ירושלים האחרת

זה לא צריך להפתיע ובכל זאת זה מפתיע לראות עד כמה עמוקה התהום המפרידה ביננו ובין החרדים. דוגמה לכך ראינו בפרשת הולילנד, איש לא ימתין לנחקרים החילוניים, גם אם הנחקר יהיה א”א,  בצאתם מבית המעצר. אבל בחברה החרדית חשוד בפלילים הופך במהרה לדמות ראויה להערצה. ראו האם המרעיבה, ראו נשיאתו של אורי לופוליאנסקי על כפיים. החשדות נגדם אינם רלבנטיים בעיני הציבור שלהם- רק העובדה שהפריץ, אותו פריץ שמצווה לרמות אותו, חושד בו. שום יחס לריבונות המדינה ולרשויות החוק שלה. בחזרה לגלות.

העיסוק בשיעור הגידול החרדי ובהשלכות הצפויות של הגידול הזה על מדינת ישראל מתרחב. מעריב הקדיש לכך כתבה במוספשבת, חולדאי התייחס לדברים בכנס חינוך וברקע עומד צילה של שינוי המאיימת לשוב. בעיני יותר משהתנהלות החברה החרדית על עסקניה ורבניה מאיימת על החברה ישראלית- היא מעמידה בסימן שאלה גדול את המשך קיומה של החברה החרדית בעתיד. ההסתגרות בד’ אמות הלכה, שיעורי העוני, הריבוי הטבעי הגבוה וחוסר הרצון / יכולת להתמודד עם מציאות משתנה לא מנבאים טוב לחברה החרדית. תפיסות דוגמטיות נוטות להתרסק על קרקע המציאות ולהתנפץ. ראו בריה”מ, הקיבוצים, אנשי גוש קטיף בימים שאחרי “היה ולא תהיה”. במוקדם או במאוחר יגיע המשבר הגדול. ההנחה החרדית כי הריבוי הטבעי יעשה את שלו- שגויה ומטעה. אין להסיק כי המגמות שמתקיימות היום יימשכו גם בעתיד. המודל עליו נשענת החברה החרדית בארץ לא יוכל להתקיים עוד זמן רב. אין לכך מקבילה באף קהילה חרדית בעולם.   בעבר חרדים יצאו ללמוד ולעבוד, רבנים גדולים היו גם בעלי תואר ד”ר במדעים או רופאים. הסגירות והטהרנות יחלישו מאוד את המחנה החרדי שכבר כיום יש בו זרמים המושכים לכיוונים מנוגדים.

השינויים כבר כאן. יותר ויותר חרדים מבקשים לרכוש השכלה ולעבוד. יתר משתלבים בצה”ל במסגרות המותאמות להם. השינוי יגיע מלמטה. מנציגי הציבור הציוני בכנסת אני מצפה לא לוותר בסוגיות לימודי ליבה, לא להניח לקנאים לקבוע מי יעלה מאיזו דלת לאוטובוס, להמשיך ולקדם מסלולים צבאיים המותאמים לאוכלוסייה החרדית ולעודד רכישת השכלה ויציאה לעבודה.

היה מוזר ומדהים בעת ובעונה אחת לעקוב אחרי פרשת הולילנד מצאלים ולקבל עדכונים בלייב על הנעצרים והסתבכויות הפרשה.

אין הרבה דברים משמחים בפרשת הולילנד. אין בי שמחה לאיד על מעצרם של האנשים שבעיני מסמלים את הרע שקרה לירושלים ב-15 השנים האחרונות. קודם כל מדובר בחשדות בלבד, אין במעצרם של לופו-פולק ושותפיהם בכדי לומר משהו על העתיד הצפוי להם. החקירה בשלביה הראשונים בלבד. שנית, גם אם יוגשו נגדם כתבי אישום- הרי שחזקת החפות עומדת להם עד שתוכח אשמתם. שלישית, גם אם יורשעו בדין- מי יודע אילו עוד הולילנדים היו וכמה סוסים גנבה החבורה מהאורווה העירונית. הבעיתיות של הולילנד נדונה כאן בעבר (ראו בתגובות), כמו גם בעיית ניגוד האינטרסים של חברי מועצת העיר בתחומי התכנון והבניה.

