שלום לקוראינו הנאמנים. כפי ששמתם לבו, האתר לא פעיל בשבועות האחרונים ולא יהיה פעיל עד פסח עקב שירות מילואים. כדי לחסוך כניסות מיותרות, אני ממליץ לעשות מנוי לקבלת עדכון במייל- פה משמאל. נחזור בסביבות פסח. תודה לכל המגיבים והתומכים, בישראל ובתפוצות. לכל מי שנתן רעיונות, הגיב, שיתף, התווכח ותרם לדיון. נחזור בכוחות מחודשים עוד כמה שבועות. תודה.
[gv data="ZiVplt_9DPg"][/gv]
יום אחד הגיעה קבוצת תורמים למקום עבודתי ונכחתי בפרזנטציה שערכו לכבודם. המפגש נפתח באיתור מקומנו על המפה. היכן נמצאת העיר העתיקה, איפה מרכז העיר וכמה אתרים חשובים נוספים. המנחה הצביע על אתר שנמצא פחות מקילומטר בקו אווירי ממרכז העיר. “פה נמצאת קריית הממשלה והכנסת, תראו כמה זה קרוב למרכז העיר”, אמר. “אבל הם לא ממש יודעים שאנחנו נמצאים פה, לידם”. האמירה הזו מקפלת בעיני את כל סיפורה העצוב של גבעת רם, קריית הלאום ואיך שלא תקראו לה. השטח של גבעת רם הופקע על ידי הממשלה מידי העירייה ובתחילת שנות החמישים לעיריית ירושלים לא היה מספיק כוח להתנגד או לפחות להיות שותפה בעיצוב המקום. האוניברסיטה כלל לא הייתה אמורה להיות במתחם בו היא שוכנת כיום ובמקומה אמורים היו להיבנות שיכונים לפקידי הממשלה. בעיני גבעת רם שדדה במובן מסויים את ירושלים. היא לקחה את הכנסת מהעיר והקיפה אותו בחומות בצורות, כלבים, שומרים ומה לא. היא הוציאה ממרכז העיר את האוניברסיטה העברית, כולאת את בית הספרים הלאומי על גבעה רחוקה מהעיר. אמר פעם פרופ’ אריה שחר המנוח: “אפשר להסתובב במשך שעות בגבעת רם אחרי 17:00 ולא יהיה ממי לבקש אש לסיגריה. המקום הזה הוא חור שחור”. אני לא יודע אם ישנה החמצה גדולה יותר בתולדות ירושלים המודרנית מאשר סיפור גבעת רם, שנמצאת בתוך העיר הפנימית אבל אפילו פסגת זאב קשורה יותר לירושלים מאשר הקרייה המנוכרת הזו.
חוץ מהלרוס הכל ולבנות מחדש (שזה פתרון לא רע באתרים אחרים בעיר), מה אפשר לעשות? לדעתי צריך לעבוד כאן בשני מישורים. מישור אחד הוא פנימי לקריית הממשלה. להפוך אותה למתחם של פנאי ובילוי, לפחות בשעות היום. אלפי תיירים ומבקרים מגיעים למוזיאון ישראל, דגם בית שני, היכל הספר, מוזיאון המדע ומוזיאון ארצות המקרא לצד הביקור בכנסת ישראל ובית המשפט העליון. הקרייה הזו צריכה מוקד אטרקטיבי שיאפשר לתיירים לבלות בו, יוציא את הסטודנטים מהקמפוס ויגרום לפקידים להפסיק להסתפק בסנדביץ’ עם ביצה קשה מהקפיטריה ולצאת לארוחת צהריים הגונה. אין מתאים יותר מציר כזה שיכול להפוך למוקד שוקק חיים מאשר שדרות רופין. השדרות שיועדו במקור למצעדים צבאיים ותהלוכות. הן נמצאות בלב קריית הממשלה, בין כל השימושים השונים שמניתי קודם לכן. זה המקום שאותו צריך לשקם. לבנות שדרה יפה עם בתי קפה ומסעדות פזורים לאורכה, עם שבילי הליכה, ספסלים וגינות קטנות.
