ירושלים האחרת

אחרי שבוע עמוס אני מתפנה קצת לסכם אותו. איפה התחלנו? יום ראשון 14:00 ברחבת שער יפו. לאט לאט אנשים מטפטפים עד שבסביבות 14:30 עומדים להם חמישים צעירים בחולצות לבנות, סדינים ושלטים, מוכנים לצעוד. התחלנו ברובע האלרוביאני של אקירוב, זה שהחליט שאין לישראלים מה לחפש יותר במרכז ירושלים. כבר אין שערי כניסה לרובע אז אף אחד לא הפריע לנו לצעוד בין החנויות ולצעוק (ראו תמונה) שאקירוב יחלק את ירושלים לעשירים. משם ירדנו ליצירת הפאר הארכיטקטונית- כפר דוד. מתחם מגורים שומם ויוקרתי למרגלות שער יפו. ניסינו להפריע את מנוחת השכנים אבל זה לא הלך כי אין שכנים. רק קצת גננים ופיליפינים שמטפלים לעשירים בבתים ובטח מנקים אבק לקראת החזרה של האדונים ב”Winter Break” הקרוב. משם המשכנו למתחמים הנבנים ברחוב המלך דוד, לתפארתה של עירנו המאוחדת לנצח נצחים. מגרש ימקא ז”ל והבניין בפינת הס והמלך דוד. שני פרויקטים שכל קוראי האתר ביחד יוכלו לרכוש בהם לכל היותר כיור וכמה בלטות.

ליד מלון קינג דייוויד, על קו הרכס הצופה לעיר העתיקה, עומד לו עוד בניין שומם. נכנסנו פנימה לבקש סוכר מהשכנים. לא מצאנו סוכר ולא מצאנו שכנים אבל מצאנו אחלה בריכת שחייה עם נוף לעיר העתיקה. נראה לי שאירוע המחאה הבא יהיה קוקטייל בבריכה הזו…עוד כמה מטרים והגענו לימין משה. שכונה אמיתית שתושביה האמיתיים פונו לטובת אמנים והאמנים מכרו את הנוף הירושלמי בנזיד עדשים. משם הגענו לכנס “הזכות לירושלים”. ההתחלה הייתה מעניינת. הוצגה הבעיה והמחקר הראשוני שנערך בסוגיית עיר הרפאים. יש כל מיני אפשרויות להתמודד עם הבעיה הזו- שיתוף פעולה וגיוס משאבים מתושבי החוץ, שילובם בקהילה הירושלמית, תכניות לדיור בהישג יד או לעבות את העיר החיצונית בבנייה לזוגות צעירים. כל אחת מהאפשרויות האלו היא תפיסת עולם שניתן להתמודד איתה ולהתווכח איתה. אבל אי אפשר להתווכח עם הרב יהושע פולק, מחזיק תיק התכנון והבנייה, שמוכן לשסות את הבולדוזרים בכל חלקת קרקע רעננה בירושלים ועל הגבעות שסביב לה. “צריך לבנות הרבה ואז יבואו אנשים” הסביר פולק בסגנונו הייחודי את תפיסת עולמו המורכבת. אין חזון, אין תפיסה. תושבי החוץ? הם בכלל ברכה מבחינתו.

אמנם בנקודה הזו הערב הפך לקרקס קטן אבל לדעתי זה המחיש לנו בדיוק את הבעיה. מהנדס העיר ואנשיו יציעו פתרונות, פרופסורים ואנשי המינהלים הקהילתיים יארגנו כנסים ויציפו צרכים שעולים מהשטח. אנחנו נצעד ונשמיע את קולנו בעיר. בסוף גורלנו נתון בידי הפולקים. אני לא מנסה להיות פסימי. קודם כל יש בחירות ואף אחד לא יידבק לכסאו לנצח, גם פולק. נכון שצריך לעבוד קשה כדי שזה יקרה אבל אני אופטימי. שנית, גם הפולקים לא חסינים מפני זרמים שבאים מלמטה בעוצמה רבה. ראו מקרה  ספדי. ירושלים היא לא עיר של תהליכים בכיוון “טופ- דאון”, זה לא עובד בה. המדיניות המוכתבת לשמירה על רוב יהודי נכשלת. השטח קובע, לטוב ולרע. מאבק חזק וממוקד- יצליח לנצח גם את פולק.

