ירושלים האחרת

פסיקות בג”צ מהשבוע האחרון בעניין עמנואל וקצבאות הבטחת הכנסה לאברכי כוללים מעלות בי את החשש שמא נסדקות להן חומות השטעטל החרדי. לא שאני חושב שמעתה יפסיקו הכספים לזרום לאברכים, בהרכב הקואליציוני הנוכחי זה כמובן עניין של זמן עד לחקיקת חוק עוקף והמצאה של מילים מכובסות לאותם כספים. אלי ישי, אביר השכבות החלשות, מגן העניים ובן גאה לעדות המזרח, הציע להרחיב את הקצבה גם לסטודנטים עניים, שהרי כמה כאלו יש עם שלושה ילדים? איזו אצילות נפש. היה צריך את בג”צ בשביל ששר במפלגה החברתית המכונה ש”ס יציע לדאוג גם לחלשים שאינם חרדים. אם לא תקום ממשלת חירום ממלכתית, והיא כנראה לא תקום, הכספים ימשיכו לעבור. טובי המוחות מתפלפלים כעת בסוגיית הניסוח של הסעיף לחוק התקציב 2011-2012.

הנקודה היא לא אם הכסף יעבור או לא. משהו זז. הכותרת הראשית של “הארץ” מהבוקר מבשרת על כך שצה”ל מתכנן להרחיב את גיוס החרדים באופן משמעותי. לא פעם אנחנו נוטים לייחס לחברה החרדית כוח רב מדי, דמיוני כמעט, אבל זה רחוק מהאמת. החברה החרדית מצויה במשבר מנהיגות. ההנהגה החרדית הנוכחית מביאה את הציבור הזה לכשלונות חוזרים ונשנים בכל מאבק ציבורי אליו יצאו בשנים האחרונות- מצעדי הגאווה, קרתא, אינטל, אם מרעיבה, חמץ, שבתות, ברזילי, עיריית ירושלים, קריית היובל ועוד. אני לא אומר את זה בשמחה לאיד או בחדווה אלא כמתבונן מבחוץ. החברה החרדית במבוי סתום, יש לה כוח פוליטי גדול אבל כוח ציבורי קטן מאוד. המודל עליו היא נשענה מאז קום המדינה הולך ומתפורר. זה לא אומר שחרדים יפסיקו להיות חרדים, זה אומר שהדור הבא של החרדים יהיה שונה מאוד מהדור הנוכחי- הוא יעבוד יותר, ישרת בצבא, לא יראה במדינה שלטון זר ויהיה מעורה יותר בחברה הישראלית. כמובן שתמיד יישארו המתבדלים אבל המיינסטרים החרדי יתממלך.

בעניינים אחרים:
ועדת ההקצאות העירונית אישרה העברה של גן חרדי בקריית יובל לטובת החינוך הממלכתי. לא מובן מאליו בעירנו. הדרך להשלמת ההקצאה עוד ארוכה ויש כמובן מי שמבטיח מלחמות. סייעו והציקו לחברי המועצה כדי שלא יכשילו את העניין והכי חשוב- להפיץ את הבשורה ולמלא את הגן בילדים וילדות.

שתי משימות היו לי אתמול, לעבור בשלום את הוועדה לתכנון עירוני ולסיים את הסדרה מול הלייקרס בשישה משחקים. הראשונה עברה, הוועדה אישרה פה אחד את המדיניות שהצענו לעניין דיור בהישג יד. על המשימה השנייה עדיף שלא לדבר. נראנו הלומי קרב ומבולבלים. נקווה לטוב במשחק 7.

1. בשבוע שעבר שודר הסרט על ההצלחה של הזמרים המזרחיים ועל “הניצחון” שלהם. ראיתי כמה דקות והספיק לי. קיבלתי מנת “אכלו לי שתו לי דפקו אותי” שמספיקה לי לשנתיים. התקינות הפוליטית מונעת מהאשכנזים לומר את מה שאני, כמרוקאי-פרסי, מסוגל: המוזיקה המזרחית של היום היא זבל. זבל עופות. כל הפרץ והשיראלים בשקל האלו עם מילים של כיתה ג’. איפה דקלון? איפה אביהו מדינה? איפה אייל גולן בימי “לחישה בלילה”? סופם של הזמרים לבית פרץ להיעלם כמו פרץ אחר, אבי, שהיה להיט לכמה רגעים בשנות התשעים עם “קשה לי” והיום- מי זוכר אותו? תנו לעם מוזיקה מזרחית אמיתית ולא פופ מתחנף עם סלסולים מעפנים.

