2007 July | ירושלים האחרת

על סדר היום

30 07 2007


  1. דמותן ודימוין של ירושלים ות”א באמצעי התקשורת הארציים מעסיקים אותי לא מעט. השבוע, ביום תשעה באב, מצאתי “מודעה” בחלק א’ של עיתון “הארץ” ולשונה, “פקחי עיריית תל אביב רשמו כ-40 דו”חות למסעדות, בתי קפה ופיצוציות שפעלו אמש, בניגוד לחוק העזר העירוני האוסר הפעלת בתי עינוגים“. ידוע שסדר היום של “הארץ” רחוק מאוד מכל הנוגע לדת, אך אם בירושלים היה מדובר היינו רואים את כל “התותחים הכבדים” של העיתון יורים לכל הכיוונים על אופייה ועתידה של העיר ובוודאי הכתבה לא הייתה מופיעה בהיחבא ובעמוד 12 לצד רשימת הכספים והנכסים של ניצולי השואה, שכידוע לא נותרו עוד הרבה שייקראו אותה. חלילה שדימוייה של העיר “הקרובה ביותר לקוסמופוליטית שיש לנו כאן” או “עיר- הקודש של האנשים החופשיים, הנאורים והפלורליסטים” ייפגם ולו במעט.

  1. ביום ד’,יום השביתה הגדולה במשק הסתובבתי במרכז ירושלים. כידוע שירותי התברואה שבתו אך למרות שיאי הלכלוך והטינופת ברחובות נדמה שמצבו של מרכז העיר לא היה רחוק ממצבו כאשר אין שביתה. לזכותם של אנשי אגף התברואה בעירייה, הטוענים “שירושלים מלוכלכת כי התושבים אינם מחונכים” אומר, שבכל הנוגע ליום השביתה אני מזדהה עם דבריהם. בימים כאלו נהוג וסביר גם שנראה את הררי האשפה נערמים בתוך וסביב פחי הזבל אך כפי שמרכז העיר נראה באותו היום יש להאשים רק את התושבים והסוחרים. טינופת מכל עבר, ביוב שזורם במדרחוב בן-יהודה, בקבוקי פלסטיק זרוקים, שקיות הזבל של עסקי המזון מתגלגלות ברחובות ושיירי אוכל וסכו”ם חד פעמיים בכל ספסל ופינת רחוב. ללא ספק כולנו אשמים.

  1. לאחרונה הלכתי לבקר שלא מרצוני ב”רובע אלרוב” החדש באזור ממילא. הרושם הראשוני והזועק המתקבל מ”שדרת החנויות” שנפתחה אלו הם מרחבי האבן האינסופיים המעוצבים בסגנון פסאודו-ירושלמי. אינני חובב קניונים אך נקודת האור של המתחם המסחרי שנחנך הם ללא ספק הבתים הישנים בגדה הצפון-מערבית של השדרה, שניצלו מההרס ושומרו, כולל בית שטרן בו לן הרצל בביקורו בארץ. אם אקירוב היה בעל חזון אמיתי, הוא היה גונז את האופוריה שלאחר 1967 ואת תוכנית הבנייה שנולדה בעקבותיה ומשמר כמה שיותר מבנים למען חנויות היוקרה והמותגים. בעשותו כך הוא היה מגיע קרוב יותר להגשמת רצונו במיתוג האזור כרובע עירוני בדומה לרבעים שבעיר העתיקה הסמוכה, היוקרה הייתה משתלבת היטב בבתים העתיקים והייתה מתקבלת תחושה אמיתית של רחוב. ומנגד, היינו זוכים לזכות בשימורם של בתים ייחודיים. כשיש מצאי ממון ההוצאות הכספיות הכרוכות בפעולות השימור לא מהוות שיקול ואולי אף היו נחסכים כמה דולרים יחסית לבנייה החדשה, אך אקירוב היה מרוויח בעיקר יחסי ציבור טובים ובשפע.

  1. אם בשימור עסקינן “בונוס כל העיר” דיווח בשבוע שעבר על היד הקלה של וועדות התכנון והבנייה בכל הנוגע להרס בתים לשימור בעיר, חבל שידו של יהושע פולק יו”ר הוועדה, איננה “כבדה” בעניין כפי שהיא במציאות. אבל אם אנו רוצים להתנחם, כנראה שמקרה הרס אולם הכדורסל אוסישקין בת”א, לא יכול להתרחש בירושלים. האצטדיון היחידי שניצב באותם סטנדרטים מיתולוגיים של אוסישיקין זהו אצטדיון ימקא ז”ל, אינני רואה כיצד ראש עיריית ירושלים היה מבקש להרסו ולהסתכן למול אינתיפאדה בית”רית בלי להציב חלופה ראוייה.



