ירושלים האחרת

הרשת הישראלית, על אתריה המסחריים ובלוגיה העצמאיים, רוחשת בימים האחרונים לאחר אישור הצעת החוק של ח”כ אמנון כהן להטלת צנזורה על אתרי אינטרנט. כמויות אדירות של מלל נשפכו בנושא בכל אתר רענן ואין לי כוח לתת כאן לינקים למאמרים השונים, בשביל זה בדיוק המציאו את גוגל. מה אני כן רוצה להגיד? שזה לא מפתיע. הציבור הלא-חרדי במדינת ישראל מתנהג כמו ציבור של עבדים כבר שנים רבות ואין מה להיות מופתעים שהצעת החוק הנהדרת הזו, שמכניסה אותנו למועדון המכובד של איראן וסוריה, עברה בתמיכת חברי כנסת חילונים למהדרין. אחרי הכל, יש לנו ראש ממשלה שמוכן למכור את זכותה של בתו הלסבית לצעוד ברחובות הבירה תמורת שקט קואליציוני. ויתרנו בנושא הגיוס, השלמנו עם העובדה שבאוטובוסים ציבוריים קיימת הפרדה בין גברים ונשים, נתנו למערכת חינוך עצמאית להנות מכספי המדינה מבלי להיות מחוייבת בפיקוח מינימלי על התכנים, השלמנו עם מונופול רבני מחמיר על הנישואין והגירושין במדינה, העלמנו עין מההתעללות בחללי צה”ל שנקברו מחוץ לגדר בגלל איוולת הלכתית. מה הפלא שעכשיו הם סוגרים לנו את האינטרנט?

שלא יובן לא נכון. אני בעד פיקוח על האינטרנט. אבל אני חושב שבבית שלי אני, ובעיקר אשתי, צריכים לפקח על מה רואים בטלוויזיה ולאיפה גולשים ברשת. לא שר התקשורת ולא רב ולא פרופ’ באוניברסיטה. יש כאן מאבק תרבותי רחב בין אלו שרואים את הסיבה לרעידות אדמה בחטאי בני האדם, כמו עמדת הכנסייה בימי הביניים, ובין אלו שלא. הבעייה שהיא שרק צד אחד נלחם, ואתם יודעים איזה צד זה. הציבור החילוני-ליברלי בישראל מתבצר בעקביות כבר 30 שנה בגבולות אזור חיוג 03 מתוך תקווה שבגבולות הבטוחים האלו תתאפשר לו אוטונומיה חופשית של חיי תרבות, בילוי, צריכה והשלכה. תפיסה ילדותית משהו של טמינת הראש בחול הנעים של תל אביב. ירושלים היא בכלל “אוטונומיה של פנאטים בעיר שחורה” כמאמר יהונתן גפן. לא נשכח את קריאתו של חיים חפר לחילוני ירושלים לרדת תל אביבה אחרי בחירות 1996 כדי לברוח משלטון “הליכוד והחרדוסים”. ובכן רבותי, ערי מקלט לא מחזיקות מעמד בחיים האמיתיים. מי שחשב שאפשר לוותר על מצעד גאווה בירושלים כי תל אביב היא בירת החופש מקבל עכשיו וואחד סטירה לפנים. במלחמת התרבות הזו לא מוותרים על טריטוריה, בטח לא על עיר הבירה, כל כך מהר. אין פה עיר חופש ועיר קודש. צריכה להיות פה מדינת חופש.

המאבקים שירושלים נלחמת היום, לשמירת הצביון הפלורליסטי של העיר ולהשארת הצעירים המשכילים בתוכה, הם המאבקים של המדינה בשנים הקרובות. ההגירה השלילית מהמדינה כבר התחילה, בריחת המוחות מעולם לא הייתה מהירה יותר. אותה שפה, אותם מושגים. היום אסור שזה יהיה תל אביב ושאר המדינה, או תל אביב מול ירושלים. מי שרוצה לשמור על החופש בתל אביב חייב לדאוג שיהיה חופש גם באופקים ובגבעת זאב.

שיר לשבת, עדיין בהשפעת “Across the Universe”, שגרם לי להיזכר בבילי פרסטון זצ”ל ולהעלות כאן את My Sweet Lord, במקור של ג’ורג’ הריסון. הגרסה כאן היא מהמופע במלאת שנה לפטירתו של הריסון, עם פרסטון מנוחתו עדן, פול מקרטני ואריק קלפטון יבדל”א. שבת שלום.

