ירושלים האחרת

אני במצב רוח אסקפיסטי משהו השבוע, אולי בגלל שאני שקוע בעובדה על ליסבון במאה ה-18. אני עוד רחוק מלסיים אבל בינתיים יכול להגיד שזה מאוד מעניין. אז אפשר קצת לשכוח מבעיות הדיור, התעסוקה, התרבות והדימוי ולהפליג אחורה בזמן, לעיר שהיו לה צרות קצת יותר רציניות.

לפני מאאאתים חמישים ואחת ושתיים שנה בדיוק, ב-1 בנובמבר 1755 בשעה 9:40 בבוקר פקדה את העיר ליסבון רעידת אדמה קשה. אחרי הרעש החלו גלי צונאמי לשטוף את העיר ולהציף אותה ואם כל זה לא הספיק אז שריפה אדירה כילתה את השאריות. ההערכות מדברות על 30,000 בני אדם שנהרגו באסון, רוב העיר נחרב והבלאגן חגג. בניגוד לרעידות אדמה מקבילות בתקופה, בגואטמלה או בסיציליה, רעידת האדמה של ליסבון עוררה עניין רב באירופה. הסיבה היא כמובן יחסי מרכז-פריפריה. סיציליה לא עניינה אף אחד ולא יותר משני אנשים בכל אירופה ידעו אז איפה זה אנטיגואה, גואטמלה. ליסבון לעומת זאת הייתה העיר הרביעית ביבשת, עיר מסחר שמרנית, מרכז ישועי עם מוסד נהדר בשם אינקוויזיציה. העובדה שהאסון התרחש בדיוק באמצע המיסה של חג כל הקדושים בכלל נתנה תירוץ לכל מיני שרלטנים להציע הסברים משלהם. וולטר ורוסו התכתשו על הסיפור הזה ומכאן התחיל קרע גדול ביניהם. הרעש זוכה למקום מכובד בספרו של וולטר “קנדיד” שם הוא תוקף את האופטימיזם הדבילי משהו של לייבניץ (עולמנו הוא הטוב בעולמות האפשריים. בטח).

חורבן מוחלט של עיר מעניק לשלטון ולמתכננים הזדמנות לבנות עיר מחדש, מה שמעלה כמובן את השאלה- איך בונים עיר טובה. מאז אריסטו, דרך ויטרוביוס, תומאס מורוס, וובר וכלה בג’יין ג’ייקובס דנו בשאלה הזו. האפשרויות הן לבנות בדיוק כפי שהיה בעבר (לונדון אחרי השריפה במאה ה-17), לעשות חצי-חצי בין החדש לישן, לבנות הכל מחדש בלי להתחשב בעבר או בכלל לעבור מקום בגלל הנאחס. בליסבון הלכו על פתרון הביניים או במילותיו של לוי אשכול: “חצי תה, חצי קפה”. האזור שנבחר לבניה מחדש היה מרכז העיר הקדום, שהיה בנוי בצפיפות איומה, תנאים סניטריים מזעזעים, משעולי פרות במקום רחובות והרבה מאוד ג’יפה. התכנון של העיר החדשה היה שונה לחלוטין. הככרות הציבורית הורחבו. מערכת השבילים הצפופה הוחלפה במבנה שתי וערב של שדרות רחבות. השדרות גם נועדו להיות במה להצגת כוח השלטון וגם לשמש כמקום מפלט במקרה של רעידה חוזרת. ברעידה של 1755 אנשים נמלטו אל הסמטאות הצרות אבל הבתים קרסו לתוך הרחוב וקברו את הנמלטים. בנוסף שלדי הבניין תוכננו מחדש ונבנו בעזרת מסגרת עץ ששימשה את הבנייה בפורטוגל עד המאה ה-20 והתחילו לשים דגש על סניטריה ואוורור בבניינים. גם לשמות הרחובות והככרות הוקדשה מחשבה. שמה של הכיכר המרכזית שעל קו המים שונה מ”ככר המלך” ל”ככר המסחר”, להדגיש את הסדר החדש שרצו לקדם אז. גם שמות השדרות היו קשורים במסחר. למטה מופיע ציור של ליסבון לפני האסון ומתחת תכנית השיקום של יוג’יניו דוס סאנטוס שהתקבלה ובוצעה.
ליסבון החדשה הייתה עיר שבה התגלמו ערכים חדשים. רעידת האדמה תפסה את השלטון בתחילתו של תהליך מעבר מימי הביניים והאינקוויזיציה לעת החדשה. רעיונות הנאורות התחילו לחלחל למדינה וקודמו רפורמות שהיו אמורות להקפיץ את המדינה לרמה של יתר מדינות מרכז אירופה. הערכים החדשים האלו עיצבו את העיר מחדש. קודם כל בפרשנות של האסון. עד לרעש של ליסבון נתפסו רעידות אדמה כעונש או סימן אזהרה מאלוהים לבני האדם החוטאים. בליסבון הקשר הזה סוף סוף נותק. הספקנות עשתה את שלה ומאז מתייחסים לרעידות אדמה כאסון טבע ולא אסון מאלוהים. אחרי שהכירו ברעידת האדמה כתופעת טבע התחילו גם לחקור את הטבע הזה ומשם מתחילה הצמיחה של הסייסמולוגיה והגאולוגיה. אחרי שלומדים את הטבע גם רוצים לשלוט בו ולעצב אותו לפי מה שנוח לאדם ואז מיישמים בעיר דגם רחובות של שתי וערב, שלא מתחשב בטופוגרפיה וכאילו בא להצהיר על הסדר החדש.מוסדות הדת הרבים מתמעטים בנוף העירוני אחרי הבנייה מחדש ובמקומם צומחים מבני ציבור כמו אוצר המדינה שמבשרים על הכיוון אליו צועדת המדינה. הדת לא סתם נחלשת, היא נרדפת. הישועים נופלים קורבן לקמפיין חסר מעצורים, האינקוויזיציה נסגרת ומערכת החינוך עוברת רפורמה. המקרה הזה מרתק אותי כי זו בדיוק הדוגמה לאיך ערכים חדשים מעצבים מחדש את הנוף העירוני. השאלות, הפרשנויות והדילמות עדיין רלבנטיים גם היום. מקווה שלא שעממתי אף אחד.