2. מונדיאל. קצת מגוחך לפתוח מדור ספורט ולקרוא מאמנים ישראלים שלא הגיעו לאף טורניר בינלאומי חוץ מהאינטרטוטו מפרשנים מהלכים באליפות העולם. מילא, פרשני הכורסה שמבלבלים את השכל (וביניהם הבלוגריאדה), זה נסבל ולגיטימי. אבל ממש מגוחך לקרוא מאמנים שמתיימרים להעביר ביקורת מקצועית רצינית על מאמנים אחרים- הלו! הם לפחות הגיעו למונדיאל! אנחנו ממשיכים לשחק כדורגל בהליכה ולחשוב שרק נחליף מאמן נבחרת והכל יהיה בסדר.

3. סדרת גמר ה-NBA גוזלת ממני את מירב כוחותי ועם כל הכבוד לדיור בהישג יד, ויש כבוד, המשימה העיקרית השבוע היא לקחת אליפות שמונה עשרה לירוקים. מתפתחת פה סדרה לפנתיאון וקרב מוחות מעניין בין שני מאמנים מצויינים.3-2 לטובים.

4. היינו פטריוטים, תמכנו (ועודנו תומכים) בצה”ל, והנה, המצור על הרצועה, שאין מוצדק ממנו, מתפוגג לאט לאט, קודם מצרים, אחר כך אנחנו. נזקי אשליית “עם לבדד ישכון” בשילוב עם קצת ניגוני “העולם כולו נגדנו” מתבררים לאיטם. התפקוד הלקוי באירוע התקשורתי שארגן לנו ארגון טורקי קיקיוני לא מביא אותנו  ל”הקמת נמל איראני ברצועה” כדבריו של ראש ממשלתנו אלא למשהו פשוט בהרבה- מעבר יבשתי חופשי וחמור מכך- התפוגגות הבידוד הבינ”ל על ממשלת חמאס. העיקר ש”אם תרצו” תארגן עוד הפגנת תמיכה. קריאה מומלצת למנהיגנו: “מה שטוב לטקטיקה אינו בהכרח טוב לאסטרטגיה”, בתוך: “מלחמה ואסטרטגיה”, יהושפט הרכבי. עמ’ 340. קצר וממצה.
5. ברוך הבא אורי, ברוך הבא עודד. מי ייתן ותחזירו למועדונים בהם תעבדו את שמחת החיים וחדוות העשיה. מי יתן ותסייעו להם להפוך מועדונים אמיתיים (בבית”ר יש קצת יותר עבודה) ולהחזיר עטרה ליושנה. אתם רכש קצת יותר משמעותי מעוד מיליארדר קפריזי. מי יתן והבוסים והקהל שלכם יתנו לכם לעבוד ולא יפטרו אתכם אחרי המשבר הראשון (או שסתם ישלחו “מקורבים” ללכלך עליכם בתקשורת). פשוט זה לא יהיה. בהצלחה.

אחרי עבודת מטה שנמשכה לאורך השנה האחרונה, התגבש מודל פשוט וישים יחסית לנושא דיור בהישג יד בירושלים. לא כל הכלים החוקיים בשלים (אם היה לכך אזכור בחוק התכנון והבנייה החדש זה יכל להיות נהדר), לא כולם עדיין מבינים שהמשחק השתנה אבל חייבים להתחיל ממשהו ולקוות שהשחקנים הממשלתיים והמגזר הפרטי יצטרפו עם הזמן. התכנית תוצג ביום שלישי הקרוב בשעה 15:00 בוועדה לתכנון עירוני של נעמי צור שתתכנס באולם מועצת העיר, כיכר ספרא 1 קומה 6. נקווה לטוב. כמי שעקבו אחרי הבלוג הזה בשלוש השנים האחרונות (היה יום הולדת לפני תשעה ימים, הזמן עובר מהר כשנהנים) אתם ודאי יודעים כמה מדובר בסוגיה קריטית לעיר. כולם מוזמנים.

