זה צריך קואליציה בינלאומית וכזו אי אפשר לגבש עם שר החוץ הנוכחי, כשאי אפשר להראות אפילו שמץ של מחווה כלפי הפלסטינים, לגלות בדל של נכונות לאכוף את החוק מבלי שעסקני יש”ע  ייבבו ובטח לא כאשר דני דנון עובד במרץ להסרת המילה “דמוקרטית” מתעודת הזהות של המדינה. ומה בממשלה? אלי ישי עסוק בתגובות היסטריות לכל סופר גרמני שוטה, השר לביטחון פנים נופל לכל מלכודת תקשורתית של מטסים הזויים, שטייניץ ממנה מועמדים שלא עוברים את תנאי הסף למשרות בכירות באוצר ומתפעל מהתקציב הדו-שנתי (תזכורת: העולם עדיין לא מאמץ אותו), ישראל כץ לא משתלט על רכבת ישראל ולא על סיטיפס ואף אחד מהשרים לא נהיה כחלון. מה שנשאר זה לקחת רפורמות מימי ממשלת קדימה ולהרחיבן (אופק חדש לתיכונים). בקיצור, העסק תקוע ובמצב הזה אין הרבה מה לעשות חוץ מלזעזע את הקבוצה.

לזכותו ייאמר שהרפתקן צבאי חסר אחריות כמו קודמו הוא לא. הביקורת של דיסקין ודגן הייתה חייבת להיאמר וטוב שנאמרה אבל תחושת הבטן שלי היא שאם נתניהו היה ליד ההגה ב-12 ביולי 2006 הוא היה יודע להכיל את אירוע החטיפה בתגובה ישראלית חריפה ומכאיבה מבלי להיגרר למלחמת הארוכה בתולדותינו מאז תש”ח ומבצע “עופרת יצוקה”  לא היה נמשך כמו מסטיק אחרי שהאפקט המרכזי הושג תוך 10 ימים.

ומה יוצא לנו מכל העסק? קודם כל אם הכנסת תפוזר השבוע ייחסך מאיתנו מרתון הישיבות החגיגי לרגל יום ירושלים. בכלל, זו ממשלה שעשתה מעט עבור ירושלים, כיאה לממשלת ימין גאה וציונית.  תכנית הצמיחה שעברה בשנה שעברה היא הד חיוור לתכנית הראשונה שהעביר אריאל שרון ב-2005 (גילוי: אני עובד ברשות לפיתוח ירושלים שאמונה על מימושה וזו דעתי האישית בלבד), שנת לימודים חינם ללומדים בירושלים הם נזכרו לתת באיחור של שנה  והפער בין הצהרות למעשים ממשיך להיות גדול מדי. חוק התכנון והבנייה הלך לפח, וכנראה שזה טוב והכי חשוב- הסיכוי להקמת קואלצייה ממלכתית אחרי הבחירות גדל בעיני לאור האווירה הציבורית בעניין.  היחלשות ש”ס על פי הסקרים  (על אף שהיא נוטה להכות אותם ביום הבחירות עצמו) עשויה לאפשר את העניין הזה ולכל הפחות את הוצאת משרדי הפנים והשיכון מידי שריה.  יתכן שבסופו של יום נתניהו ישאר המאמן אבל עם הרכב אחר לגמרי של שחקנים, הרכב שיחייב אותו לשחק אחרת.

 כדי שזה יקרה צריך ללכת ולהצביע. שיעור ההצבעה חייב לעלות מעל 75%, בעיקר מצד הדור שלנו. אם כל החבר’ה שהיו באוהלים ובשדרות בקיץ שעבר ייצאו להצביע וייקחו איתם חבר אחד או שניים אזי יש סיכוי אמיתי לדללת את כחם של החרדים ושל קבוצות הלחץ בפוליטיקה שלנו. צריך להפסיק עם פארודיות כמו הגימלאים או עם תנועות של אנשים ערכיים לעילא אבל נטולות סיכוי לעבור את אחוז החסימה ופשוט להצביע בגדול.

בשנה האחרונה יש לי הזכות ללמוד קורס שנקרא “העדות על הקטסטרופה” שמעביר ד”ר עמוס גולדברג במסגרת לימודי ביהדות זמננו. הקורס עוסק באתיקה של העדות לאורך ההיסטוריה ובשינוי המדהים שחל במעמד העד במאה העשרים, בדגש על עד השואה אבל לא רק. יש לי כוונה ראשונית מאד לכתוב סמינר על ההקשר והעיצוב של מסע “עדים במדים” של הצבא, גם לאור החוויה האישית שלנו מהמסע הזה. יש כמובן המון חומרים על המסעות לפולין של בני נוער, קצת חומר מצטבר על מסעות הצבא והדעות הן כמובן מאוד מגוונות.