זהו פוסט התנצלות מקהל הקוראים. קצב האירועים אדיר,מצעד רפאים, כנס במשכנות שאננים שהיה מרתק, המשך מאבק הדיור וחוצמזה יש עוד דברים על הפרק כמו הסבר מלומד של דודו על בית הספרים, קריאה לאזרוח הנובו-ירושלמים בעירנו, לוח האירועים שלא עודכן זה מכבר ועוד ועוד חדשות ודברים שמתרחשים כאן וצריך לכתוב עליהם איזו מילה או שתיים. לצערי אני מצוי בעומס יתר בימים האחרונים ולכן קצב הכתיבה האיטי. מקווה שהמצב ישתפר בקרוב.

בכל מקרה אני אשמח פה לאיזה עורך משנה, התשלום הוא באופציות של חברת העובדים של ההסתדרות הכללית, למחזיקי פנקס אדום בלבד, הדיבידנד השנתי הוא תלושים לתה בבית ארלוזורוב (ביליתי יום שלם בארכיון מפא”י, היה תענוג). אם מישהו מעוניין וסובל מעודף זמן הוא מוזמן להצטרף ככותב-עורך. זהו, עדכונים בקרוב וחנוכה שמח.

הגדרה מוזרה מצא השבוע עיתון “כל הזמן” למושג “נס”. גליון מיוחד לחג החנוכה הוקדש לסיפורי נסים שונים, אישיים ועירוניים כאחד. בעוד הסיפורים האישיים הצילחו הן לרגש והן לחדש, הרי שקשה לומר דבר דומה על הנסים העירוניים. נראה שכאן התבלבלו הכותבים בין נס, שהוא אירוע חריג, יוצא דופן, שהתרחש כנגד כל הסיכויים, על גבול העל-טבעי, ובין הישגים שניתן להתפאר בהם. מבט קצר על רשימת הנסים העירוניים: איצטדיון טדי, הסינמטק, יוסי בנאי, טדי קולק, מועדון האומן 17, זכייתה של הפועל ירושלים בגביע יול”ב ועוד. בעוד שלגבי האירוע האחרון אין ספק כי מדובר בנס גדול, מה לגבי האירועים האחרים? האם אלו ניסים? האמנם לא יתכן שלעיר בת 700,000 אלף תושבים לא יהיה איצטדיון כדורגל חדיש? האם קיומו של סינמטק איכותי בעיר מלאה מוסדות מחקר, אקדמיה ותרבות הוא אירוע על טבעי? האם מועדון סוער וחדשני אינו משהו שהיינו מצפים לו בכל עיר מודרנית? הגדרת תופעות אלו כ”נס” תיעשה רק על ידי מי שירושלים עבורו היא מדבר צחיח ולא עיר בעלת מורשת ותרבות עשירה.
ואכן נראה שכך תופסים אנשי “כל הזמן” את העיר אותה הם מסקרים מדי שבוע. לצד הנסים הופיעו טורים תחת הכותרת “נס לא קרה לנו” ובהם נכתב על תחומים שונים בהם העיר עדיין מצפה לנס. הסוגיות כואבות ומוכרות לכל ירושלמי- הרכבת הקלה, מצב מוסדות התרבות, ההגירה השלילית ועוד. הרוח הנושבת מאותם טורים היא אותה רוח מספידה, שלא לומר תבוסתנית, המבקשת לומר שירושלים היא עיר גמורה, גוססת ודועכת. בדרך כלל התרגלנו לשמוע את הקולות אלו מתל אביב, בכל פעם שהתעורר הויכוח בין שתי הערים. גם האגף השמאלי-חילוני בעירנו השמיע לא פעם את נבואות הזעם האלו והתפלא איך הן לא מתגשמות אחרי עוד הפסד בבחירות העירוניות. גם אליק מרגלית, כתב העיתון, לא הבין מדוע אין פירושו של ראש עירייה חרדי סגירה מוחלטת של העיר והפיכתה לטהרן או קאבול. ההגירה השלילית מהעיר מתוארת בעיתון