המישור השני שצריך לעבוד עליו הוא חיצוני- לחבר את הקרייה לעיר. כאן יש התחלה בגלל הפרויקטים למגורים במתחם משרד החוץ הישן. לצערנו מדובר שוב בדירות רפאים. סטודנטים היו רוצים מאוד לגור ממול לשכונות הנחלאות ואפשר לנסות וליישם מודל של דיור מעורב בהשג יד. במקרה הזה היזם מעוניין לעזור. בתקווה שמערכת הכבישים החדשה שנבנית באזור תסייע יותר לחבר אותו לעיר ושבעיית ההתמצאות תיפתר באמצעות שילוט והכוונה נכונים ופשוטים.
אני בהחלט חושב שמצבה של גבעת רם הפיך. זה איבר לא מתפקד כרגע בעיר אבל אפשר להחיות אותו, לחבר אותו לעצמו ולגוף שבו הוא מושתל. תודה לרועי פולקמן על הרעיון. שיר לשבת, מיוחד לפורים, באווירה מבודחת ופמניסטית: ה- Dixie Chicks עם Earl, מומלץ לקרוא את המילים שנמצאות כאן.
[gv data="GovJ4jAnr14"][/gv]
מעריב חושף הבוקר נתונים על הצטמקות מערכת החינוך הממלכתית בירושלים בשנים האחרונים. הירידה דרסטית, הכותרת זועקת והמסר ברור: ירושלים הופכת לעיר חרדית וענייה מיום ליום. הנושא הזה חם בימים האחרונים בגלל כנס שנערך בנושא ותרשו לי להמר שהוא יתפוס מקום נכבד על סדר יומה של מערכת הבחירות לראשות העירייה ובצדק. אלמלא יוזמות הורים עצמאיות, מצבה של מערכת החינוך בעיר היה הרבה יותר גרוע. נושא מערכת החינוך הירושלמית מחייב פוסט או אפילו כמה פוסטים בהזדמנות אחרת. מה שחשוב לא פחות מהמצב האובייקטיבי של המערכת בשנים האחרונות, הוא האופן בו הציג מעריב את המצב. זעקות שבר על ירושלים שהולכת ומתחרדת, תגובה תלושה מהמציאות של ראש העיר, שבטוח שהוא חי באוטופיה ונבואות זעם. אני לא מתכווח עם המספרים אבל לצידם היה ראוי להדגיש שתי נקודות חשובות ששמות את כל הסיפור בפרופורציה:
1. 51% מהעוזבים את ירושלים הם חרדים. פי 2.5 משיעורם באוכלוסייה הירושלמית (20%). נתון מאלף, שאמנם מתקזז עם הריבוי הטבעי של המגזר אבל בכל זאת. ירושלים הולכת ומתרוקנת מצעיריה החרדים. רק התקשורת תקועה בסוף שנות השמונים, כאשר ההגירה מהעיר הייתה תופעה חילונית מובהקת, ואם זו לא חובבנות עיתונאית בבדיקת העובדות, אינני יודע חובבנות מהי.
2. זו לא ירושלים שמתחרדת, זו מדינת ישראל. מערכת החינוך הממלכתית במדינה מצטמקת בקצב מבהיל. מערכת החינוך החרדית צומחת במימדים מרשימים, בזכות נציגי הציבור החרדים שדואגים בפנאטיות לנושא, ובצדק. ובזכות נציגי הציבור הלא חרדי, שיתקצבו את בתי הספר הללו בלי לדרוש פיקוח הולם. זה לא הצביון הפלורליסטי של ירושלים שבסכנה, זה הצביון של כולנו. מי שחושב שאת הבעיות האלו אפשר לסגור בירושלים ולברוח לתל אביב, הבירה החילונית, יקבל בהפוכה צנזורה באינטרנט ובשלטי החוצות באיילון. עיר המקלט הלבנה והחופשית פשוט לא קיימת במציאות, האשלייה הזו חיה על זמן שאול. ירושלים היא רק הפרומו למה שצפוי לנו כאן בעוד שנים לא מעטות. אפילו נרי ליבנה גילתה את זה. בדיוק שנה אחרי שהוציאה את דיבתה על ירושלים וחרדיה, גילתה ליבנה שהשליטה החרדית רודפת אותה כל הדרך לשפלה. ראוי היה להציג את הנתונים בהקשר קצת יותר רחב במקום שוב להשתמש בקלישאות השטחיות והמוכרות לעייפה.