אין כמו צדקת הדרך וקצת רעם תותחים בכדי לתבוע השתקה של כל גילוי ביקורת כלפי צה”ל / הממשלה. זה דפוס שחוזר על עצמו פעם אחר פעם- בענייני הקרן החדשה, בפרשת ענת קם, בסרט “עג’מי”, בפרשת המשט ואלו רק דוגמאות מהשנה האחרונה. יותר משהדרישה הזו מחזקת אותנו- היא מחלישה. יש לי בקשה מכל הארגונים שסומנו לאחרונה כבוגדים ומשתפי פעולה עם האויב: תמשיכו לעשות מה שאתם עושים. אל תיראו מכתבי חצר כבן כספית, המשמשים שופר לארגונים ילדותיים ומטופשים כ”אם תרצו” (ארז תדמור- בוא תתבע גם אותי ב-2.6 מליון ש”ח). תמשיכו לעשות את מלאכתכם לא כי היא צודקת. היא לא. תמשיכו לא מכיוון שיש לי ספק במוסריותו של צה”ל ועליונותו הערכית על אויביו. אין לי ספק בכך. תמשיכו כי כך ראוי שיקרה, כי אסור לו לאף גוף שיישאר חסין מחקירה ומשאלת שאלות, כי אסור שאף פוליטיקאי ירגיש יותר מדי בנוח בכיסא.

מספיק עם דרישות הנאמנות המטופשות והפטריוטיות המגוחכת הזו. אמונה בצדקת הדרך אינה תחליף לשאלת שאלות, הטלת ספק ודרישה תמידית לבירור האמת בתהליכי קבלת ההחלטות. לפי דרישתם של צדקני הדרך, גם מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט במלחמת יום הכיפורים הוא בוגד חסר תקנה, שהרי מיד לאחר שפשט מדיו הלך להפגין נגד הממשלה. לפי הצדקנים- כל מחדלי מלחמת לבנון השניה ראוי ולא היו נחשפים, בוודאי לא כשהכוחות מסתערים. כאזרח ש 30-40 יום בשנה לובש בגדים ירוקים אני טוען ההיפך- הויכוח הפנימי לא רק שאינו מחליש אלא שהוא מחזק אותנו. שרדנו כעם לא בגלל הצייתנות העיוורת אלא בגלל היכולת להטיל ספק, לקרוא תגר על סמכות, לא להתאהב בסמלי כוח חיצוניים ולשמור על מידה טובה של הומור.  צריך להפנים- יהודים הם וכחנים מלידה. לא סתם מלמדים ילדים קטנים לשאול שאלות בליל הסדר. נולדנו להתווכח, גם אם זה על כמה מכות לקו המצרים על הים. ככה זה.

מה קרה לנו? כיצד האמונה בצדקת הציונות הפכה להיות רופפת וחלשה כמו אמונת החרדים בצדקת דרכם? אצלם- כל גלידריה ופיצריה פתוחות עד מאוחר בלילה הן סיבה למחאה וכל פיסת שיער או בגד שאינו במקומו הם איום על הצניעות וכבוד המשפחה וכל ערבוב בין ספרדים לאשכנזים הוא סכנה לטוהר הגזע. האם הפכנו להיות חרדים לציונות? כל אמירה של במאי קולנוע, כל הפגנה, כל מחאה הם איום על הזכות ההיסטורית של עם ישראל לחיים ריבוניים וחופשיים במולדתו? האם הזכות הזו אינה חזקה מכל אלו?

שרדנו כמדינה בגלל המגוון הזה, בגלל “ברית הקנאים” מצד אחד ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- “ברית שלום”. ניצחנו בגלל מפקדים יצירתיים וחיילים חושבים שייצגו משטר דמוקרטי ופתוח שעמדו מול צבאות של משטרים מדכאים הדורשים ציות מוחלט. מי שרוצה ציות מוחלט, הצהרת נאמנות מכל שחקן ערבי בנבחרת ישראל, השתקה של כל מחאה גם בזמן לחימה ומי שאינו מסוגל לאפשר לאחר להשמיע את דעתו- גם אם היא מאוד מעצבנת (ומה לעשות, יש להם נטייה לעצבן ל”אחרים” האלו) שיבין מהו המחיר: אובדנה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ודיקטטורות במזרח התיכון יש מספיק.

דברים רלבנטיים, במיוחד ביום הזה:

“מי שעניין הציונות יקר לו חיב לשאול את עצמו שאלה נוקבת: מה היתה הציונות בעבר ומה היא כיום? האם הציונות, כפי שחזרנו ואמרנו בדיוננו, תנועת שחרור לאומית של העם היהודי? והאם תנועה זאת אמנם שאפה להקים לעם היהודי מדינה בארץ אבותיו שתהיה מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל וכפי שנכתב במגילת העצמאות של ישראל?

או שמא היתה הציונות מעין נסיון מעבדה שבו ביקש “שר היסטוריה” נסתר לבחון את הקבוצה האנושית הנקראת “העם היהודי” לבדוק ולראות מה קורה לעם קטן בעל מורשת רוחנית ומוסרית גדולה כאשר הוא מפוזר במשך אלפיים שנה בעמים ובכל מקום הוא מיעוט דתי ולאומי? מה קורה לו כשהוא חוזר לארצו, מקים מדינה משלו והופך בה לרוב?