ביקור התזמורת

28 07 2007

בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי חווה דה ז’ה וו וחשבתי שחזרנו לחודשים מאי-יוני 2007, עת התקיים הוויכוח הציבורי על קיומו או אי קיומו של מצעד הגאווה בי-ם. את תחושת “ההתנסות החוזרת” הזו חשתי, לא בעקבות אירוע שנוי במחלוקת שעלול להצית את העיר, אלא דווקא בגלל הדיון הציבורי המתחולל בימים האחרונים בנוגע לעתידן של התזמורת הסימפונית ירושלים והקאמרטה הישראלית ירושלים, הנמצאות במצב כלכלי קשה ועל סף פירוק. המשותף למקרים אלו, שתיקתו הרועמת של ראש העירייה שאיננו פוצה פה וכהרגלו בקודש שותק כאשר עניינים שבמחלוקת נמצאים על הפרק. אינני רוצה לפרט שוב איזהו נכס חשוב לעיר הוא קיומה של תרבות יוצרת ופעילותן של קהילות אמנים בתוכה, אך אם הנכם חושבים כמוני, השאלות הראשונות שעלו במוחי כמו אצל רבים אחרים הן: היכן ראש העירייה? האם לא מתפקידו לתת את הדעת למצבן של שתי תזמורות הנושאות את שמה של ירושלים בגאון ולנסות ולסייע להן?. האם הוא למד מאולמרט את אמנות הטפלון רק בכדי להיבחר שוב לראשות העירייה?. השאלות והתהיות שלי אינן מתבססות על הטענה הידועה, שמעצם היותו חרדי הוא איננו מבין את צורכי התרבות המודרנית של העיר, כיוון שאלו ערכים שאיננו גדל על ברכיהם. להיפך, אני מאשים רק את הציבור החופשי בעיר ואת האופוזיציה העירונית שאינם פוצים את פיהם, בין אם מאדישות או בין אם מייאוש וחוסר אמונה ביכולתם לשנות ובכך נותנים לגיטימציה לשתיקתו. מה לנו כי נלין על שתיקתו והתנערותו של ראש העירייה מהתזמורות, כאשר אנו, הציבור החילוני והדתי-לאומי אינו מוציא מילה. לצערנו, כלל ידוע הוא במדינת ישראל “שאם אינך הופך שולחן אינך מקבל דבר” ומה הציבור החילוני והדתי-לאומי בי-ם עושים?! משאירים את העבודה לח”כ מיכאל מלכיאור ולשר בוז’י הרצוג, שאינם יכולים לכפות על העירייה העברת תקציבים לגופים אלו, וצופים יחד עם ראש עירם כיצד ערים אחרות בארץ משתוקקות לאמץ את התזמורות לחיקן.

הכי פשוט להאשים את לופוליאנסקי ולתהות היכן העירייה?. מה אנו מצפים!, היהפוך כושי עורו?

כמובן שלופוליאנסקי איננו “כוס התה שלי”, אסור להסיר ממנו ומהעירייה את האחריות למצבן של התזמורות ולמצבם של יתר מוסדות התרבות בעיר, אסור להקל ראש וצריך לדרוש ממנו לפעול בתוקף להצלתן. אפילו אולמרט, שנוגח ע”י כלי התקשורת ואף נצלב בבלוג זה על תקופת כהונתו בי-ם, קפץ על המציאה, ייבא את הקאמרטה מרחובות ואף הקים את ועדת ירושלים למחול, שדנה בעניין פיתוח וטיפוח המחול בעיר למרות קשיים תקציביים גדולים.

אומרים שירושלים נעה על צירי זמן ומקום אחרים ובמנותק משאר חלקי העולם בגלל משק כנפי ההיסטוריה שהיא נושאת בחובה. לצערי, זמנה ומיקומה הייחודיים משפיעים על כלל חברי מועצת העירייה כאילו נתקפו ורטיגו. נבחרי עירנו בוחרים פשוט לצפצף על הכנסת ולא טורחים להגיע לדיונים בוועדותיה כאשר אלו דנות במצב התרבות בירושלים, חברי המועצה העירונית מתייצבים רק לדיונים שהם “מעניינם” ואינם נותנים על כך את הדין. כמובן, ניחשתם נכון, בעת הדיונים על מצעד הגאווה כמעט כל מועצת העיר, כולל הדחפור פולק, הייתה בכנסת בכדי לעשות הון פוליטי.