יש ימים שמותר לשלוף מהמדף את סיפורי אברם סוראמלו ולהיזכר בכמה דברים.

הוא היה אומר:

בן אדם, בשביל שיוכל לחיות כמו בן אדם

צריך דבר ראשון שיהיה לו מזל

ואם יצא שאין לו מזל

אז שיהיה לו לפחות שכל

ואם גם יצא שאין לו שכל

אז שיהיה לפחות עשיר

ואם גם כן יצא שהוא לא עשיר

אז שיהיה לו אולי איזה חבר

ואם אין לו גם חבר

אז שימות.

לזכרו של פולי.

שתי טרגדיות אנושיות התרחשו כאן ביומיים האחרונים. האונס המזעזע בפרדס חנה של ילדה בת 12, לכאורה בידי שני חבריה בני ה-13 והרצח של הנער בן ה-17 בהרצליה. שני הצהובונים הגדולים נוקטים עמדה לפיה המעשים האלו הם תוצאה של שביתת המורים, חלק מגל אלימות שנובע בגלל שהילדים יושבים בבית משועממים. קודם כל לגבי גילאי 12-13, הילדים האלו אמורים ללמוד, מרבית מורי חטיבת הביניים הם חברי הסתדרות המורים שמלמדים כרגיל, הבעייה המרכזית היא בתיכונים.

שנית, בלי להפחית מהכאב ומהחיים שנלקחו ונהרסו ביומיים האחרונים אבל צריך לשים את הדברים קצת בפרופורציות. מקרי רצח ואונס בין בני נוער מתרחשים לכל אורך השנה. חורף, קיץ, סתיו, אביב, בחופשות, בחגים ובימי לימודים. טרגדיות מהסוג שנחשפנו אליהן אתמול מתחרשות כמעט על בסיס יומי אבל לעתים רחוקות מגיעות לעמוד הראשון. אם מישהו רוצה להציג טענה לפיה מעשי האלימות בקרב נוער עולה בימי שביתות וחופשות- שיציג גרף ויוכיח שיש התאמה בין הדברים. אם אני לא טועה, אף אחד מהעיתונים לא עשה את זה. לצערי המורים הם כרגע קורבן למתקפה צינית בשל שביתתם. זה עוד אמצעי לחץ שניתן להפעיל עליהם כדי לשבור את השביתה. בתחילת השביתה אביגדור קהלני ניסה לטעון שהשביתה תפגע בגיוס לצה”ל בגלל ביטול טיולי “בעקבות לוחמים” לרמת הגולן. אביגדור ידידי, אם המוטיבציה לגיוס תלויה בטיולים שלך מצבנו קשה משחשבנו. עכשיו הטריגר הוא האלימות בין בני נוער, שכאמור, קשה לי לראות את הקשר בינה ובין השביתה. מי שמועד לאונס יעשה את זה בכל מקרה, מי שידקור- ידקור בכל מקרה. מחר יקום נער אוצר ויאשים את המורים במשבר הנפט ועליית מחירי הדלק.

במקום אחר אולי מאבק המורים והמרצים היה מתאחד, אולי הייתה נפתחת סוגיית החינוך לדיון ציבורי, אולי היינו מבינים שמה שמאיים יותר מכל על המוטיבציה של המתגייסים ועל שלומם של הילדים והנוער זו העובדה שהם לומדים בכיתות של 40 איש עם מורה שבקושי מתוגמל. אולי היינו מבינים שחוקים דוגמת חוק נהרי לתקצוב בתי הספר העצמאיים והפטור מלימודי הליבה לחרדים מסכנים אותנו לא פחות ואולי יותר מאשר צנטריפוגה באיראן. שהעתיד של ההשכלה, התרבות, המדע והרוח בארץ נמצא על כף המאזניים וזה הזמן לצאת למלחמה. לצערי, אנחנו לא חיים באוטופיה, אצלנו במציאות אין מערכת חינוך עם קשיים מבניים שצריך לטפל בהם אלא בייביסיטר שישמור על הילדים כשההורים עובדים. הכל מופשט מרודד, אין שיח אמיתי אלא שורות תחתונות, זה מה שאוהבים אצלנו באוצר. כשמתבוננים במערכת דרך החור בגרוש ככה היא גם נראית.