ומי שמחפש ייצוגים אחרים, אמיתיים יותר של ירושלים, יכול למצוא אותם בגלוב של יובל דרור עם סיקור נאה של כנס במוזיאון המדע ובבלוג החדש של מכון ירושלים לחקר ישראל. תהנו.
יצירתיות דלה מאוד מגלים מקומוני העיר השבת. שלושתם התהלבו מחברת ההימורים שהקימו בלם/ מגן בית”ר בדימוס, שמוליק לוי ואביו, אברם לוי. בסך הכל חברה שטוענת שהשיטות שלה במילוי טפסי ההגרלות יגדילו את סיכויי הזכייה של הלקוחות. במילה אחת: חארטה. בשתי מילים: חארטה בארטה ותסלחו לי על השפה. המקומונים מקדישים לסיפור המקוקש הזה מקום נרחב למדי ונותנים לחברה הזו יחסי ציבור חינם אין כסף. עצה שלי לעורכים: הייתה פעם חברה בשם “טולוטו זהב”, הבעלים היה שמוליק לוי, אותו שמוליק לוי. גם היא ביקשה לפצח את סוד הזכיות בהגרלות ההמונים. תבדקו מה היה הסוף שלה לפני שאתם מעניקים למשפחת לוי אינצ’ים על נייר עיתון שהולך ומתייקר.
הנה עוד עצה לעורכי המקומונים: תתחילו לערוך תחקירים. לא חסרים נושאים, בחלקם אתם אפילו מטפלים מדי שבוע. רק להושיב כתב לשבועיים ולתת לו את כל מה שהוא צריך כדי שיוציא תחקיר בעוצמה של 8.5 בסולם ריכטר. הנה נושא לדוגמה: הארינה. גם “ידיעות ירושלים” וגם “כל הזמן” טיפלו בנושא הארינה השבוע. ב”כל הזמן” כתבו שהבנייה תחל או טו טו, במתחרה שלו כתבו שחסרים עשרות מליוני שקלים לפרויקט. הרעיון עצמו עלה לפני 12 שנה. הייתי בכיתה י’ והפועל ירושלים זכתה בגביע המדינה הראשון בתולדותיה. ראש העירייה, אחד אהוד אולמרט, הבטיח אולם מודרני של 15,000 מקומות בכניסה לעיר. התרגשנו כולנו. עברו השנים, אני התגייסתי לצבא, שרתתי חמש שנים וכשחזרתי הבייתה גיליתי שעדיין אין ארנה. אולמרט עזב, הארנה הוזזה מהכניסה לעיר לפאתי מלחה. מספר המושבים ירד אבל אפילו אבן לא הוזזה בשטח המיועד. לפני ארבע שנים פחות חודש, ב-14באפריל 2004, עמדתי עם עוד 10,000 ירושלמים בכיכר ספרא, יחד עם גביע יול”ב אחרי ניצחון אדום בגמר הגביע האירופי בבלגיה על ריאל מדריד. שמעתי את ראש עירייתנו מבטיח שתוך 3 שנים יהיה לנו אולם מודרני. המועד חלף מזמן. כלום לא זז. מספר המושבים בינתיים ירד ל-5,700. התעסקתי קצת בנושא בתור כתב כדורסל, לפני 3 שנים. איש אינו יודע מה קורה עם הפרויקט. הרשות לפיתוח ירושלים ירדה מהרעיון כשהבינה שהולכים לבנות אולם התעמלות לבית ספר תיכון ולא אולם רב תכליתי יוקרתי. מפעל הפיס, המממן הראשי, הודיע שאם עד תחילת 2006 לא יתחילו בביצוע העבודות- הכסף המיועד יועבר למקום אחר. מה עשתה עיריית חלם? בשבוע האחרון של 2005 השטח המיועד גודר והוצבו בו שלטים. אנחנו בתחילת 2008, בסוף הרבעון הראשון ושוב העירייה מוכרת לוקשים והעיתונות המקומית מתעסקת בהוקוס פוקוס בטוטו.
