ירושלים האחרת

פוסט שלישי ברצף על נושאים תקשורתיים אבל איני יכול להתאפק.ברשת שוקן מרוצים מהמיתוג מחדש שהם עשו לרשת שלהם לפני שנה וחצי. כל כך מרוצים עד כדי כך שהם אינם נותנים לירידה הדרסטית בתפוצה של “העיר כל העיר” הירושלמי לבלבל אותם. הצבעת אי אמון של הקוראים? לא מעניין את הגאונים ברחוב יוסף קארו בת”א. קבלו עוד החלטה מבריקה של החבר’ה שהחריבו במו ידיהם את רשת המקומונים הגדולה בארץ. בקרוב ייערכו כל העיתונים מת”א. מה זה אומר? שהכתבים הפראיירים ירדפו אחרי סיפורים בערי הפריפריה והעורכים של כל עיתוני הרשת ישבו להם יחדיו בתל אביב ויערכו את העיתונים בשלט רחוק.

ההחלטה הזו נשמעה לי הזויה. בדקתי את תאריך הפרסום של הידיעה בוואלה! וזה לא הראשון באפריל. כיצד מסביר את ההחלטה האובדנית הזו אבי סולומון, עורך הרשת כולה? הנה דברי החוכמה, עם תרגום לעברית של מילותיו המכובסות:

“ריכזנו תחת קורת גג אחת נבחרת חלומות של עורכים מוכשרים ומנוסים. (פיטרנו כמה עשרות עורכים ועורכי משנה במערכות האחרות וחסכנו עוד כמה גרושים) אני בטוח שסיעור המוחות המשותף של הצוות המגובש יחדיו יתרום ליצירתיות תכנים חדשים (נשב כולנו בת”א ומכאן נסקר את הנעשה בערי ישראל, לפי מיטב הקלישאות הקיימות) , כהמשך לתהליך הפיכתו של העיר למותג ארצי ומוביל (אנחנו קוראים לזה מיתוג מחדש, האמת שזו הסוואה לא רעה לצעדי התייעלות וחסכון). במקביל לכך יישמר הייחוד המקומי של המקומונים, כאשר כתבי השטח ימשיכו להיות חוד החנית של עיתוני הרשת ברחבי הארץ ( עוד ועוד חלקים של המקומונים ייכתבו בסינדיקציה. לא מקנא בפראיירים שיישארו לעבוד במערכות המקומיות.)“.

באחד הטוקבקים כבר הציע אחד מקוראינו הנאמנים לפתוח רדיו ירושלמי עצמאי. אני שואל, מה עם עיתון אמיתי בעיר הזו?

לפני חודשיים בערך שלחתי את תלונתי לרשות השנייה על פרסום גלוי ובוטה בתכניות רדיו ירושלים. בין הררי הניירת שהצטברו על שולחני (רובם חשבונות כמובן) מצאתי גם מכתב תשובה מנציב התלונות של הרשות השנייה ובו מודיע לי עוזר הנציב כי:

“העברנו את מכתבך לתגובת התחנה…במקביל בחן אגף רדיו את השידור ומצא כי יש בו עבירה לכאורה על כללי הרשות השנייה. לאור זאת פתחה הרשות השנייה בהליך הפרות לכאורה מול הזכיין שבסופו ייקבע מהי הסנקציה שתושת עליו כמקובל במקרים אלו”.

מאוד שמחתי לקרוא את התשובה הזו. שמחתי עוד יותר לקרוא את תגובתו הפאתטית משהו והעילגת לא פחות של עובד לוי, מנכ”ל רדיו ירושלים. ציטוטים נבחרים להנאתכם, עם הערות שלי:

“התלונה שהתקבלה נבדקה לעומק ונמצא כי אכן היה אייטם פרסומי בתכנת הבוקר. האייטם לא היה של סובארו או שמעון ברזילאי אלא של סוכנות רכב אחרת…

אז השם “שמעון ברזילי” הוא המצאה שלי? שקר ברור. כנראה שיש לשניים היסטוריה משותפת בתחום הפרסום הגלוי ולוי מנסה להסתיר משהו.