ירושלים ותל אביב נוטות בדרך כלל להתעלם מהעובדה שמסביבן חיה מדינה שלמה. כל מה שקורה בישראל הוא חלק מיחסי הגומלין בין שתי הערים לפי המבט הזה. לפעמים אנחנו כל כך שקועים במלחמה שלנו עם תל אביב (חוץ מהפלגים שהגענו עמם להסכם עקרונות) שאנחנו שוכחים שיש כאן עוד כמה יישובים ואפילו ערים שגם בהן קורה משהו. קחו לדוגמה את ההגירה השלילית מירושלים. הייצוג שלה הוא כמעט תמיד של חילונים צעירים ומשכילים שנוטשים לתל אביב. העובדה שלתל אביב היגרו רק 8% מהירושלמים בשנת 2004 (אחרי רמת בית שמש ובית”ר עלית החרדיות) נדחקת הצידה. ככה זה כשישראל הופכת ל”בין שתי ערים” של דיקנס. ירושלמים בתל אביב הם תמיד חיה מסקרנת. ב”כל העיר” עשו על זה כתבה לפני שנה, על הגעגועים, המקומות שנפתחו בתל אביב, על הניכור ועוד. אני עשיתי על זה עבודה קטנה, ראיינתי עשרה ירושלמים וירושלמיות שנולדו והתחנכו בירושלים ועברו לתל אביב. היחסים שלהם עם ירושלים זה בכלל נושא למחקר פסיכולוגי. כשיושבים עם אנשים במשך שעה ומקלפים את הסיבות להגירה מקבלים תמונה שונה ממה שמצטייר בדרך כלל. מבינים יותר טוב מה צריך לקרות כאן כדי שצעירים יישארו (תעסוקה, פנאי, תחבורה, ציפוף). מבינים גם שחווית “העיר הגדולה” שהחבר’ה מחפשים בתל אביב דועכת עם השנים. אף אחד לא רואה את עצמו תל אביבי בעוד חמש שנים ולא חושב לגדל בה ילדים. דווקא בשלב הזה החבר’ה לא היו פוסלים חזרה לירושלים, לחיק ההורים ולמערכת החינוך הייחודית פה. כמובן, אם התעסוקה, בן/ בת הזוג ירצו ואם העיר תתחיל לשים כסף על תרבות ודיור בר השגה. עוד דבר מעניין זה החוויות של הירושלמים בתל אביב. לפעמים משתנים ההרגלים- בעיקר בתחום התחבורה: מוותרים על רכב פרטי, רוכבים על אופניים, הולכים ברגל.עושים יותר ספורט.  בתחום חיי הלילה דווקא לא ניכר שינוי גדול, חלק אפילו מתגעגעים לסינמטק הירושלמי, כן, כן, זה מעל גיא בן הנום המפחיד. יש גם פעולות שעשו בירושלים ובתל אביב מקבלות משמעות אחרת לגמרי, החוויה והאווירה שנוצרת סביב הפעולה שונה לגמרי. כמו מכון כושר, כמו יציאה לפאב.

אבל עזבו אתכם מהמחקרים המלומדים שלי. מה זה משנה שהתמונה מורכבת. הודות לקרב האחרון בנושא עדי אשכנזי גיליתי דרך לרמן את הבלוג של נעה אסטרייכר, שגדלה בירושלים ועברה לתל אביב. אחרי שנתיים באזור חיוג 03 היא פותחת את הג’ורה על העיר. טוב זה די ברור וצפוי. אסטרייכר היא טאלנט וונאבי, יש לה בלוג בקפה “דה מארקר” שם היא מקווה שמישהו מ”התעשייה” ידוג אותה ויגלה כמה היא שנונה. ומה יותר שנון מלרדת על הירושלמים האלה?  להלן הטקסט:

ירושלים היא ג’ורה גדולה יותר מהפה של בר רפאלי, יש בה יותר לכלוך ושחיתות מבכל תחקירי כלבוטק, כולל החתולים, בתי הקפה שלה מרגישים כמו ערב רמיקוב ב”אברבנאל” עם כל הסורגים, הזכוכיות, האזעקות והמאבטחים, היא מלאה בערסים יותר מבהופעות של “סינרגיה”, כמות העצים והצמחייה למטר מרובע בתוכה קטנה יותר מבחאן-יונס אחרי מופע משולב של די-ניין ושלוש פלוגות חרמ”ש, יש בה יותר אבנים מבכביש ואדי ערה באירועי אוקטובר 2000, פחות חנויות ספרים ודיסקים מאשר במרכז טהראן, ברחובות שלה זורם יותר שתן מאשר בראש של דונלד טראמפ, ובינינו, לכמה שמחת חיים אפשר לצפות מעיר שהכניסה הראשית שלה ממוקמת בתוך בית הקברות הכי גדול בארץ?

אגב, נעה, שאפו על הכתיבה ב”הצינור”, מוסף הנוער של ידיעות, המשאית עם הפוליצר בדרך. איזה עולם דימויים עשיר. פרופוגנדה כזו לא ראיתי כבר הרבה זמן. תקראו גם את הטוקבקטים ותראו את רמתו של שיח הביבים הזה. כמה ירושלים חולבת מהאנשים כל טיפת רוע, ארס וציניות. התעצבנתי שעה-שעתיים, שתיתי קולה ונרגעתי. אם אלו אויבינו מצבנו טוב. לחשוב שבשנות השמונים התנהל שיח מלומד יחסית בין דן מירון, פרופ’ לספרות, לשלמה חסון, פרופ’ לגיאוגרפיה, על הסמליות של ירושלים ותל אביב. בקיצור חברים, יהיה בסדר. אנחנו נחיה בשלום עם מי שרוצה לחיות איתנו, ירושלים האחרת רק מתחילה לצייץ. שבוע טוב.

אתמול בערב (שישי) שודרה התכנית של עדי אשכנזי “מה זה השטויות האלה?”, הפעם הנושא היה ירושלים. דודו צפה בתכנית ולהלן רשמיו הזועמים:

לאלו מכם שאינם צופים בטלוויזיה ביום שישי או אין ברשותכם טלוויזיה בבית או סתם לא ראו את התוכנית אספר בקצרה את שהתרחש בתוכנית.
כמובן לא ציפיתי לתוכנית שתמנע מלהיות מפוצצת בקלישאות אבל זוהי הייתה הדוגמא הבולטת ביותר כיצד תוכנית טלוויזיה של הזכיינית המהוללת קשת שוחטת את ירושלים ואת דימוייה. מעבר לתגובתם הצפויה שזו תוכנית הומור, שמאחוריה הם יכולים להתחבא בתואנה שלא הייתה להם כוונה להשחיר את ירושלים, הם ערכו והפיקו אותה והיו מודעים לכך כי הם יודעים שלא יקרה להם כלום ובעיקר, הירושלמים יהנהנו בהסכמה או יתייאשו ויגידו אין מה לעשות.

