ירושלים האחרת

ירושלמים הם לא עם שיושב בשקט כשרוצים לפגוע בהם. זה לא חשוב אם מדובר בבנייה של 20,000 יחידות דיור ממערב לעיר, הקמת מגדלים במושבה הגרמנית או שיתוק כרוני של קבוצת הכדורגל האהובה עליהם. ירושלמים אמיתיים, לא אלו שמרימים ידיים ובורחים לשפלה, קמים ועושים מעשה. עוצרים את התכניות ההרסניות, מראים לכרישים מה זה התאגדות אזרחית ואם צריך- מקימים אלטרנטיבה במו ידיהם. אותה רוח של אקטיביזם אזרחי צריכה להתרומם עכשיו כאשר מדובר בעוד סמל של ירושלים הפלורליסטית שנפל בידי כוחות השוק ההרסניים: עיתון “כל העיר”. פעם סיבה לגאווה, היום משהו שגם דגים לא ששים להתעטף בו. פעם עיתון שמייצר תחקירים נוקבים ומרתיע ראשי ממשלות, היום עיתון שמפיק מסיבות עבריות מטופשות ולא שוכח להקדיש להן כפולת תצלומים מדי שבוע. פעם עיתון ירושלמי פטריוטי, נשכני ומעמיק, היום זה עיתון ממותג, עם שם מגוחך, תוכן שנכתב בתל אביב ומועתק בלי בושה, בלי ייחוד מקומי.

את “כל העיר” של פעם צריך להחזיר ומהר. יש אנשים טובים בעיתון הזה. אנשים שעשו בעיר עיתונות טובה ואיכותית. לא ברור איך הם מרשים להפוך את העיתון הזה לערימה של חומר שיווקי מליגה ב’. לא ברור איך העיתונאים הנשכניים והטובים של פעם, שהיום עורכים את “כל העיר”, הסכימו להתכופף בפני מומחי השיווק של הרשת שלהם ולסרס את העיתון המקומי הכי טוב במדינה. צריך לומר היום לרשת שוקן שכדאי לה לוותר על המיתוג מחדש ב”כל העיר” ומהר. ירושלים זה לא כל המדינה. כאן המציאו את המקומונים (כן, לפני “העיר”) וכאן גדלו והתחנכו דורות של אנשי תקשורת מעולים שנמצאים היום בטופ. אל תתערבו לנו בתכנים, אל תתערבו בלוגואים ובעיצוב, אל תשלחו לכאן כתבות משעממות של תמר קרוון מתל אביב. אנחנו רוצים עיתון 100% ירושלמי. באותה הזדמנות תחזירו את המערכת למרכז העיר ואל תסקרו את מה שקורה כאן מגבעת שאול הדלוחה. מה השלב הבא? תעברו למבשרת? לא רוצים מדור תרבות תל אביבי, יש כאן מספיק תרבות מקומית. רוצים שתסקרו את כל קבוצות הספורט המקומיות בלי משוא פנים ובלי חשבונאות. רוצים עומק, רוצים תחקירים. עיר של 700,000 אלף איש עם כל הבעיות של העולם על ראש צריכה עיתון עצמאי חזק, לא סניף מדולדל של רשת ארצית.

המחאה הזו לא מופנית כלפי מי מכתביו ועורכיו היקרים של “כל העיר”. עבדתי בעיתון ואני מכיר את הנפשות. אנשים זהב. הבעיה היא בחלק המסחרי של העיתון. במנהלים שהרגישות שלהם לעיתונות איכותית דומה להתחשבות של רם כרמי במרקם עירוני קיים. עיתון זה לא סלולרי או ג’ינס, עיתון זה לא מותג. זה לא פחית קולה שצריך למכור להמונים. תנו לעיתונאים לעשות עיתון ותדאגו להפצה ולמכירת מודעות, לא לאנוס את עמודי התוכן לטובת כנסים זניחים שאתם עורכים. החזרנו את קטמון לחיים. נחזיר גם את “כל העיר” לימיו הגדולים.

שדרוג נוסף לאתר. החלפנו תבנית לאחת דומה לשכננו לרמן. בקרוב, כלומר ברגע שאבין איך עושים את זה בפוטושופ, תעלה גם תמונה ירושלמית לכותרת. את המעבר עשיתי כדי להתחיל לוח אירועים באתר. להמליץ כל שבוע על כמה אירועים מרכזיים, להגיד ממה כדאי להתרחק ולהפנות ללוח אירועים מקיף יותר על ירושלים.