איך נוהג עם כזה, בתנאי נסיון קשים מאוד, עם מיעוטים בתוכו? האם הוא עושה למיעוט את אשר עוללו לו עצמו בהיותו מיעוט? או שמא בהופכו לרוב, אינו עושה למיעוט את אשר היה שנוא עליו והוא עומד במבחן מורשת נביאיו וחזונם?

אם זהו מבחן הציונות- מבחנו של הלל הזקן ומבחנו של חיים וייצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שאמר כי היחס למיעוטים יהיה מבחנה הגדול של ישראל- הרי שישראל והציונות שלאחר 1967 אינן עומדות בו. האם הגשת הציונות כאילו מוכיחה כלל אנושי כי מיעוט נרדף ההופך לרוב סופו להיפך גם לרודף? (ההדגשות במקור, ע.פ)

השאלה הנוקבת היא האם לשם כך, כדי להוכיח כי גם אנו היהודים, ממש ככל הגויים, יכולים להיות שליטים-רודים משניתנת לנו ההזדמנות לכך, האם לשם כך הוקם המפעל הציוני בקורבן ובעמל דורות? האם קומה של מדינה יהודית כזאת, החיה על חרבה, מדינה כוחנית וחומרנית, היה כדאי? האם היא פותרת את בעיית היהודים? האם המקלט שהקימה ליהודים הוא בטוח? האם היא מקרינה אור לעם היהודי ולעולם? או שאינה אלא עוד מדינהקטנה שכוחת-אל ועלובה, כמוה כמדינות רבות בשולי האנושות?”

מתוך: לב חדש ורוח חדשה, אריה לובה אליאב, 1986. יהי זכרו ברוך.

כמה מחשבות על עונת הכדורסל, שמצד אחד הסיום שלה היה פנטסטי וישר כוח לעודד קטש ולוחמיו על ערב מענג ביום חמישי, ומצד שני- עוד עונה של הפועל שהלכה לשומקום. פורסם גם כטור אורח ב-NRG ספורט.

אחד הדברים המאפיינים ביותר את הפועל ירושלים בעונות האחרונות הוא הפער ההולך וגדל בין היציבות הפיננסית המרשימה ובין ההתנהלות המקצועית המביכה. בעוד שבצד הניהולי דני קליין עשה ועושה קסמים על מנת להעמיד את המועדון על הרגליים אחרי הנטישה של עוד מיליארדר תורן, בצד המקצועי הקבוצה מסיימת כבר עונה שלישית שלא הלכה לשום מקום.  כמה דברים שצריכים לקרות במלחה כדי שהעתיד יהיה קצת יותר ורוד:

1.      מאמן. את כמות המאמנים הישראלים שמסתובבת בשוק ואין לה משקעים כלפי ההתנהלות של הפועל ירושלים בשנים האחרונות אפשר לשים בחדר אחד עם אוהדי מכבי פתח תקווה בכדורגל ועדיין לא נוכל להשלים מניין. את קבוצת הנוער של הפועל ירושלים מאמן בשנים האחרונות מאמן צעיר ומוכשר בשם דניאל ששר. הוא גם המנהל המקצועי של המחלקה כולה, שהיא אחת הגדולות בארץ. בעיני אין מתאים ממנו לקבל את המושכות לידיים. מאמן תוצרת בית שהגיע להישגים מרשימים עם המחלקה ובנאדם שנאבק על הזכויות הבסיסיות של המועסקים שלו. צריך לצאת מהקופסא ולהביא פתרון חדש, יצירתי וראוי מאוד מכל הבחינות. יועלה ששר לבוגרים.

2.      סביבה תומכת. זה לא ייגמר במאמן. בעשור האחרון מגיע מאמן חדש למלחה, מקבל צ’ק פתוח לבנות סגל וההמשך ידוע. תמיכה במאמן צריכה להתבטא בשני מישורים. קודם כל במסרים ברורים מטעם ההנהלה בכל פעם שהקבוצה מתחילה לקרטע ומתן גיבוי מוחלט למאמן כלפי השחקנים והתקשורת. שנית, מינוי גורם מקצועי מכוון שיוכל לסייע למאמן לקבל החלטות. ברור שזה לא פשוט עם האגו של המאמן הישראלי, שרואה בכל סמכות איום על מעמדו אבל למה לא בעצם? למה שמאמן בכיר, יורם חרוש לדוגמה, לא יהיה פונקציה מקצועית במערכת לצד המאמן? אם צריך לשים את האצבע על הפער הגדל בין הצד הכספי למקצועי נראה לי שזו הסיבה.