הערות לסדר:
1. בלי להתכוון, כיוונתי לדעת הרשות לפיתוח ירושלים עם הפוסט על הפקת סרטים ותכניות טלוויזיה בעיר. תודה לדודו על הקישור. אני רק אומר שמענקים זה נחמד, אבל אם הפקיד בעירייה יתזז את המפיק מאגף לאגף, יכביד איפה שלא צריך, יתקטנן על קוצו של יו”ד או על דקה של כניסת שבת- המפיק יגיד שלום ותודה ויחזור לנוחות התל אביבית.
2. מקום חדש נפתח בעיר, במדרחוב ש”ץ- בצלאל. נקרא קפה בצלאל וממוקם מול המחלקה לארכיטקטורה, בתוך מדרחוב מלא חנויות מעצבים סימפטיות. עדיין בשלבי הרצה. בשבתות הקרובות יתחיל לפעול גם בשבת אחה”צ, כרגע הם מושכים ביום שישי אחר כניסת השבת. נסו ותהנו.
קראתי השבוע מאמר שכתב הרב שמואל אליהו, אם אני לא טועה מדובר ברב הראשי של צפת. במאמר קרא הרב אליהו לקבור את המחבל שביצע את הפיגוע בישיבת מרכז הרב ולא לשחק משחקים עם הגופה שלו. אם צריך, כתב הרב, אז לקבור אותו בלא נוכחות המשפחה, שתיפרד מהבן המוצלח שלה בהזדמנות אחרת. הזדהתי עם הדברים האלו שקראו לכבד כל אדם שנברא בצלם, גם אם הוא מחבל, ופשוט להעניק לו קבורה הולמת. את החשבון יסגרו איתו כבר בעולם הבא, אם בכלל.
בסוף המאמר שלו כתב הרב אליהו קצת על המלחמה בחמאס ובטרור ואיך לדעתו ננצח אותה:
“צריך להחליף את ההנהגה של המדינה באנשי אמונה. רק הם מסוגלים להביס לוחמים שצועקים “אללה אכבר”. רק הם יכולים לנצח מעטים מול רבים. רק הם מסוגלים להביס את הטרור שמתרחב והולך ומאיים להשמיד את המדינה. זו הסיבה שבגללה החמאס בחר בישיבת “מרכז הרב” כיעד לפיגוע. שם נמצאים הלוחמים שיביסו אותו בעתיד”.
כאן אני חושש שאני וכבוד הרב כבר לא רואים עין בעין. אנשי אמונה? עוד אנשים שסבורים שהאמונה שלהם באלוהים טובה יותר מאמונה של אדם אחר? עוד קידושי ה’, מות קדושים וכו’? הסכנה הגדולה של הסכסוך ביננו ובין הפלשתינים היא שהוא יהפוך לסכסוך דתי, במקום הסכסוך הלאומי שהוא כיום. זה מה שחמאס וחיזבאללה מפנטזים עליו בלילות (אחרי החלומות של שבעים הבתולות בגן עדן). זה יהיה אנחנו נגד מיליארד מוסלמים והתוצאה לא תהיה מי יודע כמה לטובתנו. את המרכיב הדתי בכל העסק הזה צריך לנטרל ומהר, לחזור ולדבר במונחים חילוניים, לאומיים, רציונליים. לא כי המונחים האלה הצליחו כל כך בעבר אלא כי האלטרנטיבה המשיחית שחולמת על בית המקדש השלישי או לחלופין על כינון משטר של ח’ליפות מוסלמיות היא הרבה יותר גרועה. את המרכיב הדתי הנפיץ צריך לנטרל גם בירושלים. נכון שיש מי שמתעקשים, אצלנו ואצלם, לשחק באש דווקא ליד מיכלי הגז, אבל צריך להרחיק אותם ומהר.
