ירושלים האחרת

עיתונות הספורט רוחשת וגועשת סביב פיטוריו הגסים משהו של אברהם גרנט (תרשו לי לא לקרוא לו אברם) מצ’לסי. לא נטחן כאן את כל הסיפור, רק תקציר: גרנט התמנה למאמן במקום ז’וזה מוריניו שפוטר בתחילת העונה, לא זכה באף תואר אבל הגיע למקום השני באנגליה והפסיד את גביע האלופות על חודו של פנדל. לא רע בשביל מאמן שהגיע מהלבנט הפרובינציאלי בעונתו הראשונה במולדת הכדורגל.

הערה אישית: מעולם לא הזדהתי עם סגנו משחקו של גרנט, באף קבוצה שהוא אימן- כולל נבחרת ישראל. מדובר במאמן זהיר ושמרני וסגנון המשחק הזה לא מוסיף לי בריאות ואריכות ימים. למרות האנטגוניזם שגרנט מעורר בי- אני לא מבסוט מהפיטורין שלו. עיתונות הספורט שלנו עסוקה בימים האחרונים בזווית הישראלית הצרה למדי בפיטורין. הגדיל לעשות ספורט ידיעות שסחט ציטוט מאביו ניצול השואה של גרנט (השואה שיחקה תפקיד מפתח בסיפור גרנט בחודשים האחרונים): “חשבתי שבגלל שרומן אברומוביץ’ יהודי הוא לא יפטר את אברם”. באמת קורע לב. יהודי לא מפטר יהודי.

אז זהו, שהסיפור הוא בכלל לא עלינו. כל כך מתאים לנו להתעסק בזווית המקומית שלנו ולא לחשוב על הלקח האוניברסלי (מישהו אמר שואה?). זה בכלל לא קשור לגרנט ולמוצאו. זה קשור למעמד המאמן בכדורגל המודרני, שנשלט על ידי אולגרכים תאבי בצע ונצחונות (לא אתה רומן, אני מדבר באופן כללי כמובן). הפיטורים של גרנט מסמלים ליתר מאמני המשחק את המסר של הכדורגל במאה ה-21: דיר באלאק תפשלו חבר’ה, הבוס לא ימצמץ כשיפטר אתכם. הרבה פחות סלחנות לטעויות, הרבה פחות סבלנות לפריחה של כשרונות צעירים ואם חשבתם שהכדורגל המודרני הוא כדורגל בלי סמלים וזיקה מקומית זה עוד כלום לעומת הכדורגל בעידן האוליגרכי-קפטיליסטי. הדבר שהכי מדאיג אותי בעניין הזה הוא שהמאמנים יפחדו מעכשיו הרבה יותר על התחת שלהם וזה יהרוס עוד יותר את המשחק. צפו לעוד בונקריסטים משמימים, לפריחתו של אתוס “מבחן התוצאה”, למותו של הכדורגל היפה, לגוויעתה של המחוייבות למשחק שוטף- גם במחיר ניצחון. ככל שיותר כסף יהיה מעורב במשחק הזה- החששות לטעות יהיו רבים יותר והם יובילו לכדורגל זהיר, מחושב, שמרני וסטטי יותר וזו בשורה הרבה יותר גרועה למשחק מאשר פיטוריו של אברהם גרנט מפתח תקווה.

לסיום. הייתה עונת כדורסל מחורבנת לירושלמים והעתיד לוט בערפל. הערב נפתחת חגיגת הפיינל פור והאדומים לא יצבעו את נוקיהו באדום בגלל הרכב רופס ובעיות ניהוליות-ארגוניות שנמשכות כבר שנים במועדון הזה. אבל למרות כל הבעסה, אף פיינל פור לא ימחק את זכר ליל ה-7 בפברואר ואת גביע המדינה המתוק ביותר מארבעת הגביעים שחווינו. אז בשביל עתיד אדום טוב יותר ובשביל הטעם הטוב הנה תזכורת.

[gv data="pSB2xiagSUs"][/gv]

בסוף ינואר האחרון, אחרי חודשיים של קמפיין תקשורתי יעיל ומדוייק למען דיור בר השגה בירושלים (מבית היוצר של “רוח חדשה”, “מלונה”, אגודות הסטודנטים ועוד ארגונים ירושלמיים יקרים) היה נראה שעיריית ירושלים מבינה שמדובר בבעיה של ממש. שלא תבלבלו, לא הדיור היה הבעיה אלא הבליץ התקשורתי במקומונים ובכלי תקשורת הארציים. מה עושים כשיש לחץ ציבורי? משחררים הודעה על הקמת ועדה. הכי טוב. וכך יצאה לה ב-23 בינואר ההודעה הבאה המבשרת על הקמת צוות לפתרון משבר הדיור בעיר:

באתר העירייה זה נשמע עוד יותר מבטיח: “דירה לכל פועל” הכריזה ההודעה הרשמית שלצערי כבר נעלמה מהרשת באורח פלאי. עברו קרוב לחודשיים ופנינו לעירייה לשאול מה קורה עם הועדה, כמה פועלים יוכלו להנות מהדירות ומדוע לכל הרוחות אין הצעירים אינם שותפים לועדה שבוחנת פתרונות דיור עבורם? האם זה לא מתבקש שדור העתיד של העיר יהיה שותף בעיצוב שלה? תגובת העירייה, המובאת כאן, מרתקת. קודם כל שימו לב שמהנדס העיר חבר באותה ועדה פעמיים. כנראה שזה נושא מאוד חשוב. שנית, שימו לב לפיגורות הרציניות שאחראיות על הנושא: מנכ”ל מינהל מקרקעי ישראל, מנהלי המחוזות במשרד השיכון ובממ”י, מנכ”ל משרד הפנים ובראש הועדה עומד ראש העיריה. כל זה יכל להיות מרשים מאוד אלמלא היה מדובר בפיקציה. משיחות עם חלק מהגורמים שהעירייה טוענת שהם חלק מהועדה הסודית הזו מתברר שהם לא יודעים כלל על קיומה ובוודאי שלא השתתפו בדיון אחד שלה.

ארבעה חודשים חלפו מאז הודעת העירייה ודבר לא קרה. השנה האקדמית נגמרת, הסטודנטים שוב יוצאים לחפש דירות בקרוב, להזיע בחדרי מדרגות צפופים, להתמקח מעמדת נחיתות עם בעלי דירות חמדניים, לקבל הודעה על העאלת השכר והצמדתו למחירי הנפט. אלו שסיימו את לימודיהם וירצו להישאר בירושלים ( כ-60% לפי סקרים ומחקרים ) יגלו מהר מאוד שזו משימה כמעט בלתי אפשרית לרכוש כאן דירה ויאלצו לעזוב להם. עיריית ירושלים לא עשתה מאומה כדי לפתור את הבעייה שעלתה כאן לראשונה לפני עשרה חודשים. לא די בכך שהיא לא עשתה דבר- היא גם שיקרה לציבור והמציאה ועדה שכלל אינה קיימת. חשבתי הרבה דברים על הנהלת העירייה הנוכחית. חשבתי שהם לא ראויים ולא מבינים את גודל הפוטנציאל של העיר, הבנתי שהם עסקנים די קטנוניים, בשנה האחרונה מצאתי בחלקם גסות רוח חצופה וגיליתי שיש בהם כאלו שמעיזים לקלל את הציבור שבחר בהם לשלטון. דבר אחד לא חשבתי- שהם שקרנים.

יום הדין קרוב. אלפי הצעירים שחיים היום בירושלים, ביניהם 40,000 סטודנטים, מכל המגזרים והעדות והדתות צריכים לנקום בנבחרי הציבור הרשלניים שלנו ולשלוח אותם לפרישה מוקדמת. זה דורש עבודה, זה דורש מעורבות, זה דורש להעביר את הכתובת לירושלים וזה דורש מהצעירים לבוא ולהצביע בעד מי שהם סבורים שייצג אותם בצורה הטובה ביותר. רק אתמול שמענו על עוד התארגנות צעירים לקראת הבחירות. כל מה שיכול להעיר את השטח יהיה מבורך. את מחיר הזלזול בנו העירייה הזו חייבת לשלם.

לסיום, כתבת חדשות ערוץ 2 מאתמול (25.5) על שגעון השכירות ובתוכה גם עבדכם הנאמן מופיע לשבע שניות של תהילה.

[gv data="NBrAobj7oWs"][/gv]

בעוד שבוע מהיום יצויין “יום ירושלים” ויגיעו לסיומן חגיגות 40 שנה לאיחוד של העיר. אחד מקוראינו הנאמנים הזהיר פה באחד הדיונים מפני ליין הכתבות הקבועות לקראת יום ירושלים: האיחוד וגדר ההפרדה, ההתחרדות, הנטישה, הצעירים, בתוספת כמה קינות של ירושלמים לשעבר שגילו את האור ועברו לתל אביב. את הכתבות האלו אנחנו יכולים לכתוב כבר עכשיו ולהשתמש בכל אותן קלישאות ידועות מראש שלא יחדשו לנו מאומה על מצבה האמיתי של העיר.

נראה לי שהכתבה המתאימה ביותר לציין בה את תום שנת החגיגות לאיחודה של העיר היא דווקא זו. יותר ישראלים מוכנים לוותר על ירושלים מאשר על רמת הגולן וזהו סיכום קולע לארבעים שנות מדיניות כוחנית במזרח ירושלים. אחרי כל המאמצים והמשאבים האדירים, שבועות האמונים הריקות מתוכן, הפקעת הקרקעות, בניית שכונות הענק מסביב לעיר, בניית ישובי הלווין, הריסת הבתים, קיפוח בהקצאת המשאבים ולבסוף גדר ההפרדה- משיגה המדיניות הישראלית הרשמית כישלון חרוץ. הגולן מעורר יותר הזדהות בקרב הציבור הישראלי מאשר בירתו הנצחית שחוברה לה יחדיו. המסע הכוחני לאיחודה של העיר עורר יותר אנטגוניזם מאשר הזדהות, יותר מחלוקת מאשר הסכמות והפך את ירושלים למוקצה מחמת מיאוס בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי.