3.      תחייכו, מה קרה? בערך מאאאתיים כתבות כבר נכתתו על התפקוד התקשורתי הלקוי של הפועל. צריך לספר לחבר’ה במלחה שלחייך לא עולה כסף, שהמקומונים המיתולוגיים של ירושלים כבר מזמן לא כאלו, שעיתונים לא נושכים ושלא יפה להסתובב כל היום עם פרצוף חמוץ. ככה לא בונים אלטרנטיבה מרעננת ולא זוכים לאהדת הקהל. יאללה, לשחרר.  

גילוי נאות: הכותב היה שחקן של דניאל ששר בקט סל באליצור ירושלים, אימן במחלקת הנוער עד לפני שנתיים וחושב שהוא על הכיפאק.

 ועוד בענייני התקשורת: עם כל החגיגות לרגל השקת טיים אאוט והעובדה ששוב יש שלושה מקומונים מתפקדים בירושלים, גם “זמן ירושלים” התחדש בעיצוב מרענן. משהו טוב עובר לאחרונה על העיתון הזה שצריך להיפרד מעיתון האם “מעריב” בסופי שבוע ולהיחשף ליותר ירושלמים.

תחום העיצוב בירושלים צובר תאוצה בשנה האחרונה. יש את היוזמות הממסדיות של המרכז לעיצוב (פרויקט של הרשות לפיתוח ירושלים לשם הגילוי הנאות) שמפעיל בין היתר את המתחם באגריפס 88, ויש את השטח שמגיב. אני לא מעצב ולא בן של מעצב אבל שמח להיות שותף לתערוכה שתציג החל מיום שלישי הקרוב את עבודתיהם של כעשרים מעצבים בחלל התצוגות של הצוללת הצהובה.

רבים מאלו שמסיימים לימודי עיצוב מגלים שהשוק לא ממש מוצף במשרות פנויות ועושים הסבה זמנית להיי טק, הוראה ושאר עבודות. אבל חיידק העיצוב לא עוזב את החברים והחברות שממשיכים בזמן העבודה לשרטט סקיצות, קריקטורות ולהעלות רעיונות על דפי טיוטה במשרד. בשביל לתת במה לעבודות האלו ולרעיונות המאוד-ראשוניים קמה תערוכת “בזמן העבודה” שהתחילה מרעיון של ידיד המחלקה ומעצב הבית שלנו, גידי כהן ואני השתדלתי לא להפריע. 20 מעצבים ומעצבות צעירים, ירושלמים במגוריהם או ברוחם, יציגו בה רעיונות, בעיקר איורים וסקיצות ראשוניות. תודה לצעירים במרכז ולצוללת הצהובה על התמיכה.
ערב הפתיחה יתקיים ביום שלישי הקרוב, 1.6.2010 בשעה 20:30 בצוללת הצהובה. רחוב הרכבים 13 בתלפיות למי שלא מכיר. מיד אחר כך ערב ג’ז מקורי במסגרת מופעי הג’ז של ימי שלישי. הכניסה כמובן חופשית.

עניין אחר: היום הוא יום חשוב בתקשורת הירושלמית. מהדורה מס’ 1 של טים אאוט ירושלים. מכניסה קצת תחרות ועניין לסצינת המקומונים. לא רק עוד כלי תקשורת מקומי שכותב על העיר אלא עיתון שאורז את העיר בצורה אחרת ממה שנעשה עד כה, עם כבוד אמיתי לתרבות ולאמנות שקוראת פה והכי חשוב (בעיני)- כתיבה אישית. שאנן סטריט ואייל מגד, פותחים את העיתון בפרונט. כותרת השער “כל העיר” לא מקרית. לא מעט מכתבי “העיר” מצאו מקומם במערכת שיושבת במתחם המעבדה, במקום בו לא מסרסים אותם ומבקשים מהם לעשות העתק הדבק לקומוניקטים. יש גם טור פתיחה יפה של אורי שאלתיאל, העורך. בפעם הבאה שמישהו מייבב לכם על כך שהעיר נעשתה לו כבדה, שחורה, מעייפת ושאין מה לעשות פה- תזרקו עליו את הגליון הזה. שיחזור אליכם אחרי שיסיים את 154 העמודים.

וגם: דג מלוח חוזר, מחר סביבות 13:00 בגן העצמאות מאחורי קפה ג’ו.להתראות בשמחות.