וכרגיל, כותרות אתרי האינטרנט, המאוהבים בתל-אביביות שלהם מתענגים על האפשרות לדווח על “הגליית התרבות מירושלים”. ואני שואל, האם ראש העירייה אינו מבין שהיות י-ם חלוצה בישראל בנוגע לשיקום מרכז עירה, אינה שווה אלא כקליפת השום כאשר גוויית דימוייה של העיר תלויה ומדממת מעל דפיו של כל אתר אינטרנט?



העיר מתעוררת

22 07 2007

הקיץ עושה משהו טוב לירושלים. אני אוהב את העיר גם בחורף, להסתובב ברובע הנוצרי בערב חג המולד בגשם שוטף, לראות את גן סאקר מכוסה בשלג לאיזה שעה ורבע ולא ללכת לבית הספר. השנה השלג תפס אותי בקמפוס בהר הצופים, המרצה שיחררה את כולנו, חבורת ילדים מגודלים שברחה לה הביתה והקמפוס כולו, בעיקר האזור של בית ספר למשפטים והמכון ליהדות זמננו, נראה כמו קולג’ שרואים בסרטים.

אבל אנחנו בקיץ, וגם הוא תורם את חלקו לעיר. קודם כל אי אפשר לנצח את האקלים הזה. אולי חם פה (איפה לא?) אבל אין לחות ואפשר להסתובב ברחובות בלי מסיכת חמצן. היתרון הגדול מגיע בערב, כשמיזוג האוויר הטבעי מתחיל לפעול ואפילו קצת קריר. בקיצור מזג אוויר שלא ישכנע אותי לרדת לתל אביב או לשפלה בכלל חוץ מטבילה מהירה בים והופה חזרה לאוויר ההרים.

הקיץ עושה עוד משהו טוב לעיר ואני מתכוון לימי שישי בצהריים. בחורף ימי שישי נגמרים די מהר. שבת נכנסת בארבע, מקומות נסגרים כבר בשתיים ובחמש יורד החושך. העיר מתמלאת שקט, שקט מיוחד אבל עדיין שקט. בקיץ החושך יורד בשמונה, גם העסקים הכשרים פתוחים עד מאוחר, מלאים באנשים ויש אווירה יותר חגיגית. קחו לדוגמה את יום שישי הקרוב. מסיבת הרחוב המדוברת בדורות ראשונים, שני רחובות משם יש את ה”אוגנדפסט”- פסטיבל קומיקס והופעות, רגאיי בסטארדאסט והופעה על החומות במשכנות שאננים, שוק איכרים במושבה, בבן שטח המחודש יהיו הופעות בחמישי בערב ובשישי בצהרים וגם בעלי העסקים של רחוב הלל מתארגנים ליוזמה דומה. הכל ברחוב, הכל חי, לא בקניונים החנוקים. הלאה, לערבי השבוע הרגילים: חוצות היוצר חוזר ובגדול, פסטיבל הקולנוע נגמר אבל יש “זירת מחול”, אפילו בככר ספרא יש איזה מופע ורבע פתוחים לקהל הרחב. מתחם הרכבת (שעוד לא נסגר פה אם הוא טוב או רע למרכז העיר) עם מופעי “חופשי בקיץ” ופסטיבל הבירה. בקיצור לא חסר וזה רק מסקירה מהירה של המקומונים. אם מישהו רוצה לסקר, להמליץ על אירועים שלא מגיעים לעכבר- בכבוד.



פרובינציאליות תל אביבית II

19 07 2007

אתמול אודי נתן כאן דוגמה לפרובינציאליות של התקשורת התל אביבית, שלא מתקרבת להתחלה של הבנה של המורכבות הירושלמית. אנחנו נתקלים בדוגמאות האלו בכל יום. לא בכתבות מגזין גדולות, אלה מופיעות ביום ירושלים או לפני מצעד הגאווה. הקלישאות הקטנות האלו נמצאות בכל ראיון בתכנית זניחה בגלי צה”ל או לחלופין בידיעה קטנה שמצאתי ביום רביעי ב- NRG.

מקבל הכתב איתי שטרן קומוניקט של מסיבת רחוב ב”בולינט” במרכז העיר עם די ג’יי אמה והדג נחש. מה יעשה כתב חרוץ? יזרוק את כל הקלישאות שהוא מכיר על ירושלים ויחבר אותן לידיעה נהדרת. זה מתחיל ככה:

“מסיבות רחוב הן לרוב עניין תל-אביבי. גם פאבים ובתי קפה שפתוחים 24 שעות. אלא שגם בבירה מתקיים אי קטן של שפיות בשם ה”בולינט” שנותן לתושבי העיר קצת חמצן לנשימה”.