אבל בכל זאת יש משהו אחד שכן משמח אותי בכל הבלאגן הזה. התפוצצות הבלון הזה, בין אם יש בו פלילים ובין אם לאו, מסמלת את סוף העידן הפרובינציו-מגלומני בתכנון ירושלים. התפיסה שהנחת היסוד שלה הייתה שירושלים היא כזו פרובינציה עלובה, מסכנה וחסרת חן ולכן רק פרוייקטים מגלומניים ומותגי על בינלאומיים יועילו לה וימשכו לעיר תיירים ואוכלוסייה חזקה. תפיסה שראתה במרכז העיר מקום נחשל ומסכן שרק מוזיאון סובלנות מטיטניום, גשר מיתרים ראוותני וקיר לבנים אדום בדווידקה יחיו אותו. בהודעתו לתקשורת אמר אולמרט שתמך בפרויקט הולילנד בגלל שרצה להביא לעיר אוכלוסייה חזקה לא-חרדית. ואם גבעת הולילנד הייתה נבנית בפשטות בה בנויות מלחה וגבעת משואה הסמוכות זה היה מושך אוכולסייה חלשה?

לא צריך הרבה כדי ליצור עיר טובה. אחרי שנים של העדרות טיילה משפחתנו בפארק הטנק בסן סימון, פארק נהדר מתקופתו של טדי. צריך עוד פארקים כאלו, ועדיף עם שמות פחות מילטריסטים, זה מה שימשוך לכאן אוכלוסייה חזקה. אני מסתכל על דרך בית לחם בקטע שבין מרים החשמונאית לאסתר המלכה בכל שישי בצהריים-  לא צריך יותר מזה. בתקווה שפרשת הולילנד תחזיר אותנו לתכנון עירוני צנוע יותר, לאורבניות שפויה ולהכרה כי ירושלים מושכת מספיק, היא אינה חולון שצריכה להמציא את עצמה כ”עיר הילדים”. יש לה מספיק אופי וייחוד. כל שנותר הוא להסיר את מעטה ההזנחה, להחיות את המרחב הציבורי ולשפר את איכות החיים של תושבי העיר.

ובנוסף:
העיתוי בו התפוצצה הפרשה מעכב קצת את תהליך החקיקה של חוק התכנון והבניה החדש וכמובן מקים עליו את המתנגדים. אני לא בעד או נגד החוק. אחרי 140 עמודים (מתוך 240) פרשתי. לא הבנתי איך רוצים לקצר הליכי אישור תכניות בעזרת חוק שכולל פי שניים סעיפים מהנוכחי. כמובן שלי מפריע גם החוסר בהתייחסות לסוגיית דיור בר השגה. הרציונל של החוק הגיוני. המשכות הליכי תכנון לאורך שנים אינה מבטיחה תכנון טוב. העיוות הקיים כיום בו הוועדות המחוזיות דנות בתכניות מקומיות צריך להיפסק. חשוב גם לזכור שהולילנד היא תקלה של ועדה מחוזית ולא מקומית ושגם מערכת התכנון הנוכחית פרוצה לשחיתויות, ראו דודי אפל. בקיצור, צריך לשנות את המצב, לא בטוח שהדרך המוצעת היא האופטימלית וחבל שהרפורמה הזו גובשה במחשכים ולא בשיתוף הציבור.

ולגמרי לא קשור:
משפחות צעירות בקריית היובל מקימות פעוטון חדש. לפרטים פנו לאייל- 050-7775954.

אחרי שבועיים של מילואים בצאלים, קצת מחשבות לרגל ל”ג בעומר, הלא הוא יום ההוקרה לחיילי המילואים.

אני מנהל חברה שמעסיקה כמאה אנשים. לא, זו לא העבודה שלי ברשות לפיתוח ירושלים, זה בנוסף, בהתנדבות. אני מ”פ במילואים. אני שייך לאותה שכבה מצטמצמת של אנשים שפעם בכמה חודשים עוזבת הכל, לובשת בגדים ירוקים והולכת לאן שאומרים לה. בכל שנה חוזר על עצמו ריטואל הכתבות בנושא מילואים, על איך שלפני עשרים שנה כל הגברים בבניין היו עושים מילואים והיום עושה אחד ברחוב. על היחס מהחברה, מהמעסיקים, מהאוניברסיטאות. אני חושב שרק אחרי חמש שנים במילואים אני יכול לומר על עצמי שאני מילואימניק. שאני מבין איך הצבא הזה עובד.

לא כל אחד צריך לשרת במילואים. לא צריך את כולם. לא כל אחד יכול, פיזית ומנטלית, לשרת במילואים. לא כל מי שיכול- רוצה לשרת. רק הטובים ביותר צריכים לשרת במילואים. לא הטובים, לא ה”בסדר”, הטובים ביותר. אין לי תלונות על כך שפחות ופחות עושים מילואים. יש לי רק בקשה אחת- שכל מי שנקבע שהוא דרוש למילואים אכן יגיע.