מוסר ההשכל הוא פשוט. כשהמדינה מתערבת ושמה את כל כובד משקלה על נושא מסויים זה בדרך כלל לא נגמר טוב. מנת יתר של ממלכתיות והצהרות מנופחות לצד תכנון עיר שמוכפף לשיקולים פוליטיים ולא אורבניים הוא מתכון טוב להחרבת עיר ולא לבנייתה. היה אפשר לעשות זאת אחרת כמובן וזוהי חכמה שלאחר מעשה. היה אפשר לספח פחות שטחים ותושבים לעיר, לבנות פחות אבל עם רצף לעיר הפנימית, לא לפורר את מרכז העיר, לא להכתיב מלמעלה אלא לתת לדברים לצמוח באופן טבעי מלמטה. יש מצב שבלי הבוטות והגסות בה “אוחדה” ירושלים היה אפשר לעורר כלפיה יותר הזדהות וזיקה. אני מקווה שלקח ארבעים שנות מעורבות ממשלתית בתכנון ירושלים נלמדו ושארבעים השנים הבאות יהיו קצת יותר שפויות. שבוע טוב.

“ידיעות אחרונות” הבטיחו לנו תחקיר מעמיק על התכניות המוניציפליות של מר גאידמק ושות’. לכבוד המאורע אפילו רכשתי במיטב כספי את גליון יום השישי בציפייה דרוכה ליפול מהכיסא לנוכח הגילויים המרעישים. אבל איך אמרו גששינו? “לא דובים ולא סולר”. שום דבר שלא ידענו בעבר. מחזור ואריזה מחדש של כל שברי הידיעות שהופיעו בעיתונות לגבי מפלגת “צדק חברתי”. זה לא תחקיר. ידענו שהוא חובר לכל הממורמרים בבחירות האלו, ידענו שהוא עושה דילים עם מי שרק מוכן- כולל עמיר פרץ, ידענו שיש לו הרבה כסף וידענו שהוא מת להיות ראש עיריית ירושלים. מה הכתבה מחדשת? כלום. היא לא לוותה בסקר על סיכויי ההצלחה שלו בירושלים או של כל מתמודד אחר מטעמו ביישוב אחר, לא למדנו מהם שיעורי החשיפה למפלגה הזו ומספר המתפקדים לפי נתוני “צדק חברתי” עומד על 110 אלף, יותר מהליכוד, קדימה או מפלגת העבודה. אני לא מאמין לנתון הזה אפילו לא לשנייה. הם יכלו גם להגיד 150 אלף, איפה המסמכים הרשמיים? תחקיר בד”כ מתבסס על כמה מקורות, על מסמכים מרשיעים, על הקלטות/ צילומים מסויימים. מה בדיוק תוחקר פה? עבודת הארכיון ויכולת החיפוש של הכתבים.

אני ארשה לעצמי לשחרר תחזית קטנה לעתיד: “צדק חברתי” הולכת להיות הפלופ הכי גדול בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. גדול יותר ממפלגת המרכז, מהדרך השלישית או מד”ש. נכון, הליכוד, העבודה או קדימה רחוקות מלהיות מפלגות מתפקדות אבל בדיוק בשביל זה המציאו את ש”ס. גאידמק לא הולך לכבוש אף אחד מהערים הגדולות או הבינוניות. מקסימום לכבוש כמה עיירות פריפריה (ובו בשורה די גרועה עבורן). הבנאדם לא הולך להיות ראש עירייה ולא סגן של ראש עירייה. המרוץ שלו בירושלים יהיה מביך ולא ייצא לו ממנו כלום. אני מוכר כלייה אם לגאידמק יש יותר מ- 50,000 מתפקדים אמיתיים, שגם שילמו דמי חבר. גאידמק הוא תופעה פרובניציאלית ויישאר ככה גם בעתיד. נקעה נפשו של העם מהמיליארדר המוזר הזה.