[gv data="1I_xAnAgumw"][/gv]

אתמול בערב צפיתי בסינמטק באחד הסרטים המהנים שראיתי לאחרונה, “מעבר ליקום” או Across the universe. אחלה סרט ואחלה מוזיקה, יותר משעתיים עם פסקול של 33 שירי ביטלס. כיף גדול. אבל לא על ביקורת סרטים באתי לדבר. בסוף הקרדיטים של הסרט הזה, ממש בשורה האחרונה מופיעה תודה גדולה ל- New York City Mayor- Office of Films, בהתחלה חשבתי שאני הוזה אבל חיפוש קל באינטרנט מעלה שאכן קיים משרד כזה בעיריית ניו יורק. המשרד הזה דואג לכל צרכי ההפקות השונות המתקיימו בניו יורק- טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון. איפה שהוא קראתי שגם עיריית בוסטון הבינה שסרט שמצולם בעיר ומראה את נופיה יכול לעשות רק טוב לעיר והחליטה על תכנית מיוחדת לעידוד ההפקות בתחומה ולסייע כספית ליוצרים שרוצים לצלם בה. איך זה קשור לירושלים? השבוע הלכתי לי במדרחוב אגריפס החדש ופגשתי עמיתה מצוות המינהל הקהילתי שהציגה בפני קולנוען ירושלמי צעיר שמבקש לצלם סרט בעיר. היא עשתה איתו את התיאומים מול סוחרי הרחוב, כדי לוודא שהרכבים לא ייכנסו למדרחוב בימי הצילומים (כן, כן, יש פה סתירה). דיברנו קצת והוא סיפר לי על הויה דולורוזה שהוא נאלץ לעבור בכיכר ספרט כדי לקבל אישורים לצלם סרט בירושלים. מדובר ביוצר צעיר, ירושלמי שגם רוצה להישאר כאן ולצלם כאן אבל העירייה תוציא לו את הנשמה עד שהוא יוכל לעבוד. “בתל אביב”, אמר לי הקולונען, “צריך רק לשלוח פקס, אפילו לא להגיע לעירייה וכבר מסדרים לך הכל- כולל חניה חינם וכל מה שצריך”. תוסיפו לזה את העובדה שכמעט כל מה שהבמאי הזה צריך לעבודתו נמצא בתל אביב- שחקנים, סוכנים, קרנות, מפיקים ובקיצור ברנז’ה, ותבינו לבד למה לא מתפתחת תעשיית קולנוע עצמאית פה למרות שיש כאן שני בתי ספר משובחים. אני עוסק רבות בנושא הדימוי של ירושלים והנה לנו עוד דרך לשפר אותו. להסיר חסמים, לעודד סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע לעלות לירושלים ולצלם כאן. זה יעשה טוב לאמנים הצעירים בעיר וזה יעשה טוב לעיר וזה ממש לא מסובך ולא עולה כסף.

לא פעם אני שואל את עצמי האם המוסף הכלכלי היומי שאני מקבל מדי בוקר, שכותרתו מודגשת בטוש ירוק זוהר, הוא עיתון אמיתי או שמא קומוניקט של 80 עמודים. ברוב הפעמים אני בוחר את אופציה ב’. קשה לי לקחת ברצינות עיתון מהלל את חגיגת הצמיחה והעושר ללא חשבון, מתמוגג מכל מיני גורואים פיננסיים הזויים, נמס מכל אימרה של וורן באפט או יצחק תשובה ומקנח בטורים של מרב ארלוזורוב ונחמיה שטרסלר שהעובדות לא מצילחות לבלבל אותם אף פעם. אני חייב להיות הוגן. קשה לי לקחת ברצינות את העיתונות הכלכלית כולה, לא רק את הדה מארקר. מעט מאוד פרשנים בעיתונות הזו מצטיינים בניתוח מעמיק ובהבנה מלאה של תהליכים כלכליים. מעטים יותר מצליחים להסביר להדיוט כמוני את התהליכים האלה. העיתונות הכלכלית התחילה לעבוד בשיטות של עיתונות הספורט, היינו- חיסול חשבונות, ניפוח ציפיות, קטילות אישיות ועוד.

כאשר הכתבים הכלכליים בארצנו הם לא יותר מדובריהם המסורים של בעלי עסקים וחסידי השיטה הניאו-ליברלית (שוב, לא כולם, אבל הרוב). מה הפלא שהזיווג הזה נמשך כקריירה שניה. הנה לדוגמה משה פרל, שהיה העורך הכלכלי של מעריב והפך להיות מנכ”ל איגוד הבנקים. האם ניתן לקחת ברצינות אדם שסיקר את המערכת הזו במשך שנים ועכשיו הפך את עורו ? עוד דוגמה מגיעה היום, כאשר התבשרנו ששלומי שפר, סגן עורך אתר דה מארקר ובעבר כתב ועורך במוסף הכלכלי של ידיעות, הולך להיות דובר משרד האוצר. שפר ופרל עסקו שנים רבות בסיקור של גופים מאוד חזקים במשק וביום בהיר אחד הם עוברים לצד השני. זה מעלה לא מעט שאלות לגבי אמינות העבודה העיתונאית שלהם ולגבי האינטרסים שהניעו אותם.

הרשימה מתרחבת:

העלמה העפרונית עדכנה שגם רועי מלצר, סגן עורך גלובס, מתמנה לעוזרו האישי של נוחי דנקנר והמארקר הבוקר מדווח על  שלושה כתבי גלובס נוספים שפתחו קריירה שנייה כאנליסטים בחברת ברוקרים ודובר קבוצת בזק. בקיצור, קחו בערבון מאוד מאוד מוגבל את כל מה שאתם קוראים בעיתונות הכלכלית. הם לא בדיוק עיתונאים החבר’ה האלה, הם מחפשים את האקזיט הבא.