עוד תל אביבי שחושב שהגלגל הומצא בשדרות רוטשילד.האם מארגני המסיבה ב”בולינט” ביקשו זכויות יוצרים על קיום מסיבת רחוב? צריך רשיון בכתב מעיריית תל אביב? מותר לנו לפתוח בתי עסק 24 שעות 7 ימים בשבוע גם כאן, בעיר הקודש? לא משנה שהיו מסיבות כאלו בעבר (חלקן אפילו אורגנו על ידי העירייה שבראשה עומד, רחמנא לצלן, חרדי למהדרין). לא חשוב שגם כאן אפשר לשתות קפה או לאכול סטייק גם בחמש לפנות בוקר. הנושאים הללו הם “עניין תל אביבי” לרוב ואם הם מגיעים לירושלים הרי שהם סיבה למסיבה.

אחרי שדילגנו מעל המשוכה הזו אנו למדים משטרן שירושלים היא עיר של פסיכים. אחרת לשם מה צריך בה “אי של שפיות שנותן לתושבי העיר קצת חמצן”? עיר מטורפת ירושלים, ללא ספק. חרדים, ערבים, הפגנות, אוהדי בית”ר אלימים, אלוהים ישמור אותנו מהירושלמים ומהירושלמיות הזו שלא תדביק אותנו. תודה לאל שיש להם מקום כמו הבולינט שיכול לספק להם קצת שפיות בחייהם המטורפים. אלא ש”הבולינט” הוא לא האי היחיד. הצוללת הצהובה, הסינדרום, המעבדה, הזירה הבינתחומית, החאן, הסינמטק, ימקא, כתובת, ברבור, אגריפס 12, קוביה, רוזה, סירה, סטארדאסט וסליחה מעשרות המקומות שלא הזכרתי וקיימים בעיר. זה כבר לא איים, רגע, יכול להיות שיש יבשת של שפיות באוקיאנוס הטירוף הירושלמי? יכול להיות.

הכותב, או העורך מכירים כנראה רחוב אחד בירושלים, עם שם מפחיד למדי- “עמק רפאים” (שגם בו מתקיימים מדי פעם אירועי רחוב, רק שהם לא מגיעים ל- NRG וטוב שכך). מכיוון שהמסיבה לא מתרחשת שם הרי שהכותרת המתבקשת היא “זה לא עמק רפאים”, היינו המסיבה גם לא ברחוב הזה וגם העיר הזו היא לא עיר רפאים. מזל שיש לנו כתבים אמיצים שיודעים לכתוב על ירושלים היישר מתל אביב ולספר לנו על החידושים בפרובינציה הרחוקה, אי שם מעבר להררי החושך.

ואם כבר במסיבות רחוב עסקינן, הנה עוד אחת שלא הגיעה ל-NRG. מחר, יום שישי ה-20/7/07 תתקיים מסיבת רחוב לתושבי מתחם החבצלת במרכז העיר. אני ואודי מארגנים במסגרת ועד הסטודנטים של מרכז העיר, יחד עם החבר’ה של האוגנדה (אופס…עוד אי של שפיות), 13:00 ברחוב יוסף דו נואס או פשוט באוגנדה. תביאו אוכל ביתי, מוזיקה טובה וניפגש שם.



עזרה לניצולי שואה

18 07 2007

80,000

ניצולי שואה חיים מתחת לקו העוני בישראל, ולנו איכפת.

סרט קצר, שנעשה על ידי סטודנטים לקולנוע במכללת ספיר, תושבי שדרות והסביבה, זקוק לתמיכה כלכלית. הסרט מספר על יום בחייו של ניצול שואה קשה יום, מאבקיו לשרוד את המציאות הכלכלית הקשה, ומפגש הרה גורל שאולי ייתן לו תקווה בחייו הבודדים. הסרט יצולם בירושלים בסוף יולי.

תקציב הסרט הוא כ3000$, הכולל הכל מהוצאות מזון, השכרת ציוד, לינה והפצה. הסרט אינו נוצר למטרת רווח, והוא נועד כדי לעורר דיון בנושא החשוב הזה. כל המשתתפים בעשייה כולל השחקנים עובדים בהתנדבות.

אנו מודים לכל עזרה שתבוא! כל תרומה שתינתן תעזור לנו לספר את הסיפור. (עבור תרומות בסכום של מעל 500 שקל תונפק קבלה שתאפשר החזר מס.)