מילואימניק לא מחפש תגמול. לפני כמה חודשים איבדתי את הארנק וכשחידשתי את רשיון הנהיגה שילמתי רק 10 ש”ח במקום 300, הודות לחוק המילואים שנחקק ב-2008. זה לא זה. מילואימניק לא מחפש תגמול כי אי אפשר לתגמל באמת. מה המחיר של לא להיות בבית שבוע או חודש? מה המחיר של להפסיד הצגת סיום בגן? של אמא שנשארת לבד עם ילדים? של משרד עורכי דין או עסק שנשאר סגור? תגמול הוגן על ימי המילואים קיים אבל מה עם השיחות, הישיבות, העבודה אל תוך הלילה, ההכנות? אין ולא יהיה תגמול אמיתי לכל אלו ואין נוסחה שתצליח לכמת את ההקרבה של מי שיוצא למילואים. התגמול האמיתי הוא היחס וההערכה. קודם כל היחס בכבוד לזמנו של המילואימניק כאשר הוא מגוייס ושנית, יחס החברה למעטים שעוד משרתים. לא עוד ויכוח עם מעבידים שרומזים שהקריירה של החייל שלך בסכנה אם ייצא למילואים, חסל סדר איומים מרומזים על מי שכן עושה. אין לנו בעיה להיות פראיירים, בלי פראיירים כנראה שלא היינו פה, אבל זה עדיין לא אומר שאפשר לדרוך עלינו.

תמיד אומרים שבאים למילואים בשביל החבר’ה. זה נחמד לפולקלור אבל את החבר’ה אפשר לפגוש גם באיזה ערב על בירה או בשבת בפארק.  באים למילואים כי מרגישים שעושים משהו משמעותי. לא סתם בצו 8 מגיעים יותר מאה אחוז מהאנשים. אם מילואימניקים ייקראו לתעסוקות משמעותיות, למשימות חשובות ולאימונים מתוכננים היטב- הם ימשיכו להגיע. אם יבזבזו להם את הזמן על שטויות- יש להם דברים יותר טובים לעשות בחיים. הזמן הוא עניין יקר, גם כי אזרחי המדינה משלמים על כל יום מילואים וגם כי למילואימניק עצמו יש חיים מחוץ לצבא. אסור לשחק עם הזמן הזה, אסור לזלזל בהתייצבות ולבזבז את זמן האימון/ התעסוקה על שטויות.

אנחנו לא מתנדבים. כל שיחה של מפקד בכיר עם חיילי מילואים נפתחת במילים: “תודה שבאתם” ו”זה לא טריוויאלי”. סבבה. אבל אנחנו לא הדודים והדודות הנחמדים מהתפוצות שעושים עבודות רס”ר בבסיסים. חיילים משוחררים חושבים שמילואים זה סוג של גבעת חלפון, כמה גברים עם כרס שבאים כדי לשתות קפה ולשחק שש בש. חייבים לשבור את הדימוי הזה. באנו כי זה החוק,יש לנו מקצוע ואנחנו צריכים ללמוד אותו, להתעדכן בו ולקבל את האמצעים הכי טובים בשביל זה. אסור שהמילואים יהיו צבא סוג ב’, שנחמד שהוא שם אבל לא סומכים עליו באמת.

חג מילואים שמח.

פרשת ענת קם-אורי בלאו משכה כצפוי הרבה אש בימים האחרונים על כל היבטיה: צו איסור הפרסום, חופש העיתונות, בטחון המדינה, שלטון החוק והכוח האמיתי של זרועות הבטחון במדינה. קצת מפרך ומתיש לקרוא את ההיצע הרחב של טורי דעה, מאמרי מערכת ופוסטים בנושא, במיוחד שהמלל האינסופי הזה עטוף בכמות בלתי נסבלת של קלישאות צדקניות, שטויות וזעם קדוש -משני הצדדים. תחרות שאין בה מנצחים על מי צודק יותר בפרשה, מי המופקר ומי האחראי, מי נאמן למדינה ומי בגד בה ובערכיה. אין ספק שמדובר בהישג מרשים לעיתונות ולבלוגוספירה הישראלית- תחת מגבלת צו איסור הפרסום, תוך הסתמכות על מקורות זרים ובפרק הזמן הקצר שעבר מאז הוצא הצו הצליחו רבים מהכותבים על הפרשה להרשיע את מעורבי הפרשה (אשכנזי-נווה / קם-בלאו, איש לפי טעמו) בעבירות של פגיעה בבטחון המדינה ואפילו לקבוע את גזר הדין. אני מניח שרוב כתבי הכורסה, כמוני, לא יודעים הרבה וניזונים מדיווחים זרים או ממה שמותר לדווח. בתוך המבול הצדקני כנראה שהדבר הכי רלבנטי שנכתב היה הפוסט הזה, אצל יובל דרור.