עוד פינה בעירנו שדורשת טיפול מקיף היא מרכז ז’ראר בכר ברחוב בצלאל. בניגוד לטיילת ארמון הנציב, כאן לא יועילו שינויים קוסמטיים קלים כגון בתי קפה ותאורה, כאן צריך טיפול שורש עמוק. לכאורה, יש למרכז ז’ראר בכר את כל הנתונים להצליח: מיקום מעולה, בתפר בין נחלאות, רחביה ומרכז העיר, שני אולמות למופעים בסגנונות שונים וגם היסטוריה קטנה בתור המקום בו נערך משפט אייכמן בתחילת שנות הששים. כל הנתונים האלו לא עוזרים למקום להתרומם מעבר לאולמות שמארחים את ילדי בתי הספר בירושלים להצגות יום ולאולם מופעים סביר מינוס בערבים. מה שיכל להיות מרכז תרבותי עירוני אמיתי, עם הספרייה העירונית הסמוכה, נראה היום מוזנח ולא רלבנטי לקצב של העיר. איפה הבעיות:

נתחיל בצד הפיזי: הייתי אומר על ז’ראר בכר שהוא נראה כמו מתנ”ס אלמלא הכרתי כמה מתנ”סים בחיי והם נראים טוב ממנו. חדרי האמנים עלובים למראה,  הבמה חורקת, רחבת הכניסה שמחוץ לאולם מטונפת, העיצוב מיושן, חזית הבניין דורשת ניקוי יסודי, גרוטאה של מכונת קפה ניצבת באכסדרה הפנימית. שום דבר לא נותן תחושה שמשהו מעניין קורה בבניין הזה, ובאמת לא קורה שום דבר מעניין.

למרות המצב הפיזי הירוד, ז’ראר בכר עוד יכול היה להתרומם וכאן הבעייה הגדולה- התוכן. אינני יודע כמה מחשבה ומאמץ הקדישו מנהלי המקום (אגף התרבות בעירייה) לנושא התוכן והשיווק. כשנתקלתי בתכניית האירועים של המקום עלתה בי תחושה של דיכאון קל. עיצוב ילדותי, בליל של הצגות ותכנים שהקשר ביניהם מקרי בהחלט. נראה שבז’ראר בכר מכוונים לכל הכיוונים: הצגות עדתיות במרוקאית, חפלות עיראקיות, תיאטרון ברמה גבוהה, הופעות מוזיקה שונות. בלי קו מחבר בין המופעים, בלי הרבה מעוף ויצירתיות. מוסדות תרבות אחרים בעיר מתחדשים כל הזמן. כבר כתבתי על השבוע שעברתי בין המרכז לאתיקה, בית אבי חי והסינמטק, גם בבית שמואל יש שיתופי פעולה מעניינים עם גופים אחרים, הצוללת אף פעם לא מפסיקה לנסות וגם למעבדה יש קו ייחודי. בתיאטרון ירושלים יש הנהלה שרוצה סטודנטים בכל מחיר והתוצאה היא כ-6000 מנויים מוזלים שנמכרו בשנתיים האחרונות (גילוי נאות: בשיתוף רוח חדשה). עוד לא הזכרנו את ההופעות בלובי התיאטרון בכל שבוע (בשישי הקרוב יהודית רביץ) את הבמה החדשה להופעות בבית אבי חי בניהול של שאנן סטריט והרשימה נמשכת. מה אני בא לומר? שבעיר הזו, לצערנו, מוסדות התרבות נאבקים על קיומם. זה רע מאוד אבל יש בזה גם טוב: הם צריכים להתחדש ולבדוק כל הזמן איך להיות רלבנטיים בשוק דינמי ומגוון. ז’ראר בכר, שנהנה מגב עירוני איתן, שלכאורה אמור לאפשר לו חופש פעולה לקבוע אג’נדה תרבותית משל עצמו, קשה להבחין במאמצים להתחדש ולהשתפר. עוד מוקדם להעריך מה תהיה ההשפעה של המעבר של הזירה הבינתחומית למתחם הזה, אני מקווה שהיא תביא לשם קצת רוח בועטת וחצופה שיחד עם הסטודיו של קולבן דאנס תעורר קצת את המקום.

ההצעה שלי אינה מקורית או חדשנית במיוחד אבל הנה היא: מרכז ז’ראר בכר דורש חזון כולל לכל הגופים והחללים שקיימים בו. לא רק אולמות ההופעות, גם הספרייה העירונית, האוניברסיטה העממית ואלוהים יודע מה עוד. השיווק של כל התכנים הקיימים במתחם הזה צריך להיות תחת גג אחד. כיום אפילו אתר אינטרנט אין למקום הזה. צריך מנהל תוכן טוב שיידע ליזום אירועים ושיתופי פעולה עם גופים שונים שפועלים בעיר. צריך בוודאי לפתוח את המקום בשישי בערב להופעות (לפחות את אולם ליאו מודל) ובשבתות להצגות ילדים, הנהלת המקום חייבת להיות אחראית גם על רחבת הכניסה שיכולה להיות יופי של ככר להופעות רחוב, ירידי אמנים ומה לא. זו ההצעה שלי. אתם מוזמנים להציע את שלכם.