הרבה דברים מתרחשים בעיר, קשה לתפוס את כולם אבל נשתדל. אם יש לכם אירוע לפרסם, ביקורת לכתוב או משהו לחדש לעולם- בכבוד.

השבוע סיימתי לכתוב עבודה בנושא ההגירה של צעירים ירושלמים לתל אביב. לא סטודנטים שבאו ללמוד בעיר וחזרו אלא ירושלמים שורשיים שגדלו פה ובשלב מסויים פרשו כנפיים. העבודה הזו שווה פוסט או כמה פוסטים נפרדים אבל אני אתייחס לאחת המסקנות המרכזיות שלי. בדקתי את השינויים באורח החיים כתוצאה מהמעבר. גיליתי שאנשים לא בהכרח יוצאים יותר ולעתים יוצאים פחות משיצאו ירושלים. התרבות התל אביבית (ע”ע סינמטק) לא פעם מאכזבת לעומת הירושלמית. אנשים עושים יותר ספורט ופחות תלויים ברכב פרטי- נקודה ששווה לאמץ גם בעירנו.

אבל תל אביב אוכלת את ירושלים בלי מלח בתחום אחד: יצירת אווירה סביב פעולה מסוימת, הענקת תחושה שונה ודימוי אחר לפעולה שעושים בתל אביב לעומת אותה פעולה בדיוק שעושים במקום אחר. לדוגמה: אימון בחדר כושר. בירושלים אף אחד לא עושה מזה סיפור, אנשים מתאמנים, מזיעים, מתקלחים והביתה. בתל אביב זה הופך להיות סטנדרט חברתי, בקהלים מסויימים (גייז לדוגמה) זה כמעט דרישה להתאמן בחדר כושר. חדר הכושר התל אביבי יהיה יותר מעוצב, יותר מוקפד, יביאו די. ג’יי וכו’. אותה הפעולה בדיוק, חוויה שונה לחלוטין. עוד דוגמה זה יציאה לפאבים, שבתל אביב תמיד יגידו שמקום מסוים הוא “סליזי”, או ב”אוירה ברלינאית/פריזאית/ ניו יורקית” ובירושלים לא. קחו את בתי הקפה של תל אביב, יש איזו גלוריפיקציה לשתיית הקפה בתל אביב. ב”הארץ” עשו על זה פרויקט גדול בחג, שני בתי קפה ירושלמים ומליון בתי קפה תל אביבים. תגידו, אף אחד לא שותה קפה בחיפה, הרצליה או באר שבע? את החוויות של הסלבריטאים התל אביבים בבית הקפה בשדרה/טיילת/יפו כבר הבנו אחרי שקראנו שניים. לא כדאי להביא איזה קיבוצניק או תושב שדרות שיספרו על הקפה שלהם? כמה כבר אפשר לקרוא את זה? כולה כוס קפה.

מעניין לעניין, באותו עניין, גם נושא האופניים בתל אביב. מבטיחים לנו 100 ק”מ של שבילים לרגל שנת המאה לתל אביב (חבל שלא עשו פרויקט דומה לרגל 3000 שנה לירושלים…). כל מי שהלך פעם בתל אביב גילה שמדובר בישראבלוף אחד גדול. קצת שבלונות שהכין ילד לא מוכשר, ספריי לבן והנה לנו שביל אופניים. ב-YNET עשו כתבה על הבלוף. מקרה האופניים הוא דוגמה מאלפת לאיך עיריית תל אביב מסוגלת לעשות כל כך מעט אבל לעשות רעש כאילו סיימו לבנות את הרכבת התחתית שגולדה הבטיחה. כולה גרפיטי על מדרכות, אבל יצא מסע פרסום חביב (“הרכב שלך בעיר”), הפנינג האופניים לפני כמה חודשים ועוד כתבה על תחנות עתידיות להשכרת אופניים (“כמו בפריז” כמובן) והנה לנו תחושה שכל העיר מדוושת בלי הפסקה. לצערנו, בעולם הנוכחי הדימוי חזק מכל מציאות קיימת. תל אביב יודעת למכור את עצמה וירושלים לא. יותר גרוע, ירושלים עוד לא הבינה שהיא צריכה למכור את עצמה וזו הסיבה שהמצב לא צפוי להשתנות בקרוב