בקצרה אספר על התוכנית:
בתוכניתה של עדי אשכנזי ניתן להבחין בלייב(מוקלט) כיצד התקשורת התל-אביבית שוחטת את ירושלים. תוכנית של כמעט שעה בה עדי עלתה לי-ם עם קרובי משפחתה שהלכו לאיבוד לאחר שעזבה אותם בכותל, איבדה אותם והחלה במסע חיפוש אחריהם. מה יעשה עורך ומפיק תל-אביבי מצוי? יראה את עדי הולכת לאיבוד  ברובע המוסלמי ובמאה שערים, ממש מבוך ירושלמי לעומת הקוהרנטיות התל-אביבית.
אין עיר, אין לגיטימציה, אין פה כלום רק ערבים וחרדים שעפ”י משנתם התל אביבית -ליברלית  “גם הם בני אדם” אבל מסתבר שמשנתכם הליברלית מתייחסת לאדם כפי שהוכרז בהצהרת זכויות האדם והאזרח של צרפת דהיינו רק ללבנים.
לפני שעדי פנתה למאה שערים היא יצאה משער שכם ועלתה על אוטובוס סובב ירושלים נאנחה ואמרה משהו בסגנון “זה שלנו” והחלה לחבק את הנהג כאילו יצאה עכשיו מהמערכה בלבנון. משם פנתה גברת עדי אשכנזי למאה שערים הסתובבה חצי יום(בתלבושת צנועה יש לומר) עם צוותה ועם מצלמות, מה היא ציפתה שיזמינו אותה להקפות שמחת תורה?! משמרות הצניעות הגיעו והתחיל שם בלאגן רציני, ירושלים בתפארתה נחשפת לעיני כל ועדי והצלמים בורחים על נפשם, האם אירוע בתים מבפנים זכה לאותה חשיפה?!
בשביל לתקן את המעוות הראו את עדי מסתופפת בפינת רחוב בשעת לילה ופונה לאדם חרדי מבוגר שמדבר אליה בנועם ואומר לה שיהיה בסדר, דהיינו אחרי ששחטו את דמותה של ירושלים, בשביל התקינות הפוליטית, הראו שיש גם חרדים אנושיים.
התייעצתי עם ידידה שלי שעבדה בעבר במחלקת פניות הציבור של הרשות השנייה היא אמרה שתשמח לעזור לנו ליצור באז תקשורתי ולהפנות אותנו לכל הגורמים הרלבנטיים. אני אישית לא מוכן יותר לשתוק, ושקשת הזכיינית תתחבא מאחורי אמירה שזו תוכנית הומוריסטית או שאני /אנחנו הירושלמים  בעלי סף רגישות נמוך,במידה ויכינו תוכנית דומה על תל-אביב הפלורליסטית ייצלמו את ההזנחה, הערבים ויפו כפאר היצירה הציונית?
אני אומר שיש מה לעשות, נמאס לי שכל ילד שמקבל מקלדת ליד בכל אתר חדשות ארצי שוחט את ירושלים דרך המשקפיים התל-אביביות שלו.
אודה על תגובותיכם, אני אישית מתחיל לפעול החל מיום א’. 

הקישור לתכנית למי שלא צפה.

המאבק על הדיור בירושלים מתקדם. רשמו לפניכם: ב-2 בדצמבר אחר הצהריים יתקיים כנס במרכז לאתיקה במשכנות שאננים בנושא: “הזכות לגור בירושלים”. בכנס יוצגו נתונים שונים על מצב עסקאות הנדל”ן בעיר הפנימית, עליית המחירים המטורפת והפרויקטים שלא מפסיקים לנחות לנו על הראש. בנוסף יוצגו כמה פתרונות אפשריים למצב ובעיקר קריאה ליהודי חו”ל ולהבין את המשמעות על עיר הרפאים המתפשטת במקום להמשיך קנות דירות דרך האינטרנט.

גם מקומם של הצעירים לא ייפקד מהכנס. ביום שני הקרוב בשעה 18:00 יתקיים מפגש של קבוצת העבודה בנושא הדיור. הפעם ננסה לחשוב על דרכים להגברת המודעות לנושא, פעולות מחאה ועוד. המפגש יתקיים ב”צעירים במרכז”, אגריפס 42 קומה 1.

לסיכום, ברכות לעיר תל אביב עם הצגת התכנית של מתחם הבימה. חשבנו שמונומנטיים קיטשיים של רם כרמי יתכנו רק אצלנו בירושלים. הצלחתם לנצח אותנו. מה עדיף? מפלצת הולילנד על בראש ההר או קשקוש אדריכלי בלב תל אביב? דעתכם חשובה לנו. טקבקו.