לתרומות, אנא התקשרו למספר 0522215285 (טל דורות, מפיק בפועל), או כיתבו לנו: 2007movie@gmail.com

ניתן לקרוא על הסרט (באנגלית) באתר www.orelassia.com/2007

תודה! אופיר ראול גרייצר, במאי



פרובינציאליות תל אביבית

18 07 2007

והפעם טור אורח של אודי הורוביץ:

אתמול (שלישי) בערב הקשבתי לתכנית הכלכלית בגלי צה”ל. אחד האייטמים עסק בפתיחת מרכז שרובר החדש בשבתות. המנחה, מתן חודורוב, ראיין את סגן ראש העירייה, הרב יהושע פולק, האיש והעוצמה. האם חודורוב ינסה להתעמת עם פולק? לשאול אותו מה הוא דוחף את האף לשכונה חילונית למהדרין ולמה בדיוק זה מפריע לו שאנשים יראו סרטים בשבת? לא. חודורוב מעדיף לפתוח באווירה ידידותית:  “איך תרשו לפתוח את מרכז הבילוי החדש בשבתות, זו פגיעה בסטאטוס קוו?”. אכן, עיתונות לוחמת. פולק  מציית ומשיב שהם לא יתנו לזה לקרות.

מרכז שרובר מתוכנן במיקום לא טוב לדעתי. צריך להקים אותו במרכז העיר, אולי במקום מוזיאון הסובלנות.  אבל לך תשכנע אישה מתה. בכל אופן, אם קרן שרובר מחליטה לפתוח מוסד תרבות בשבת, עלינו לעמוד לצידה.

מפולק אני לא מצפה לכלום, הפרובינציאליות התל-אביבית של חודורוב היא זו שעיצבנה אותי. בשיעור יסודות הריאיון ודאי לימדו אותו לא להרים כך להנחתה. ניחא, אף אחד לא נולד רפי רשף. אבל מה לגבי העובדות? לא שמעת שב-1987 נאבקו אבותינו חודשים ארוכים על הזכות לראות סרט בשישי בערב? לא שמעת שבירושלים פועלים 10 אולמות קולנוע בשבת?

הפרובינציאליות התל אביבית של התקשורת היא מחלה. כמו בכל אותן הפעמים בהן מתבלבלים בין גבעת זאב לפסגת זאב; כמו האייטמים השטחיים לפני יום ירושלים; כמו תל אביבים שמוכנים לוותר על המצעד בירושלים  כי גם ככה עיר חרדית (מי לעזאזל שואל אתכם?). התקשורת (חוץ מרשות השידור) לא מכירה את ירושלים ולא מבינה אותה. העיר הזו מורכבת מדי בשבילם והם מסתפקים בהכללות מטופשות. כמה נעים להסתכל על העולם מגינת שינקין או משדרות רוטשילד. כמובן שהבעיה לא קיימת רק בירושלים – תשאלו חיפאי על הסיקור של המלחמה, רק עצה, קחו מטר אחורה קודם. אלא שהורידים שלי מתנפחים כשזה נוגע לירושלים, אז עכשיו כדאי לקחת מטר גם ממני.



רכבת עקלקלה

16 07 2007

בשבוע שעבר זעקה הכתרת בדה-מרקר, המוסף הכלכלי של עיתון “הארץ”, על “הרכבת העקלקלה” ועל העיכוב הנוסף בפרויקט, כאילו זה עתה גילו את ארון הברית. אני מניח, שבעקבות החפירות, ירושלמים רבים החלו להרהר בשירי הייאוש של רילקה וביאליק אבל את האמת, ממש לא התרגשתי מכותרת העיתון המבהילה, בעיקר מכיוון שאני חי פה ואין כמו מראה עיניים. כל יום אנו רואים את “מחול ההחרבות” בכבישים, חופרים, יוצקים, סוללים מרבדים את הקרקע, מניחים מסילות ואז מגלים טעויות ומתחילים לחפור שוב. אחח… אין כמו לחפור, רק צריך להסביר לחופרים שלא מכינים פה עמדות לחימה לטנקים.

אחרי שציננתי את חגיגת “הסקופ” הגוש-דני של עיתון “הארץ” הגיע הזמן לגלות סודות מחדר ההלבשה, שהגיעו לאוזניי בדרך ממש לא עקלקלה. כידוע, זכיינית הפרויקט “סיטי-פס” בנתה לכבודנו את מכשיר האפיטרק (Appitrack), הראשון מסוגו בעולם, בכדי שיניח את המסילות בהפעלה אוטומטית וממוחשבת. כבר לפני שלושה חודשים התגלו בעיות עם המכונה, שאיננה מתאימה להניח את המסילות בשיפועים ובטופוגרפיה הירושלמית, ללא ספק, ב”הארץ” עובדים במרץ כמו המכונה. בעקבות הבעיות בהנחת המסילות, בשדרות הרצל שברו את ציפוי הבטון סביב המסילות לאחר שהייתה טעות בחישובי הנחתן ועברו לעבודה ידנית, אבל “תודה על אורך הרוח”.