ביום ראשון השבוע ארגנו כנס גדול לצעירים ולסטודנטים תושבי מרכז העיר תחת הכותרת “חוזרים למרכז ירושלים- התחדשות עירונית בלב העיר”. את הסיפור של סטודנטים במרכז ירושלים אני חי כבר קרוב לשלוש שנים, מאז שממשלת ישראל החליטה לחלק כסף לכל סטודנט שישכור דירה ברחובות מוגדרים מאוד במרכז ירושלים. מהפעילים השכונתיים של מרכז העיר צמח המאבק על הדיור ועוד כמה יוזמות חברתיות נחמדות, כולן תחת האג’נדה של קהילת צעירים חיה ופעילה במרחב של מרכז ירושלים כתנאי להתחדשות העיר כולה. כשמדברים על שאלת הצעירים בירושלים תמיד מדברים על “תעסוקה” או “דיור” או “חינוך” או “איכות חיים”. לא מדברים על מרחב. בתור בוגר טרי של החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית (הציון האחרון הגיע השבוע) אני חושב שלא מדברים מספיק על המרחב המוגדר שהצעירים צריכים בעיר. מקום שיספק להם חוויה אורבנית שאותה, מה לעשות, אי אפשר לחוות בפסגת זאב או בקריית יובל. חוויה של פלורליזם חברתי, תרבות זמינה, נגישות גבוהה, תרבות פנאי ואפשרויות תעסוקה והשכלה מגוונות. את החוויה הזו אפשר לחוות רק במרכז העיר, אחרי זה החבר’ה ילכו וירכשו דירה בשכונות הטבעת במחיר בר השגה. ככה זה היה אמור לעבוד בעולם אידיאלי. אם ירושלים רוצה צעירים בתוכה היא גם צריכה לסמן את המרחב שלהם בעיר ולהתאים אותו לצרכיהם. אחרת, הם ימשיכו לחפש את חוויית העיר הגדולה בתל אביב הלחה. זו על רגל אחת הגישה שלי בנושא מרכז העיר והסיבה שאני רואה באזור הזה ובמגורי הצעירים בו חשיבות אסטרטגית לכל מה שקורה בירושלים. בגלל זה היה חשוב לי לארגן כנס לצעירים שגרים שם. שלא ירגישו כמו אורחים בירושלים אלא כתושבים. שפעם אחת יפגשו את מי שנותן להם את המלגות ולא רק ימלאו טפסים בבנק ירושלים. שיתחברו לתהליכים הפיזיים והחברתיים שמתרחשים במרכז העיר ולהבין את הסיבות לחפירות שממררות להם את החיים. במשך חודשיים אני וצוות של סטודנטים, יחד עם רכזים-עמיתים, עובדים על הסיפור הזה. גייסנו כסף והפקנו את הערב יחד עם העירייה. הגיעו מנכ”ל משרד רה”מ ומ”מ ראש העיר. שלומי שבן דפק אחלה הופעה ולהקת המחול טררם העירה את הקהל בין הנאומים. התגובות שקיבלנו היו מאוד חיוביות. הזמנו את 1,300 הסטודנטים שרושמים כמקבלי מלגה במרכז העיר. הגיעו 400 מתוכם, כמות נאה בהתחשב בעובדה ש-700 הזמנות פשוט חזרו אלינו כי מצב תיבות הדואר במרכז העיר הוא קטסטרופלי (עוד סוגייה לטיפול). כדי להגיע באמת לכל סטודנט פשוט הרמנו טלפונים במשך שבוע שלם וסיפרנו להם על האירוע.