שתים עשרה שנה אחרי הרצח ומעולם מצב הדמוקרטיה לא היה יותר קרוב לקרשים. שיעורי ההצבעה יורדים. מספר חברי הכנסת שממונים ולא נבחרים (פנים מפלגתית) עולה. הייצוג לנשים לא משתנה. חוקה- אולמרט הבטיח השנה. הסרבנות מרימה ראש. שתים עשרה שנה אחרי וגם מצבו של רבין לא משהו. לפני כמה שנים ניסיתי לעורר דיון על רצח רבין עם נוער שהדרכתי, גילאי 14-15, כבר אמור להיות להם מושג קלוש על החיים. שאלתי אותם מה הם חושבים על רבין. כולם, ללא יוצא מן הכלל, אמרו שטוב שהוא מת, שהוא היה מסוכן, שהוא הביא אסון על ישראל. סליחה, היה יוצא מן הכלל, אחד הילדים אמר שחבל שרבין לא חי היום כדי לראות למה הוא גרם (הימים היו ימי אינתיפאדה). צדיק. בכל שנה עולה אחוז המצדדים בחנינה לרוצח ואחוז המגלים הבנה. שתים עשרה שנה אחרי, הדמוקרטיה והממלכתיות הישראלית רק הולכות ומדרדרות, ביחס הפוך לבולמוס ההנצחה.
למה כל זה קרה? למה רצח רבין לא הפך לאירוע ממלכתי בלוח השנה הישראלי? למה יצחק רבין, גנרל, שר, וראש ממשלה מוערך, לא מקבל קצת יותר כבוד ממה שמגיע לו? למה האמונה של הציבור הישראלי בדמוקרטיה הולכת ופוחתת עם השנים? יכול להיות שעדיין לא התרחקנו מספיק מהרצח. יכול להיות שהאינתיפאדה האחרונה מחקה את מה שנשאר ממורשת אוסלו. אני חושב שהתשובה נמצאת במקום אחר. היא נמצאת אצלנו, המחנה שתמך ברבין, היא נמצאת אצל משפחת רבין. מורשת רבין לא קשורה לרצח רבין. כמו שמורשת גנדי לא קשורה לרצח גנדי. רצח הוא רצח. ברגע שמורשת רבין נקשרה בקשר הדוק להירצחו, וזה קרה בערך כמה דקות אחרי ההודעה של איתן הבר, נחרץ גורל הזיכרון הקולקטיבי. זיכרון שמדיר ממנו חלק נרחב של העם. ברגע שמוקד הויכוח אחרי הרצח הפך להיות ההסתה- איבדנו את מי שיכל לסחוב איתנו את האלונקה של הדמוקרטיה במסע הארוך. עם כל הכבוד לביבי נתניהו ולחבריו מהימין, יצחק רבין לא נרצח כתוצאה מההסתה. ההפגנות נגד אוסלו, חריפות ובוטות כשהיו, לא נתנו לגיטימציה לרצח. הייתה בהן אלימות, הייתה בהן שנאה, לא הייתה בהן הטפה לרצח, לקידוש השם, למלחת אחים. הימין עשה את מה שמצופה מאזרח במדינה דמוקרטית כשמשהו כואב לו- לצאת ולהפגין. אם השמאל היה מפגין בעוצמה כזו יכול להיות שהיה קשה יותר לממשלות ישראל להמשיך בכיבוש ובהתנחלויות לאורך השנים. אבל לשמאל היו נשים בשחור וגוש שלום ולא דיביזיות שמציפות כיכרות ורחובות כל שני וחמישי. יכול להיות שהם לא היו כל כך נחמדים, היו גם כמה פרובוקטורים והיו גם כמה חבר’ה שכדאי לשים במעצר. היו בהפגנות מוטיביים מורבידיים אבל לא קריאה לפגיעה אישית ברבין או בשותפיו. יגאל עמיר היה רוצח את רבין בכל מקרה. מוקדם או מאוחר יותר הוא היה מוצא את מי שייתן לו את הלגיטימציה ההלכתית ורוצח. אם ביבי היה צועד ברעננה עם ארון קבורה (לציונות, לא לרבין) או לא, זה לא היה משנה ליגאל עמיר. אגב, לשרון מחלנו על ההסתה, אבל זה בסדר כי הוא מהפלמ”ח. צריך לקבל את העובדה הפשוטה הזו ולא להתבצר בסיסמאות “לא נשכח ולא נסלח”, למי לא תסלחו בדיוק? לאלו שמשרתים איתכם בצבא? לחבר לספסל הלימודים באוניברסיטה? הימין לא רצח את רבין וההתחשבנות איתו מיותרת. יגאל עמיר שייך למיעוט הזוי, מסוכן וקיצוני אבל הוא בהחלט לא מיינסטרים בציונות הדתית, בימין הלאומי או בהתנחלויות. ההכללות כלפי הציבור הזה הן שדוחקות אותו ימינה ומכניסות את יגאל עמיר לסלון של כל בית בישראל.

ההתעסקות במורשת רבין, שקודמה בעיקר על ידי משפחתו ועל ידי מפלגתו, מיותרים אף הם. כמה כבר אפשר להתעסק במורשת רבין? מה קורה שנחשפים הפערים והטעויות במורשת הזו? מתישהו היא מאבדת מהרלבנטיות שלה ומתחילים להתעסק באזוטריה. כמו בחיי הרוצח. הצעה למחקר: בואו נשווה את כמות האינצ’ים, המילים וזמן האוויר שהוקדש ליצחק רבין וליגאל עמיר מאז 1995. אני יכול לנחש שרבין בירידה ועמיר בעלייה. אני מבקש מראש את סליחת משפחת רבין אבל היא ממש לא רלבנטית להנצחת זכרו, היא אפילו מפריעה. שימו את משפחת רבין מול משפחת עמיר- מי יותר מופרעת? מי תזכה ליותר רייטינג על כל התבטאות? רמז, הם לא גרים ברמת אביב. רצח רבין הוא רצח פוליטי אבל המסר שלו לא יכול להישאר בתחום הפוליטי ולא יכול להיות תירוץ להמשכת המדיניות. משמעות של רצח כזה חייבת להיות אוניברסלית, ממלכתית. צריך גדלות נפש להיות ממלכתי אחרי אירוע כזה. צריך לחשוב על עיצוב זיכרון קולקטיבי לדורות, צריך להימנע מהכללות ומהטחת האשמות בציבור הלא נכון, צריך להיזהר מלהגרר לפנקסנות פוליטית. אצלנו הלכו לבחירות חצי שנה אחרי. כדי שדרכו של רבין תקבל מנדט מהעם ותהיה תשובה לרוצח. מה קרה כשהעם לא רצה להמשיך? רבין קיבל סטירה לפרצוף. ככה זה כשהכל פוליטי. את המונופול על זיכרון רבין צריך להפקיע ממשפחת רבין, ממפלגת העבודה ובעצם מאיתנו, מחנה השמאל. הזיכרון חייב להיות קולקטיבי, ממלכתי. ככה יש סיכוי שביום הזיכרון הבא נוכל להתעסק יותר במצב הדמוקרטיה ופחות בסרטונים ממוחזרים מהרצח ומהחקירה. אם יש מתנה שנוכל להעניק ליצחק רבין זה לעצב זיכרון חדש, נוח יותר להזדהות, זיכרון שהוא בסיס לקיום משותף שלנו גם בעתיד. ככה אולי יהיה סיכוי שנפסיק להתעסק ביגאל עמיר, בחדשות ממנו, בשחרור שלו, באשתו, בתינוק האומלל שלו וימי הזיכרון הבאים יהיו קצת יותר משמעותיים.

