ירושלים האחרת

31.12.07

לכבוד חברי מועצת עיריית ירושלים

 
הנדון: ישיבת מועצת העירייה בתאריך 27.12.07

מזה ארבעה חודשים אנו, קבוצה שלסטודנטים וצעירים אוהבי ירושלים, עוסקים במשבר הנוכחי בשוק הדירות בעיר. בתקופה זו עמדנו על עומק הבעיה והגורמים לה וגיבשנו מספר פתרונות ישימים לשיפור המצב. במהלך התקופה אף פנינו לגורמים המקצועיים בעיריית ירושלים וזכינו לאוזן קשבת ולנכונות רבה לשיתוף פעולה.

בתמימותנו הרבה חשבנו כי גם המנהיגות הנבחרת של העיר צריכה להתגייס לטובת העניין ולקדם מדיניות עירונית המאפשרת לצעירים וסטודנטים בעיר לגור בה במחירים ברי השגה. ציפינו כי פנייה משותפת של מינהלים קהילתיים, ארגונים חברתיים הפועלים בקרב צעירים וכן אגודות הסטודנטים של המוסדות האקדמיים בירושלים (המייצגות ציבור של 35,000 איש ואישה) תגרום לחברי מועצת העיר לדון בנושא הדיור לגופו של עניין ולהתעלות מעל שיקולים פוליטיים זמניים.

אירועי יום חמישי האחרון, ה-27.12.07, הוכיחו לנו תקוותנו הייתה לשווא. התברר לנו כי זהות מגישי ההצעה לסדר היום חשובה לכם יותר מעצם הדיון על הנושא. ראינו כיצד חשבונאות אישית ונקמנות פוליטית מונעים ממועצת העיר להקדיש ישיבה שלמה לנושא שבוער בקרב עשרות אלפי צעירים ותושבים.

שמחנו לראות כי מצאתם את האשמים האמיתיים במשבר הדיור בירושלים- הצעירים אשר אכפת להם מהנושא ובאו להקשיב לדעתכם כנבחרי ציבור. היה ניסיון למנוע כלל את כניסתנו לבניין ומשנכנסנו זכינו לכמות אבטחה כאילו מדובר בפושעים מסוכנים ולא בסטודנטים אשר כל חטאם הוא רצונם לגור במחיר שפוי בירושלים. טענתם נגדנו כי הביאו אותנו בצורה מאורגנת באוטובוסים וכי אנו שכירים של אחת הסיעות. שקר וכזב. לא ברור לנו כיצד העיז מחזיק תיק התכנון והבנייה לטעון כי הוא נפגש עמנו כאשר מעולם לא שוחחנו עמו. האם הוא מתכוון לכנס במשכנות שאננים בתחילת החודש בו הוא שאג על קהל הצופים ועל עמיתיו לדיון?

לנוכח התנהגות זו של חברי המועצה, קיווינו כי ראש העירייה יוכל להתעלות מעל יתר חבריו ויפגין מנהיגות הראויה לעומד בראש בירת ישראל. לצערנו גם הוא נסחף לגל ההאשמות השקריות כאשר טען כי המסמך אותו הגשנו לחברי המועצה, עליו אנו עמלים זה חודשים רבים, הוא מועתק ומזויף, נשמח לקבל הוכחות משפטיות לטענה זו.

 לשיאם הגיעו הדברים כאשר חבר המועצה, מאיר תורג’מן, תקף מילולית שני פעילים במאבק וקרא להם “דפוקים” וכן “שקו לי בתחת”. מילא שזוהי רמת השיח הנהוגה ביניכם, אולם מה עשינו אנחנו, ציבור הבוחרים ומשלמי המסים בעיר, כדי שנזכה ליחס מחפיר כזה מנבחר ציבור? אנו מצפים מכם כחברי מועצה לגנות באופן פומבי את התנהגותו של עמיתכם ולנקוט נגדו צעדים משמעתיים.

מיותר לציין כי כאשר עלה לבסוף הנושא לדיון, זכינו לראות תרבות דיבור ודרך ארץ מהי. הדיון עצמו נחתך בגסות רוח מבלי שניתנה ההזדמנות לכל חברי המועצה המעונינים בכך להשמיע את דעתם. אם ככה נראים פני מועצת העיר שלנו, אין פלא שהעיר נראית כפי שהיא נראית.

ברצוננו להביע את אכזבתנו הרבה מתפקוד המועצה וחבריה, מרמת הדיון הירודה ומחוסר היכולת להתעלות מעל אינטרסים פוליטיים ולדון במצוקות האמיתיות של העיר. אנו מזמינים אתכם להעניק לנושא הדיור הזדמנות נוספת, להפסיק לומר לנו שאין פתרונות למצב הקיים, לסייע לנו במהלך לשיפור תנאי הדיור בעיר ולהיפגש עמנו על מנת לדון בפתרונות האפשריים.