השאלות בנוגע ליעילות הרכבת, מדוע לכל הרוחות היינו צריכים את זה ולמה לא השקיעו בהכשרת מסלולי תחבורה ציבורית לאוטובוסים, עלו כבר לפני שנים, כשהפרויקט אושר. במידה והיו מכשירים נתצי”ם (נתיבי תחבורה ציבורית) העבודות והחפירות הנוכחיות היו מאחורינו, היינו באמת נוסעים למרכז העיר באוטובוס ויכלו להתחיל את העבודות בתוואי הקווים הנוספים שבתכנון, אבל למה למהר? מומחה התחבורה פרופסור אילן סולומון, תומך בהקמת נתיבים לאוטובוסים טוען שהשקעה בנת”צים עדיפה בגלל העלויות הנמוכות יחסית וגמישות האוטובוסים “מדלת לדלת”. סלומון טוען “שאנו כעם (ובעיקר כשרי ממשלה) חובבי מונומנטים” ו-”שאף ממשלה לא הייתה משקיעה מיליונים במסלולי תחבורה ציבורית כי לא גוזרים סרטים”, כמה שהוא צודק! רצינו פריז ואירופה, קיבלנו הירושימה אחרי ההפצצה. במחקריו, סלומון מצא שבכל רחבי העולם יש מידה רבה של הערכת חסר בעלויות פרויקטים תחבורתיים ושבפועל העלות של פרויקטים מסילתיים גבוהה מהעלות שמוצגת למקבלי ההחלטות. ללא ספק, זהו שיר אהבה למגזר הפרטי, לפועלו ולכל מי שמרומם מעם את ההפרטה. רק שהמרוממים שכחו לבדוק את פסטיבל שירי הבלגאן באנגליה שלאחר הפרטת מערך הרכבות.
אחרי נבואת הזעם, האבק בדרכים והמועקה שכולנו חווים יום יום, תתנחמו שכנראה זה יהיה קו הרכבת היחידי בירושלים. שאר הקווים יוכשרו כנתצ”ים לאוטובוסים בעיקר בעקבות העלויות המטורפות והפתרונות הטכנולוגים האלטרנטיביים הקיימים כיום בעולם (כגון קרונות על גלגלים),שנבחנים ע”י העירייה.



ששים מי יודע?

14 07 2007

עיתון “ירושלים” האחרון (שגם הוא נדבק במגפת המיתוג מחדש) הופיעה מודעה פרסומית על כינוס הפורום הכלכלי לירושלים. יש פורום כזה מתברר, ובראשו עומד ראש העירייה. הפורום הנכבד אירח את שר הפנים הנכנס מאיר שטרית, שכמובן הצהיר על כוונתו להחזיר את תכנית ספדי לחיים. אוי כמה נפלא הולך להיות המאבק הזה. ראש העירייה סיפר על הפריחה העצומה של ירושלים, על כך ש- 10,000 משפחות מצרפת עלו לירושלים בשנים האחרונות ועל שבעה מוזיאונים חדשים שנפתחו בעיר והתווספו לששים שכבר פועלים כאן. אני לא אוהב להרוס חגיגות ואין לי שום דבר נגד עולים מצרפת אבל 10,000 משפחות? אפשר לקבל בבקשה רשימה שמית? איפה הן מסתתרות בדיוק?

לגבי המוזיאונים, לפני כמה שנים מספר הקסם היה 40 מוזיאונים בירושלים, עכשיו קפצנו לששים, ואליהם התווספו עוד שבעה מסתבר. אני ממש אשמח לדעת איפה שוכנים אותם מוזיאונים ושזה לא סתם מספר מיתולוגי שזורקים לאוויר סתם כך. אני מתחיל בספירה ומזמין את קוראינו להצטרף ולהוסיף מוזיאונים (לא לשכוח למספר אותם). אם נגיע לששים אני מוחל לכבודו על השביעייה הסודית ומתנצל מראש על ספקנותי. אם לא נצליח במאמץ משותף להגיע למספרים של ראש העירייה אני אשמח לדעת אם את אותו הטריק אפשר לבצע גם על נתוני ההגירה השלילית או לחלופין על דוחות החנייה שלי.
הרשימה:
1. מוזיאון ישראל.
2. מוזיאון המדע.
3. יד ושם.
4. מוזיאון האסלאם.
5. מוזיאון ארצות המקרא.
6. המוזיאון לתולדות ירושלים- מגדל דוד.
7. מוזיאון יהדות איטליה.
8.מוזיאון המסים.
9. מוזיאון אסירי המחתרות.
10. מוזיאון חצר היישוב הישן.
11. מוזיאון גבעת התחמושת.
12. מוזיאון הרצל
13. מוזיאון על התפר

14. מוזיאון רוקפלר

15. מנהרות הכותל.