ובעניין ירושלים: בכתבה “נחשפנו” לתכניות של גאידמק לגבי ירושלים. קודם כל הבנו שהוא לא מתכוון להיות ראש עיר אלא שר- על לענייני ירושלים. מצויין. תישאר שם ולא תבוא. שנית, הבנו שהוא מתכוון להביא לעיר אוליגרכים מוסלמים ונוצרים שהוא מכיר. וואו. באמת מרעיש. אם נתעסק בחיים האמיתיים ולא במציאות המדומה, הרי שהדבר הכי חשוב לעשות בירושלים לקראת הבחירות זה שינוי תודעה של הציבור הלא-חרדי ביחס אליהן. הרוב בעיר מתנהג כמו מיעוט נרדף ולא מבין שהוא יכול בבחירות האלו לקחת את גורלו בידיו ולנהל את העיר בצורה טובה יותר. רוב הציבור בירושלים ניזון ממיתוסים תוצרת העיתונות התל אביבית והחרדית, מפולקלור עממי, מכתבי דיבה ושטנה על העיר שנכתבים על ידי כמה מתוסכלים ומנבואות זעם שמפריח כל זב חוטם על “עיר גמורה” או “אבודה”. מעט מאוד עובדות יש בשיח על ירושלים ולצערנו רוב הציבור לא מכיר אותן ומכאן נובעת האדישות והתבוסתנות. את המגמה הזו צריך לשנות הרבה לפני שמדברים על פרסונות.

לסיום. כך נראה העמוד הראשון של YNET הערב. אברם גרנט בכותרת, אדם ברוך ז”ל למטה. אם כך נראה סדר העדיפויות של אנשי ידיעות, ברור מדוע התחקירים שלהם נראים כפי שהם.

הבוקר קיבל הרב חיים דרוקמן, ראש מערך הגיור, מכתב פיטורין מלשכת ראש הממשלה. הנימוק הוא טכני: גילו של הרב הוא מעל 75. הסיבה האמיתית היא הקרב הנוכחי על גורלם של כ-300 אלף גיורים שביצע מערך הגיור של דרוקמן בחמש עשרה השנים האחרונות. דייני בית הדין הרבני פסלו את גיוריו של דרוקמן וקוממו עליהם את הציבור הדתי-לאומי ונציגי הציבור שלהם. הפיטורין  של הרב דרוקמן הם סימן נוסף להדרדרות היחסים בין החרדים ובין הדתיים לאומיים ומתווספים למינוי הדיינים החרדים לבתי הדין הרבניים על ידי השר פרידמן, להגבלות על עריכות חופות של רבני “צהר”, לקרב על השמיטה, למאבק על מינוי רב ראשי ציוני לירושלים ועוד.

ישנה אפשרות מאוד סבירה שרצף המשברים האלו בין חרדים ודתיים יוביל בסופו של דבר לקרע משמעותי שתהיה לו גם משמעות פוליטית. המפלגות האלו נאבקות אחת בשנייה בכל דרך אפשרית, מאבקי הכוח האלו מפוררים את החזית האחידה שמוצגת לעתים כלפי חוץ. הקרעים האלו מעמיקים וכבר כתבתי על כך בעבר פה.הביטוי הפוליטי של הקרעים האלו יכול להיות משהו מסקרן מאוד בעתיד וכרגע אני מדבר על ההקשר הירושלמי בלבד. עד עכשיו הדתיים הלאומיים הצביעו כמעט באופן אוטומטי למועמד המזוהה עם הצד החרדי. אולמרט בעבר, לופו בבחירות האחרונות. הקרע עם הציבור החרדי, לצד דעיכת השמאל הפוליטי בירושלים (כמו במדינה כולה, זה לא ייחודי רק לעיר) יוצרים אפשרות של ממש שהציבור הזה יצביע למועמד לא חרדי בבחירות הקרובות לראשות העירייה וזה כבר יכול להיות משמעותי. הרכב נבחרי הציבור בעיריית ירושלים מעוות ואינו תואם את הרכב האוכלוסייה בעיר. מועמד שיידע לבנות רשימה ולהציע מסרים אפקטיביים לציבור הדתי לאומי בירושלים יכול לקחת את הקופה וכתבתי את זה בעבר גם ב”הארץ” (לא מוצא את הלינק).

מחר צפוי להתפרסם ב”7 ימים” של ידיעות פרויקט גדול על ההערכות של גאידמק למערכת הבחירות לרשויות המקומיות, זה מעניין כי האיש חי בסרט שהוא יהיה כאן ראש העירייה יום אחד. אני מקווה להתייחסות ביקורתית של העיתון בנוגע לסיכוייו, לסקר עדכני ולתחקיר מעמיק על מקורות המימון שלו. ספק אם אמצא את הדברים האלו ב “7 ימים” תחת העורך הנוכחי אבל אשמח כאמור להתבדות. פרשיית הגימלאים וגם הלכלוכים המכוערים על הצוות שהביא לו אליפות בבית”ר בעונה הקודמת בטח לא הוסיפו לו נקודות במירוץ. שלא לדבר על כך שנראה לי מתחושת בטן שמרבית הציבור הלא חרדי בעיר לא מתייחס לבחור ברצינות (בהנחה שלופו ירוץ שוב- הוא יכול לשכוח מהחרדים). לא פגשתי עוד אדם אחד שמתכוון להצביע לו, אפילו לא בצחוק ונקווה שכך אכן יהיה בסופו של דבר.