 אלישבע מזי”א                                                                                                      רוני סילפן

מנכ”ל                                                                                                              מתאם פעילות

“רוח חדשה”                                                                                                 קבוצת “מלונה”

הייתי השבוע במילואים ולכן לא כתבתי, הארגון וההפקה של ליל אמש הם פרי מאמציהם של כל החברים במאבק שקידמו את ההפגנה ואת העלאת נושא הדיור לצעירים לסדר היום של מועצת העיר ומגיע להם ישר כוח אחד גדול. זה היה שיעור מאלף על הכוחות שאיתם צריך להתמודד כדי באמת להצליח להפוך את ירושלים לעיר שהיא צריכה להיות.
כבר כמה חודשים שאני ואנשי מלונה ורוח חדשה עסוקים במאבק על הדיור. למדנו את הנושא, שמענו סיפורי זוועה מהשטח, חקרנו מודלים שונים, השתתפנו בכנס, הפגנו, צירפנו פעילים. התייחסנו לנושא ברצינות. כבעיה אמיתית שצריך לתת לה פתרון. בשבוע האחרון שיגרנו פנייה לכל 31 חברי המועצה הנבחרים של עיריית ירושלים. 8 אגודות הסטודנטים הגדולות בעיר חתמו על הבקשה לדיון, שני מינהלים קהילתיים, החברה להגנת הטבע, מגמה ירוקה, ירושלים בת קיימא ועוד שורה של ארגונים חברתיים. חשבנו שהחזית הרחבה הזו תחייב את חברי המועצה לדון בנושא לגופו של עניין. אז חשבנו. התחלנו בהפגנה נמרצת בכיכר ספרא עם סביבות 60 תומכים שתופפו, חיללו וצעקו. אחרי החימום הגיע הזמן לשחק את המשחק האמיתי ולהיכנס לישיבת המועצה. לרמן כתב השבוע שחולדאי מנע מתושבים להיכנס לישיבת מועצת העירייה שאישרה את התקציב העירוני. גם אצלנו ניסו את הטריק הזו ולמזלנו אנחנו עדיין לא תל אביב. זה היה רק הטריק הראשון שנועד לעכב ולהתיש את הסטודנטים לאורך הערב. אחרי העיכוב,ובקבוצות של עשרה (להשלים מניין?..) הוכנסנו לבניין העירייה ולחדר המועצה. הדיון אליו נכנסנו היה כאמור דיון על התקציב העירוני לשנה הקרובה. ראש העירייה סיפר כמה התקציב נהדר והעיר במצב מצויין. חברי האופוזיציה ניסו להעלות את העובדה שהתקציב לא מתייחס כלל לבעיית הדיור בקרב צעירים בירושלים. קצת מחיאות כפיים שלנו ואזהרות מהמאבטחים, כמה אנשים הוצאו לפתק הפערה במזכירות וחזרו להמשך הדיון המשמים. את ראש העירייה לא עניינו נאומי המתנגדים והוא המשיך בשיחות ערות עם כל מי שהוא רק יכל לדבר איתו. ככה זה כשהרוב מובטח והקואליציה שלך מתנהגת כמו עדר של כבשים.

נושא הדיור תוכנן לעלות לסדר היום בישיבה שנפתחה מיד לאחר אישור התקציב. במקור זו הייתה אמורה להיות ישיבה שלא מן המניין רק על הנושא הזה. אבל הודות לחבר המועצה מאיר תורג’מן, שהוא מין איש קואליציה אבל באופוזיציה, הנושא עלה כהצעה רגילה לסדר היום ולכן הוקדש לו פחות זמן. תורג’מן, בגלל שיקולי אגו, החליט שהוא מעלה את אותה ההצעה אבל בנפרד. החתימה שלו הייתה דרושה כדי שתתקיים ישיבה מיוחדת רק לנושא הזה אבל הוא משך אותה מסיבותיו שלו, אל דאגה, עוד נחזור לתורג’מן והאגו. כמובן שההצעה לדיון בנושא הדיור נדחקה לסוף הישיבה. ההצעה הראשונה הייתה הצעתו של תורג’מן, שקרא את כל מה שאנחנו דיברנו עליו בעיתונות בשבועות האחרונים ודקלם יפה את החומר, ראש העירייה ענה לו איזו תשובה חייכנית וזהו. הגיע הזמן להצעה שלנו. אלא שאז התחיל דיון טכני בעיקרו של חצי שעה שנועד להוריד את ההצעה עליה חתומים כל יתר חברי האופוזיציה מסדר היום בגלל שהדיון כבר התקיים. לא ניכנס לפרטים אבל הניסיון של חברי המועצה לבטל דיון ש-30 איש ישבו במשך שלוש שעות רק כדי להקשיב לו היא חוצפה שלא תיאמן. חבורה של מגלגלי עיניים וצבועים ישבה שם וקיוותה להתחמק ברגע האחרון מהדיון רק בגלל עניין פורמלי. זה לא עבד והנושא עלה.