אתמול ישבתי בפורום שמנסה לקדם הדברות בין חרדים ושאינם חרדים בירושלים. על הפרק עמד נושא העירוב. לא מדובר בפורום מקבל החלטות, אלא בפורום אזרחי שמנסה ליצור ערוצי תקשורת פתוחים בין המחנות.

דעתי האישית בעניין העירוב, בקריית היובל ובכלל: כמו בנושא הכשרות, כך גם בערוב. יש למדינה מערכת כשרות אחת, של הרבנות הראשית לישראל. היא המכנה המשותף. מי שרוצה להחמיר וללכת לכשרות בד”צ, בית יוסף ואחרים- שישלם יותר כסף מכיסו הפרטי. המדינה לא צריכה לממן כל שגעון. בעירוב, מכיוון שמדובר במרחב הציבורי של כולנו- צריך עירוב היקפי מצוין אבל אין מקום להחמרות של כל מיני גורמים פרטיים. לבולמוס הטהרנות והמהדרין שתוקף את החוגים הדתיים-חרדיים בארץ אין ולא יהיה סוף, תמיד תבוא איזו Judeian People Front שהעירוב הפנימי, הרובעי, המהודר, המחמיר לא יספק אותה ותדרוש עוד. תפקידה של המערכת הציבורית הוא לספק את הבסיס לציבור וזהו. לא לאפשר לגורמים פרטיים לפעול בשוק פרוץ ולכער את המרחב הציבורי של כולנו.

לא רוצה להיכנס לוועדה שהחליטה מה שהחליטה, ואם היה צריך להעיף את כל העמודים בלי לשאול אף אחד וליתר הסוגיות. העירוב הוא לא הבעיה שלנו ולמרות כל מה שאני חושב עליו- ההתמקדות בו היא סתם. היא מיותרת. היא בזבוז אנרגיה וזאת מכמה סיבות. קודם כל, מדובר בבור ללא תחתית. תמיד בסוף נמצא את העמוד שעליו לא תהיה הסכמה ופלוני יטען שזה חוקי ואלמוני יטען שלא. גם אחרי שיורידו עוד 200 עמודים, העמוד האחרון יוציא לכולם את הנשמה. שנית, סוד כמוס, גם בשכונה שלי יש עירוב מכוער ולא חוקי. גם בתלפיות הישנה ובעוד מקומות. הפלא ופלא, אף אחד מהשכנים לא חושש שעוד רגע תנחת דיביזיית חסידי גור מוטסת בלב ארנונה ותתנחל שם. גם במושבה הגרמנית יש עירוב, תתפלאו, אפילו יש שם כולל ענק, נראה לי של בעלז. ובכל זאת, מישהו פעם חשש שהמושבה תתחרד? לא. הבעיה היא לא העירוב. ברור שהוא תומך בכניסת חרדים לשכונה אבל למה לא-חרדים עוזבים אותה מלכתחילה? זו הבעיה האמיתית. אם נביא את קריית היובל, גילה, תלפיות מזרח ושכונות אחרות להיות שכונות מצויינות עבור ציבור לא-חרדי, עם תרבות, נגישות מצויינת, חינוך טוב, שירותים קהילתיים וניקיון נקיון נקיון אז גם עמוד עירוב כל 2.5 מ’ לא יביא לשכונות האלו חרדים.

אנחנו חייבים לשנות דיסקט. ישבתי עם כמה מינהלים קהילתיים בשבועות האחרונים. אחלה אנשים ומינהלים מאוד חזקים בעיר. הבעיה היא התודעה. יש איזו ציפייה שהעירייה תבוא ותעשה בשכונה. עבדתי בעירייה שנה ועם כל הכבוד אני יכול לומר שעיריית ירושלים לא תמיד מצליחה למצוא את התחת של עצמה, גם אם היא משתמשת בשתי ידיים. המון רצון טוב, אנשים טובים ויכולות אבל הקצב בו זז ארגון ענק כזה הוא לא הקצב בו יכלים לזוז מינהלים קהילתיים, שיושבים על האזורים הכי אטרקטיביים בעיר, שיש להם קשר קרוב עם הקהילה ובתחומם גרים התושבים הכי מקושרים וחזקים שיש בעיר הזו. צריך לקום ולעשות, מחר בבוקר, מה שבכוחות המנהיגות המקומית לעשות. העירייה תצטרף להצלחות ותגבה ותסייע אבל השינויים מתחילים מלמטה.