יש כמה תשובות קבועות לעיריית ירושלים בכל פעם שהיא נשאלת לדוגמה מדוע אין הנחה לסטודנטים בארנונה או מדוע מסלולי האוטובוסים כך ולא אחרת או מדוע העירייה אינה עושה דבר על מנת לרסן את מחירי השכירות.התגובה הזו מוכנה לשימוש ונשלפת בכל פעם, זה הולך בערך ככה: “עיריית ירושלים עושה מעל ומעבר כדי להקל על אוכלוסיית הסטודנטים/ לשפר את התחבורה הציבורית/ לעודד דיור לאוכלוסיית הצעירים (מחק את המיותר). עם זאת, הנושא אינו נמצא באחריות העירייה מכיוון שמשרד הפנים קובע את שיעורי הארנונה/ משרד התחבורה קובע את מסלולי האוטובוסים/ מינהל מקרקעי ישראל משווק קרקעות לבנייה” (מחר את המיותר). כלומר, אנחנו צדיקים בני צדיקים אבל אנחנו לא אחראים למה שקורה כאן, זה בידי שמיים או בידי משרדי הממשלה הרשעים.

האמת, התשובות האלו די יצאו מכל חור אפשרי. אי אפשר לשמוע אותן יותר. כמה פעמים יספרו לנו שהעירייה אינה אחראית? מדוע היא אינה לוקחת אחריות? האם עיריית אינה מסוגלת לצאת לקרב ציבורי מול משרד הממשלה הרלבנטי לבעיה שעליה מתלונן הציבור? עירייה שרוצה “פשוט לתת שירות” לתושביה לא צריכה לגלגל את האחריות לגורמים אחרים. ברור שלא הכל תלוי בה- אבל בדיוק בשביל זה נבחרתם- כדי לייצג את הציבור ולהילחם על סוגיות שמציקות לו. לצערנו יש לנו בשנים האחרונות עסק עם נבחרי ציבור (ואני מדגיש נבחרי ציבור ולא דרג מקצועי) שנמנעים באופן שיטתי מלקחת אחריות על מצב העיר ולנסות ליצור מציאות אחרת בכל מה שקשור לחיי היומיום פה. מי שלא מסוגל לקחת אחריות- שיוותר על המעמד ויפנה אותו למי שכן מסוגל.

יש עוד סוג של תירוצים שמתקבלים בדרך כלל מככר ספרא. זה קשור לכסף. נכון, לבנות גשרים ורכבת קלה צריך כסף- והרבה. אם כי גם כאן אפשר לחסוך ולבנות גשר צנוע יותר ובמקום להשקיע מיליארדים (בחריגה של 128% מהתקציב המקורי, לפי מבקר המדינה) בסלילה של קו בודד שלא יפתור כאן אף בעיית תחבורה, אפשר לעבור לאוטובוסים תלת-מפרקיים בנתיבים בלעדיים שירוצו הרבה יותר מהר. אבל יש המון דברים שלא עולים כסף ובכל זאת לא עושים אותם. זה לא עולה כסף להקל על רישוי אירועי רחוב ולהפריח את המרחב הציבורי, זה לא עולה כסף לשפר את היחס לסוחרים וליזמים כדי שכלכלת העיר תפרח, זה לא עולה כסף להעביר את ניקיון הרחובול למינהלים הקהילתיים שבאת מכירים כל אבן בשכונה, זה לא עולה כסף לצאת למלחמה יחד עם הצעירים על זכותם לגור בעיר הזאת, זה לא עולה כסף להקים מועצת דיור עירונית שתפקח על התחרות בענף, זה לא עולה כסף לקיים ישיבות מועצה במועד ולכנס את ועדות העירייה באופן סדיר.

בקיצור, במקום להאשים גופים אחרים באחריות לסוגיה כזו או אחרת בעיר- קחו אתם אחריות ותיאבקו כדי לשנות את מה שדורש שינוי. במקום להלין על כך שאין תקציבים- אפשר באמצעות שינויים ארגוניים ושינוי גישה לשפר את היחס לתושבים.

בכל יום שישי בשבועות האחרונים פוקדים את הצומת ליד ביתי עשרות ילדים ובני נוער שמחלקים פליירים וסטיקרים לעוברים ולשבים. הנוער הזה הוא נוער שדרות והחבר’ה רוצים לעורר מודעות למה שהם עוברים בשבע השנים האחרונות. עם מסר אחד שלהם קל ונוח להזדהות: “שדרות אצלנו בלב”. אצל מי לא? המסר השני קצת יותר בעייתי בעיני: “דורשים שקט בשדרות עכשיו”. דורשים ממי? מראש הממשלה? מהצבא שלא נותנים לו לנצח? מבורא עולם? מהחמאס? איך מבטיחים שקט כזה בשדרות? במילים אחרות, יכול להיות שזה קמפיין מכובס למבצע צבאי בעזה? בשבוע בו הגזרה בדרום מתחממת ברור שלא נשב הרבה זמן בחיבוק ידיים ונמתין לקסאם הקטלני הבא. מבצע צבאי בעזה הוא כמעט קונצנזוס בדעת הקהל הישראלית השאלות הן מה ייצא לנו ממבצע כזה ואיך נצא אנחנו מאותו מבצע?