ראש העירייה וחברי הקואליציה שלו סיפרו לנו שהכל בסדר, שהם נפגשים עם אנשי משרד האוצר והשיכון והפנים ומי לא רק כדי לקדם תכניות. חבר המועצה דויטש סיפר לנו שרק השבוע אושרו 50 יחידות דיור להשכרה ברחוב יפו. ראש העירייה סיפר שהוא מביא לעיר מכללה גדולה (ואיפה יגורו הסטודנטים לופו?) טענו שאנחנו לא יודעים על מה אנחנו מדברים ושהכל פוליטי. הרב יהושע פולק צרח על חברי האופוזיציה. חברי המועצה של המפד”ל והליכוד מילאו את פיהם מים. ככה זה כשאתה עבד של מישהו אחר. בסופו של דבר הצביעו חברי הקואליציה על סוף הדיון, מבלי שהנושא סוכם ושניתנה אפשרות לכל חברי המועצה לדבר. יושבי היציע המזרחי שקראו קריאות ביניים נזרקו החוצה מהאולם (ביניהם אני). התחושה הייתה שאין עם מי לדבר. הבעיות של ירושלים ושל הצעירים בה מתחילות ממועצת העיר הבזיונית שלה. נבחרי הציבור לא מבינים או מיתממים כשמדברים איתם על הבעיה, בניגוד לדרג המקצועי שמנסה לעזור אבל ידיו כבולות. הדיון היה תת רמה. נבחרי הציבור שלנו לא שמים עלינו. עבדים כי ימלכו. הם לא מסוגלים להתייחס לנושא ברצינות מבלי לרדת לחשבונאות פוליטית ואישית. חשבנו שיקשיבו ברצינות לאנשים צעירים שבוערת להם סוגיה חשובה בעיר וקיבלנו סטירת לחי. דיון שמוציא שם רע לחלטורה.

נסיים ברגע השיא של הערב ונחזור למאיר תורג’מן, עסקן  שהפך לחברי מועצה. לאורך הדיון בהצעה שלנו יצא תורג’מן לשוחח בטלפון. רגע לפני הכניסה לאולם אמרו לו כמה מהפעילים תודה על כך שטירפד את הישיבה המיוחדת בנושא הדיור ועל כך שהשיקולים האישיים שלו הכשילו את טובת העניין. חבר מועצה בישראל אמר לפעילים, ויש מספיק עדויות לכך: “שקו לי בתחת”. אני ביקשתי לברך אותו אחר כך וזכיתי לכינוי “אתה דפוק”. מילא שחברי המועצה מדברים ככה אחד לשני, אבל למי שבחר בהם? לציבור שאותו הם אמורים לשרת? אותי מעניין האם יש דרך חוקית לטפל בבחור הזה שמקלל אזרחים תמימים. אם יש לאנשים פה עם עצות משפטיות טובות- אנא צרו קשר.

אני מאוד אשמח אם הדיון פה יורחב ואם מישהו ישלים את החוויות שהפסדתי אחרי שהוציאו אותי מהאולם. הישיבה של אתמול בערב הפכה אותי מצד אחד פסימי למדי באשר לעתיד העיר, מצד שני, אם זו הרמה והאינטיליגנציה של מי שצריך להתמודד איתו- מצבנו עוד יכול להשתפר. שבת שלום לכולם. ישר כוח לוועדה המארגנת. תם ולא נשלם.

סטודנטים, צעירים, ירושלמים.
מצוקת הדיור של צעירי ירושלים כבר הפכה לעובדה. העדר ההיצע, שבועות של חיפוש דירה,מכרזים בחדרי מדרגות ודירות מעופשות במחיר מופקע היו מנת חלקינו בקיץ האחרון. אחרים פונו מדירותיהם, לאחר שאלו נמכרו לתושבי חוץ, שכלל לא גרים בדירה ומסייעים להפיכתה של ירושלים לעיר רפאים.
עד עכשיו התלוננו, רטנו, קיטרנו. חשבנו שאין מה לעשות. הגיע הזמן להתעורר ולהצביע ברגליים.
בעקבות פעולתה של התארגנות “מלונה” , קבוצת המאבק לדיור של צעירי ירושלים, אשר פנתה בדרישה לחברי מועצת העיר לתת דעתם לבעיה, מכנסת עיריית ירושלים ביום חמישי הקרוב כינוס חירום לדון במצוקת הדיור של צעירי ירושלים.
עכשיו זה הזמן לתעל את כל התסכול והכעס שצברנו בשנתיים האחרונות לפעולה. ביום חמישי, ה- 27.12.07 בשעה 18:00 נפגין בכיכר ספרא, רגע לפני כינוסה של הישיבה המיוחדת, בכדי לדרוש מראש העיר לופוליאנסקי וחברי המועצה להחזיר את העיר לצעירים ואת הצעירים לעיר.
אנא, הפיצו את המכתב והפלייר המצורף לכל עבר. רק אם נצליח להראות את גודל המצוקה, נצליח לשנות את פני הדברים ולהחזיר את השפיות לשכירות.
צוות “מלונה”.
אישור הגעה להפגנה בטלפונים: רוני- 052-6383544, אלי- 050-8672218,
או בדוא”ל- maavakjr@gmail.com

כנראה שב”כל העיר” לא מסוגלים לעשות דבר אחד נכון בלי טעויות. עיון בגליון שישי האחרון (14.12.07) מגלה כתבה נחמדה על פסטיבל תרבות יהודי-ערבי בימקא. נחמד ש”כל העיר” נזכר שיש תרבות מקומית בעיר ומחליט לסקר אותה. עיון בכתבה מגלה שבפסטיבל התקיימה הופעה משותפת של דיוויד ברוזה ואיברהים עיד. המממ…מעניין. איך הצליחו ב”כל העיר” לדווח כבר ב-14.12.07 על הופעה שהתקיימה רק אתמול, ב-18.12.07? לעורכי העיתון הפתרונים. יש שיגידו שאני נטפל לקטנות, מחפש את העיתון הזה על כל שטות וטעות עריכה בלי קשר לכלום. התשובות: א. נכון. ב. לא נשכח ולא נסלח את אשר עשתה רשת  שוקן למקומון הטוב בארץ (ויסלחו לי “העיר” ויתר הקשקושים מהמרכז. הם לא מתקרבים לרמה של “כל העיר” בימיו הטובים). ג. הטעות הזו לא מקרית. אם היה בעיתון הזה מדור תרבות מקומי, כפי שהיה בו פעם, הכתבה על פסטיבל ימקא לא הייתה מופיעה בעמודי החדשות אלא במדור שמסקר ומבין תרבות ואז אולי לא היינו מוצאים דיווחים עתידיים על אירועים שטרם התקיימו.