מה שמשך את תשומת ליבי השבוע היו שני טקסטים. האחד של דוד זונשיין שקבע ש”אין ערך למסעות לפולין”. למה? ככה. כי הנוער לא יכול באמת להתמודד עם המראות, כי זה סמוך מדי לגיוס, כי הם חוזרים שטופי רגשות לאומניים ויתר הביקורת הרגילה על המסעות. הטקסט השני הוא של אבנר בן עמוס ותמי הופמן מבי”ס לחינוך של אוניברסיטת תל אביב והוא עוסק במסעות הצבאיים. הטענה במאמר הזה (PDF) היא שבעצם המסעות גלומה פנטזיית כיבוש סמויה של מחנות ההשמדה. פנטזיה שכאשר  היא מתרחשת בדמיונו של הילד עמוס עוז, כפי שהוא מספר  ב”סיפור על אהבה וחושך”- היא לא מזיקה. אבל כאשר, לדברי המחברים: “מדובר במפקדים בצה”ל שאחוזים בכלי נשק של ממש וביכולת להשפיע על הכרעות בטחוניות ומדיניות,  יש בכך סכנה אמיתית”.

 עוד לא התחלתי להתמודד ברצינות עם המאמר אבל תחושת הבטן שלי מהקריאה של  שני הטקסטים היא שהכותבים מונעים יותר מדעות אישיות-אידיאולוגיות ופחות על קשר למציאות.  מחקר של הרשות למדידה והערכה של משרד החינוך (ראמ”ה) מגלה שהנוער לא חוזר כזה שטוף לאומנות , גזענות ורווי תחושת נקם כפי שטוענים המבקרים. כמה מגמות מרכזיות: הגאווה הלאומית מתחזקת מ-57% לפני המסע ל-68% אחריו, התקווה עולה מ-62% ל-66%,  אהבת האדם (!) עולה מ-42% ל-46%, ירידה בתחושת השנאה מ-57% ל-49%, תחושת ניצחון עולה מ-27% ל-43%, ירידות קלות ברצון לנקום, בהרגשת התבוסה, ובחוסר האונים.  אכן נתונים קשים.  מסתבר שאחרי המסע הזה 82%  מאמינים ששמירה על עקרונות דמוקרטיים במדינה היא ערך עליון, ללא שינוי. ותומכים יותר בלאפשר ויכוח ציבורי, שמירה על זכויות מיעוטים,  שוויון זכויות בפני החוק ופחות תומכים באמירה שבתקופות משבר יש צורך באדם חזק שיעשה סדר. מה לעזאזל מזריקים להם שם בפולין? על ערכים האלו מגדלים את הנוער? אכן מצריך ביטול.  יש אפילו גידול בבני הנוער שאומרים שהמסע תרם להם להכיר את העולם היהודי שלפני השואה. יענו, הדגש הוא לא רק על המוות.

 .גם הטענות שהקצינים יוצאים יותר לאומניים לא מעוגנות במחקר אמפירי כלשהו מחקרים שכן נעשו הראו בדיוק את  ההיפך.  אז איפה בדיוק פנטזיות הכיבוש הלא-ממומשות? כנראה רק בראש של החוקרים.  שלא נטעה, יש מה לשפר ולשנות במסעות של התיכונים ושל הצבא, יש להגדיל את החלק של המפגש עם תלמידים וקצינים פולנים, להרחיב את העיסוק (בוודאי של משלחות הצבא) בצד של הרוצחים ושאלת המדרון החלקלק, שאלת הגיל הנכון לנסוע היא בוודאי שאלה קריטית אבל לבטל? מדוע? אולי זו דרך הפעולה של זונשיין, שפשוט לא מסוגל להתמודד עם מציאות מורכבת. הכיבוש בעייתי? נסרב לשרת. המסעות לפולין שנויים במחלוקת? לבטל.  זו עמדה פשטנית ומתפנקת.

 סעו לפולין. ראו את החיים ואת המוות. שאלו שאלות קשות. זה שלנו.