16. מוזיאון הטבע

17. אתר הרכבל

18. בית עגנון

19. דגם הולילנד

20. המוזיאון הארמני.

21. הרובע ההרודיאני

22. בית טיכו

23. מוזיאון דוד המלך

24. מוזיאון לתיאטרון

25. מרכז מורשת בגין.

26. מוזיאון סקריבל- היברו יוניון קולג’

27. מוזיאון עין יעל

28. מוזיאון שדרות טבע

29. מכון המקדש.

30. מרכז שרשרת הדורות

עד כאן הספירה שלי, כולל כל המוזיאונים שלקחתי מאתר העירייה, ההגדרה למוזיאון היא רחבה כפי שאתם רואים ובכל זאת, גם אם מחשיבים את מכון המקדש ואת המוזיאון לתיאטרון, הגענו רק למחצית מהמוזיאונים שמדווח עליהם ראש העירייה. עזרו לנו בבקשה למצוא את היתר.



מתגייסים למען אולמרט

13 07 2007

הכותרות של שני העיתונים הגדולים הבוקר (שישי) לא משאירות מקום לספק. מישהו בלשכת ראש הממשלה מריח בחירות. הפריימריז בליכוד הם לפרוטוקול בלבד, בעבודה זה נגמר ועוד מעט יתחילו לפתוח יומנים ולקבוע תאריכים. ריח הבחירות הגיע גם ללשכת ראש הממשלה, שם מזינים במרץ את מערכות העיתונים בספינים שלא היו לא נבראו. אם לשפוט את העבודה של יועצי התקשורת של אולמרט על פי עיתוני סוף השבוע- המאמץ הוכתר בהצלחה.

נתחיל מ”מעריב”, שם מדווחים לנו על התקדמות גדולה במו”מ החשאי עם סוריה. אופס, הוא כנראה לא ממש חשאי עכשיו. אם הערוץ הזה היה רציני והיו בו דיבורים מהותיים- הוא לא היה נחשף, לאף אחד מהצדדים לא היה אינטרס לחשוף אותו לעולם לפני שיש הסכם מוגמר. החידוש בכתבה הוא שמתברר שאסד עונה למסרים של אולמרט “ואפילו בפירוט”. מה הפירוט הזה אומר, על מה בדיוק מדברים, איך זה מתיישב עם הדברים שאומרת שרת החוץ ומוזכרים בכתבה? אין לדעת. בן כספית קיבל סיפור, בלי יכולת לאמתו, מביא איזה אזכור מחדשות ערוץ 2, ממחזר כמה יוזמות ישנות שכבר עלו בעבר והנה יש כתבת שער. אני רק יכול לקוות שהמו”מ האמיתי עם הסורים יתנהל בקצת יותר מקצוענות מהדרך בה עושים כתבות ב”מעריב”, שמתנהג כאילו הוא עיתון גוסס שבכיר כותביו עזב אותו לטובת עבודה בחינמון. אופס, זה כבר קרה.

נמשיך ל”ידיעות אחרונות”, שם מספרים לנו על החקירה המתנהלת נגד ארקדי גאידמק בצרפת ועל כתב האישום נגדו. אכן סקופ מרעיש. לפני שנתיים נכנס מר גאידמק לתודעה הציבורית בישראל עם הצטרפותו כספונסור להפועל ירושלים בכדורסל. לפני שנתיים פחות יום, ב-14.7.05 התפרסמה כתבת פרופיל עליו ב”כל העיר” ז”ל. הייתh אז כתב כדורסל שסיקר את כניסתו של הטייקון הרוסי ועמיתי יונתן סידון ורפי גמיש פרסמו פרופיל. את החשדות וההאשמות נגד גאידמק יכולתם לקרוא כבר אז. גם ידיעות החליט להתגייס למען כדור הארץ, (“הכדור” בפי ידידיו הקרובים) ובמקום לייצר חדשות החליט למחזר. אין גילויים חדשים, רק מאמץ לקעקע את הלגיטימיות של גאידמק רגע לפני כינוס היסוד של מפלגתו החדשה.