אבל לא על “כל העיר” באנו לדבר אלא על ההופעה של דיוויד ברוזה ואיברהים עיד. אם “העיר שחוברה לה יחדיו” הייתה קיימת במציאות ולא רק בקמפיינים מטופשים ברדיו, היא הייתה נראית כמו ההופעה אתמול. אולם ימקא מלא ב-600 צופים, ברוזה עם שירים מתקופות שונות, עיד מלווה בקאנון מצוין עם קטעים מצויינים.  ברוזה ועיד היו לבד על הבמה רק לשיר אחד אבל איזה שיר. מיד אחריו הגיעה התוספת שלא הייתה כלולה במחיר, יאיר דלאל בכבודו ובעצמו הצטרף להרכב לג’ם חופשי של שיר אהבה בדואי. שני נגני עוד מעולים וגיטריסט כמו ברוזה, שמקליט בשנים האחרונות באולפן במזרח העיר, הפכו את הערב לחגיגה. אני מקווה שאף אחד לא קרא ב”כל העיר” שהמפוע כבר התקיים וויתר על הערב המצוין. אם לשפוט לפי האולם המלא בימקא- זה כנראה לא קרה.

המופע של ברוזה ועיד מתקיים במסגרת פסטיבל אמנויות משותף יהודי-ערבי בימקא שמתקיים לאורך כל דצמבר, לרגל שלושת החגים של שלושת הדתות. מי שעוד רוצה להנות מהופעות טובות מוזמן לבדוק את אתר ימקא, לקראת השבוע האחרון של הפטסיבל. שיהיה חג קורבן שמח.

ב”כל הזמן” החליטו להפסיק עם הנסים ולדווח לנו על מה שקורה באמת בעיר. מסתבר שהתמונה לא תמיד שחורה כל כך. כן, כן, החרדים רוצים להשתלט על 12 דונם ליד בית ספר “בויאר” ולהקים שם מוסדות חינוך משלהם. מאבק שאם עוד נותר עמוד שדרה לציבור החופשי בעיר- צריך לקום ולעשות מעשה. בעיני זה קריטי יותר ממצעד הגאווה. יש שיגידו, כשזה מגיע לתיכון שלך אתה רוצה להפוך עולמות, ומה קורה שזה מגיע לרנה קסין? אז בעיני ברנה קסין לצער כולנו התהליך כנראה סופי. אלא אם כן יהיה פה נס. את בויאר וקריית יובל עוד אפשר וצריך להציל.

אבל חוץ מחדשות רעות, “כל הזמן” מביא סיפור על סוף הסאגה בפארק דניה, אותו פארק שנמצא למרגלות בויאר. פעם רצו להקים שם קניון, התושבים מחו והתעצבנו ובצדק. היזם המיר את התכניות ועכשיו יוקם שם פרויקט מגורים עם מרכזי מסחרי וקהילתי צנוע. עד כאן הכל יפה, מה החידוש? מסתבר שהועדה המקומית אישרה את הפרויקט בתנאי, תחזיקו חזק, ש-25% מהדירות בו יוקצו לדיור בהישג יד. אותה ועדה באותה ישיבה פסלה, כן אתם קוראים נכון, פסלה פרויקט רפאים יוקרתי שתוכנן להיבנות בין מלון המלך דוד לימין משה. כמה נשימות להרגע. אכן חדשות טובות. לא יודע אם זו מגמה חדשה, אולי מקבלי  ההחלטות הבינו שצריך להוריד חסמים בפני השתלבות של צעירים בעיר ולא להגביה אותם באמצעות מחירי דיור בלתי אפשריים. בכל אופן, ההחלטה לעבות את רמת דניה יכולה לעזור גם למצבת הנרשמים למוסדות החינוך בקריית יובל ובין השאר גם לבויאר, אם כבר מדברים על פתרונות.

וכדי להמשיך את המומנטום בנושא הדיור, ולוודא שהחלטות מהסוג שקיבלה המועצה המקומית יהפכו למדיניות עקבית וברורה, אתם מוזמנים לחתום על עצומה שתופנה לעירייה ולחברי כנסת בנושא מצב הדיור בירושלים. חתמו ואמצו.

במשך שנים השתמש הממסד הרבני-אורתודוקסי בתירוץ קבוע לשאלות מדוע אין ייצוג הולם לזרמים שונים ביהדות בהליכי נישואין, גירושין, גיור וסוגיות נוספות. התירוץ הקבוע היה שהזרמים האחרים, דוגמת הרפורמי והקונסרבטיבי, פוגעים באחדות עם ישראל בשל פרשנותם המודרנית להלכה (או התנערות ממנה) ואילו הזרם האורתודוקסי מגן על אחדות זו בזכות המכנה ההלכתי המשותף.