יש לציין כי למרות המגמה המתחזקת של אמצעי התקשורת השונים לשלב תוכן שיווקי (פרסום סמוי) במהלך השידורים רדיו ירושלים נמנע מלעשות זאת.

נכון, אתם נמנעים מפרסום סמוי ועוברים לפרסום גלוי.
במהלך תכנית הבוקר אנו משמיעים אייטם פרסום מוקלט אך זה נעשה במסגרת “תשדיר זהב” או בתחילת מקבץ הפרסומות כך שקיימת הפרדה ברורה בין תוכן התכנית לבין מקבץ הפרסומות, כפי שמתבקש בחוק.

אבל לא דיברתי על תשדיר “התכנית משודרת בחסות…” אלא על אייטם פרסומי בתוך התכניות.

לגבי הרמיזה של המאזין פוני, כי קיים פרסום סמוי רב ברדיו ירושלים, אנו נמצאים כעת בזמנים מאוד רגישים וש לא מעט גורמים שהיו שמחים לפגוע ברדיו ירושלים לקראת תוצאות המכרז”

רדיו ירושלים הוא שה תמים. בשנה האחרונה הם לקחו יועץ לענייני קהילה, את ג’קי לוי כיועץ תוכן והם בכלל לא נערכים לקראת המכרז, אבל שהציבור יביע את דעתו על הרדיו? חס וחלילה.

מישהו יודע מתי נפטרים מעונשם של אלו?

ביום שישי ניגשתי כרגיל לדוכן העיתונים לקנות מקומונים. את “כל העיר” אני מקבל עם “הארץ” לבית ובד”כ אני קונה את שני האחרונים. הצצה חטופה על השער שלהם שכנעה אותי לחסוך 10.90 ש”ח השבוע. הסיבה היא המכה הלא כתובה של פסח, המכה ה-11, מכת גליונות הקונספט. מערכות העיתונים נוטות לשחרר לחץ בחול המועד ולא להכין גליון רגיל. התחליף הוא גליון שהתבשל כבר חודשיים, בדרך כלל במערכת של רשת המקומונים,  וסובב סביב נושא ספציפי. מאז המילון הירושלמי של דודו גבע ז”ל ואפרים סידון יבדל”א ב-2004 ב”כל העיר” לא ראיתי גליון קונספט מוצלח באמת, ששווה תיוק בארכיון הפרטי. גם השנה המצב לא היה שונה:  ב”ירושלים” הלכו על מפגשי מחזור של בתי ספר מסויימים, ב”כל הזמן” בחרו לציין את 60 הפדיחות הגדולות של המדינה. משעמם, מיותר, בזבוז נייר.

“כל העיר” זוכה כאן להערה חיובית, חלק מהגליון עסק בנושא אובססיות והתמכרויות אבל מדורי החדשות, התרבות, הספורט והכלכלה תפקדו כרגיל. הצעת ייעול לעורכי “כל העיר”: את כפולת ה”דה מארקר” בדגש מקומי תעבירו מוסף הכלכלי שגם ככה עומד על כרעי תרנגולת ותחזקו אותו קצת.

מ”הארץ” ל”העיר”: במוסף הארץ האחרון ניסו לעשות פרוייקט על נוער ישראלי בימינו עם שתי כתבות תחקיר שכללו התלוות לקבוצות נוער שונות. יצא להם פרויקט על נוער תל אביבי: אלימות בנווה שרת בצפון העיר, סמים והומלסים בתחנה המרכזית בדרום תל אביב. לא צריך לחפש חומרים במקומות אחרים. יפה לכם.