תל אביב שוב מצאה אויב. לא יכול לעבור עשור בלי שתל אביב תמצא לה איזה משהו לשנוא, להרוג, להשמיץ. תקראו את שרון רוטברד, שכותב על הרצח של יפו ודרום תל אביב עם קום המדינה. על עיר שחורה שחיה מטר מהעיר הלבנה המצוחצחת. בשנות השמונים והתשעים זו הייתה ירושלים. עיר חשוכה, פנאטית, גזענית ואלימה או במילותיו של יהונתן גפן: “אוטונומיה של פנאטים בעיר שחורה”. שוב השחור הזה, מה הבעיה שלכם? דורון רוזנבלום כתב אחרי הפיגוע בקפה אפרופו ש”ירושלים הורגת את תל אביב”. לא פחות. אחרי שירושלים נשחטה הגיע הזמן לחפש אויב חדש. השבועות האחרונים גורמים לי להאמין שתל אביב מצאה אותו. גבירותי ורבותי קבלו את הפרבר.

הרושם התעורר אצלי בגלל דנה ספקטור לפני כמה שבועות שכתבה ב “7 ימים” על חיפושיה אחרי בעלה בכפר סבא ועל איך שרק להיות בכפר סבא מעורר אצלה אסוציאציות של מוות. ניסן שור ב”סופשבוע” חזר מחיפה עיר הולדתו, בה ביקר בפסטיבל הקולנוע, גם הוא הריח מוות בעיר. איפה החיים? ניחשתם נכון. אצל לרמן נחשפתי לדיון סוער על חיי הפרברים וגיליתי שבכל זאתיש משהו משותף לירושלים ותל אביב: השנאה למודיעין. דרכו גם הגעתי לעוד כמה קישורים של תל אביביים מתוסכלים. אצל כולם בולט החיבור בין פרברים= מוות, תל אביב=חיים. תל אביב זו עיר שעסוקה כל הזמן בלנסח את עצמה. כשהניסוח היה קשור לשיח לאומי זו הייתה יפו הערבית מול תל אביב היהודית. כשהשיח הפך פוליטי פנימי, על רקע מהפך 1977, לבנון והאינתיפאדות תל אביב מצאה מהר את הנגטיב המטורלל והמסוכן לעיר השפויה שהיא רצתה לייצג. ירושלים. היום תל אביב נמצאת בתוך שיח עירוני פנימי על גורל העיר. מגדלי היוקרה, מחירי השכירות והמאבק בחולדאי ובנדל”ן. תל אביב צריכה הצדקה לקיום שלה והיא מתבססת על הצעירים, על המרקם האורבני, על תרבות הרחוב ועל תרבות בכלל. על כל מה שיימחק עם המגדלים המבהילים המתוכננים בה. מי הנגטיב לרחוב התל אביבי? הרחוב במודיעין, בשוהם, ברמת השרון. רחוב שבו לא הולכים ברגל ואין איש במדשאות המטופחות. אבל זה לא מספיק חזק ודרמטי. תל אביב היא מעיין הנעורים, זיו העלומים, סם החיים. המעבר של אנשים לפרברים הוא בעצם “הרגע שבו אתה יודע שהם מתחילים למות”.

לשם הבהרה, גם אני לא אוהב פרברים. פעמיים הייתי בעומר ובשתיהן רציתי להקיא, פיזית. מהמדשאות, משלושת הרכבים של כל משפחה, מהניכור, מהרחוב הריק ובעיקר מהגזענות הלבנה של פיני בדש, ראש המועצה. אני אמנם לא גר במרכז ירושלים אבל נמצא מרחק 20 דקות רכיבה. בשביל בית קפה אני צריך ללכת שלוש דקות, בשביל סרט בסינמטק לנסוע ברכב ארבע דקות. זה נוח וזה טוב לי. החסרונות הסביבתיים והחברתיים של הפרבר דוחים אותי. גם וועדות קבלה ביישובים קהילתיים עושות לי פריחה. אבל מכאן ועד מוות יש דרך ארוכה. אני מבין את הצורך של תל אביב בניסוח עצמי בלתי פוסק אבל זה לא אומר שהיא יכולה לנסח ערים אחרות.

היסטוריה קטנה התרחשה אתמול בירושלים ולא, אני לא מדבר על “בתים מבפנים” (שהיה מוצלח, ועורר בי מחשבות אופטימיות ופסימיות כאחת על רחוב הנביאים, ה’ יקום דמו). אתמול (שישי) בצהריים התקיים המשחק הראשון של הפועל קטמון, קבוצת הכדורגל הראשונה בארץ שהוקמה ומנוהלת על ידי אוהדים.

קצת היסטוריה למתקשים, הפועל ירושלים בכדורגל הייתה אחת האגודות המפוארות בכדורגל הישראלי. העליונות של האדומים בכדורגל הירושלמי הייתה כמעט מוחלטת הרבה לפני שגאידמק למד למכור ביצים לסינים. עם השנים נחלש כוחה של הפועל עד שבשנות התשעים היא נקלעה למציאות קשה. שני בעלי השליטה במועדון הם טיפוסים שכל אחד מהם מזמין מחקר אנתרופולוגי-פסיכולוגי שלא לומר גם חקירה משטרתית מפעם לפעם. הסיוט הזה התגבר בשנים האחרונות כאשר פרץ סכסוך בין השניים והמועדון נותר משותק. בשנה שעברה ירדה הקבוצה לליגה השלישית והסוף נראה קרוב מתמיד. האוהדים החליטו להשאיר את הקברניטים על הספינה השוקעת במהירות ולבנות ספינה בעצמם. במהלך הקיץ נמכרו 500 מניות ליוזמה החדשה, אנשי עסקים פרטיים הביאו את היתר והמיזם יצא לדרך. קבוצת כדורגל שהיא בבעלות האוהדים ובניהולם המלא.