העימותים הפנים-אורתודוקסים האחרונים בשאלות של נישואים (החלטת הרבנות לאסור על רבני “צהר” לחתן), מינוי דיינים לבתי הדין הרבניים וסוגיית השמיטה ( היתר מכירה כן או לא?) חושפים את ערוות הטיעונים עליהם התבססו נציגי המפלגות הדתיות והחרדיות ורבניהן כדי להדוף כל שביב של פלורליזם יהודי. אם בעבר עוד יכלו הרבנים והעסקנים הדתיים לטעון כי המחויבות להלכה היא הגורם המאחד את עם ישראל וכל המשנה ממנה דבר הרי שפוגע באחדות העם, הרי שכיום, עם הפיצול המסתמן במערכי הגיור והכשרות, לצד הבידול במערכות החינוך והנישואין, נראה כי אבד הכלח על טיעונים אלו.

מתברר כי ההלכה נתונה לפרשנויות שונות, מחמירות ומקלות. גם בסוגיות סבוכות פחות מסוגיית השמיטה, כמו כשרות בין בשר וחלב, שם לכאורה הכל ברור, קיימים מערכי כשרות נפרדים לכל רב ולכל חצר, המזהירות את הציבור מפני חשש טריפה, לא פחות, במערכת הכשרות המתחרה.

יתרה מכך, לא רק שההלכה נתונה לפרשנויות שונות, היא יכולה להשתנות בהתאם לצרכי הזמן ולאינטרסים פוליטיים ולאומיים. במשך שנים רבות היה אסור ליהודים לעלות להר הבית מנימוק הלכתי ואילו השנה עלתה להר הבית קבוצת רבנים מהציונות הדתית כאשר היא נסמכת על פסק הלכה חדש הסותר את הקודם ומתיר את העלייה. הצורך לשינוי הוא כמובן הויכוח המתלהט על החזקה בהר הבית. רגע אחד, יכול להיות שניתן לשנות הלכה בהתאם לרוח הזמן? אם כן, למה לא להתיר נסיעה ברכב בשבת או שימוש במחשב, שלא היו קיימים בזמנם של חכמינו?

הפולמוסים האחרונים חושפים את קווי השבר של האורתודוקסיה ואת התהומות הפעורות בין הזרמים השונים המרכיבים אותה. הפיצול במחנה האורתודוקסי נובע ממגמה הולכת וגוברת של טהרנות והחמרה הלכתית. עימותים אלו מבליטים גם את הסתירות הפנימיות בטיעונים בהם משתמש הממסד הרבני על מנת לשמור על המונופול החוקי שלו במדינה ולמנוע דריסת רגל של זרמים אחרים.

הדינמיות של ההלכה וקשת הפרשנויות הרחבה שומטת את השטיח מתחת לרגלי הממסד הרבני-אורתודוקסי ונציגיו ומוכיחה כי במאה ה-21 לא ניתן עוד להגדיר מיהו יהודי רק על פי מחויבות להלכה ולשמירת מצוות. ערכים אלו אינם יכולים עוד לשמש קריטריון בקביעת זהות יהודית. השתייכות לעם היהודי היא סוגיה רחבה ומורכבת יותר מאשר דקדוקי הלכה והיא קשורה בשאלות תרבותיות והיסטוריות. ראוי כי הציבור הפלורליסטי בארץ ינצל קווי שבר אלו להפסקת המונופול האורתודוקסי על שירותי דת בארץ ולהביא לשוויון חוקי בין כל זרמי היהדות לגווניה, האורתודוקסיים והלא-אורתודוקסיים. אני מדגיש שזוהי חובת הציבור החופשי בארץ, ולא חובת נבחריו, שימשיכו להתרפס בפני הממסד הדתי, לנשק ידי רבנים ולהעביר עוד תקציבים למערכות חינוך פרטיות ומסתגרות שילדיהן ילמדו לשאוב מים ולחטוב עצים במקרה הטוב.

מסילת הרכבת הישנה שהובילה ממלחה ונחל שורק לעמק רפאים נזנחה מזמן. על תוואי המסילה יש כמה אופציות תכנוניות שכבר נסקרו בעבר כאן וכאן. תושבי קטמון, שכונה שגרתי בה במשך 3 שנים הקימו ועד בניסיון לסכל את הקמת הכביש ולהקים תחתיו פארק עם שבילי הליכה, אופניים ולקדם רצועה ירוקה ממלחה ועד ליבה של העיר. הרשות לפיתוח ירושלים בעד, העירייה נגד. המינהל הקהילתי שם לא ממש מתפקד. קרקע פוריה ליזמות אזרחית. לפני שבועיים התקיימה רכיבת אופניים של “מסה קריטית” על תוואי הפארק, בסוכות היה הפנינג גדול. לפני מספר שבועות עלה גם בלוג לאוויר. ישר כוח ליוסי סעידוב ויתר התושבים האמיצים. אתם מוזמנים להתעדכן בנעשה כאן (וגם ברשימת הקישורים משמאל).