כאילו אנחנו בסוף שנות השמונים כאשר התופעה הייתה בעלת מאפיינים חילוניים מובהקים. לו טרחו הכתובים להציץ בנתונים הרשמיים הם היו מגלים שדווקא תחת ראש עירייה חרדי, הציבור בעל שיעורי היציאה הגבוהים ביותר מהעיר הוא הציבור החרדי. שתי הערים המבוקשות ביותר על היוצאים הן רמת בית שמש ובית”ר עילית החרדיות. תל אביב, האויבת המיתולוגית, מושכת אליה רק 8% מהיוצאים מירושלים.
תמונת המצב בירושלים מורכבת יותר מהתיאור שניתן לה. ירושלים אינה מתחרדת, חלקים מסויימים בעיר מתחרדים, חלקים אחרים עוברים תהליכים הפוכים. אף תהליך אינו מוחלט וסופי. העיר אינה סטטית. יתכן כי ירושלים לא היתה חרדית יותר מעולם, אבל היא גם מעולם לא הייתה חילונית יותר. תהליכים מנוגדים מתרחשים בה במקומות שונים ובעוצמות שונות. לצד שכונות ספציפיות שמתחרדות אפשר לדבר על שכונות חדשות שאינן חרדיות- רמת רחל, רמת בית הכרם, גבעת משואה, מלחה. אין צורך ליפות את המציאות, יש בירושלים עוד אתגרים רבים ושאלות חברתיות רבות ללא מענה. אבל השחרת פני העיר כולה ויבבות נוסח “איבדנו את העיר” אינן הפתרון.
אם כבר מדברים על נסים בירושלים, יש לי רשימה אלטרנטיבית. החזרה אל מרכז העיר, אחרי שהיה יעד לסיכול ממוקד של פיגועי תופת במשך שלוש שנים מרכז העיר חזר לחיים ובגדול. תחיית רחוב שלומציון, חזרת המגורים של הסטודנטים, הרחובות המתחדשים והמטופחים, מסיבות הרחוב והמקומות השכונתיים. בניו יורק בנו אתוס שלם על התאוששות העיר מפיגועי 11 בספטמבר. כנראה שחזרתו של מרכז העיר הירושלמי לחיים היא עניין של מה בכך.
עוד נס יכול להיות דחייתה של תכנית ספדי, האיום הגדול על לבה של ירושלים. כיצד ניצלה העיר מתאבון ההתפשטות של היזמים ובעלי ההון. כיצד קואליציה אזרחית מאורגנת היטב הצליחה לעשות בית ספר לתכנית שנתמכה על ידי ראש הממשלה וכרישי הנדל”ן? כיצד המושבה הגרמנית ניצלה מבנייני ענק בשעריה? בכלל, ירושלים יכולה לעשות בית ספר למעורבות אזרחית לכל עיר אחרת- האם זה לא נס? ההתארגנות הכי מוצלחת שתל אביב הוציאה מתוכה היא “אנרכיסטים נגד הגדר” ובירושלים? הפנתרים, שלום עכשיו, ש”ס, התו החברתי, ירושלים בת קיימא. אפילו “כל הזמן” הרים יזמות אזרחית למופת בתחום הספורט- החייאתה של הפועל קטמון, ואם זה לא נס, איני יודע נס מהו.
הדיון הציבורי על מצבה של ירושלים מתאפיין בהרבה מאוד פולקלור ודימויים ומעט מאוד בקיאות בעובדות. המציאות הירושלמית סבוכה ומורכבת לאין שיעור מהסטיגמות התל אביביות המנסות לתאר אותה. כאשר הדברים נכתבים על ידי אנשי “הארץ” או “מעריב” שאינם מבינים את ההבדל בין רחמו לפינתי, זה עוד נסלח. ממקומון ירושלמי אשר בתוך עמו אמור לשבת- ניתן היה לצפות לרמה אחרת של אבחנה ולא למחזור קלישאות תל אביביות שכבר מזמן אבד עליהן הכלח.