ירושלים היא חממה פורה במיוחד לסטארט אפים חברתיים. בפוליטיקה היה לנו את הפתנרים השחורים, שלום עכשיו וש”ס. בתחום החברתי זה רבנים למען זכויות אדם ומעגלי צדק. בחינוך זה בית הספר הדו-לשוני, רשת תל”י ובית ספר קשת. בסביבה זו הייתה הקואליציה נגד תכנית מערב ירושלים שעשתה היסטוריה. כאן צמחו המינהלים הקהילתיים הראשונים בארץ. עיר של אקטיביסטים, של תושבים שלוקחים אחריות על חייהם ודואגים להשפיע על מה שקורה. עכשיו היזמות החברתית עוברת לספורט.

בשביל אוהדי ספורט מהזן הרומנטי כמוני, הסיפור של הפועל קטמון מעלה לחלוחית בעין. הייתי בשלושה משחקים של הפועל ירושלים בכדורגל לפני כמה שנים והם דיכאו אותי מאוד. בית הספר היסודי שלי גבל בחומה של האיצטדיון הישן בקטמון, שהיה אז שדה קוצים והיום הוא בנוי כולו ואת האנרגיה שלי השקעתי בהפועל כדורסל. בכל זאת, יש בי שינאה בריאה לקבוצות ספורט בצהוב וחיבה לא מוסברת לצד האדום. כשזה הולך עם קצת לוקאל פטריוטיות זה בכלל מסתדר יופי. היום כבר לא נשאר משהו רומנטי בספורט. את בית”ר האותנטית מחקו המקצוענים של האוליגרך, הפועל כדורגל בדרך לקבר ואת שמות השחקנים של הפועל כדורסל קשה לי לזכור כי הם מתחלפים כל עונה. בשביל אוהדי ספורט שלא מסתכלים רק על הניצחון, מוכנים לקבל את ההפסד והעיקר מבחינתם הוא החוויה, הפועל קטמון היא התשובה. ב- YNET עשו אחלה כתבת וידאו על המשחק הראשון אתמול, רק לראות את אורי וורנר הצעיר מנשק את הסמל היה שווה. מתברר שיש ירושלים אחרת גם בספורט. צפו ותהנו. ניפגש במגרש.

פינה חדשה תעסוק מדי שבוע במקומוני עירנו. באחד הפוסטים הראשונים שכתבתי באתר הזה פרקתי את כל תסכולי על “כל העיר” והמהפך שהעיתון עבר. כמה ידידים, שאת דעתם וכתיבתם אני מעריך עד מאוד, יעצו לי פשוט להתעלם מכל העסק הזה ולא להתייחס למוצר המדולל שאנחנו מקבלים. במבט לאחור אני חושב שזו לא הייתה עצה טובה מהסיבה הפשוטה שאין לנו כירושלמים את הזכות להתעלם מכלי תקשורת לא מתפקדים.

בשבוע שעבר ביקרתי כאן את רדיו ירושלים וכמה ימים אחר כך ראיינה יפעת ראובן מ”ירושלים” את עובד לוי מנהל הרדיו שאישר את טענותי אחת לאחת. ראובן ניסתה לשאול אותו למה השדרנית שלו מקריאה כותרות עיתונים במשך שלוש שעות כל בוקר או למה צמד הטרחנים אימבר ולוי מקבל את המשבצת הכי חמה ברדיו ומה ענה לה לוי?שהרייטניג שלהם מעולה וזה מה שחשוב.
אז הרדיו הלך. אולי הטלוויזיה תצליח? את טלעד מחקו לנו בזכות המכרז שהבטיח לתת ביטוי לפריפריה. רשות השידור גוססת וכנראה שבזכות הרפורמה החולה יונשם בתל אביב. ערוץ 10 מתעלם מהדרישה שישדר את את מהדורת החדשות שלו מירושלים וחדשות 2 נותנים פרשנות מרחיקת לכת לגבולות העיר ומרחיבים אותם עד לנווה אילן.

גם ברשת מצבנו לא משהו. היה פורטל אחד שניסה להרים תוכן מקומי עצמאי אבל התוכן המקורי שהוא מייצר כיום זה “גזור והדבק” לקומוניקטים שונים. אולי האתר הצנוע שלנו, יחד עם כמה נוספים שצצו, יוכלו לבשר על תוכן עצמאי, איכותי וירושלמי באינטרנט. הקישורים המלאים תחת הקטגוריה “ירושלים 2.0″ משמאלכם.

נשארנו עם העיתונות הכתובה, שעוברת תקופות קשות בלי קשר לירושלים. לתל אביב יש שבעה מקומונים שמסקרים אותה, שלושה ארציים: “ידיעות”, “מעריב” ו”הארץ”. ארבעת האחרים הם בלעדיים לתל אביב: “העיר”, “ידיעות תל אביב”, “זמן תל אביב” ו”טיים אאוט”. ומה לנו יש? שלושה מקומונים ועוד לא דיברנו על כמה מתוכם נכתב בתל אביב ומועבר בסינדיקציה לירושלים. עם ההיצע המדולדל הזה של כלי תקשורת אנחנו צריכים להסתדר ולנהל סדר יום בסוגיות כבדות משקל: מזרח-מערב העיר, מצב התרבות, שימור מול פיתוח, יחסים בין תרבותיים ועוד שורה ארוכה של שאלות חברתיות ואנושיות. עם כל הסוגיות האלו על הראש אני לא חושב שאנחנו יכולים להשלים עם חובבנות תקשורתית, עם עיתונות שרייטינג מבחינתה זה הכל, עם כתבים נחמדים שלא שואלים שאלות קשות ועם פמפום של “חדשות טובות”. גם התקשורת צריכה מישהו שיבדוק אותה, יפשפש בעובדות, ימצא סתירות וידרוש לקבל עיתונים טובים יותר מדי שבוע. יש בעיר הזו מספיק אנשי תקשורת שיכולים לעשות את העבודה כמו שצריך ויש הרבה חלקות טובות בעיתונות הכתובה המקומית ואין סיבה שזה לא יקרה.