אני חושב שיותר משפרשת קם-בלאו מלמדת משהו אמיתי על המציאות שאנו חיים בה, היא משקפת את הדימוי השמאלני הנפוץ בקרב הימנים ואת הדימוי הימני הנפוץ בקרב השמאלנים. יותר מכך: פרשת קם-בלאו מגשימה את הפנטזיות של כל אחד מהמחנה האלו ביחס לאחר. הימין: “הנה הוכחנו שהשמאל הקיצוני שולט במדינה, שהתקשורת היא לא יותר מאוסף של שמאלנים בוגדים שמחפשים איך לתקוע סכין בגב האומה ולמכור אותנו לערבים או לבג”צ (שאוהב ערבים בעצמו). חייבים להגביל את התקשורת שעושה מה שהיא רוצה”. השמאל: “הנה הוכחנו שהדמוקרטיה במדינת ישראל היא קשקוש, שהצבא והשב”כ (המהדרין יקראו להם ‘שטאזי’ או כל שם של ארגון חשוך אחר) לא כפופים לשום חוק, שכמה אנשים מאחורי שולחן עושים צחוק מבג”צ וקובעים מי יחיה ומי ימות. חופש העיתונות פה יותר גרוע מאיראן”.ענת קם ואורי בלאו הם כנראה, והדגש הוא על כנראה, לא מרגלים מסוכנים. למה? כי השב”כ / המוסד יודעים לטפל במרגלים באמת מסוכנים. הם כנראה לא שולחים אותם למאסר בית.  הרמטכ”ל ואלוף פקמ”ז כנראה, והדגש הוא על כנראה, לא חרגו מהוראת בג”צ ואינם פושעי מלחמה.  למה? כי אם היה כאן חשד אמיתי למעשה אסור- למה הכתבה לא הושתקה וטוייחה  ע”י הצנזורה? למה היועמ”ש לממשלה לא פתח בחקירה?

כנראה שיש כאן תחקיר, חשוב, אבל שרואה חלק אחד של התמונה ואינו מכיר את כל הסיפור. אז עם מה נשארנו? עם עבירה משמעתית של חיילת-לשעבר,עם עיתונאי שעשה את עבודתו בסך הכל, עם עדר עיתונאים שמנסרים בלהט את הענף שעליו הם יושבים, ועם אגו ארגוני פגוע, שיתכן והוא המניע האמיתי לכל הסיפור הזה.

יובל כתב על הראיון ההזוי של שמעון מזרחי ל“הארץ” בתחילת השבוע ואני כמובן מסכים עם כל מילה. הבנאדם שייט בארבעים השנה האחרונות בגובה של 30,000 רגל וההתרסקות לקרקע המציאות היא מכאיבה במיוחד כשהיא באה בעונה אחת. זמנה של מכבי באמת עבר ואני מקווה שילדים היום בבתי הספר היסודיים בנתניה כבר לא מחזיקים בילקוט קלפים עם תמונות של שחקני מכבי תל אביב אלא מתעניינים מה עשתה ברק נתניה, כנ”ל לגבי ילדי הגליל, חיפה או חולון ואתם יודעים מה- אפילו ילדי תל אביב, בתקווה שהם מתחילים להתעניין בהפועל אוסישקין ולא בלגיון הזרים המנוכר של מכבי. כמובן שמצבנו היה יכול להיות טוב בהרבה אם הליגה הישראלית הייתה מעמידה אלטרנטיבה כלשהי למכבי תל אביב ולא מעמידה לה יריבות אימונים רופסות שנכנסות לפאניקה בכל פעם שהן רואות גופיה צהובה. באירופה כבר למדו את זה. אבל הכדורסל הישראלי הוא כבר מזמן מוצר לא תחרותי, ולא משנה מה אבנר קופל, יו”ר מנהלת הליגה, יעשה בעניין. הסיבה העיקרית היא ההסכם שיש למכבי תל אביב עם היורוליג, במקום שהאלופה תייצג את ישראל במפעל הבכיר באירופה- מכבי היא הנציגה הבלעדית של ישראל, גם אם מחר בבוקר היא תרד ליגה. ולא שהפועל ירושלים נקייה מאשמה- היא מייצגת את ישראל במפעל השני בחשיבותו ביבשת בקביעות תוך שהיא משתמשת בטיעון של היריבה הצהובה: “אנחנו היחידים שיכולים לעשות זאת מבחינת מתקן ותקציב”. אם הליגה הזו רוצה להיות תחרותית היא צריכה לתגמל את המנצחים בפרסים ראויים. לא רק מענקי מיקום בסיום עונה אלא ייצוג במפעלים החשובים באירופה, בלי שריון ובלי פרוטקציות.