שבוע אחרי החזרה הביתה, סיימתי לעבור על כל המקומונים שנשמרו לי בהיותי במילואים. היה מעניין בעיר. עוד ישיבת מועצה סוערת בה ראש העירייה מתחמק מאחריות וממתן תשובות, מלחמות שבת ברסטו בר וקפה בצלאל ומלחמות חמץ בצ’יליז פיצה ובאיוו ברחוב הלל. תופעת האמהות החרדיות הקיצוניות זכתה לסיקור נרחב במקומונים וזה לא מפתיע. כתבה שהתפרסמה בסופ”ש האחרון ב”ידיעות ירושלים” ועסקה בתופעה, ניסתה להבין מדוע רמת בית שמש משכה אליה ריכוז כה גבוה של חרדים קיצוניים (רגימת אוטובוסי אגד באבנים, התפרעויות על רקע שלטי חוצות ועוד). התשובה לשאלה מעניינת: בית שמש עבור החרדים היא מקום מפלט מירושלים ומרחובותיה אשר אינם מספיק צנועים לטענת אותם חרדים. “אנחנו לא רוצים שיקרה לנו מה שקרה להורים שלנו שמתגוררים במאה שערים” אמר אחד המרואיינים ואחר הוסיף: “החלטנו להקפיד בשכונה כדי לא להגיע למצב בו נמצאת שכונת גאולה בירושלים”. אז מה קורה בגאולה ובמאה שערים? פאבים פתוחים? תחבורה בשבת? בתי קולנוע? אז זהו שלא. השכונות האלו חרדיות אבל חיי הרחוב התוססים שלהן (מי היה לאחרונה ברחוב יחזקאל?) והמע”ר החרדי המשתדרג לאיטו עושים את שלהם. הרחוב החרדי הוא רחוב תוסס, מעניין, צפוף. האורבניות הזו מאיימת על החרדים הקנאים, עירוב שימושי הקרקע והאינטנסיביות של השימוש מערבבת בין המינים ומסוכנת לצביונם. לכך יש להוסיף את המגע התכוף עם האוכלוסייה החילונית בעיר, עם בתי עסק לא כשרים, תרבות כללית לגווניה, רכבת קלה שתעבור בלב המע”ר החרדי, סוגיות כמו מצעד הגאווה ומכירת חמץ בפסח והרי לכם מצב לא פשוט בפני החרדי הקיצוני. מה עושים? מהגרים לפרברים, לעיר המקלט. לחילונים יש את מבשרת, צור הדסה ומודיעין. לחרדים יש את ביתר עלית, קריית ספר ולקיצונים שבהם: רמת בית שמש. כל קהילה שהמפגש עם “האחר” ברחובותיה של ירושלים מאיים עליה- עוזבת את העיר ומסתגרת בעיר מקלט משלה וזה נכון גם לציבור החרדי.

ירושלים הופכת ונעשית קשה יותר לציבור החרדי. מחירי הדירות בראש ובראשונה אבל לא רק. מסתבר שעירייה חרדית לא בהכרח תורמת להישארות הציבור החרדי בירושלים. מחצית מהעוזבים את ירושלים בעשורים האחרונים הם חרדים, מה שלא יפריע לתקשורת לצייר את ירושלים כעיר מתחרדת ושחורה. לפני כמה חודשים תיארה כתבת “כל הזמן” רוני מלול את ההתחרדות בשכונת ילדותה, רמות. שבוע לאחר מכן כתב תושב חרדי מכתב תגובה למערכת בו התלונן על התופעה ההפוכה, על כך שירושלים הופכת חילונית יותר מיום ליום- עסקים ומקומות בילוי בשבת, תרבות ועוד. שכונות ותיקות בירושלים אכן מתחרדות. אבל השכונות החדשות הן חילוניות: רמת רחל, גבעת משואה, מלחה, הר חומה, רמת בית הכרם. פסגת זאב וגילה בעשורים קודמים. ירושלים אכן מתשנה בעשורים האחרונים, אבל לא בהכרח לכיוון שמסוקר ומוצג בכלי התקשורת המרכזיים. בסיומו של תהליך העיר עשויה להיות שונה מכל התחזיות האפוקליפטיות שמנבאים לה.

לשם הבהרה, אינני שש להבריח מירושלים אף תושב. ירושלים היא התמודדות מתמדת עם השונה ממך. מי שאינו מסוגל לעמוד בכך- ראוי שיעזוב. מי שמוכן לקבל את המצב הזה כדרך חיים- שיישאר. מועדים לשמחה.