לא פעם אני חושב שהמשימה של הפיכת ירושלים לעיר נורמלית היא פשוט לא אפשרית, שהמהלך הזה נדון לכשלון. לא חסרים גולים ירושלמים בתל אביב שהתייאשו מהנסיונות להפוך את העיר פה לעיר שעוסקת בהווה במקום להזות על משיחיות הנצח והלכו לשבת מול הים. עד כמה שמדובר במהלך קשה ומורכב, זו הברירה היחידה שיש היום לעיר. עדיין לא ראיתי את המשיח בתור להסדרת הארנונה ולא ברור מה היטל ההשבחה שייגבה מהיזם שיקים את בית המקדש השלישי. העיר צריכה להתקיים, אנשים צריכים לחיות, לעבוד, לבלות, ללמוד ולהנות מהחיים. אי אפשר להתעסק בחלומות ובמאבקים דתיים כל היום. בפראפרזה על מאמן הפוטבול, וינס לומברדי: נירמול ירושלים הוא לא הכל- הוא האפשרות היחידה.
מחר בשעה 13:00 הפגנה ברחבת הכניסה של ז’ראר בכר, בצלאל 11, למען שפיות בשכירות.
ביום שישי הקרוב ,14.3.08 , חוזרים לפעילות המחאה הציבורית. מפגינים ברחבת הכניסה של ז’ראר בכר (בצלאל 11) למען דיור בהישג-יד לצעירים ונגד בניית מתחמי רפאים לעשירים בלבד.
נפגשים בשעה 13:00, משרוקיות, שלטים וכל מה שמוסיף רעש וצבע להפגנה יתקבל בברכה. להתראות שם!
בקרוב: מלונה אצלכם בבית…פרטים בהמשך.
נפתח בשאלה: למה רק מערב רחוב יפו טעון שיפור? מה עם יתר הרחוב? הרי מצבו בין ככר ציון לככר הדווידקה לא מזהיר, לא מעט בניינים בו עומדים נטושים או על כרעי תרנגולת והמסחר בו לא ברמה הגבוהה ביותר אם נשתמש בלשון המעטה. אז נכון, כל רחוב יפו צריך שינוי משמעותי. יש לקוות שחלק מהשינוי הזה ייגרם כתוצאה מעבודות הרכבת הקלה (לא הייתי שם את כל הביצים בסל של הרכבת תקלה) וחלק אולי ייגרם כתוצאה מפעילות של השוק החופשי (יש האומרים שזה עובד). ההתמקדות שלי בקטע המערבי של רחוב יפו, מרחוב הטורים ועד לבניין שערי העיר נובעת מסיבה אחת פשוטה: תקשורת. בקטע הקצר הזה מרוכזים אולפני JCS, רשת CNN, FOX NEWS, ועוד כמה נציגויות של תחנות שידור אירופאיות. בנוסף נמצאת שם קריית רשות השידור ובמרחק לא גדול,ברחוב ירמיהו, שוכנת מערכת הג’רוזלם פוסט. מעבר לכביש, בבית החייל, נמצאים אולפני גל”צ בעיר. מצב הרחוב כיום לא מרשים: הולכים לקום שם כמה מגדלים, רחוב משה וולאך, ע”ש מייסד בית חולים שערי צדק, הוא לא יותר מסמטה בת בניין אחד. מתחם התחנה המרכזית הישנה עומד נטוש וקירח. בניין חברת “ערים” המשומר ניצב בודד בלי עוד בניינים שיארחו לו חברה.
בעיני יש כאן פוטנציאל לא ממומש. תארו לעצמכם שבאזור הזה היו מרוכזים לדוגמה גם מערכות המקומונים והדסקים של העיתונים הארציים, בנוסף רדיו ירושלים היה עובר לכאן ואם מישהו היה אוכף את תקנות הרשות השנייה- מהדורת החדשות של ערוץ 10 הייתה משודרת גם היא מאותו המקום. סוכנות רויטרס היתה מקבלת תמריץ לצאת מהגן הטכנולוגי ולשבת קרוב למרכז העניינים. יש כאן תנאים טובים לבנייה של קריית תקשורת ברמה גבוהה, הרי ידוע שעסקים דומים נוטים להתקבץ יחדיו. הנגישות למרכז הארץ תהיה מעולה תוך כמה שנים עם הקמת קו הרכבת המהיר, קרוב מאוד ליציאה לתל אביב עבור מי שיחפש מפלט בעיר הלבנה. חוץ מזה הקרייה העתידית הזו יושבת מרחק דקות ספורות מגבעת רם ומוקדי השלטון מחד וממרכז ירושלים והעיר העתיקה מאידך. קצת מעוף, קצת תמריצים, קצת יוזמה מקומית, כמה בתי קפה ומסעדות טובות עבור העיתונאים ויש פה תנאים לא רעים להתפתחותה של ברנז’ה מקומית סביב המתחם הזה. עוד יוזמה שלא דורשת הרבה כסף והשקעות ענק. ניתן לפתח ענף שקיים ממילא בירושלים ולהפוך אותו לבעל משקל משמעותי בתחרות הכלכלית בארץ.