קצת אחרי ראש השנה דיווחתי כאן על פרויקט הפינוי-בינוי שמקדמים בשכונות קטמונים. התכנית היא לצופף באופן משמעותי את הבנייה באזור הזה ויש דיבורים על זה שקו של הרכבת הקלה יעבור על התוואי של רחוב בן זכאי (חרוז). עד שזה ייקרה ייקח קצת זמן והבנתי שיש כבר כמה אינטרסנטים שבוחשים בקלחת. פרויקט אחר שנוגע לשכונה הזו הוא הפארק המתוכנן על תוואי פסי הרכבת הישנים. הרשות לפיתוח ירושלים רוצה להקים פארק מטרופוליני במקום הפסים הישנים. הפארק יתחבר לנחל שורק ועמק לבן בדרום ויגיע עד גן הפעמון בצפון, ממש למרכז העיר. כמובן שהעירייה והרשות לפיתוח ירושלים לא יכולות להסכים ביניהן. אגף אחר בעירייה מקדם תכנית לבניית כביש על תוואי הפסים. הויכוח בעירייה אם זה יהיה כביש של ארבעה נתיבים או של שני נתיבים עם רצועת דשא מסכנה באמצע שיקראו לה פארק.

אני לא רוצה להיכנס למורכבות של הסוגיה הזו. הקטמונים הם נקודה סופר אסטרטגית בירושלים ויש בכל הפרויקטים המדוברים הזדמנות מעולה לשדרג את השכונות האלו, שנמצאות במיקום מצוין וזקוקות להתחדשות. ברור שאם מצופפים את השכונה צריך לשפר את מערכת התחבורה כדי שהיציאה ממנה בבקרים לא תיראה כמו פסגת זאב. מצד שני, הרבה תושבים צריכים גם הרבה שטחים ירוקים ושבילי אופניים, ריצה והליכה שיחברו את מלחה למרכז העיר זה עוד יותר חיוני. אין לי כרגע יותר מדי ידע בעניין ולכן גם לא דעה נחרצת אבל צריך לדבר על השכונות האלו. אתמול בערב הייתי במפגש של קבוצת תושבים למען הפארק המתוכנן והיה מעניין לשמוע ולהקשיב. התושבים מארגנים אירוע גדול ביום שלישי, 2/10, בשעה 10:00 בבוקר  במקום בו מיועדת להנות ככר תנועה גדולה לפי תכניות העירייה וכיום יש שם גן משחקים. בתכנית: פעילויות לילדים, פסיפס ענק, הצבת פסלים, צביעת מתקני שעשועים, די ג’יי ועוד אטרקציות. המיקום: פסי הרכבת מאחורי סניף רמי לוי ברחוב האומן (קולנוע רב חן). גם אם אין לכם דעה בנושא, חשוב שהאירוע יתקיים ושייראו מסה קריטית של אנשים עם מודעות לשכונה שלהם. זה איתות טוב למקבלי ההחלטות לא להזיז דחפור בלי שיתוף התושבים. מועדים לשמחה.

פעם בכמה חודשים מתקשרים אלי ממעריב ומבקשים להציע לי מנוי במחיר אטרקטיבי. בכל פעם אני עונה לנציג/ת השירות החביבים שהמחיר זה לא הבעיה אלא התוכן וכשיתחלף העורך שידברו איתי. קשה לקרוא את מעריב בשנים האחרונות. הרידוד של הטקסטים והקטנתם לטובת תמונות, הקמפיינים המופרכים, הפופוליזם הימני-שטחי מעניקים תחושה שמישהו בקרליבך מזלזל באינטיליגנציה של קוראיו.

ובכל זאת, חוכמה קטנה מאוד מגלה היום מוסף הארץ בטיפולו בסיפור אמנון דנקנר, העורך הראשי של מעריב. עורכי המוסף לא עמדו בפיתוי ויצאו לקטול את דנקנר אחרי שזה הודיע על פרישתו. אין מה להתייחס לתוכן הכתבה ולבליל ההאשמות המופנות כלפי דנקנר. אם כך הם פני הדברים הרי שיש לאשפזו במוסד סגור. אני מניח שהאמת מונחת איפה שהוא באמצע, כרגיל.