מילה לרוה”מ: 1,500 החלטות אינן נתון להתגאות בו. הן מדד התארגנות של המערכת הממשלתית אבל הן בטח לא מדד תוצאה. מה מכל ההחלטות האלו האזרח הפשוט ראה בפועל מתבצע? הנתון הזה לא מלמד אותנו דבר על איכות קבלת ההחלטות בממשלה הזו (מע”מ ירקות, מס בצורת, קברים) ובוודאי לא מלמד אותנו דבר וחצי דבר על איכות הביצוע שלהן.   370 החלטות קיבלו ממשלות ישראל מאז 1977 בעניין ירושלים. מה ראינו בפועל? נאדה.
משחק העלייה של הפועל קטמון יתקיים היום ב-15:00 באיצטדיון בגבעת רם.

פסטיבל קולה של מילה מתחיל במוצ”ש.

על פי שנתון מכון ירושלים לחקר ישראל, בירושלים התגוררו בשנת 2007 כ-747,600 תושבים, מהם 260,500 ערבים (34.8%) ו- 487,100 יהודים (65.2%). בואו נעשה תרגיל קצר, מדיניות ממשלות ישראל לאורך השנים הייתה לשמר רוב יהודי של 70% בירושלים. בואו נניח לרגע שקצב הגידול של האוכלוסייה הערבית בירושלים (העומד על 3.2% בשנה ) ייעצר לחלוטין. כמה יהודים נצטרך כדי להשיב את היחס הדמוגרפי ל-70:30? התשובה היא תוספת של 120,000 יהודים לעיר. מאיפה מביאים כמות כזו של יהודים? קודם כל להתחיל בסיפוחן של מעלה אדומים, גבעת זאב, מבשרת ציון וצור הדסה לירושלים- סה”כ: 70,000 תושבים. שנית, להקים מחדש את תכנית מערב ירושלים, 10,000 דירות כפול 5  נפשות ליחידת דיור סה”כ 50,000 תושבים. בקיצור, חלומות באספמיה- וכל זה כמובן בהנחה לא סבירה בעליל של עצירת קצב הגידול הערבי ועל מנת להגיע ליחס שמרני של 70:30 (בעבר דיברו על 80:20).

בואו נחזור למציאות ונניח קצב גידול מתון של 2.5% בשנה במשך העשור הקרוב אצל הפלסטינים- כמה יהודים נצטרך להביא לירושלים במקרה הזה? התשובה היא 352,000. מספר התושבים בירושלים כולה יעמוד בתרחיש הזה על 1,200,000 תושבים (מתוכם כאמור 360,000 ערבים). אני אחסוך לכם את החישובים: כדי לשמור על רוב יהודי בירושלים ב-2020 צריך לספח לירושלים את תל אביב. זה גם יהיה יופי של פתרון להגירה השלילית.  אלו המספרים שמי שמצדד באיחודה של ירושלים חייב להכיר. העיר הזו נעשית דו-לאומית מיום ליום ומשעה לשעה. אין לנו מה להלין על ערבים הנכנסים לשכונות צפון העיר בעוד יהודים מתנחלים להם בלב שכונות ערביות. אם אלו הם כללי המשחק- הרי שהוא דו-סטרי. אי אפשר לאכול את העוגה (28 כפרים פלסטיניים שלא היו חלק מירושלים באף תקופה) וגם להשאיר אותה שלמה.

כלל בסיסי בקורס למדריכי כדורסל זוטרים- מי שרוצה לנצח חייב לשלוט בקצב המשחק. מאמן שלא ייזום ויכפה את סגנון המשחק המועדף עליו על היריבה- צפוי להיגרר אחרי הקצב שלה ולהגיב במקום ליזום. את הכלל הזה כנראה שראש ממשלתנו לא למד. בשנה שחלפה מאז הוקמה ממשלת אחד באפריל הקבוצה שלנו לא משחקת, אנחנו עושים תרגילים חימום, פוזות לאוהדים, הצהרות לעיתונות, מתלוננים שהשופט לא נייטרלי, מופתעים כשאומרים לנו שכדורסל משחקים עם חמישה שחקנים ולא שישה ושאר תרגילים למשיכת זמן. חבל, כי המשחק כבר התחיל ויש קבוצה שמשחקת בהתלהבות ואפילו זוכה לתמיכת הקהל ולשיפוט אוהד. למאמן הקבוצה היריבה, בחור שנראה קצת חנון, יש תכנית משחק סדורה, הוא קיבל עליה גיבוי בינלאומי. בינתיים נראה שהכל הולך לו לפי התכנית. עוד רגע אנחנו במחצית.

הקבוצה השנייה יוצאת להתקפות מתפרצות אחת אחרי השנייה ואנחנו עוד בחדר ההלבשה, מתלבטים באילו תנאים נסכים לשחק. המאמן שלנו בונקריסט, ככה הוא שיחק בתקופה בה התמודד על משרת האימון שלנו. למרות שההנהלה הקודמת הסתבכה בשחיתות ועשתה שתי מלחמות- הוא עשה קמפיין שמרני והצליח לקבל פחות קולות מהמאמנת השנייה. הוא ניצל תודות לעוזרי המאמן מימין שתמכו בו. השמרנות נמשכת. יום אחד ייגמר המשחק, הקבוצה השנייה יכולה להכריז בסיומו באופן חד צדדי על הקמת מדינה. האירופים תומכים, גם ארה”ב, השטיקים שלנו הצליחו לעכב החלטה המכירה בירושלים כבירת שתי המדינות. עוד כמה שפנים יש לנו בכובע?