כאן אני מגיע לנקודה שרציתי לחלוק אתכם. הכנס התקיים במרכז ז’ראר בכר ברחוב בצלאל. אין ירושלמי שלא יודע איפה זה (לי זה נשמע תמיד כמו האח הגדול של סוזן דלל… ). אבל מתברר שלא מעט סטודנטים ירושלמים לא יודעים איפה אולם ההופעות הגדול בשכונת מגוריהם. ניסיתי להסביר שזה קרוב למשביר, ליד המחלקה לארכיטקטורה של בצלאל, קפה נוקטורנו, גרפוס, נאדה. היו סטודנטים שפשוט לא הבינו איפה זה הז’ראר בכר הזה ואיך לעזאזל מגיעים אליו, למרות שהם גרים במרחק של שלושה רחובות משם. אני חושב שזו נקודה ששווה לדבר עליה. איך אפשר לצפות מצעירים להתחבר לירושלים אם הם לא מסוגלים להתמצא בה? נראה הגיוני למישהו שסטודנט תל אביבי לא יידע איפה זה דיזנגוף סנטר או היכל התרבות? פעם חשבתי שהבעיה הגדולה עם סטודנטים היא שהרבה גרים בגבעה הצרפתית וחוץ מקו ארבע לא מכירים שום דבר בעיר. היום אני מבין שזה עמוק יותר. גרים סטודנטים במעונות של מכללת הדסה ברחוב הנביאים, בלב ליבה של ירושלים, ולא יודעים מימינם ומשמאלם חוץ מהדרך למכללה וחזרה. זה אומר דרשני למכללת הדסה ולסטודנטים שלה, זה אומר דרשני למרכז ז’ראר בכר ולמיצוב העירוני שלו ( ועל כך בקרוב ) וזה אומר דרשני לקברניטינו. עיר חייבת להיות נגישה, זמינה, ברורה ופשוטה. התמצאות בירושלים לא יכולה להיות מקבילה לניווטי בדד בבה”ד 1 בלילה נטול כוכבים. התכנון של העיר חייב ליצור מבנה פיזי שהוא מזמין ולא מקשה, בהיר ולא מעורפל. ברור שחלק מהמבנה של העיר יוצר מסתורין שהוא רומנטי וחלק מהקסם עם הסמטאות וכל העסק, אבל כרגע נראה לי שהמצב מסובך ומקשה על ההתמצאות ועל החיבור שיש גם למקומיים ובעיקר לזרים עם העיר.

שיר לשבת: אהוד בנאי עם “עבודה שחורה” בתכנית של גבי גזית משנת 1989. במלאת 20 שנה ל”אהוד בנאי והפליטים”. שבת שלום ומבורך.

[gv data="vc7PakVSrx8"][/gv]

הכלכליסט של ידיעות אחרונות חושף הבוקר כי שני חברי מועצת עיריית ירושלים, שמואל שקדי ואלי שמחיוף, הם גם חברי דירקטוריון באפריקה ישראל של לב לבייב. אותה אפריקה ישראל שבונה את “Hanevi’im Court” ואת מתחם הנשיא ברחוב קרן היסוד ועוד כמה מפלצות פה ושם שאף ישראלי לא יגור בהם. לעיתון, לי ולעוד כמה אנשים בעיר זה מריח כמו ניגוד אינטרסים קל. מבחינת חוק החברות אין בעיה משפטית, מבחינת העירייה זה כבר סיפור אחר. גם אם יש פרצה בחוק שמתירה את העניין הזה- זה מסריח, מסריח מאוד. מעניינת במיוחד תגובתו של סגן ראש העירייה, מר שמואל שקדי מהמפד”ל לעניין:

“החוק אינו רואה כבעיה את נושא הכתבה. אהוד אולמרט, כששימש כראש עיריית ירושלים, אישר לי לעבוד במקביל גם באפריקה. בכל מקרה, לא ישבתי ולא אשב בדיונים בעירייה שנוגעים לאפריקה ישראל”

יש פה כמה בעיות. קודם כל ההסתמכות על מר אהוד אולמרט כסמכות אתית שאישרה את גילוי העריות המפוקפק הזה לא נראית לי. שנית, מר שקדי מצהיר כי לא ישב מעולם בדיונים שנוגעים לאפריקה ישראל. אני זוכר אחרת. ב-27 בדצמבר 2007 עלה לסדר היום של מועצת העיר נושא הדיור לצעירים בירושלים. הדיון עסק בקידום פתרונות של דיור בר השגה, חיוב היזמים להקצות מספר יחידות דיור בכל פרויקט חדש לצעירים, תמריצים ליזמים ועוד. האם הדיון לא נגע לחברת אפריקה ישראל שבונה ב-500 מליון דולר בירושלים? האם מר שקדי וחברו מר שמחיוף יכלו באמת להיות הוגנים בשאלות של דיור בהשג יד ולהטיל מגבלות על מיזמי היוקרה שצומחים בירושלים? כשעולה סוגיית עיר הרפאים לדיון, לצד מי שני חברי המועצה? לצד לב לבייב, הבעלים של אפריקה ישראל, שבונה מגדלי יוקרה בטירוף במרכז העיר ומחפש רק למקסם רווחים או לצד הציבור הירושלמי, שדורש איזון בין בולמוס היוקרה ומחירי הדירות המשתוללים ובין הזכות של אנשים פשוטים, שחברים מקסימום בדירקטוריון ועד הבית, לגור בירושלים? את הדיון ההוא אני זוכר היטב כי במקרה זה הייתי אני ששאל את שקדי, שבהה בחבורת הצעירים שהגיעה למופע האימים הזה מרצונה החופשי, אם סוגיית הדיור לא נוגעת לו ואם למפד”ל אין בוחרים שסובלים ממחירי שכירות מופרזים. התשובה שקיבלתי הייתה המשך הבהייה והתעלמות מוחלטת. אז שלא יספר לנו סיפורים. מר שקדי וחברו הדירקטור נמצאים בניגוד אינטרסים מתמיד, גם אם אינם חברים בוועדת התכנון והבניה. לא יתכן שנבחר ציבור יהיה דירקטור בחברה ששופכת כסף בצורה שנויה במחלוקת בעיר. מדובר כאן בנושאים בוערים, שנמצאים על סדר היום הציבורי- עירוני ולכן הניגוד קיים ורק עיוור לא יראה אותו.