אנחנו חייבים להחליף דיסקט. גם 15 שנות אולמרט-לופו והגירה שלילית מסיבית לא שינו בצורה דרמטית את יחסי הכוחות בין חרדים ושאינם חרדים. אלו נותרו מיעוט קולני ומאורגן של 22% מתושבי העיר אבל בתודעתם הם רוב והעיר שייכת להם. אנחנו נותרנו רוב שמתנהג כמו מיעוט ומייחס להם יותר מדי כוח.  אז מאבק העירוב הוא צודק מאין כמוהו אבל הוא לא חכם. ההתחדשות של קריית היובל תבוא ממוסדות חינוך חדשים וטובים בשכונה, מהכוחות הקהילתיים- גם פעילי המאבק עם האירועים שלהם, גם המינהל הקהילתי וגם קהילות הצעירים.

וקצת תרבות: פסטיבל ישראל מתחילה היום, גם מוסררה מיקס ופסטיבל יוצרים צמי”ד התחיל אתמול. עונת החגיגות התחילה.

ימי ספורט מרתקים עוברים עלינו בשבוע האחרון. זה התחיל באובדן האליפות של מכבי חיפה. לא שאני חובב הפועל תל אביב, חס ושלום, אבל לא זכור לי שראיתי פייבוריטית לאליפות שמשחקת בכזה חוסר חשק. מגיע למכבי חיפה לאכול את הלב. ואם כבר כאלו שלא יודעים לקחת מה שנותנים להם: בני השרון. לפני 3 שנים בחצי גמר הגביע הם כבר עשו טובה לכל המדינה (ולהפועל ירושלים) כשהדיחו את מכבי תל אביב בחצי הגמר. אז דן שמיר נהנה מזה בדרך לתואר הראשון שלו. היה קשה לעשות טובה דומה למדינה (ולהפועל ירושלים) גם השנה? אין שנה בה מגיע למכבי ליפול יותר על הפרצוף מאשר השנה הזו. אחרי פרשת פנאן, הביזיון בניו יורק ובכלל, רק על הפרצופים הזחוחים שפיני גרשון עושה מגיע להם לסבול והרבה. נמשיך לחצי גמר וגמר המזרח ב-NBA, מעניין מתי יפסיקו להתייחס להצלחה של הסלטיקס כהפתעה. יש הבדל מהותי מאוד בין כדורסל של עונה רגילה ובין כדורסל של פלייאוף. להבדל הזה קוראים מכות. מי שמרביץ יותר- ינצח. טוב, זו לא כל האמת, במצב הקיים ב-NBA, אין הרבה קבוצות כדורסל שהן באמת קבוצות. כל מיני כוכבים שחושבים שהם גדולים יותר מהמועדון, ילדים שעוד לא למדו לעבוד בצוות. זה עדיין לא אומר שיש להם את מה שצריך כדי לקחת אליפות. אז בעונה הסדירה, כשגם ככה צריך להעביר איכשהו 82 משחקים עד הפלייאוף- זה בסדר ואפשר להיכנס כל שבוע לעשרת המהלכים הגדולים. בפלייאוף מתגלות הקבוצות האמיתיות. בעזרת השם, המרפקים של גארנט והדפיקה בשכל של ריי אלן עוד נזכה לחגוג ח”י אליפויות בירוק. אינשאללה.

מה נשאר? גמר ליגת אלופות שהיה פחות משעמם מהצפוי. לא חשבתי שאומר את זה על קבוצה של ז’וזה מוריניו, בטח לא אחרי הבונקר המביש בקאמפ נואו בחצי גמר, אבל נהניתי לראות תצוגת הגנה ומתפרצות קטלניות כמו שאינטר הציגה אתמול. על סדר היום לשבוע: הפועל צריכה לא לפשל בחצי גמר מול גליל/גלבוע. לא יודע מה אתכם אבל אני לא לגמרי סומך עליה בעניין. צריך לסיים את העניין הזה עם אורלנדו חלק, מהר ובאופן אלגנטי ולהתכונן לדוגמנים מלוס אנג’לס.

מילה לגבי אבי לוזון, שאחרי מחזור סיום מטורף, שלא היה ולא יהיה כמוהו עוד 50 שנה, כולם נזכרים להגיד כמה ההימור שלו על שיטת הקיזוז היה מוצלח: בולשיט. הגיע להפועל תל אביב וזו לא אליפות עם כוכבית אבל מעניין מה עוד צריך לקרות בספורט שלנו כדי שהוא יהיה תחרותי. בכדורסל ויתרנו על סדרות גמר ובכדורגל המציאו איזה שיטת מפגרת. “העיקר שיש עניין” אומרים כל מיני פרשני ספורט לא חכמים. שטויות במיץ. לפי ההגיון הזה דיוויד סטרן יגביל את בוסטון ויאפשר לה לשתף בכל משחק נתון רק שניים מה- BIG THREE, כי הרי חייבים ליצור עניין (זה גם לא יעזור במקרה של רונדו, דיוויס וואלאס). להחזיר את סדרות הפלייאוף לכדורסל, להיות ליגה נורמלית בכדורגל. חסר עניין? תעשו פחות קבוצות ותנאי סף מחמירים יותר להשתתפות בליגה העל. מספיק עם כל חוקי השכונה האלו.