25 יום בגזרת תרקומיא. 77 חיילים, 13 ק”מ של גדר הפרדה, 3 כפרים פלסטיניים, 3 שעות שינה בלילה ממוצע. ביום רביעי בערב חזרתי הביתה אחרי תקופה ארוכה. חמש שנים שרתתי בצבא ועד למילואים האחרונים מעולם לא היה לי מגע כה אינטנסיבי עם אוכלוסייה פלסטינית. הקווים שעשיתי היו כללו חצי שנה בעזה או בהר דב, עם נגיעות קטנות של יהודה ושומרון פה ושם. החודש האחרון היה מנה מרוכזת של הסכסוך ישר לפנים. המפגש עם הפלסטינים ביום כלל מחסומים ומחסומי פתע, יציאת פועלים לעבודה ומרדף אחרי שב”חים (שוהים בלתי חוקיים) או חבלני גדר. בלילות המפגש היה הרבה יותר מקרוב- אצלם בבית, בתוך הכפר, בתוך הבית. סריקות אמל”ח, מעצרים, זימון לחקירות. הרבה מחשבות עוררו בי המפגשים האלו עם שכנינו ומתוך המחשבות האלו עולה בי מסקנה אחת, בהירה עד מאוד:  חובה על כל מי שטיפת מוסריות ואנושיות בקרבו לבצע את המשימות שהפלוגה שלי ביצעה בחודש האחרון. אסור להפקיר את המגע היומיומי עם הפלסטיניים למי שאדיש למה שקורה בצד השני. כל מי שחולם על פיוס ביום מן הימים בין העמים חסרי המזל שיושבים ממערב לירדן חייב לצאת לשטח ולהציג בפני הפלסטיניים פנים אחרות של חייל ישראלי. חייל שרגע אחרי הקרב, מכבד את גופת המחבל ולא מצטלם לצידה או בוזז אותה כפי שקרה במקרים מסוימים. חייל שגם בכניסה לבית לסריקה יסודית לא מותיר מאחוריו עיי חורבות ומשפחה מפוחדת, חייל שיודע להגיש מים למי שהוא מעכב במחסום בשמש היוקדת. אין סתירה בין לחימה במי שרוצה לפגוע בנו ובין אנושיות. להפך. עד כמה שהמגע עם האוכלוסייה הפלסטינית קשה ומורכב והוא אינו משימה צבאית מובהקת- אין דרך להימלט ממנו. הסרבנות במקרה הזה נשמעת לו כמו בחירה קלה. קלה מדי. אני יכול להבין יותר את מי שמסרב להחזיק בנשק בכלל מאשר את מי שרוצה לבחור את משימותיו לעצמו ולעשות רק את מה שמתאים לו. צדק מוחלט קיים רק בתיאוריה, המציאות הרבה יותר סבוכה מאידיאלים ומהצהרות. הבחירה בסרבנות מבטאת בעיני רצון להפסיק להיות חלק מהמשחק במקום להשפיע על האופן בו הוא ישוחק. בחירה ילדותית. ניתן לומר בהכללה שהכיבוש משחית ושצה”ל נשחק מוסרית ומקצועית בתפקידו כשוטר השטחים, ניתן גם לומר בהכללה שירושלים הופכת עיר ענייה ופחות סובלנית עם השנים. שתי ההכללות הללו זקוקות לליטוש ולפירוק לגורמים קטנים יותר. הבחירה הקלה היא להסכים עם אחת מהן (או עם שתיהן) ולהחליט על סרבנות פקודה או על ירידה לתל אביב. טמינת הראש בחול לא תועיל. הצמדות לעקרונות תיאורטיים במקום לחפש פתרונות מעשיים לא תקדם את המצב. המעשה חשוב יותר מהאידיאל ומהצדק המוחלט וכבר אמרו בפרקי אבות: “כל שחכמתו מרובה ממעשיו- חכמתו אינה מתקיימת. כל שמעשיו מרובים מחכמתו- חכמתו מקיימת”.