לפני חמש שנים הייתי מ”פ בגזרה הצפונית של עזה. הבתים של בית חאנון מצד אחד, גגות הרעפים של קצה שדרות מהצד השני. הקסאם היה אז צינור פח שלא ממש מזיק אלא אם כן הוא נופל לך ממש על הראש. אבל בכל זאת נכנסנו בהם. באמ-אמא שלהם. יחידות מיוחדות עברו אצלנו מדי שבוע בדרכן לשלוף מהמיטה “בכיר במנגנון הייצור של הקסאם” או את “ראש הג’יהאד/ חמאס בג’בליה רבתי”. גבעתי פוצצו פעם אחר פעם מחרטות לייצור קסאמים ואמצעי לחימה. אנחנו השקענו קרוב לחודשיים בגילוח ועקירה (קראו לזה “חישוף” בזמנו) של פרדסי בית חאנון כדי לא לתת ליורים מקומות מסתור. כבשנו את בית חאנון וישבנו עם טנקים על הרכסים בתוך הרצועה, “מרחבי השיגור” קראו להם. אה, ועוד פרט חשוב, 17 יישובים ישראלים היו בתוך שטח הרצועה וגם אז מתברר ששדרות לא הייתה יותר בטוחה משהיא היום. נתנו לצה”ל לנצח. הוראות הפתיחה באש היו מאוד ליברליות (ובצדק, בהתחשב בלחימה) ועדיין, לא פתרנו את בעיית הטרור והקסאם מעזה.

מה אני בא להגיד מנסיוני האישי ומנקודת המבט הצרה שלי? שלא צריך להתאהב במבצע צבאי. ברור שהמצב בשדרות נוראי ומתסכל. לא מקנא במי שגר ב”עוטף עזה”. אבל מי שחושב שאם רק נשפוך עוד קצת נפט למדורה הבוערת ממילא אז היא סוף סוף תכבה- טועה. כוח הוא פתרון טוב ולא צריך לפחד להשתמש בו אבל הוא לא תמיד הפתרון. אנחנו יכולים רק לדעת איך נכנסים למבצע כזה- איך נצא זו שאלה אחרת. איש משרי ממשלת ישראל לא חשב ביוני 1982 שהכניסה ללבנון שהוא אישר תארך 18 שנה ובסיומה יתייצב ארגון שיעי מיליטנטי על קו הגבול שלנו ויאיים לרסק את מה שנותר משכנתנו הצפונית. מבצע חומת מגן הביא תוצאות יפות במאבק בטרור, לצד בניית הגדר, אבל את המחיר שילמנו עם בחירת חמאס לשלטון. לא בטוח שהאמריקאים מאושרים מהנסיונות שלהם לעצב מדיניות חדשה בעיראק ובאפגניסטאן. התכניות, החישובים והפקודות טובות בדיוק עד לרגע בו נורה הכדור הראשון. משם כבר אין לאיש שליטה על המצב. שמעתי את בנימין נתניהו אומר למצלמות באיזה ביקור באשקלון ש”צריך להנחות את הצבא לעבור מהתשה- להכרעה”. זו שרלטנות וחוסר אחריות כלפי הציבור לומר דברים כאלו. משתמע מדבריו כאילו למישהו יש פתרון קסום ומופלא שיכול להקנות לנו שקט מופתי בדרום והממשלה הזו פשוט מסרבת לפתור את המצב. אם הייתה תכנית צבאית שיכלה להשיב את השקט לשדרות ולאשקלון- אני חושב שצה”ל כבר היה נעמד על הרגליים האחוריות כדי שהיא תאושר ותבוצע.

דימוי הניצחון שיושב לנו בראש כשמדברים על מלחמה הוא מלחמת ששת הימים: זבנג וגמרנו, תהילת עולם, חיל אוויר אימתני וטורי שריון שועטים “הו שלהבת יה ברעום המנועים”. כשמדברים על מבצע אנחנו חושבים על מבצע אנטבה: סיירת, חשאיות, ממזריות ותעוזה. מה לעשות שלא כל מלחמותינו ולא כל מבצעינו יצליחו לעמוד בסטנדרטים של דימויי הניצחון האלו ומכאן התסכול שלנו. אם מישהו חושב שבמכת חרב ניתן לפתור את הבעיות בדרום הוא טועה. הצבא הוא כלי משמעותי במשחק הזה אבל הוא רק כלי אחד בארגז. גם מקדחה שמשתמשים בה כל הזמן נשחקת בסוף ומאבדת מהאפקטיביות שלה.