שני אתרים חדשים (בעיני לפחות) מסקרים את ירושלים מזוויות לא שגרתיות. האחד הוא undergroud 02 שנפתח לאחרונה ונראה לא רע.  השני הוא של סטודנטית מגבעת רם שמחפשת ומוצאת חוויות אנתרופולוגיות בעירנו, ולא חסר כאלו מתברר. כל ייצוג שונה של ירושלים מהשבלונות השחוקות והמוכרות לעייפה הוא מעשה מבורך. כן ירבו.

הקישור האחרון הוא לערוץ מגזין “פקטור” ב metacafe, מגזין שיש לי הזכות להיות אחד העומדים מאחוריו, הוא משודר בערוץ הפתוח וכתבות עולות לאינטרנט בקצב יפה. השבוע עלו שלוש כתבות: על תלמידי “רביבים” באוניברסיטה ומלחמתם למען חינוך טוב יותר, על מאבק הדיור וצעדת הרפאים- למי שלא היה ועל קיר הטיפוס שמתחת לאיטצדיון טדי. עוד ייצוגים טובים ומרעננים של ירושלים. שיהיה לנו ולאלפרדו אקירוב שבוע מצוין.

האם מישהו יכול להסביר לי למה לכל הרוחות צריכה ראש עיריית ירושלים ששה סגנים? אחד כבר לא מספיק? אמנם מדובר בשיפור מאז קודמו, שם הגענו לשיא של שמונה סגנים. אבל מה בדיוק מצדיק תקציב, משכורות, לשכות, כיבודים והוצאות לשישה סגנים? אם נשיא ארצות הברית, שיש לו 300 מליון אזרחים על הראש, כלכלה ענקית, צבא עצום ואת כל הבעיות של העולם על הראש, מסתדר עם סגן אחד ויחיד. מדוע ראש עיריית ירושלים או כל ראש רשות מקומית אחרת צריך גדודי סגנים?

צריך לעשות סדר בעניין הזה. אין סיבה בעולם שעיר עם תקציב שברירי כמו ירושלים תממן את כל החגיגה הזו. ראש עירייה אחד, סגן אחד וחסל סדר בזבוזים. ברגע שנבחרי הציבור יפסיקו עם ההפקרות בחלוקת ג’ובים נראה לי שיהיה אפשר לטפל בגילויים נוספים של התופעה הזו בדרגים נמוכים יותר.

עדכון דיור: היום התקיימו שני אירועי מחאה במתחם ממילא. הראשון הוא סיור כתובות של פעילי המאבק בדירות הרפאים, תוך השארת מכתבים לתושבי החוץ, לקראת הגעתם לחופשת החורף שלהם החל מהשבוע. קצת רגשות אשמה לא יזיקו כשמדובר בבני עמנו. הפעולה השנייה היא המשך המתקפה על אקירוב ודבריו. משמרת מחאה מול הקניון שלו ונגד חלוקת העיר לעשירים התייצבה שם. בעניין אקירוב, ההתכתשות איתו הגיעה השבוע לרדיו ירושלים כאשר רוני, אחד משלנו, עלה לרדיו ומיד אחריו עלה הטייקון. נכון, אקירוב הוא לא הבעיה, הוא הסימפטום של חוסר מדיניות עירונית (קשה להגיע להסכמה עם שישה סגנים… ) אבל בעלי ההון צריכים לדעת שיש מחיר תדמיתי להמשך המגמה הזו. אי אפשר להמשיך ולהתפאר בפיתוח העיר בלי לנקוט צעדים בפועל למען צעירים ויתר תושבי העיר.

שיר לשבת: ברוח ההופעה של לד זפלין, קליפ של “The Battle of Evermore” על רקע סצנות משר הטבעות, בעיקר מ”שיבת המלך” הנהדר, שבהשראת הקרבות שבו נכתב השיר.

[gv data="2HQl4upxmuo"][/gv]