נתניהו, בנו של ההיסטוריון, שכח מה גרם לשרון להכריז על ההתנתקות- הרצון להכתיב קצב. בימים בהם  יוזמת ז’נבה/ המפקד הלאומי צברו תאוצה, נשיא אמריקני אוהד שדחף לפנות מאחזים ולקדם את מפת הדרכים שרון הבין שאם הוא לא יעשה משהו- יעשו בשבילו והלך על מהלך של גדר במזרח+ התנתקות בדרום. נתניהו, לצערנו, לא מבין שאם הוא לא ייזום- יזמו בשבילו. בחיים אין ואקום. עוד אנחנו מדברים והפלסטינים עובדים, קובעים עובדות בשטח. האמריקנים מכשירים להם גדודים, טוני בלייר מקדם את הכלכלה- ואנחנו? עסוקים בשטויות של ליצמן.

לא שיש לי אשליות- נסיגה לקווי 67, מדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים לא יפתרו את כל בעיותינו. הסכסוך מורכב יותר מזה. תכנית המשחק של היריב לא מושלמת, יש בה חורים אבל כדאי שהמאמן שלנו יחליט מה טוב לנו, יגבש תכנית ויעלה כבר את הקבוצה למגרש. הזמן לא פועל לטובתנו.

לא מבין את האנשים שנוסעים לצפון בחול המועד רק כדי להירקב בפקקים מגלילות עד ואדי ערה. יותר כיף לטייל בעיר ברגל. רחוב יפו כבר לא חפור וכל יום מתווספת פיסת מדרכה לטובת הולכי הרגל. תענוג ללכת במרכז העיר ולראות אותו מלא, גם היריד של בצלאל-ש”ץ ממשיך בימי חול המועד. לרגל החג מערכת ירושלים האחרת החליטה להתחדש: הוספנו קישורים חשובים, לארגונים שנחלמים על הבית: 15 דקות, קריית יובל חופשית, פורום דרום מערב העיר ופורום הארגונים למען ירושלים החופשית. אם כבר הזכרנו את פורום הארגונים- הוספנו עמוד חדש- “פתוח בשבת” המבוסס על רשימה שליקטו חברי הפורום בעמל רב. אתם מוזמנים להוסיף משלכם. חוצמזה הוספנו לקטגוריית “פיתוח עירוני” לינקים לחברת מוריה, לרשות לפיתוח ירושלים, חברת עדן לפיתוח מרכז העיר, ביו ג’רוזלם, המרכז לעיצוב,  תכנית אב לתחבורה וסיטי פס. אתר אינטרנט חדש ודורש הרבה עבודה עם לצעירים במרכז. (הוספנו=אני, סמנכ”ל הסכפים והמגיה, יתר העובדים בנופשון מאורגן בקלאב במרמריס)
בנובמבר 2006 התנהל פולמוס ציבורי סוער על קיום מצעד הגאווה בירושלים. מצעד הגאווה העולמי שהיה אמור להתקיים בעיר והצית את קנאי הדת בוטל באותו קיץ בגלל מלחמת לבנון השנייה. שנה אחרי הדקירה והמהומות במצעד 2005, קראו חלקים רבים בשמאל הליברלי עאלק לוותר על ירושלים לחרדים ולקנאים ולרדת לבירת החופש האמיתית שלנו- תל אביב. באותם ימים לא היה לי בלוג להיכנס בו בכל מיני מבקשי טובת ירושלים אז כתבתי טור שהתפרסם בוואלה. ברשותכם אצטט ממנו את פיסקת הסיום:

“ירושלים הייתה קשה לפני אולמרט והחרדים ותישאר קשה גם כשיעמוד בראשות העירייה אדם ליברלי ופתוח. אבל ירושלים מציבה לנו אתגר, מכאן תפתח הרעה ומכאן גם תבוא התקווה. היא חבית אבק השריפה אבל היא גם המים שיכבו את הבעירה. אולי בתל אביב הייאוש נעשה יותר נוח, כמו שכתב פעם דורון רוזנבלום, אבל מי שלא מחפש נחמה אלא תקווה אמיתית מוזמן להיאבק עליה בירושלים.”