אבל הבעייה האמיתית בכתבה היא לא התוכן אלא הקונספט של כתבות הספד אחרי שמושא הכתבה כבר פרש (במקרה הזה הודיע על פרישתו). ז’אנר חביב במיוחד על כתבי הספורט, להכנס חזיתית במאמן אחרי שהודיע על התפטרותו או כשהקבוצה על הקרשים, לנתח את הכשלון רק אחרי שהפך לעובדה מוגמרת. אין פה תזה מתוחכמת או חשיפות שלא ידענו קודם, לא ממש עבודה שמצריכה שני כתבים. למעשה, קשה לי לחשוב על כתבה שיותר קל לעשות: העכברים שחיכו בפינה יוצאים מהחורים, מכבסים את הכביסה המלוכלכת בפומבי וכמובן אז מצטרפות כל מני טענות דביליות שלא קשורות לעצם העניין, ראה סיפור משחק הנעליים של דנקנר. על הכשלון ראוי להצביע עוד כשהוא צעיר ולא לנתח אותו לאחר מעשה. יותר משהכתבה מרמזת על דנקנר היא מלמדת אותנו על מצבו של מוסף הארץ. אין חומרים. שני שערים בחודש האחרון הוקדשו בכלל לכתבות סינדיקציה מהעיתונות הזרה, שער אחד על שקיות ודנקנר.

כפתרון למצוקת החומרים הנה כמה הצעות לכתבות: תחקיר על מצב העיתונות המקומית בישראל. כיצד מחקה רשת המקומונים המצליחה בארץ את שתי ספינות הדגל שלה וכיצד במסווה של מיתוג מחדש צומצמו והוכחדו מערכות מקומיות אחרות. אפשר גם לדבר על העיתונות הכלכלית בארץ לבחון את השימוש במוסף כלכלי מורחב, מלא בתוכן שיווקי, כמנוף להחייאת עיתון ותיק. אפשר,אבל כנראה שנקרא על זה במקום אחר.

השאלה האם ייתכן מסע בזמן עדיין נתונה לויכוח בין מדענים. לצערי מאז שהתהליך הוצג לעולם בקלילות מרשימה בסרט “בחזרה לעתיד” לא הצליח אף מדען לשחזר את הישגיו של דוקטור אמט בראון, שאף שדרג את המצאתו והפך אותה לידידותית לסביבה, הרבה לפני שאל גור התחיל להציק עם האוזון שלו.

עד שמכונת הזמן הראושונה תיבנה, אני חושב שירושלים מספקת את האפשרות הטובה ביותר למסע בזמן. כרגע המסע כאן אפשרי רק בכיוון אחד, אחורה. עם העתיד אף אחד לא רוצה להסתבך, לך תנחש מה יהיה תוואי הרכבת ב-2020 ואם יגמרו להניח עד אז את המסילות לקו הראשון. אני חושב שמארק טווין היה זה שאמר שרק בירושלים יכול אדם לבחור את המאה בה ירצה לחיות. אפשר לחיות כמו בפולין במאה ה-17 או בכפר אתיופי נוצרי מסורתי ותתפלאו, אפשר גם לחזור לשנת 1985 ולהרגיש איך זה היה שם באייטיז.

כל מי שנכנס לבניין כלל חוזר מיד כמעט 20 שנה אחורה. אחד הקניונים הראשונים שנבנו בארץ ובלי הגזמה אומר שהוא הכושל מבין כולם. המותגים השולטים הם אמפא (במקררים) ן- AKAI (בסטריאו). את נעלי הספורט מפרסמים קלייד דרקסלר, קווין גו’נסון ולותר מתיאוס. השלטים לחנויות כתובים בטוש על פוליגל והתמונות בחנות הצילום הן של השלג הגדול משנת 1991. לא אתפלא אם בחנויות המחשבים עדיין מוכרים קומודור 64. די מדהים שבמרכז ירושלים יושב מקום כזה עלוב ומיושן. הרבה שטחים עומדים ריקים וגם בניין המשרדים המכוער שלמעלה לא ממש משגשג.