פינה חדשה באתרנו תעסוק בנקודות ואתרים בירושלים שיכולים לתפקד הרבה יותר טוב ממצבם הנוכחי. אין חולק על האמירה כי ירושלים היא עיר עם הרבה פוטנציאל לא ממומש. יש כאן אתרי תיירות, נכסי תרבות עולמיים, בתי ספר לאמנויות ומוסדות אקדמיים מהשורה הראשונה. הבעייה היא כמובן בראש, בחשיבה, בתודעה ובמוטיבציה להפוך את כל הגורמים האלו לעיר חיה, מתפקדת ועצמאית מבחינה כלכלית. העירייה אמנם עושה כמה דברים נחמדים, הממשלה שמה פה לא מעט כסף בעיקר על התחבורה והרשות לפיתוח ירושלים אבל זה לא מספיק כדי לממש את הפוטנציאל של העיר הזו. בפינה הזו אני (ואתם… ) נרד קצת לפרטים הקטנים וננסה להעלות על המוקד אתרים ומוסדות מאובקים שפשוט לא מודעים לפוטנציאל שיש להם מתחת לאף. בנושא הספריה הלאומית דודו כבר נגע והסביר מה הבעיה שם. אני הולך על טיילת שרובר. אני גר במרחק של 6 דקות הליכה מהמקבילה הירושלמית לחוף הים. בשלב שהיה בסוף ינואר הלכתי לשם ברגל והייתה חגיגה. מתי בפעם האחרונה ראיתם ילדים ערבים בונים איש שלג בגודל 2 מ’ עם כאפייה וצעיף של בית”ר? אני ואשתי יצאנו לרוץ שם לפני שבועיים בשעות הערב, היה נחמד אבל לי בלב הייתה תחושה עמוקה של החמצה. איזה מקום נהדר יכלה להיות הטיילת של ארמון הנציב.

על מצב הנקיון בטיילת כתבתי את אחד הפוסטים הראשונים פה, אתם מוזמנים להיזכר. אבל הבעייה היא לא רק בנקיון. המצב הפיזי של המתקנים דווקא בסדר וראיתי שנפתח שביל הליכה שמקושר לשכונת ארמון הנציב אבל אנשים לא מסתובבים בה, בטח לא בשעות הערב. בעניין הזה יש לי כמה הצעות לשיפור בפני המתכננים:

• תאורה, תאורה ושוב תאורה.
• סגירת אולם השמחות ופתיחת בית קפה/ מתחם מזון של כמה בתי עסק. אולם אירועים לא מתאים לטיילת ציבורית. בתי קפה ימשכו אנשים לכל אורך היום.
• פתיחת קיוסקים קטנים של קפה לאורך הטיילת- ליצור פעילות לאורך צירי ההליכה והריצה. בעלי העסקים הקטנים יוכלו להיות שותפים למאמץ התחזוקה של הטיילת ולקחת אחריות על המרחב כמי שפעילים בו יומיום. עסקים נוספים אפשריים: השכרת סגווי, אופניים, חנות מזכרות לתיירים. כן גם בשבת קודש.
• תוכן , תוכן ושוב תוכן. חייב להיות תקציב קבוע לאירועים ופעילויות בטיילת. לא רק בקיץ כשקרן ירושלים מחלקת צ’ופרים לתושבים ולא רק בחורף כשהאתיופים חוגגים בה את חג הסיגד. הופעות רוק כל שישי בצהריים, הופעות ג’ז כל שלישי בערב, ריקודי עם כל מוצאי שבת, קבוצות יוגה בכל שני וחמישי בבוקר, ליצנים לילדים אחר הצהריים. שתמיד יקרה משהו בטיילת, שתמיד תהיה סיבה לבוא.

אלו ההצעות שלי לשיפור המצב בטיילת. אני חושב לכתוב על כך נייר מסודר לקרן שרובר. זה כמובן יקרה אחרי שאצא לפנסיה. כרגע המצב סביר אבל כמו ששרים הדג נחש “יכלה להיות הרמוניה”. עוד קצת מחשבה, עוד קצת משאבים והטיילת תחזור לימיה הגדולים. הצעות נוספות לשיפור הטיילת אתם מוזמנים לטקבק. פינות אחרות בעיר שדורשות שדרוג אנא שלחו לי למייל.