לפני כמה שבועות עלתה פה השאלה למה אני דוחף את דוד בן-גוריון לכל מקום. ובכן, מדובר באחד מגדולי ישראל בכלל ובמנהיג הגדול של עם ישראל בדורנו, אדם שבאמת הבין את גודל השעה ואת המשמעות ההיסטורית של הימים בהם חי ופעל. כמה ימים לפני פסח יצא לי לדבר איתו, עם בן-גוריון, על חג הפסח בעיניו. הוא לא היה פנוי לדבר אבל הבטיח לשלוח פוסט אורח לבלוג ואני מאוד שמח לתת לו את הבמה:

כפופים היינו לממשלת המנדט בפלשתינה-א”י- ויקם צ’מברליין אשר לא ידע את הצהרת בלפור ויאמר לחבריו: הנה בני ישראל מתרבים בארץ , ואין זה לרצון בני ישמעאל ידידינו האצילים. הבה נתחכמה, פן תקרה מלחמה ונוספו בני ישמעאל על אויבנו, ומה יהיה על הנפט בבבל ועל היאור במצריים המקשר אותנו אל האימפריה מעבר לים? נצא ונלמד מלבן הארמי, אשר רימה את יעקב עשרות מונים, ניתן ספר לבן ונגזור על העליה, ויעש כן. וירעו אותנו הבריטים ויענונו, וכל אניה שבאה לחוף המולדת תפסו ושלחו לקפריסים וגם ציוו לשוטרים ולנוגשים לגזול הנשק מידינו ולחפש בכל הישובים.

וה”הגנה” היא שעמדה לנו, כמו שנאמר: במסות ובמפתים ובמלחמה וביד חזקה ובאניות מעפילים ובהברחות נשר ובהפצצת ראדארים ובפיצוץ גשרים ובמירור חיי השליטים, כמה שנאמר: דם ואש ותמרות עשן.

ותקץ נפש בווין בבני ישראל וילך לעצרת או”ם ויאמר לך: מה יעשה לסוררים ומוררים אלה. ותאמר העצרת לבווין: לך לך מארץ זו, כי צדקו בני ישראל, ותקום מדינת היהודים. ויכעס בווין כעס גדול וירק חניכיו מבני ישמעאל- מצריים ומלך בבל ומלך עמון ונשיאי ארם והלבנון, ויתן הנשק בידם ויאמר להם: שילחו צבאותיכם הגיבורים לארץ פלשתינה ועשו כלה בבני ישראל והיתה לכם הארץ. ויעשו כן, ויבואו צבאות מצרים ובבל ועמון וארם והלבנון ועמם ערב-רב להילחם בבני ישראל, וירם ישראל את המטה, ומחיק ה”הגנה” זינק צבא הגנה לישראל; בתחילה במתי מעט ובנשק קל, אבל מיום ליום הלך צה”ל וגדל ויהי לכוח גדול ואדיר והרביץ עשר מכות במצרים ובבני בריתם ויגרש אותם מהארץ וגם הערב-רב ברחו- ותיכון המלוכה בישראל, כמה שנאמר: בכל דור ודור עומדים עלינו לכותינו, וקשי עורפנו מצילנו מידם.

וכמה מעלות טובות לצה”ל עלינו. הוא היכה באויבינו ועשה בהם שפטים והציל עצמאותנו והטביע אוניות האויב בים ושיקע צרינו בתוכו, והקים נח”ל מתוכו ובנה ישובי ספר.

ובן חלוצאי היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלה בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: בטחון העם, ישוב השממה וקיבוץ גלויות.

והנוער בישראל קיים וקיבל על עצמו לעשות כדבר הזה ותהי תשועה לישראל. לפיכך אנו חייבים להודות, להלל, לפאר, לרומם, ולהדר ולברך, לעלה ולקלס הלוחמים והחלוצים אשר הוציאונו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, משעבוד לגאולה ונאמר שירה חדשה.

סדר פסח, שדה-בוקר, 6. באפריל 1955

מתוך: דוד בן-גוריון, “יחוד וייעוד- דברים על בטחון ישראל, הוצאת משרד הבטחון 1971)

חג שמח!