ירושלים מתחממת ואני לא מדבר על השרב המוקדם שתקף אותנו. ירושלים מתחממת במובן החיובי של המילה, בכל מיני התארגנויות צעירים שצומחות מהשטח, אנשים שרוצים לחיות פה ונמאס להם מהמצב הקיים. כבר אמרתי לא פעם שהצד החזק של העיר הוא החברה האזרחית הבריאה שיש כאן. אלמלא ארגוני הנודניקים והטרחנים (ואני אומר את זה בהערכה) מצבה של העיר היה גרוע לאין שיעור. היו כאן פחות בתי ספר ייחודיים ואיכותיים, 20 אלף יחידות דיור במערב העיר היו נבנות ומפוררות לחלוטין את העיר הפנימית, מגדלי ענק היו מוקמים במושבה הגרמנית ועוד שלל קטסטרופות. ברור לי שאם יום אחד יהיה פתרון מדיני בעיר הזו הוא יקום מלמטה, מהחברה האזרחית שתתמקד בנורמליות ובחיים המשותפים ולא במשיחיות ובחיי הנצח.
ההתארגנויות של השנה האחרונה שונות מהארגונים הקיימים מכיוון שמדובר בחבר’ה צעירים שדוחפים חזק לכיוון של שינוי. “רוח חדשה” שעומדת מאחורי קהילות הצעירים בעיר (כתבת שער ב”כל העיר פלוס” ) ומאחורי יוזמות תרבויות ותעסוקתיות נוספות, “מלונה” וקמפיין הדיור. תושבי קטמון והמאבק על פארק המסילה ותוואי הרכבת. יוזמת “עיר לכולנו” שעלתה גם לירושלים ומתבססת על רשת הפעילים הסביבתיים הקיימת בעיר. אתמול קיבלתי למייל הודעה על התארגנות נוספת, עליה גם דווח במקומונים: Bus 4 Us, קבוצת צעירים שנקעה נפשם ורגלם מההמתנות האינסופיות לאוטובוסים בירושלים, ממסלולי הנסיעה המופרכים ומהתשובה הקבועה: “הרכבת הקלה תפתור הכל”. ובכן, אין לנו זמן לחכות להנחת הפסים האיטית ולקרונות המיובאים מצרפת, אנחנו חיים בעיר כאן ועכשיו ודורשים פתרון לצרכי ההווה. ניתן לפנות לחבר’ה האלה במייל: bus4us@gmail.com
קשה לומר מה ייצא בסופו של דבר מכל ההתארגנויות האלו. המאבק במנגנונים בירוקרטיים הוא מתיש ויכול להוציא את המיץ גם למהפכן הנלהב ביותר. לא בטוח שכל המאבקים הקטנים יניבו תוצאות אבל יש כאן מסר חשוב שצריך להתפרץ החוצה: בירושלים חיים צעירים שרוצים לגור בה והם לא יוותרו עליה כל כך מהר. עם כל הבעיות והמגבלות של העיר לא חסר מי שאוהב אותה ומוכן להילחם עליה. הסמר הזה הוא סופר חשוב בשנת בחירות. אני מקווה שלרוח הצעירה הזו יהיה גם ביטוי פוליטי בסופו של דבר בקלפי. שהמיזמים האלו לא יבקשו להציל לבדם את המולדת, אלא שיידעו להיות ריאליים ולאחד כוחות ברגע האמת כדי להביא לשינוי משמעותי.