אחרי הדיון שהתעורר כאן על מיקומו העתידי של בית הספרים הלאומי, דודו מביא כאן את תקציר נייר העמדה שכתב בנושא המיקום הרצוי למוסד המכובד הזה:
נייר העמדה שכתבתי בוחן את נושא ההשוואה בין ספריות שונות, מיקומן ותפקידיהן. יכולתי לבצע השוואה לספריית מיטראן בפריז (הנחשבת לכישלון מהדהד) אך לא עשיתי זאת. הספרייה בפריז היתה אמורה לסמל את הלאומיות והתרבות הצרפתית, אולם בעקבות תכנון לקוי, מיקום המרוחק מכל פעילות עירונית, הפעלה מיושנת(והיא נחנכה רק ב-1993) ועלות מפחידה של מאות מיליוני דולרים. הספרייה נהפכה לסמל היבריס של הנשיא פרנסואה מיטראן ולתמרור אזהרה. הקימו מבנה אדיר מימדים אך זהו הדבר היחידי שניתן לומר עליו.
ישנן לא מעט ספריות טובות בסורובון ובשאר מרכזי המחקר הפזורים בפריז ואין מחלוקת על נחיצותה של ספרייה לאומית אך בנייתה “בשום מקום” מעידה על כשל תכנוני וחשיבה ארכאית תוך התייחסות לספרייה הזו כסמל ולא כמשהו פרקטי יום-יומי או ככלי עבור חוקרים.
פשוט לא עושים בה שימוש עקב ניתוקה מהעיר והתושבים .בעקבות הבעייה שנוצרה עקב מיקומה הקימו קו רכבת תחתית שמוביל למתחם הספרייה, והחלו להקים לידה שכונות מגורים ומעונות סטודנטים, זאת אומרת “שהביאו” את העיר אליה.
כמובן שבחנתי גם את הספרייה בוושינגטון וזה נראה כ”כ “טבעי” שהספריה הלאומית שלנו תהיה גם בקפיטול המקומי בדומה לארה”ב. אך כבר כיום היא ממוקמת בקפיטול שלנו(או בשוליו-בתוככי הקמפוס בגבעת רם) ומרבית הסטודטים בגבעת רם שהם קהל היעד הראשוני, מדירים את רגליהם מהמקום ולא רק בגלל שהוא איננו מכוון מדעי החיים מדעי המחשב או שאר המקצועות הריאליים הנלמדים בקמפוס הנ”ל. חוקרים וסטודנטים רבים שלומדים בהר הצופים ממעטים להגיע לספרייה הלאומית (והם אמורים להיות אחד מקהלי היעד) בגלל שהספרייה הלאומית מנותקת פיסית ומחשבתית, היא נהפכה לאופצייה משנית לעיתים לא רלבנטית ובגלל שהם “מסתפקים” בספרית הר-הצופים. מכאן המסקנה שצריך לחבר את הספרייה בחזרה לעיר. דו”ח מבקר המדינה משנת 2003 מצא שמספר המבקרים בספרייה הלאומית הוא כ-170 אלף איש בשנה, מה היה קורה לו היא הייתה במרכז העיר? לשם המחשה והשוואה, בסיאטל מספר הקוראים השנתי הוא כ- 10 מיליון כאשר מספר המשתתפים בפעילויות שונות של הספרייה, הנוגעות לתרבות הספר מגיע כמעט ל-140 אלף איש. בסיאטל יש קרוב לשניים וחצי מיליון כותרים בעוד בספרייה שלנו יש כחמישה מיליון כותרים כך שאין המדובר על פרספקטיבות שונות.
להבדיל ממדינת ישראל שממשלתה הפכה עצמה לקתולית יותר מן האפיפיור הקפיטליסטי(ארה”ב) בכל הנוגע לתפקידיה ואחריותה, ממשלת ארה”ב מחזיקה את הספרייה הלאומית כי היא רואה בה ערך תרבותי חשוב ולא כנטל, וזוהי הסיבה שלמרות היות הספרייה כישלון מבחינת ניתוקה “מהעם” היא מתפקדת ומתוחזקת, בישראל,במצב דומה,היו מפריטים אותה מפעילים פינוי- בינוי והופכים אותה ל-”משכנות הספרייה הלאומית” בכדי להנות מהיטלי השבחה מופרזים.

העיר “הסמלית” בגבעת רם הוקמה בכדי להתרחק מהמרכז ההיסטורי-דתי אשר ממוקם בעיר העתיקה, ולהבדיל בין התחום הממלכתי-לאומי-התחדשותי לבין ההיסטורי-דתי. בשונה מהכנסת או בית משפט העליון,ספריה ניזונה מאנשים שצורכים אותה ואין כוונתי לפן הכלכלי. הכנסת לא “תיכשל” ממיעוט מבקרים ומשתמשים בשירותיה, הספרייה הלאומית כן.
ספרייה כיום היא מצרך תרבותי בדיוק כפי שהולכים לקניון או לתיאטרון והספרים אינם הדברים היחידים העומדים במרכזה, דברים אלו נלקחו מהדו”ח של אונסק”ו וה-IFLA (הפדרציה הבינ”ל של הספריות).

אני בכוונה תחילה ציינתי במחקר את הדוגמאות של סולט לייק סיטי ושל ספריית סיאטל. אלו שתי ספריות ציבורית מרכזיות המשמשות כספריות “לאומיות” בזעיר אנפין והן משגשגות בגלל הפיכתן לחלק
מהקהילה וקרבתן למרכז המסחרי-העירוני(בייחוד זאת שביוטה כאשר חזון המתכננים היה לשלב בין המרכז העסקי לבין הספרייה). הספריות הללו מקדשות בראש וראשונה את נושא המחקר ופעילות המחקר ומנגד חשוב להן להפוך חלק מהקהילה כי הן ידעו ויודעות שהן רק ירוויחו מכך והמציאות איננה טופחת על פניהם. .
לסיכום, מבני ספריות רבים מוקמים כיום במרכזי ערים ונחשבים מנוף להחייאתם, או אמצעי לחיזוק שכונות מגורים חלשות. במרכז ירושלים מתוכננת ספרייה מרכזית (לא הלאומית) אז מדוע לא ללמוד הן מהצלחותיהם והן מכישלונם של הגויים?. הקמת הספרייה בגבעת רם היא הכל מלבד חזון העיר הקומפקטית ומתן שירותי תרבות עילית לאוכלוסייה יצרנית שחוזרת למרכזי ערים. למעשה מקטלגים את הספרייה הלאומית בנישה מסויימת-מוזיאון שבאים לבקר בו בטיול השנתי ולא להשתמש בשירותיו.וזאת במקום לפנות למכנה משותף רחב ככל האפשר ולכוון למספר רב של משתמשים,חוקרים, צרכנים וקוראים.
חשיבה מעין זו לא תסתור את היות הספרייה מעל הכל ספריית מחקר לאומית..
אחרי הדיון שהתעורר כאן על מיקומו העתידי של בית הספרים הלאומי, דודו מביא כאן את תקציר נייר העמדה שכתב בנושא המיקום הרצוי לבית הספרים הלאומי. בגלל קשיים טכניים מצורף כאן קישור לקובץ, שהוא קליל ומביא את עיקרי הדברים. קריאה מהנה.