האמת היא שבניין כלל ראוי לגורל הזה. בניין שנבנה על חורבות בית הספר אליאנס, ממנו נשאר רק שער הכניסה המקורי וציור קיר מרהיב על בניין סמוך. אנדרטה לתאוות ההרס והבצע שמתפרצת בעיר מדי פעם. רק טבעי שבניין כלל יקבל לידו, על השטח שנותר, את בניין הרפאים “חלונות ירושלים” שעומד בשיממונו כל ימות השנה. בפרוס שנת תשס”ז אני מאוד רוצה לאחל גורל דומה לפרויקט הולילנד המפלצתי ולבנייני “ירושלים של זהב” ברחוב רבי עקיבא. מי יתן ותעמדו ריקים וקפואים בעוד עשרים שנה, מזכרת ליזמים שקפצו מעל הפופיק ולא התחשבו בצרכי התושבים ובמרקם העירוני החי והנושם ותהא זאת תרומתכם האמיתית לעיר.

אפשר להתווכח מה יקרה בעיר קודם: ביאת המשיח, בניית בית המקדש, חלוקת ירושלים או נסיעת בכורה של הרכבת הקלה. אני הייתי הולך על כל אחת משלוש האופציות הראשונות לפני שאני שם כסף על נסיעת הבכורה. אבל למרות העיכובים שלא נגמרים יש גם צדדים יפים לפרויקט ומדובר בעיקר על מתיחת הפנים שזוכה לה מרכז העיר. תחת הכותרת של הקמת תשתיות לרכבת הקלה האזור כולו עובר שדרוג לא רע בכלל. את רחוב הלל צמצמו משלושה נתיבים בשני כיוונים ודאבל פארקינג על כל פיסת מדרכה לנתיב אחד צר ומעצבן ומדרכה רחבה להולכי הרגל. בקינג ג’ורג’ הורחבו המדרכות ונבנה נתיב תחבורה ציבורית בלעדי בקטעים הצפוניים של הרחוב. מדרחוב בן שטח נפתח לפני כמעט שנה, מדרחוב ש”ץ בשלבי סיום והחבצלת באמצע הניתוח. אם לא תעבור פה רכבת (ביננו, הבריטים יחזרו לסיבוב נוסף עוד לפני שנשמע פה צפירת קטר) לפחות שיהיו אחלה רחובות עם עצים, ספסלים ומי שמתעקש להגיע למרכז העיר ברכב פרטי שיבין מה המחיר בזמן, כסף ועצבים לכל התענוג.

הבוקר עברתי ליד ככר צה”ל וראיתי שגם שם העבודה הושלמה.לא חניכה רשמית אבל כבר לא אתר בנייה.  בשנתיים האחרונות מפגש יפו, שבטי ישראל וחיל ההנדסה (כבוד) היה מכוסה בקירות פח מגרופטים. בשטח המגודר ערכו בינתיים חפירות הצלה (אלא מה), הקימו אמפיתיאטרון מול החומות ושתלו כמה עצים. אז הגדרות הוסרו, האמפי נראה חביב ואינטימי, העצים צעירים, הספסלים חדשים ויש לנו ציר ירוק שמחבר בין העיר העתיקה למרכז העיר. עוד פינה ששודרגה לה. כמובן שזה לא מספיק לדאוג רק לשדרוג פיזי. בית קפה באזור עם כסאות מפוזרים על המדרכה לא היה מזיק, תקציב לאירועים קבועים באמפי היה מוסיף המון ואני חושב שאם קצת מעוף אפשר לרתום את בעלי המלונות הסמוכים, מוסדות התרבות (מרכז רומן גארי לתרבות צרפת נמצא בככר ספרא ממול והגלריה העירונית לאמנות גם) ובעלי העסקים כדי ליצור נוכחות קבועה בככר ולהחיות את הציר בין העיר העתיקה לחדשה.

סדנאות “קרוא וכתוב” של קבוצת השירה “כתובת” הן מפגשים חד פעמיים סביב נושא או משורר/ת, שמשולבים בו קריאה משותפת וכתיבה יוצרת. הסדנה מיועדת לאוהבי שירה בכל גיל, לכותבים צעירים וותיקים, וגם למי שפשוט אוהבים לקרוא שירה ולשוחח אודותיה.