למחנה הלא-חרדי בירושלים היו השבוע שתי סיבות טובות להתעצבן. הראשונה- הקצאת קרקע לקרית חינוך חרדית ברמות אשכול, השנייה- הקצאה של מקלט לטובת בית כנסת בקריית היובל למתפללים חרדיים/חרדים לאומיים, חלקם תושבי בית וגן וחלקם תושבי קריית היובל. הביקורת מוצדקת. את פערי הכיתות במגזר החרדי צריך לצמצם וראוי שילדי ירושלים, ערבים, חרדים, דתיים וחילוניים ילמדו בבתי ספר בטוחים ומודרניים. את הפערים האלו לא צריך לצמצם בשכונות לא-חרדיות או בשכונות התפר אלא בשכונות החרדיות עצמן. במקום לדחוס את רוממה עד אינסוף בבנייה כעורה וצפופה ללא מענה לצרכי הציבור צריך לבנות בה בתי ספר וגנים, לא ברמת אשכול. ואם צריך עוד בית כנסת לדתיים בקריית יובל- אז שיבנו אותו בגבעת האנטנה הסמוכה.

אבל לספר את סיפור קריית החינוך החרדית כי שסופר השבוע זה חצי-אמת, שלא לומר- חצי שקר. השטח ברמת אשכול הוא של 65 דונם. על 15 מהם יבנו המוסדות החרדים. על החמישים הנותרים ייבנה מוסד להשכלה גבוהה. הקמפוס החרדי מיועד ל-1000 תלמידים, הקמפוס הלא-חרדי מיועד ל-3,000 סטודנטים. הלא-חרדים מקבלים פי 3 מהחרדים. כשמביאים את הנתונים האלו כבר הרבה יותר קשה לקרוא לזה בגידה, שזו מילה פופולרית. אומר שוב: גם ה-15 דונם לחרדים היו צריכים, בעיני, להיות מוקצים לשימושים לא-חרדיים אבל בגידה? מכירה? בהקשר הרחב התמונה, כרגיל, הרבה יותר מורכבת.

כשזה לא מספיק מתחילה הביקורת על סוג המוסד האקדמי שיאכלס את הקמפוס- מכון לנדר. בהתחלה אמרו לי שזה מוסד חרדי-חרד”לי. היו לי כמה סטודנטים מלגאים ממכון לנדר כשעבדתי ב”צעירים במרכז”, הם ממש לא היו כאלה. גם משיטוט קצר באתר האינטרנט לא השתכנעתי שלנדר הוא מוסד חרדי, הם לא נוטים לשים חילונים ונשים בעמוד הבית ובסרטון התדמית. את המשרד אני חולק עם נעמי סלומון, מנהלת פרויקט “עיר.אקדמיה”, שמכירה כל מוסד אקדמי ברחל בתו. לדבריה בלנדר יש מסלולים לחרדים אבל סה”כ הם מהווים 10% מהסטודנטים במוסד, 30% הם חילונים והיתר דתיים. גם כן החרדים האלה, עד שהם יוצאים ללמוד ולהשתלב בשוק העבודה יש לנו ביקורת עליהם. משיחות עם אנשים בלנדר הבנתי שהכוונה היא לרכז את התכניות לחרדים במיקום הנוכחי בגבעת שאול ואת הקמפוס הכללי לפתח ברמת אשכול.

גם אחרי העובדה שלנדר לא מוסד חרדי לא שיכנעה. הוא מוסד “ניאו-קונסרבטיבי”, שמרן, מיושן וכו’. אז נכון שהוא הועדף על פני השלוחה של ברקלי והעירייה סירבה להקצות את השטח לייל, אז מה? גם כאן, נעמי לא תעיד על גיסתה, אני אעיד כמה דם ירקו בכדי להביא לשם מוסד להשכלה גבוהה. בהתחלה פנו למוסדות תרבות או ארגוני התחדשות יהודית פלורליסטיים אבל אלו ארגונים דלים בכסף ולכן פנו לרעיון של השכלה גבוהה. כדי שמוסד כזה יגיע צריכים להתקיים 3 תנאים. קודם כל שזה מוסד שיודע לדבר באופן קוהרנטי על צרכיו ועל יעדי הגידול שלו בעשור הקרוב. תתפלאו לדעת כמה מעט מוסדות כאלו יש. בהתקיים התנאי הראשון- צריך מוסד שאין לו קרקע או שהקיימת אינה מספיקה לצרכיו. רוב המוסדות שמדברים על גידול יודעים לפתור את הבעיות שלהם בקרקעות שלהם או שהוקצו להם. המכללה להנדסה בונה בשטחה שלה, בצלאל יעבור יום אחד למרכז העיר וכו’. אחרי ששני אלו התקיימו צריך גם מוסד שיש לו כסף לבנות קמפוס וככה הגיעו ללנדר. אז קל מאוד להתלונן על למה דווקא הם אבל הסברתי שוב, המצגת של MIT הייתה פשוט תת-רמה.