כבר חצי שנה פועלת קבוצת “מלונה”  במאבק למען דיור הוגן/ שפוי/ בהשג יד/ כל התשובות נכונות  בירושלים.  את הפרוטוקולים הפנימיים של הישיבות  עדיין לא ניתן לחשוף (בעיקר מפני שאף אחד לא רושם)  אבל  לידינו התגלגל  מסמך  שכתב  אחד מחברי הקבוצה, אלי אושרוב, שמספק לנו  הצצה נדירה לתא המחתרתי הזה:

מזמן לא הייתי כל כך מבוקש תקשורתית כמו בחודשיים האחרונים. בעצם אף פעם לא. אבל מאז שהקמנו את מלונה, לפחות פעם אחת בשבוע פונים אלי עיתונאים לתגובות (בתור עורך, לפעמים אני גם מדבר עם עצמי). אני מארגן הפגנות מוזמנות ומטיף בטלוויזיה את דעתי הלא מלומדת על פיתוח עירוני (כפי שמתדרך אותי רוני סילפן שניה קודם בטלפון).  מראיינים אותנו גם על דברים שלא בדיוק קשורים אלינו. למשל ההצעה לדיון של אורי אריאל על הבנייה במזרח ירושלים. עכשיו רוצים לעשות עלינו סרט. סרט! (הודעה לדוקומנטריסט הצעיר: עזוב אותך, אנחנו די אפרוריים, לך על הפועל קטמון). 

מצד אחד כל תשומת הלב הזו היא הצלחה, גם במובן התדמיתי וגם במובן התוכני של הפעילות. תשומת הלב התקשורתית היא ביטוי טוב למה שעשינו עד עכשיו ובלעדיה, כרגע, כל מה שעשינו לא שווה יותר מידי.

אבל ההצלחה התקשורתית דווקא מובילה אותי לכמה מחשבות על מושגים כמו מכובדות ורציניות.

כשישבנו ביום ראשון האחרון הסתבר לי שאנחנו “כנראה לא מזוהים באופן רשמי עם ירושלים בת קיימא”  אחר כך התקיים הדיון הרגיל וכבד הראש בנושא “האם אנחנו מזוהים עם ניר ברקת”. אחר כך אכלנו בורקסים.
מה אני בא להגיד? שיש אווירה של רצינות שנורא בקלות משתלטת על קבוצות. גם אם הקבוצות האלה מונות כמה חבר’ה שבסך הכל עובדים ביחד למטרה טובה וצנועה מרצונם החופשי. זו אווירה שמתבטאת בתוך הקבוצה פנימה וגם באווירה שסביבה. כל מיני אנשים טוענים לפתע ש”חבר בקבוצת מלונה” הוא גם “מחזיק תיק המים בעירייה” או משהו כזה ולכן צריך לפסול את עצמו, שימו לב, מחברותו בקבוצת מלונה, בגלל ניגוד האינטרסים המובהק.

אז ברגעים כאלה, רגעים שבהם אנחנו מחליטים “לא להגיע לכנס של רוח חדשה כארגון אך להגיע כפרטים תוך עדכון יו”ר ירושלים בת קיימא וסיעת קובי פריג’” או ברגעים שאנשים מסבירים לי למה ניר ברקת מנצל אותי לאג’נדה הנסתרת שלו (אני חושב שהם מתכוונים לזה שהוא רץ לעיריית ירושלים, מישהו יודע על זה משהו?) אני מתעודד מהמחשבה ש:

א.גלעד מור חייב לי 20 שקל על ציוד לשלטים שקנינו להפגנה לפני חודשיים מול העירייה

ב. קוראים לנו מלונה

ג. גם אם יגרשו אותנו, וכל מרכז העיר יהפוך לשכונה סגורה בתכנון רם כרמי עם כניסה תת קרקעית בזיהוי בטביעת אצבע, אנחנו עדיין גרמנו לכל מיני אנשים מכובדים עם חליפות, עניבות ונהג פרטי להגיד בפנים רציניות שהם “משתפים פעולה עם מלונה”.

ואם זה לא הישג, אז אני לא יודע מה כן.

עידו, שליחנו בניו יורק,  אמנם חזר לנכר, אבל הרושם של גמר גביע המדינה עדיין לא התפוגג אצלו.  הקאמבק המדהים של הג’איינטס בסופרבול והקאמבק האגדי של קומנדו חג’ג’ בגמר הגביע  בשבוע אחד  שלחו אותו  להרהר על תרבות ספורט ועל מנצחים ומפסידים.  גזרו ושמרו:

 לסופרבול האחרון הגיעו שתי קבוצות עם מאזנים שונים לחלוטין, הניו אינגלנד פטריוטס עמדו לשבור את שיא הליגה ולסיים עונה מושלמת של 19 ניצחונות והניו יורק ג’איינטס גימגמו לאורך כל העונה וסיימו כל משחק בפליאוף בניצחון דחוק. גם אם הייתי מחפש בית הימורים אחד לרוחב היבשת לא הייתי מוצא אדם אחד ששכל בקודקודו שהימר על ניצחון של ניו יורק, התחזיות דיברו על נציחון ב14 נקודות הפרש לניו אינגלנד. מיותר לציין שניו יורק ניצחו.

בסיום המשחק רץ מאמנה של ניו אינגלנד, ביל בליצ’ק ,אחד המאמנים הדגולים והמוערכים בהיסטוריה של הפוטבול למרכז המגרש ולחץ את ידו של מאמנה של ניו יורק, טום קופלין. לאחר לחיצת היד בליצ’ק הסתובב וירד לחדר ההלבשה וכמוהו עשו כל שחקני קבוצתו. על המגרש נשארו רק שחקני ניו יורק לחגוג את קבלת הגביע מידי הקומישינר של הליגה. גם בשבועות שלאחר מכן לא דובר בתקשורת על הצד המפסיד אלא רק על ההפתעה וההופעה המדהימה של ניו יורק.