הסדנה הקרובה תיערך מחר, יום שלישי ה-18.9.07, בשעה 19:00, נושא הסדנה הפעם הוא: 

הדוכס הגדול של ניו יורק- על שירתו של גבריאל פרייל, מנחה: הסופר יובל לבנה.

איפה? מינהל קהילתי לב העיר, רח’ אהל משה 42, נחלאות. כמה? כניסה חופשית. פרטים נוספים: טלפון 02-6214783, מייל: mail@poetryplace.org או באתר: www.poetryplace.org

“ירושלים תחתית” היא תערוכה  שרצה בחודשים האחרונים בעיר. האמנים המציגים פועלים כולם בסדנאות האמנים בתלפיות ובאים מרקע מגוון ומתחומים שונים. התערוכה מציגה הן בגלריה ברבור בנחלאות והן בצוללת הצהובה בתלפיות. אוצר: יונתן אמיר. פרטים נוספים בקישור הבא: http://www.notes.co.il/yonatan/18567.asp

פוסט חדש לשנה חדשה ואיתה יש גם כמה סימנים חיוביים בשמיים הירושלמיים, בתחום התכנון והבנייה. לפני שבוע שמעתי מכמה תושבים בשכונות הקטמונים שהמינהל הקהילתי והעירייה מתחילים לדבר איתם על פינוי בינוי. לפי מה שאני יודע לא מדובר בקטמונים ח’/ט’ שבנויים יותר בצפיפות אלא בחלקים שקרובים יותר לצומת אורנים, כלומר משני הצדדים של יוחנן בן זכאי. מדובר בבניינים שנבנו בשנות החמישים, שיכונים קטנים של שמונה דירות ולכל אחד מהם שטח שבמקור יועד לקיום משק עצמאי וגידול בעלי חיים. אם מנסים לחשוב על עתודות קרקע בירושלים קשה לחשוב על אזור טוב מזה- בתים דו קומיים שיושבים על מגרשים גדולים יחסית ובמיקום מעולה.

החדשות השניות מתחום פינוי בינוי מגיעות מעיתון ירושלים שמדווח על יוזמה לפינוי אזור התעשייה תלפיות מכל המוסכים ולהקים שם בנייני מגורים. שוב אזור טוב, קרקע שלא מאוכלסת בצפיפות ומרקם מגורים שישתלב היטב בין השכונות שמקיפות אותו. אמנם נצטרך לנסוע למוסכים בגבעת שאול או באזור תעשייה חדש שיוקם על גבול מעלה אדומים אבל מה זה לעומת חיזוק וציפוף המגורים בעיר הפנימית.

כמובן שכל הרעיונות האלו הם בדיקה ראשונית והדחפורים לא יתחילו לעבור מחר בבוקר. עד שמשהו ייצא מזה יעבור לפחות עשור. חשובה לא פחות השאלה מי יגור בבניינים האלה, לאיזה גובה ומה השירותים החברתיים שינתנו לתושבים. אבל הגישושים לגבי פינוי בינוי חשובים כי יכול להיות שסוף סוף משהו זז כאן אחרי הנפילה של תכנית מערב ירושלים. כנראה שגם איפה שהוא בין העיריה לרשות לפיתוח ירושלים הבינו שצריך לחזק את העיר הפנימית ולא את הפרברים. אלו אזורים שצעירים ירצו לגור בהם ואם המהלכים האלה ילוו בשירותים חברתיים מתאימים והיצע של מקומות תעסוקה- דיינו. חבל שהאלטרנטיבות האלו מקודמות רק עכשיו אבל מוטב מאוחר מאשר דיון חוזר בממשלה על תכנית ספדי כמו שרוצה השר שטרית.

אי אפשר שלא לקלקל את המשב הקל של האופטימיות בלי קצת מציאות יומיומית. אפריל 2010, זה תאריך היעד החדש לנסיעתה של הרכבת תקלה כמו שמספרים לנו היום ב”דה מארקר”. דחייה נוספת אחרי פברואר 2009. בקצב הזה אפילו תל אביב תעקוף אותנו. הייתי רוצה לדעת אם אחרי הכשלון בהנחת הפסים יפיקו את הלקח בקווים הבאים ויעברו לאוטובסים תלת מפרקיים שנוסעים על אספלט רגיל? תשובות בטוקבקים בבקשה.