יש הרבה התארגנויות בשטח וזה מצוין. לפני שנה בערך הייתי מודאג מהנמנמת במגזרנו והחשש פג. בכל שכונה צצים ועדי צעירים כמו פטריות. שמח לקחת קרדיט קטן על ועד הצעירים של מרכז העיר שחלק מהקוראים פה היו חלק ממנו בשנים 2005-2007 ושממנו צמחו יוזמות מצויינות ואני שמח עוד יותר שהמודל שוכפל לשכונות נוספות בהובלה של “צעירים במרכז”, גם “ירושלמים” לא טומנים את היד בצלחת והבנתי שגם “התעוררות” קפצו על הקונספט ורוצים להרים ועדי צעירים משלהם. אבל בתוך כל ההמולה מפריע לי הטון האפוקליפטי והגלישה לאווירת ה”אכלו לי שתו לי”. לתאר את הקצאת הקרקע ברמת אשכול או את המקלט בקריית יובל או כל פשלה אחרת של העירייה כ”מסמר האחרון” לפני התחרדות זו טעות נוראית. אני לא מבין למה מי שמרגיש שהוא חי בארון קבורה ממתין למסמר האחרון. אני הכי בעד לאתגר את המערכת אבל אפשר וצריך לוותר על הטון האפוקליפטי, על איומי העזיבה אם המחדל לא יתוקן. אם אנחנו מתחייסים לעצמנו כתושבים על-תנאי וכזמניים אין שום סיבה שהחרדים מצד החד והתקשורת מצד שני לא תתיחס אלינו בדיוק באותו האופן.

הגיע הזמן, (חשבתי שכבר עברנו שלב אבל כנראה טעיתי) שנוכל לדבר על הבעיות והמחדלים והדברים שדורשים תיקון בירושלים באופן ענייני, בלי קלישאות, היסטריה ואיומי הגירה. בלי לתת תחושה שאנו חיים כאן על זמן שאול. הבעיה בקמפיינים החילוניים הייתה שהם לא יכלו לסבול מצב של הפסד. תמיד המצג היה של “אם נפסיד בקרב הזה- זה הסוף של השכונה/ העיר”. והנבואות הגשימו את עצמן בד”כ… להבדיל אלף אלפי- כמו השיח על הנושא האיראני. צריך לטפל בגרעין האיראני בלי הזדקקות לאושוויץ ולהשוואות מופרכות ומניפולטיביות בין הקיום היהודי אז ועכשיו. ולא, אם יהיה לאיראן גרעין זה ממש לא אומר סופה של מדינת ישראל. נוכל לחיות עם הכל ואנחנו מספיק חזקים להתמודד עם כל אתגר- בירושלים ובישראל. מי שרוצה לחיות כקורבן- שיבושם לו. אני חושב שהשיח צריך להיות מעמדה של לקיחת אחריות, אתגור המערכת ובעיקר- פוזיטיבי ולא בכייני ונגטיבי.

לסיכום, סיפור לחג: בכניסה לאחת התעסוקות המבצעיות במילואים נכחתי בסיכום התעסוקה של הגדוד היוצא. מ”פ המפקדה התחיל לבכות שם על העדר ציוד, טבחים, אוכל וכו’ והתחיל לקונן: “אני מילואימניק, משאיר אישה וילדים בבית, עוזב את העסק כדי לבוא לתרום ו…” ,ההמשך ידוע וכל מילואימניק שמע את הקינות האלה 700 פעם. אבל המח”ט דאז, יהודה פוקס, חתך אותו בבת אחת ושאל מה הקשר: “ואם היית סדירניק בן 20, זה תקין שלא היה אוכל? יש ליקויים- צריך לטפל בהם ותחסוך לנו את כל הבבל”ת מסביב”.