ככה זה צריך להיות. אין שום טעם להשאיר את הקבוצה המפסידה לטקס הענקת הגביע. אני לא טוען כך משום שאני אוהד הפועל וכל שנה אני צריך לראות את שחקני מכבי מניפים צלחת, גביע, כוס או את מוני פנאן. כל שנה אוהדי הפועל נשארים בנוקיה לטקס הענקת הגביע כי שחקני הקבוצה מקבלים מדליות כסף ומכבדים את המעמד ואז אוהדי הפועל באקט ילדותי מסתובבים כדי לא לראות את שארפ מניף גביע. אין שום טעם להפוך את האירוע לבמה להחלפת מהלומות ולמחאות מטופשות.
עם כל הכבוד למפעל הגביע (תנסו פעם להסביר לחבר אמריקאי את ההבדל בין הגביע לאליפות, נראה אם תצליחו), לא מדובר פה באולימפיאדה בה גם למדליית ארד יש חשיבות ויוקרה, גם לא על עונת משחקים שלמה בה יש תחרות אמיתית, אלא על תחרות בין קבוצות בליגת הכדורסל הישראלית הדי כושלת,מפעל שאורגן באופן שמבטיח שהגמר יהיה המשחק היחיד בישראל שיכול ליצור עניין ולהוציא את אוהדי מכבי מהפוך ממנו הם מוכנים לצאת רק בשביל היורוליג.

אני לא יכול לדבר בשם כל הירושלמים שהיו במשחק אבל מה שעניין אותי ביום חמישי שעבר
זה מתי מרקוביץ’ יניף את הגביע ולא אם צביקה שרף נשאר שם לראות את זה (כל עוד אני יודע ששמעון מזרחי שם אני לא צריך אף אחד אחר). התקשורת צריכה להתמקד בניצחון האדיר של הפועל לא בהתנהגות הילדותית של שרף, והאיגוד צריך לתת את הבמה למנצחים ורק למנצחים.
יש רק קבוצה אחת שראויה בסיום המשחק ללחוץ את ידי הנשיא וזאת הקבוצה שזכתה בגביעֿ, מכבי הוכיחה שבאמת לא ראוי שהמפסידים יקבלו כבוד על כך שהפסידו.

בקבוצת “הארץ” גילו את טרנד הרשתות החברתיות והחליטו שהם רוצים גם. אז פתחו שם לפני שנה בערך את “קפה דה מארקר” כדי שכל מיני עכברי ברנז’ה ועסקים יוכלו להתחכך שם אחד בשני, לפתוח בלוג, לבדוק כרטיסי ביקור ולעשות מינגלינג וירטואלי. תכל’ס רעיון סבבה. גם הבלוגים החדשים של כותבי “הארץ” ( אילן, מלמן, רפפורט, גרינברג) נפתחו בקפה ולא במסגרת אתר “הארץ” כפי שהיה בדור הבלוגרים הראשון (ציפר, קזין, בורוביץ’). אלא מה, הביצוע קצת רופס, איך אמר וינוגרד- “מדשדש”. הקפה הזה הוא לא טורקי קטן וגם לא גרוזיני גדול, מתברר שהגולם הזה גדול על מנהליו. ביומיים האחרונים הקפה היה מושבת מעבודה בשל מעבר שרתים ובעיות תשתית. מי שרצה להתעדכן מה קורה בתקשורת הישראלית אצל וולווט אנרדגראונד נתקל בשקופית תקלה, זכר לימי רוממה העליזים. 48 שעות לבלוגרים זה המון זמן. אני לומד את זה על בשרי כשאחרי שבוע מילואים אני צריך ללקט מחדש קוראים שכבר הלכו ומצאו להם פינות חמד אחרות. אותי מטרידה השאלה איך יכול להיות שמערכת משומנת כמו “דה מארקר” נופלת עם המיזם הזה על שטויות של חובבים. איך מערכת שיודעת להפיק כנסי עסקים מאילת ועד ניו יורק ולגבות אותם ביחסי ציבור עצמיים בכמויות מטורפות, לא מסוגלת לתחזק אתר ברמה הבסיסית. איפה המקצועיות והיעילות שכותבי “דה מארקר” מטיפים לנו מדי בוקר? מה זה, אתר של המגזר הממשלתי השמן והמסואב או אתר של המגזר העסקי יפה הבלורית והתואר. אפילו בערוץ 1 אין תקלות כאלו.

הצעת ייעול לאנשי קבוצת “הארץ”: לבצע הדממה יזומה לרשת המקומונים שלכם. בניגוד לבלוגים בקפה, בכל הקשור לרשת הממותגת לעילא שלכם הייתי ממליץ לאבד את הגיבוי ופשוט להתחיל מחדש. יש סיכוי שזה יעבוד.