הקרנבל שוב מגיע לעיר שחוברה לה יחדיו. מעניין עוד כמה שנים נחגוג את איחודה של ירושלים סוף האיחוד ותחילת החיים החדשים של העיר נראים לי קרובים מתמיד. אחרי הכל ממשלת ימין היא זו שעוצרת את הבנייה בעיר, בהודאה מפורשת של שר השיכון. לא רק רמת שלמה והר חומה אלא גם רמת רחל וקריית היובל. כשרוצים להתעקש על מזרח העיר- סופנו שנאבד את גם את מערבה. קרנבל איחוד העיר מתקיים ביום ירושלים נוסף בו שיעור היהודים מוסיף לצנוח. ירדנו כבר ל-63% מאוכלוסיית העיר והמונה ממשיך לדפוק. שנות האיחוד מקזזות בבטחה את הרוב היהודי שהיה בירושלים מאז אמצע המאה -19. נראה כמה נמוך עוד אפשר יהיה לרדת.

כמה כתבות בשבועות האחרונים ניסו להסביר מדוע הבנייה היהודית בשיח’ ג’ארח או בלב כל שכונה ערבית אחרת תסכל בעתיד את חלוקת העיר. אומר זאת כך: חלוקת ירושלים היא בלתי נמנעת ושום וילה עם קושאן יהודי בלב טיז-אל נבי לא תסכל אותה. שכונות הענק- גילה, רמות, פסגת זאב, נווה יעקב, ארמון הנציב, רמות אשכול, הר חומה והגבעה הצרפתית לא יצרו פה רוב יהודי מוצק- אז כמה בתים שיהודים נכנסו אליהם יהיו המכשול?  את תל אביב כנראה שלא נספח לירושלים ומכאן שלא נוכל לשמור על רוב יהודי יציב בשנים הקרובות. ממשלת ישראל לא תסכים למצב של 60:40 וגרוע מכך 50:50  ומכאן שחלוקת העיר היא עניין של זמן.
הצעה קונסטרוקטיבית: החלטה על הסבת מרבית השכונות הערביות במזרח העיר לשטחי B-  שליטה פלסטינית אזרחית, שליטה בטחונית ישראלית. כצעד בונה אמון. השטחים  שלא יוסבו לשטח B יהיו העיר העתיקה ואזור מע”ר מזרח- שער שכם וצפונה עד הר הצופים, אולי גם הר הזיתים. צריך למקד את האינטרס הישראלי בעיר והוא מעולם לא היה ערב א-סוואחרה, מחנה הפליטים בשועפט או דחיית אל-בריד. סלע קיומנו נמצא במקום אחד ועליו צריך לשמור. זה נראה לי פתרון ביניים טוב עד להסדר קבע. יהודי שירצה לחיות באותו שטח B- לבריאות, צה”ל והמשטרה יוסיפו להגן עליו כאחראים על הבטחון. מעבר לכך- ינהלו הפלסטינים את ענייניהם ואנחנו את ענייננו, איש תחת עירייתו ותחת תאתנו ואין מחריד עד לבוא הסדר הקבע.

למרות הדמוגרפיה, יש גם לא מעט אור. ערוץ 10 שיעבור לכאן בתוך שנתיים. טיים אאוט ירושלים שייצא לאור בע”ה יתברך בסוף החודש ומקים מערכת בעיר. העלייה המתונה במספר התלמידים במערכת החינוך הממלכתית אחרי 20 שנות נסיגה, רחוב יפו שאם תסע בו רכבת או לא- אפשר ללכת בו שוב ועוד סימני חיים שמתגלים בעיר. אחרי 15 שנות חולילנד- השיקום יהיה ארוך אבל המסע נמצא רק בהתחלה.

התנצלות בפני כל מי ששולח אירועים- מאהל המחאה בהולילנד שכבר התקיים, הבינאלה לאחירטטורה, הפגנת השמאל הלאומי במוצ”ש הקרוב ועוד.  לא פרסמתי מחוסר הזדהות חלילה אלא מחוסר זמן.

מילה לליאה לוין- עוד טורים כאלו. בלי מרירות.