שלושת ימי ועידת הנשיא תמו להם והעיר חוזרת לשיגרה. מההתרשמות האישית שלי, הופקו כמה לקחים מביקור בוש הקודם. מרכז העיר לא היה שומם, מרבית הירושלמים לא התנהגו כאילו מדובר בעוד יום שלג. אמנם היו כמה כבישים חסומים אבל הליכה ברגל עוד לא הרגה אף אחד. מי שמתעקש לנסוע ברכב פרטי גם בימים כאלו- שישלם את המחיר. אפילו הציבו בפינות הרחוב שירותים לאלפי השוטרים. בסוף עוד נהיה מדינה נורמלית.

ביום רביעי נתקפתי בחילה קלה. בהתחלה חשבתי שזה משהו שאכלתי, אחר כך הבנתי שזה נבע מצפייה בערב ההצעדה לששים שנות ידידות בין ישראל ובין ארצות הברית. עודף קיטש, עוד ממלכתיות, עודף מחמאות. חבר אמר לי שככה קרוב לוודאי התקבל הקיסר הרומי בפרובינציות ולי לא נותר אלא להסכים. אבל גם זה עבר מהר. ביום חמישי הגעתי לועידה כצופה מן המניין. הפאנל הראשון בו צפיתי היה על נושא החינוך. כולם מסכימים שיש בעיה אבל לא על הפתרונות, להפריט, להגביר ריכוזיות, לקצץ, להוסיף, קודם הגיל רך, קודם התיכונים ומה עם האוניברסיטאות? הרבה שאלות ומעט פתרונות. בסיום הדברים עלה שר החינוך הסינגפורי וגם לכולנו לקנא באחוזי ההצלחה, בשכר המורים, במעמד, ביוקרה, בחשיבות. שרת החינוך שלנו, שעלתה מיד אחריו לסכם את הדברים הדגישה עובדה פשוטה אחת: שר החינוך בסינגפור הוא גם שר האוצר ומכאן כבר הכל ברור.

משם התגלגלתי לארוחת צהריים. לא יודע כמה יוצא לכם לסעוד עם שני חתני פרס נובל כמו וולטר קון ומרטין פרל באותו השולחן, לי זה לא קורה כל יום. אני ושני חברים זכינו לנהל שיחה ערה עם פרופ’ קון על תפוצת נשק גרעיני בעולם ועל מדיניות העמימות שלנו בנושא הזה. אדם לבבי ומרשים. היה תענוג.  הפאנל השני היה על תיקון עולם וארגונים לשינוי חברתי. היה מעמיק ומעניין גם כן, למרות שנאלצתי לחתוך לקראת הסוף. בדרך החוצה נחרדתי לשמוע שאגות עידוד והתלהבות. לרגע חשבתי שמקרינים שוב את בעיטות העונשין מגמר גביע המדינה. סדרן גילה לי שמדובר בפאנל על גאדג’טים, רובוטים וחיות אחרות.

מילות סיכום על הועידה: מאורגן ומתוקתק להפליא. תכנים מעניינים, חומרים מקצועיים לרוב והזדמנות נדירה לשמוע ולפגוש אנשים מרתקים שעשו דבר אחד או שניים בחייהם. מחשבות על המחר: ככה צריכה להראות ירושלים בעתיד. לא חסומה ונצורה חלילה (והגזימו לגמרי עם תיאורי המצור בתקשורת, כרגיל). אלא בינלאומית, רלבנטית, מאתגרת. מכאן עולה הצורך הדחוף במציאת פתרון מוסכם לניהול העיר, פתרון שיוסכם עלינו, על בני דודנו ועל שאר העולם. העיר הזו תפרח ברגע שתהיה לה הכרה בינלאומית כבירתנו (הנצחית, אך לא מאוחדת). אין לי הצעות פרקטיות לנושא הזה, לא ברור מי ייקח אחריות על ניהול העיר בצד השני, אבל צריך לדבר על הדברים. השגרירויות צריכות להיות פה, לצד ענפים מפותחים של תרבות, כנסים, ירידים ותיירות בינלאומית.