באוגוסט 2005 כתבה נרי ליבנה את טור שנשא את הכותרת “עיר גמורה” ובו כתבה- “זהו סופה של ירושלים כפי שהכרנו אותה, ואנחנו מרגישים בסדר”. זה היה טור הספד קשה לירושלים החילונית והחופשית. טור אופייני לאליטה החילונית המתבגרת של ירושלים, שצמחה כאן בשנות השבעים, התפכחה בשנות השמונים והיגרה בשנות התשעים.  שבוע אחר כך הגיב לה פרופ’ רוני אלנבלום במאמר שמבחינתי הוא טקסט מכונן וחשוב. ומה בסך הכל הוא ביקש? קצת סימפטיה לאנשים שלא מתייאשים בירושלים. זה לקח שש  וחצי שנים אבל בסוף זה הגיע. נרי ליבנה מצאה בליבה קצת סימפטיה לאנשים שלא מתייאשים בירושלים. אתם ישר נפלתם עליה עם קריאה ביקורתית, ניתוח של המפות, הנתונים ובדיקה דקדקנית של העובדות בכתבה, שזה אחלה. אבל שורה תחתונה: יש סימפטיה, יש יותר מסימפטיה. יש שינוי. יש מהפכה ואין דרך אחרת לתאר את מה שעבר על ירושלים מאז “עיר גמורה”.

ירושלים לא הייתה עיר גמורה בקיץ 2005, חלילה. אבל באותו קיץ “רוח חדשה” הייתה עמותה צעירה שרק נבחרה לאגודת הסטודנטים, עופר ברקוביץ היה עדיין בצבא, רחל עזריה הייתה עובדת קהילתית, יוסי סעידוב ערך חדשות ב”כל העיר” הי”ד, לא היו התעוררות, ירושלמים,  צעירים במרכז, 15 דקות, לא ישיבה חילונית, לא מכינה קדם צבאית חילונית, לא קהילות צעירות, עבדכם הנאמן חשב להתחיל להתנדב במינהל קהילתי לב העיר וב”רוח חדשה”, מחירי השכירות היו עוד שפויים (אחרי 5 שנות אינתיפאדה ), הממשלה שילמה כסף לסטודנטים היו מוכנים לשכור דירה במרכז העיר, אפילו דודו היה על סף יאוש והגירה וקברניטי העיר האמינו בכל מאודם בתכנית מערב ירושלים. ראש העיר היה חבר אופוזיציה עירונית בסיעה משותפת עם מאיר תורג’מן (!) ואיש לא חשב שיבוא יום ובלשכת ראש העירייה יישב אדם שאינו חובש כיפה.

הרבה השתנה כאן בשש וחצי השנים האחרונות. התעוררות אזרחית שהביאה להתעוררות פוליטית. לירושלמים שמתעקשים יש היום הרבה מאוד פלטפורמות להשפיע. לא הבנתי ואני עדיין לא ב- 100% מבין את ההתעקשות על בחירות במינהלים הקהילתיים אבל גם הן הצליחו להכניס דם חדש וצעיר למעורבות.

הדרך עדיין ארוכה. כדי לשנות את המספרים הגדולים צריך הרבה מאוד פעולות קטנות. מגמות שליליות של 3 עשורים לא ישתנו ב-3 שנים. אבל כמו שאמר בן-גוריון, הגירה המונית מגיעה רק אחרי שהחלוצים הכשירו את התנאים לכך. אנחנו חלוצי ההתחדשות העירונית של ירושלים וזהו תפקידנו. אחרי נטישת האליטות המזדקנות- אנחנו העתיד. יש עוד אתגרים על הפרק: שיפור ההישגים הפוליטיים שהושגו ב-2008 בבחירות שייערכו עוד פחות משנתיים והגדלת הגוש הלא-חרדי במועצת העיר בעוד מושב או שניים לפחות. חיבור אמיתי של יהדות התפוצות לעיר. שינוי הבסיס הכלכלי של ירושלים ובתחום הדיור- מעבר מפרויקטי פיילוט לצעירים יצרנים של 30-40 יחידות דיור לפרויקטים של מעל 100 יחידות דיור. הדך ארוכה ולפעמים מתסכלת אבל לפני 6 שנים אף אחד לא ציפה שנהיה במקום שאנו בו כיום. אין סיבה לחשוב שבעבודה נכונה ומתואמת של הארגונים החברתיים בינם לבין עצמם ובינם לבין המערכת העירונית לא נוכל להגיע למצב הרבה יותר טוב בסוף העשור הנוכחי.

אנשי גוש קטיף אמרו שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. הסלוגן הזה הכשיל אותם לדעתי,  מכיוון שאם אנחנו עם הנצח- אז מה זה פינוי של כמה אלפי אנשים ומספר ישובים לעומת הנצח. בפראפרזה ניתן לומר שעיר הנצח לא מפחדת מדרך ארוכה. אנחנו לא הולכים לשום מקום, המלאכה עוד מרובה ואם אפילו מי שכבר הספיד, קבר והתייאש ראה את האור- אנחנו כנראה בדךר הנכונה.