שלא תטעו, אין לי שום דבר בעד ארקדי. הרעיון שהוא יהיה פה ראש העירייה מבעית אותי יותר ממינוי אביגדור ליברמן לראש הממשלה. לא ברור לי איך אדם שלא גר פה ובקושי מדבר את השפה יכול להיות ראש עיריית ירושלים. תפיסת עולמו הכלכלית, חברתית ותרבותית היא בגדר נעלם. כל מה שאנחנו יודעים זה שיש לו כסף ועם כסף קשה להתכווח. עם עמדות אידיאולוגיות דווקא כן. בכלל, ההתגייסות התקשורתית למען אולמרט קצת מדאיגה. שיהיה ברור, צמד החמד אולמרט ודינור (מנכ”ל משרדו) השאירו בירושלים אדמה חרוכה. עיר משוסעת, עם גרעונות ענק, עוני מרקיע שחקים, יוזמות נדל”ן חצופות דוגמת הולילנד, הגירה שלילית ועמותות ימין שעושות בנכסי תרבות עולמיים כבשלהם. ההתגייסות העיוורת של כלי התקשורת הגדולים למען אולמרט עוד תעלה לנו ביוקר. זה התחיל עם המכירה בזול של מערכת החינוך שלנו, שגם ככה מצבה לא משהו ומי יודע איפה זה ייפסק. אם ירושלים תחת אולמרט היא הקדמה למצבה של ישראל תחת שלטונו- הלך עלינו.



דרפור והגטו היהודי

10 07 2007

אתמול בלילה קיבלתי הודעת טקסט מ”רוח חדשה” שבישרה על הגעתה של קבוצת פליטים מדרפור לגן הורדים. כותבת ההודעה ביקשה מאנשים להביא ציוד שיכול לעזור לפליטים לעבור את הלילה. קרוב לחצות הגענו אני ואשתי לגן עם פליזים ושמיכות וראינו הרבה אנשים שבאו לעזור, אנשים שנתנו מה שיכלו, רשמו מה עוד צריך והבטיחו לחזור. הכרנו ילדה בשם יומה ורכבנו איתה על אופניים ובין סיבוב לסיבוב דיברנו עם אביה, בוטרוס בחצי אנגלית ורבע ערבית. היו שם אנשים מכל הסוגים שרצו לתת יד ותחושה של רצון אמיתי לעזור.

את ה”חגיגה” קלקלו כמה בחורים חרדים שהסתובבו שם בקהל. לא לומדים בישיבות בתקופה הזו ולכן יש לחבר’ה קצת יותר מדי זמן פנוי שהם לא יודעים מה לעשות איתו. “למה אתם עוזרים להם? אין מספיק פליטים יהודים שצריכים עזרה?” שאלו אותנו כמה מהצעירים החרדים, כאילו יש קשר בין הדברים. “למה התקשורת מצלמת רק את הסבל שלהם ולא של יהודים בארץ?” הם המשיכו עם המנטרות החלולות שלימדו אותם בישיבה. כשניסינו להסביר להם שמדינת היהודים לא יכולה להתעלם מפליטים לא משנה מה הצבע או הדת שלהם ושהאנשים שנמצאים כאן נסעו לעזור בשדרות לפני שבועיים וייסעו תמיד לאיפה שיצטרכו אותם הם ירדו מאיתנו והלכו להציק למישהו אחר.

במבט ראשון יש כאן סתם אנשים שתמיד יהיו להם תירוצים לחוסר העשייה שלהם. לא חסרים כאלו. אני חושב שמדובר בבעיה יותר עמוקה. זה לא רק חוסר הרצון לעשות אלא חוסר נכונות להיות חלק מחברה, מערבות הדדית. לא לשרת בצבא או לעשות מילואים, לא לפצות על זה בשירות לאומי, לא לעזור לחלש ממך, להקיף את עצמך בגדרות וחומות ואם כבר להתערב למען האחר זה רק אם הוא נראה בדיוק אבל בדיוק כמוך. אחח איזה יהודים כשרים גדלים לנו בארץ, יהודו-צנטרים שינקפו אצבע רק אם הנזקק דומה להם בהשקפה. אנשים שאם זה היה תלוי בהם היינו חוזרים ישר לגטו, לשכון לבדנו ולא להתערב בגויים. יש כאן מאבק בין פורצי דרך להורסי גשרים. הנה דוגמה לגשר שנהרס, השפה הערבית. במקום שנוכל לתקשר עם הפליטים, שהם שכנים רחוקים, או עם שכנים קרובים יותר – שורפים לנו את הגשר. אמנם אנחנו לומדים ערבית בבית הספר אבל אתמול לא יכלתי לשאול את בוטרוס יותר מ”כיף חאלק?” או להגיד להתראות, בטח שלא להבין את התשובות שלו. לעומת זאת אני יכול עדיין, עשר שנים אחרי, לשנן משפטים שלמים על ביקור שר החץ התורכי בדמשק, מי קיבל את פניו ובאיזה מסוק הוא טס. ערבית אנחנו לומדים כדי להאזין להם לא כדי לתקשר. עוד גשר שנשרף. אני מקווה שלא ניכנע למי שרוצה להחזיר אותנו לגטו.