רק בשביל הגירוי, הנה תמונה של הספרייה בסיאטל שדודו כותב עליה:

אחרון חביב לסיום, פוסט של מירון רפופורוט, כתב “הארץ”, על תל אביבי בירושלים. הלוואי עלינו עוד כמה תל אביבים כאלו, עם הבנה בוגרת ולא ילדותית כמו בדרך כלל.

בליצקריג של קמפיינים התובעים מכל אזרח להישבע אמונים לירושלים תוקף אותנו מעל כל אתר אינטרנט רענן. נמלטת מהקמפיין של ” ONE JERUSALEM” עם הסרט הזהוב- קיבלת מייד את אבשלום קור שמבקש מאיתנו לעלות להר הבית אחרי טבילה במקווה ובלי נעלי עור. אין ימים בהם אני מבין יותר את אחינו התל אביבים מאשר ימי הצהרות האהבה האינסופיות לבירת הנצח. “היכן הוא ליבך ירושלים?” שואל-נוזף הד”ר קור. “בגבעת רם או בהר המוריה?”. אז אחי אבשי, הלב של ירושלים שלי נמצא בין יפו, קינג ג’ורג’ ובן יהודה, בין טעמי ופינתי, השאנטי ועוד כמה מקומות טובים. העורק הראשי מבחינתי הוא ציר המלך ג’ורג’-קרן היסוד-עמק רפאים. עזוב אותי מכל היתר. תחזיר את הכותל לריבונות עם ישראל ולהנהלה ציבורית שמכבדת את כל זרמי היהדות ואת יתר הדתות בעולם ונתחיל לדבר על שבועות אמונים.

ומה עם קמפיין “מעל הכל ירושלים”? קמפיין שמספר לנו שלכל עם בירה משלו וגם לנו יש אחת- ירושלים. אסור לדבר על העיר, הס מלהזכיר את שמה המפורש בשיחות על הסדר הקבע. ירושלים מאוחדת לנצח נצחים בריבונותנו. כולל כפר עקב ודחיאת אל באריד. האם ירושלים היא באמת מעל הכל? האם היא מעל החוק לדוגמה? האם ראש ממשלה שמוותר על חלקים מהאיסט סייד הוא בן מוות כי ירושלים השלמה היא מעל הכל? האם האבנים הקדושות מעל ערך חיי אדם? רות מייזלס כתבה מאמר נהדר על הקמפיין הזה ב“הארץ”. מומלץ.

אני יכול להבליג על שבועות האמונים שדורשים מאיתנו כל הקמפיינים האלו (“מי שבאמת אוהב את ירושלים- מניף סרט זהב”). הבעיה שלי איתם יותר עמוקה מהסגנון הממלכתי-פומפוזי. הבעיה שלי היא שאי אפשר באמת להגיד שלא מדברים על ירושלים. אין לי מושג מהו הפתרון הראוי לשליטה בעיר. אני באמת לא בטוח אם אבו מאזן וחבריו, שלא יכולים כרגע לנהל את הביוב של יריחו רבתי, צריכים להיות בעלי הבית בעיר המזרחית. לא בטוח שהפלשתינים, אלו שבעקביות לא מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות, ראויים לשלוט ברכסים סביב ירושלים. אבל ירושלים חייבת לעלות על שולחן הדיונים בשלב זה או אחר. אי אפשר להתחמק מסוגיית הליבה של הסכסוך ולפטור את הצד השני באמירה כי העיר מאוחדת לנצח בריבונותנו. 40 שנות קיפוח ואפליה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. הקמפיינים האלו מציירים לנו תמונת מצב לפיה חומה עומדת לקום שוב בכיכר צה”ל, הקו העירוני יקום לתחייה ושוב צלפים ירדניים יאיימו על מוסררה. התרחישים האפוקליפטיים לא יעבדו, כמו שהתרחישים האוטופיים ייכשלו. המציאות והאמת יפגשו את התסריטים האלו אי שם באמצע. צריך להיות יצירתיים אבל זהירים כשמדברים על ירושלים, יש קשת של פתרונות שניתן ליישם, האמת לא מוחלטת לאף כיוון. אפשר לאהוב את ירושלים ולרצות לחלוק אותה עם זרים. מה לעשות, אלו נישואים פתוחים עם העיר הזו. כל קריאה להימנעות מדיון בעתיד העיר נשמעת לי כמו התחמקות שלא תחזיק מים. האמת הרבה יותר מורכבת וצריך להתמודד איתה. אם כבר אנחנו באמיתות מורכבות- הנה מאמר מעולה. אחד הטובים שקראתי שחודשים האחרונים, שפורסם גם כן ב”הארץ”, בסוף אני עוד אהיה מרוצה מהמנוי…