עם פרוץ השרב הראשון של 2008 החלטנו, אני והאישה, להקדים תרופה למכה ולטבול במעיין קריר בהרי ירושלים. אחרי נסיעה קצרה בדרך לא דרך, הגענו למעיין שמחים וטובי לב, מוכנים להתרענן קצת. את פנינו קיבל בחור חרדי שישב על שפת המעיין ואמר לנו: “העולם אמנם שייך לכולם אבל זה מקווה לגברים בלבד”. אמרנו לו משהו כמו: “מה אתה אומר” והתיישבנו על הדופן שמולו. מיד אחריו הגיעו שני בחורים דתיים צעירים שביקשו לטבול במעיין לפני שבת. אחרי שהשניים למדו שאשתי לא נושכת ומותר לדבר איתה, הם ביקשו יפה ואנחנו הסכמנו להפנות את הגב ולהתרחק מעט כדי שיטבלו להם. אחרי ששניהם סיימו הודענו לנוכחים כי אנחנו מתכוונים לטבול יחדיו. מקבל הפנים הלבבי החליט שזה הזמן להסתלק והשניים האחרים עשו את מה שאנחנו עשינו עבורם- הפנו את הגב בלי לעשות עניין.
הדו קיום הזה נמשך לא רע עד שהגיעה קבוצה חדשה. אדם דתי, מבוגר, ראה את שנינו יושבים כמה מטרים מהמעיין, שותים תה ומדברים ונחרד מהפריצות הזועקת לשמיים. “יום שישי היום” פנה אלי בטון נוזף וחמור סבר. “אז?” שאלתי אותו. “הבנתי” הוא אמר בכעס ומיהר לדווח לחבר טלפוני ש”מלא בחורות פה במעיין”. יש לציין שהבחורה הנוספת במעיין, מלבד אשתי, הייתה אישה דתיה, לובשת מכנסיים ( ה’ ירחם) שבילתה עם בעלה ושני ילדיהם הקטנים. אכן, מעיין שטוף זימה ופורענות. האזרח המודאג ניסה להמשיך את הדיאלוג: “זה יום שישי ואין לנו איפה לטבול. המקוואות סגורים וזה המקום היחיד”. חיפשתי כיסא ליפול ממנו. מקוואות סגורים? בערב שבת קודש? בעיר הנצח ירושלים? לא יעלה על הדעת. מעודי לא ביקרתי במקווה אבל מישהו יודע עד מתי פתוחים מקוואות בערב שבת? האם עיריית ירושלים, הששה לפתוחת מקוואות גם בשכונות חילוניות למהדרין, סוגרת את מקוואות העיר דווקא ביום שישי? איפה נשמע כדבר הזה?
אם יתברר כי כך המצב, אני מוכן לצאת למאבק עם אחינו שומרי המצוות למען פתיחת המקוואות בימי שישי מיד אחרי שנכריע את מאבק הדיור. אם צריך, שיפתחו את המקוואות גם בשבת. לא לזכותם של בחורינו המצויינים לטבול אני חרד כי אם לזכותם של הירושלמים להנות מקצת מים בטבע בימות הקיץ. אם לחבר’ה האלו לא יהיה איפה לטבול, לא רחוק היום בו יוצב שומר על כל מעיין ומשגיח כשרות על כל ניקבה, לוודא שאף בחורה לא מתקרבת למקום. ההתנהגות של חלק מהדתיים שפגשנו היום לא מפתיעה. הם מתנהגים כמו בעלי הבית של מעיינות הנמצאים בשטחים ציבוריים. אחרי שעירייתנו מפלה אותם לטובה בהקצאת מבנים וקרקעות ציבוריות, לא פעם תוך ניגוד אינטרסים ועבירות על החוק, מה הפלא שההתנהגות הזו זולגת גם לטבע הפתוח?
הייתי שם כאן בתור שיר לשבת את “המצילים של ש”ס אבל לא מצאתיו.