בימים האחרונים נשמעים קולות תסכול מהמחנה שלנו. טור מריר ועגום כתבה ליאה לוין, כמה תגובות בבלוג הזה ובמקומות אחרים.  כאילו באחת חזרנו להיות מיעוט נרדף בעיר בה אנחנו רוב. נכון, לא תמיד מתקבלות החלטות שהן לרוחנו. אני לרגע לא מזלזל בביקורת, גם לי יש כזו, ואת חלקה הקטן אני מרשה לעצמי לבטא בבלוג הזה.  אבל מי שחשב בתמימות שב-11.11.2008 תסתיים המערכה על צביונה של ירושלים החופשית- טעה. בתאריך הזה התחיל קרב חדש באותה מערכה, קרב אותו אנחנו יכולים לנהל מעמדות עדיפות בהרבה. שום דבר אינו מושלם, רחוק מכך, אבל את האנרגיות צריך לכוון לעשייה וליצירה ולא להפרכת נבואות זעם וריצה להגשימן.

לפני שבוע בערך נחנך ברובע היהודי המבנה המשוקם של בית הכנסת “החורבה”. אני לא רוצה להתעכב על המשמעויות ההיסטוריות אלא על נקודה אחת בטקס- הבכי של רובי ריבלין. הקשר המשפחתי של ריבלין למבנה הוא אכן סמלי (אבי סבו נכח בחנוכת המבנה המקורי ב-1864) אבל נראה לי שריבלין הוא דוגמה מייצגת לשיח המקובל בנושא ירושלים. העיר הזו תמיד על ראש שמחתנו, סמל לאומי, דתי, מרכז ההוויה, ליבו הפועם של העם היהודי, בירתנו הנצחית (שאף מדינה בעולם לא מכירה בה) ועוד ערימה של קלישאות, פאתוס והרבה מאוד התרגשות ודמעות בעיניים. ירושלים כזו, שאחדותה ושלמותה וחשיבותה מונעים מאיתנו כל דיון רציונלי על מה באמת טוב לעיר. ירושלים שאין בה יומיום, ואין בה חיים נורמליים ואין בה צורך באיכות חיים לתושביה כי מה זה חשוב, זו ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ירושלים שעושה כל ישראל חברים, ירושלים שעומדות היו רגלינו בשערייך ואתם- ראו בטוב ירושלים כל ימי חייכם.

מאחורי הסמלים וההצהרות, כידוע לנו, אין הרבה כיסוי. ירושלים זה טוב לנאום מרגש בועידת איפאק, לסחוט קצת דמעות מלב יהודי חם בתפוצות, טיעון טוב להיאחז בו מול אומות העולם הבאות עלינו לכלותינו. אבל באמת לעשות משהו עם ירושלים הזו? אין צורך. אני לוקח קורס אצל ד”ר משה עמירב בנושא של מדיניות לאומית בתכנון במקרה ירושלים, את הקורס מלווה הספר של עמירב “סינדרום ירושלים” (הוצאת כרמל 2007). מצאתי שם ציטוט מדהים מ-1949, דברים שבן גוריון אמר לחברי חירות, אחרי שאלו ביקרו אותו כי לא תמך בהצעת בגין לחקיקת “חוק יסוד ירושלים” והסתפק “רק” בהכרזה על העיר כבירת ישראל. וכך אמר בן גוריון:

“עלי להגיד לכם כי יש הבדל יסודי ביני וביניכם, וזה לא רק בשאלת ירושלים אלא בכל השאלות. לנו אין אמון רב בערכן של הכרזות, דקלרציות ודקלמציות בין שהן על על דברים גדולים וקדושים היסטוריים וחיוניים כו גבולות ועיר בירה ועיר נצחית…אם אין זה צמוד למעשה מחייב יום-יומי קשה ומפרך”.  (עמוד 112).

וההבדל היסודי הזה נשמר עד לימינו.
ובעניין אחר: אתמול בערב שודרה כתבת תחקיר במבט שני בערוץ 1 (כן, אני שומר אמונים לערוץ, מיד אחריו היה “חוק וסדר” ) על התחרדות בית שמש. מה שמשך אותי לא היה הקונפליקט הצפוי והמובן בין התושבים החרדים החדשים ובין תושבי בית שמש המסורתיים אלא דווקא העימות בין האוכלוסייה החרדית/ חרד”לית אנגלו-סכסית שהתיישבה גם היא בבית שמש בשנים האחרונות ובין החרדים ה”ישראלים”. אחד המרואיינים מקבוצה זו סיפר על היחס שהוא מקבל מהחרדים, על ההחרמות, ההשמצות וההתנשאות של חרדי ארץ ישראל על חרדי מודרני, שמגיע ממדינה בה מותר לאחר לחיות לפי השקפת עולמו. בעוד החרדים המקומיים מפגינים זחיחות וזלזול מוחלט ברגשות של תושבי בית שמש הוותיקים ומתייחסים לשינוי הצביון של העיר בביטול, שהרי “תוך 30 שנה נהיה הרוב במדינה”, הרי שאותו עולה חדש מארה”ב מבין הרבה יותר טוב מהם איפה הוא חי. “המדינה קמה בגלל החילונים”, הוא אומר במפורש. העובדה שילדיו מדברים עברית, לומדים בבית ספר ישראלי וחיים בארץ ישראל התאפשרה, לדבריו, רק בגלל הציונות החילונית. זו שרבני יש”ע אומרים עליה שסיימה את תפקידה ההיסטורי ורבני מאה שערים ובני ברק רוצים לנקום בה.