מחקר שקראתי פעם השווה את מידת הגלובליות של ירושלים ותל אביב. המסקנה הייתה כי תל אביב היא העיר הגלובלית בישראל ואילו ירושלים היא מבצר הלאומיות המקומית. אני קצת חולק על המסקנה הזו. אם מודדים גלובליות רק על ידי מספר בנקים זרים ומגדלים נוצצים מזכוכית ופלדה- ת”א מנצחת. הבעיה היא שהמדדים האלו צרים מדי. ירושלים היא עיר גלובלית ברבדים היותר עמוקים של המילה- תרבותית, אקדמית, רוחנית. לרבדים האלו יש משמעות גדולה יותר מאשר לכסף שהיום הוא זורם לכאן ומחר יזרום למזרח הרחוק או למקום אחר. יש כאן היפוך מעניין. בעיני הישראלים תל אביב היא עיר העולם וירושלים היא העיר המקומית. בעיני העולם זה בדיוק ההפך. ירושלים תהיה לעולם יותר גלובלית ממה שתל אביב תהיה אי פעם. אין לי בעיה שיהיו כאן שתי ערים גלובליות, כל אחת בתחום התמחותה. אבל כדי שירושלים תהפוך שחקנית של ממש במשחק הזה ותממש את הפוטנציאל שלה- צריך להשקיע מאמצים בפתרון מדיני מוסכם בעיר ולא לטאטא את זה מתחת לשולחן.

במסגרת עבודתי אני מתעסק בדברים מאוד מאוד רציניים. אחד מהפרוייקטים כבדי הראש שאני מקדם הוא הפנינג “3..2..1..דג מלוח”. הפנינג של משחקי ילדות בגן העצמאות. הרציונל מאחורי האירוע פשוט: פעילות כיפית במרחב הצייבורי, בדגש על מרחב שזקוק להזרמת חיים מחודשת ובמרכז העיר. על התפיסה של “עיר שכיף לחיות בה” כבר כתבתי בעבר וזה אחד מהיישומים של תפיסה זו.

אז מה בתכנית: חבל, גומי, כדורעף חופים, פריזבי, תופסת, הכדרים באים, קלאס, תפסוני וכל משחק שמישהו רוצה לשחק ומוצא שותפים. בין לבין יש סדנאות יוגה, טאי צ’י ותיאטרון על הדשא, ג’ם סשן חופשי באוויר הפתוח ובירות ושתיה קלה בחינם עד גמר המלאי. מי שחושש מביקור בוש יכול להירגע. תיאמנו את זה עם המשלחת שלו והוא עוזב את העיר ב- 11:00, שעתיים לפני ההפנינג שלנו וחוצמזה- תבואו ברגל או באופניים יא עצלנים. מספיק עם הרכב הפרטי. זו הפעם השלישית שאירוע כזה מתקיים, בפעמים הקודמות הייתי במיל’ אז פספתי אבל הם היו מאוד מוצלחים והגיעו בסביבות 200 איש להשתטות ולהנות. הקרדיט פה מגיע לאיתיאל, ישראל ויעקב המארגנים המסורים, צוות בנק הזמן ,חברי ועד הסטודנטים של מרכז העיר ולפאבים: ינקי’ז נונה, טוביה, התקליט, ז’בוטינסקי, מיה וזולי’ז על האלכוהול הנדיב. להתראות בשישי הקרוב, 16/5 באחת ככה. יהיה שמח.

בוקר טוב, היום גמר גביע. את גביע המדינה שלי כבר קיבלתי העונה, בכדורסל. המשחק הערב בין הפועל תל אביב ובית”ר ירושלים (ערוץ 1, 20:30) ישודר לו אי שם ברקע ולא ירתק אותי לכל אורך 90 / 120 הדקות שלו ובכל זאת תעלה השאלה במי לתמוך. מצד אחד, בית”ר היא קבוצה ירושלמית ואני לוקאל פטריוט, מצד שני שחקניה מחוברים יותר לסושיות בצפון תל אביב מאשר לפינתי ועזורה. הקבוצה השכונתית- קהילתית של פעם נעלמה מזמן לטובת הכסף הגדול. מצד אחד, הפועל תל אביב לובשת אדום, שזה תמיד עדיף על צהוב. מצד שני, זו הקבוצה המזוהה יותר מכל עם תקשורת תל אביבית שמרוכזת בעצמה. מצד אחד, חלק נכבד מאוהדי בית”ר הם גזענים ואלימים והם מיעוט לא מבוטל בקרב אוהדיה הקבוצה, מצד שני, שירי השואה והשנאה של אוהדי הפועל תל אביב לא יותר טובים. הפועל תל אביב משחקת כדורגל משעמם למדי ונטול שמחת חיים אבל האמת היא שגם בית”ר רחוקה מהלרשים ולשחק כדורגל יצירתי והתקפי. עקרונית, אני נגד הקונספט של קבוצות גלקטיקוס שהאינטרס המחבר בין שחקניהן הוא חשבון הדולרים של בעל המועדון. הקונספט הזה לא עבד, לא עובד ולא יעבוד בחיים. התוצאה תהיה תמיד נמוכה מסכום חלקיה בנפרד. אין פה אנדרדוג סימפטי, אין דמות שנוח להזדהות איתה באף אחת מהקבוצות. שני המאמנים כריזמטיים פחות מאבשלום קור. בקיצור, עד כמה שינפחו את היריבות ההיסטורית בין שתי הקבוצות- אני לא מצליח להתרגש ממנו. ואתם?