במסגרת עבודתי אני ורכזת נוספת עובדים על אירוע אמנות שיתקיים בחודש מאי. מחר ניפגש עם אוצרת, בחרנו מיקום והתחלנו לגייס כסף. יש רק בעייה אחת עם הפרויקט- אנחנו רוצים שהוא יתקיים ברחוב. ברחוב ספציפי- הלל. בפורים לפני שנה חנכו את הרחוב המחודש, שנראה הרבה יותר ממה שהוא היה לפני השדרוג. יש אחלה מדרחוב וגם פיאצה יפה (אם מנקים את שברי הבקבוקים שהשאירו ההומלסים) ליד המוזיאון האיטלקי ומרכז התרבויות. על הככר הזו חשבנו לאירוע שלנו. הבוקר דיברנו עם מפיק שהעריך שעל מנת לקיים את האירוע הזה בחוץ נצטרך סכום של 17,000 ש”ח עבור רישוי ואישורים. אחרי שנפלנו מהכיסא וטיפסנו עליו חזרה, המומים קצת, הבנו שאת התכניות היפות לערוך אירוע במרחב הציבורי המתחדש של מרכז ירושלים נצטרך לדחות עד לאחר הזכייה בלוטו (בתכנית העבודה לשנת 2009).
סיפרתי כבר על הבעיות שיש בצילומי סדרות טלוויזיה וקולנוע בירושלים. הנה לנו עוד חסם שחייבים להסיר. זה לא עולה כסף, רק דורש שינוי מחשבתי וארגוני. היום כדי לקיים אירוע במרחב הציבורי צריך היזם התמים למכור את נשמתו לשטן, למשכן את הבית ולהוציא את טיפות האנרגיה האחרונות שנותרו לו על ריבים מטופשים. זה בור ללא תחתית שאף אחד לא שש להיכנס אליו, הרבה לא חזרו. לפי הסקרים של חברת “עדן” מגיעים למרכז ירושלים מדי יום כ-110,000 בני אדם להסתובב, לקנות, לבלות, לעבוד או לצרוך תרבות. אם כמות כזו של אנשים מסתובבת ברחוב ללא אישור מיוחד, מדוע אירוע אמנות של 500 בני אדם צריך אישורים שעולים כמו מטר רבוע בפרויקט King David Residence? מכבי אש ומד”א לא צריכים להיות בכוננות כל הזמן? המשטרה לא צריכה לאבטח את האזור ההומה בעיר באופן כללי? מה כל כך מסובך במכירת בירה ברחוב ע”י עסק מורשה?
מרכז ירושלים הופך ונהיה מדרחובי מיום ליום. זה טוב אבל זה גם מסוכן. יש תחושה של קיצוניות יתר במלחמה נגד הרכב הפרטי. תהליך החינוך של הירושלמים לעבור להליכה ברגל ולתחבורה ציבורית לא יהיה קל. כדי שהמרחב הציבורי החדש המתעצב לו בליבה של העיר יהיה אטרקטיבי עבור התושבים והמבקרים צריך למלא אותו בתוכן, אחרת המדרחובים היפים יישארו ריקים ושוממים. צריך הופעות רחוב, דוכני אמנים, מסיבות ספונטניות, תיאטרון ופרפורמנס, מוזיקה חיה, הפגנות והרבה צבע. זה היתרון שיש למרכז העיר על כל קניון סטרילי. אם העירייה תמשיך להערים קשיים על כל סטודנט תמים שרוצה לפרוס כמה כסאות ולקיים אוניברסיטת רחוב במדרחוב בן יהודה, לספור בקמצנות שולחנות לבתי הקפה שמתפרשים על המדרכות או לגדר כל הרכב של שלושה נגנים בכיכר ציון ולבצר אותם בשני צלפים על הגג, צוות מד”א בכוננות ויחידת חילוץ עין גדי במסוקים- זה פשוט לא יילך. את החסמים האלו חייבים להסיר ומהר.
הערה אחרונה: המלחמה הזו היא על הפרהסיה של העיר. מה מותר ומה אסור לעשות במרחב הציבורי של בירת ישראל. יש שמועה שמסתובבת במסדרונות העירוניים שראש עירייתנו מונע הצבה של מתקני כושר בפארקים בשל החשש שגברים ונשים יתאמנו בהם יחדיו, ה’ ירחם. אני לא יודע אם זה נכון, אבל אם כן זה מתחבר למצעד הגאווה ומתחבר עוד יותר לכך שכאשר ג’ם סשן חביב שהצוות שלי ארגן חרג ברבע שעה משעת כיבוי האורות הרשמית קיבלנו שני פקחים לפנים אבל מצד שני לא ראיתי שוטר רושם דו”ח לברסלבים המחוללים והמוזיקה הזוועתית שלהם.
 |
ברומו של עולם