ובעוד כמה עניינים:

מתחם המעצבים באגריפס 88 יארח היום את יריד האמנים מנחלת בנימין, החל מהשעה 16:00 ויש גם אתר למעצבים הירושלמים. www.jcd.org.il

מסיבת חופש, או בפי המארגנים מסיבת ליברטי, 4.4 ב”הקצה” ברחוב שושן, החל מ-22:00, הכנסות המסיבה קודש למאבק למען ירושלים חופשית.

הפלאש מוב האחרון עם מארש דונדורמה בבן יהודה.

[gv data="MELQssQx06I"][/gv]

לו אני יועץ התקשורת של הנשיא פרס הייתי משחרר הבוקר תגובה הזו הלשון: “הנשיא גאה על כך שעם ישראל ומדינת ישראל העדיפו להעתיק את חדר המיון בבית החולים באשקלון על מנת שלא לפגוע בקברים עתיקים”. אם כבר להלל את החרדים- אז לך עד הסוף בבקשה. חשבתי קצת על הביקור של פרס בבני ברק והגעתי למסקנה שדעותיו של פרס על החברה החרדית מקורן בעובדה שהוא לא באמת למד היסטוריה של עם ישראל. הוא גם לא חושב שצריך ללמד יותר היסטוריה, לא רק של עם ישראל, בכלל: “בעידן האינטרנט לא צריך לשנן כמה אנשים הרג נפוליאון”.  ממש מסר חינוכי. אם כבוד הנשיא היה מכיר קצת יותר מקרוב את התחום הוא ודאי היה יודע שהיסטוריה היא הרבה יותר משינון תאריכים ונתונים. אם כבוד הנשיא היה מכיר קצת יותר מקרוב את ההיסטוריה של עמנו- הוא לא היה חושב שהחרדים הם המייצגים האותנטיים של היהדות ואנחנו, הלא-חרדיים לגווניהם, אנחנו רק “תינוקות שנשבו”.

התפיסה שהחרדים מייצגים את דרך הישר ביהדות ואנחנו אלו שסטו ממנה (בין היתר בעקבות המודרנה) היא שגויה ומתעלמת מכך שהאורתודוקסיה בעצמה היא תגובה למודרנה, לא פחות מהרפורמה. לא רק בנים של משכילים המירו את דתם- גם בנים של אדמו”רים. הבורות המבישה של פוליטיקאים ישראלים במושגי יסוד ביהדות גורמת להם להתכופף בפני כל חרדי כאילו הוא שומר החותם של היהדות מזה אלפיים שנים ואנחנו, הלא-חרדיים, סופנו לחזור בתשובה או להיעלם. משום מה לפוליטיקאים יש יראת כבוד כלפי החרדים שהרי “סבא שלי היה חרדי”. זה אולי נכון בחלק מהמקרים אבל סבא של סבא שלך לא היה חרדי, זו המצאה מודרנית.

יותר מכך, ריבוי הקולות בתוך האורתודוקסיה עצמה, גם בתוך האולטרה-אורתודוקסיה וגם בתוך המחנה המודרני יותר, לא מאפשר לזהות בה איזו אחידות. הלא גם בנושאים שלכאורה דיניהם פשוטים: כשרות, נישואין או שמירת שבת- לא נמצא מערכת חוקים אחת המחייבת את הכלל. ההתרפסות הזו בפני החרדים מעציבה מכיוון שהיא מתעלמת בקלות מדי מהעובדה שהיהדות תמיד דיברה בכמה קולות וכמה גוונים. היהדות מעולם לא הייתה גוף סטטי הקפוא על שמריו אלא דת חיה ומתפתחת, מגיבה לסביבתה ומשתנה בהתאם לצרכי הזמן. את כל זה הנשיא פרס, וגם פוליטיקאים אחרים לא למדו, כי הענקנו מרצוננו מונופול לחרדים על כל מה שקשור ביהדות. הקלישאה של הימים האחרונים אומרת שפרשת הקברים מקימה מחדש את “שינוי”, לפני שזה קורה- רצוי שהמקימים יישבו ללמוד קצת היסטוריה, לא יזיק.