נתחיל בחדשות:

בירושלים מרחיבים על סגירת הבלנקו ועושים כפולה על אלימות בפאבים בעיר. מעניין, כשאני יוצא אני לא מרגיש מאויים. אף אחד לא הוריד עלי כיסא בסטארדאסט ולא דקר אותי עם בקבוק שבור באדום או בטוביה. למה לצייר את כל חווית הבילוי בעיר כיציאה לקרב כשהאלימות מתרכזת בכמה פאבים ספציפיים שבהם צריך לטפל? ציפי מלכוב בדקה את כרטיסי החנייה שמוכרים לנו וגילתה שהם לא עובדים על המדחנים, כשניסתה להתקשר למספרי הטלפון שעל המדחנים היא הגיעה לבתים של משפחות תמימות בעיר. העירייה לא מבינה שיש לירושלים בעיית דימוי ודוגמה לכך היא סיפור השתלות האיברים. בתל אביב העירייה אימצה את הקמפיין והכניסה את הפליירים של הקמפיין לתוך מעטפות הארנונה. למה שירושלים לא תהיה מזוהה אף היא עם פרויקט חיובי כזה? ככה. כי “חוברת הארנונה איננה חוברת לפרסומים שונים”. לך תבנה עיר. אפשרות אחרת היא שראש העירייה מתנגד הלכתית ליוזמה הזו אז מתחבאים מאחורי תירוצים כאלה.

ב”כל הזמן” חוגגים עם אמיתי עמיר בשער ופרויקט “איפה הם היום?” על גיבורי רצח רבין. אבישי רביב, הר שפי, משפחת עמיר, מירי אלוני ואפילו מנחם דמתי, נהגו של רבין. האמת, פרויקט מיותר, רכילותי ולא הולם. נראה לי שיש שאלות קצת יותר רציניות לעסוק בהן במקום לברר אם מרגלית הר שפי מצאה שידוך. משרת המשנה למנכ”ל העירייה לנושאים חברתיים לא תאויש אחרי פרישת יהודית שלווי, נחכה עם זה לקדנציה הבאה. למה ההתקפה של ראלב מג’אדלה על ייבוש מוסדות התרבות בעיר מופיעה רק באייטם קטן? גם מג’אדלה מבין שתרבות חזקה היא קריטית להשארת צעירים בעיר. “אחר כך אל תגידו שחמאס נכנס או שחל גידול במספר הערבים” נוזף שר התרבות. משפט חזק.

“כל העיר” מדווח על המתמודדות במכרז להפעלת רדיו בירושלים- שותפות בין ארומה למשרד הפרסום אדלר-חומסקי-ורשבסקי שבראשה אמור לעמוד משה שלונסקי. יאללה מלחמה. ראיון עם מגידור, נשיא האוניברסיטה שלא שולל את הפרטת מערכת האוניברסיטאות. חוץ מזה יש גידול של שישה אחוזים בנרשמים לאוניברסיטאות, עלייה בהרשמה לבצלאל והמכללה להנדסה הכפילה עצמה תוך שנתיים. חדשות טובות לעיר, שמסבירות את ההתנפלות על הדירות. עכשיו רק צריך להשאיר את החבר’ה פה אחרי התואר.

במגזינים, “כל העיר” נותן במה גדולה לאח הצעיר במשפחת עמיר, כולל שער העיתון. משהו מעניין? חדשני? חרטה? חזרה בתשובה? נאדה. אז למה הראיון? שאלה טובה. אמיתי זיו סיפור על מגדל מפלצתי שמתכננת האגודה הבינלאומית למדיטציה בגן סאקר. דיוויד לינץ’ תומך. יותר משתי כתבות מגזין (הכתבה על עמיר הצעיר היא סינדיקציה) כנראה שלא צריך. ב”כל הזמן” חוזרים לפיגוע הראשון בעיר, לפני 41 שנה, חוקרים רצח של הומלס בבית שמש ומייבאים כתבה על ירון זליכה- לא נמאס ממנו? המגזין של “ירושלים” נצמד לכנס ראשי הערים הבילאומי, מתברר שלמרות שאין עוד עיר כמו ירושלים, לכולם יש את אותם הבעיות. דיור, שימור, תחבורה ואשפה. כתבה נוספת על ילדה עיוורת, לרגל סגירת הספרייה המרכזית לעיוורים בנתניה (ופתיחתה מחדש ככה”נ). כתבה אחרת עוסקת בנועה אשכול, בתו של לוי אשכול, שנפטרה השבוע. כוריאוגרפית ייחודית אבל מה הקשר לירושלים?

נעבור לתכנון ובנייה. ב”ירושלים” מספרים לנו על 600 יחידות דיור מתוכננות בקריית יובל. ידיעה מבורכת שיכולה לשדרג את השכונה היקרה הזו. למי בדיוק יהיו מיועדות הדירות? לא ידוע. מגדל אחד פחות יקום במרכז העיר אחרי שיזמי בית מפא”י לא עמדו בזמן שהוקצב להם והתכנית בוטלה. יכול להיות שהשוק רווי והבועה תתפוצץ בקרוב? מתחם שרובר עליו כתב דודו השבוע ייצא לדרך וענף המלונות הירושלמי מתכונן לחורף חם ורווחי. הללויה. ידיעה משמחת אחרת- היועץ המשפטי לעירייה נתן ליזמי פרויקט ממילא 30 יום לפתוח את המעבר להולכי רגל 24:7 בשדרת החנויות החדשה. ב”כל הזמן” מגלים כי תכנית ספדי חוזרת בדלת האחורית. תכנית המתאר המחוזית, המורכבת מאלמנטיים ספדיים רבים, אושרה והירוקים כבר נערכים לסבב ב’. גם התמיכה של שטרית בהחייאת הגופה הזו יכולה לקלקל. ב”כל העיר” מדווחים על סקר הסטודנטים של “רוח חדשה” שמגלה שהסיבה העיקרית לעזיבת העיר היא תעסוקה. לכל מי שחושב ש-20 אלף יחידות דיור בהר חרת יצילו את העיר. שבת שלום.