נפתח באנדרסטייטמנט: כרמל לוצאטי הוא לא הכתב המבריק ביותר שיש לחברת החדשות של ערוץ 2 להציע לצופי הטלוויזיה. לוצאטי הוא כתב שלא נותן לעובדות לבלבל אותו בדרכו אל האמת שהוא מציג בפני צופיו. בנובמבר 2004 שידר לוצאטי כתבת תחקיר על התנהלות מחוז צפון של מע”צ ובמיוחד על מנהל המחוז, יצחק הרשקוביץ ז”ל, בה טען כי האחרון אחראי לשורת מחדלים ותקלות אשר גבתה חיי האדם. האירוע המרכזי עליו ביסס לוצאטי את התיזה של כתבתו הוא תאונת אוטובוס הפנויים-פנויות בשנת 1999 בה נהרגו 19 בני אדם.
יממה לאחר שידור התחקיר התאבד הרשקוביץ. במאמר בכתב העת “העין השביעית” ניתחו הפרופ’ למשפטים מרדכי קרמניצר והמשפטן אלי לינדר את תחקירו של לוצאטי ואת האשמותיו כלפי הרשקוביץ. מסקנתם הייתה חד משמעית: בדרכו אל כתב האישם הנחרץ, לוצאטי העלים תגובות ונתונים מעיני הצופים, התבסס על מקורות שנויים במחלוקת, הוציא ציטוטים מהקשרם, שלף נתונים ללא ביסוס והשתמש בלשון הפרזה בתיאורי המחדלים. לוצאטי העדיף להסתיר מעיני הצופים את שיתוף הפעולה לו זכה מנשוא הכתבה- יצחק הרשקוביץ ז”ל, התעלם מגרסתו ולא הביא את תגובתו של המתוחקר כנדרש בכללי האתיקה המקצועיים.
מה קורה כאשר כתב רשלן זה מגיע לערוך כתבה על מצבה של בירת ישראל? לא שונה בהרבה מכתבת התחקיר המפוקפקת על מחוז צפון במע”צ. ציטוטים חלקיים, קלישאות שחוקות, לשון פומפוזית ומופרזת והתעלמות מצדדים נוספים של האמת. לטובת מי שלא צפה בכתבה ששודרה בליל ה-6.6.08 באולפן שישי של ערוץ 2, להלן תקציר האירועים: החרדים משתלטים על ירושלים, החילוניים נוטשים בהמוניהם לתל אביב, מצעיר ועד מבוגר. ירושלים, עיר עם בית קברות בתחילתה וגדר הפרדה בסופה, היא עיר אבודה, גמורה, חסרת עתיד וראש העירייה העתידי שלה הוא יהושע פולק, עסקן חרדי דורסני. כמעט ארבע שנים עברו מאז תקרית הרשקוביץ ונראה כי לוצאטי לא למד דבר וחצי דבר על עיתונות ותחקיר עיתונאי אמיתי ומרשה לעצמו לזרוק רפש מגמתי ומעוות על מושא הכתבה שלו, במקרה הזה- בירת ישראל. חמור יותר: נראה שראשי חברת החדשות של ערוץ 2 לא למדו מאומה על סטנדרטיים עיתונאיים נאותים להגשת כתבות.
נתחיל בעובדות: כמה חרדים יש בירושלים? על פי נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל החרדים מהווים כ-20% בלבד מתושבי העיר, 27% מהאוכלוסייה היהודית- על פי סקר שנערך בשנת 2005. משקל החרדים באוכלוסיית העיר נותר יציב בעשור האחרון ונע סביב 30%. נכון, שכונות מסוימות בירושלים מתחרדות אולם מבט קצר על רשימת השכונות החדשות בעיר בחמש עשרה השנה האחרונות מראה כי רובן יועד לציבור הלא חרדי: מלחה, גבעת משואה, הר חומה, רמת בית הכרם, רמת רחל ועיבויי הבנייה בפסגת זאב. נכון, מספר התלמידים במערכת החינוך החרדית גדל בצורה דרסטית אך הדבר מובן לאור שיעורי הריבוי הטבעי במגזר זה.
לוצאטי הציג את תמונת ההגירה השלילית מירושלים כתופעה המאפיינת את הציבור החילוני בעיר. המהגרים על פי לוצאטי נוהרים לתל אביב- “ירושלים היא מאגר טוב של תל אביבים” אומר בכתבה אפרים סידון שעזב את העיר לפני שנים אחדות. שוב מדובר במצג שווא או באגדה אורבנית. החרדים עוזבים את ירושלים בשיעור התואם את משקלם באוכלוסייה ואף עולה עליה. כלומר, חרדים עוזבים את ירושלים לא פחות, ולעתים אף יותר, מהציבור הלא חרדי. זרם ההגירה מירושלים והחוצה אף הוא אינו הומוגני. מחצית מן המהגרים בוחרים להגר ליישובי מטרופולין ירושלים וכך נשארים בקשרי תרבות, תעסוקה ומסחר עם העיר. תל אביב מושכת אליה רק כ-10% מהמהגרים מירושלים. את המספרים האלו שכח לוצאטי לספר לקהל הצופים.
ירושלים היא עיר בשליטה חרדית. יהושע פולק מוצג בכתבה כגביר של העיר ובעל השליטה הבלתי מעורער בה. לוצאטי רק שוכח לספר לצופים שהשליטה החרדית בפוליטיקה העירונית בירושלים אינה נובעת מהיותם של החרדים רוב אלקטורלי (וכבר הסברנו זאת בסעיף הראשון) אלא מהיותם מיעוט מאורגן וממושמע המתמודד מול רוב מפוצל ואדיש. התמונה מורכבת הרבה יותר ממסריו הפשטניים של לוצטי: בירושלים המיעוט החרדי נוהג כרוב והרוב הלא חרדי נוהג כמיעוט. קיים כאן עיוות דמוקרטי מסוכן בו החרדים נהנים מייצוג יתר לעומת הציבור הלא חרדי שובל מייצוג חסר. לו הציבור הלא חרדי, המהווה כ-70% מתושביה היהודים של ירושלים (הערבים אינם משתתפים בבחירות) מתלכדים ומצביעים- הרי שתמונת המצב הייתה שונה לחלוטין.
הצעירים עוזבים את ירושלים. ההגירה השלילית מירושלים היא ברובה תופעה המאפיינת צעירים בגילאי 20-35. אין ספק בכך. בעוד בני ירושלים עוזבים אותה הרי ש-40,000 סטודנטים נמצאים בה כדי ללמוד במוסדותיה האקדמיים של העיר והם הם המנוף לצמיחתה מחדש של ירושלים. בירושלים הריכוז הגבוה של בתי ספר לאמנויות, האוניברסיטה הטובה בארץ ומספר מכללות איכותיות לטכנולוגיה ולחינוך. בשנה האחרונה מסתמנת בירושלים מגמה הפוכה מזו שמצייר לנו לוצאטי ביחס לצעירים. לא עוד בכיינות ויבבות על גורל העיר אלא לקיחת אחריות על מצב העיר ופעולה מתמדת לשיפור איכות החיים בה. מדובר בעמותת “רוח חדשה” שפועלת במספר תחומים בהצלחה מרשימה כבר מספר שנים, בקבוצת “מלונה” הנאבקת למען דיור בהשג יד, קבוצת המחאה Bus 4 Us בנושא תחבורה ציבורית, תנועת התעוררות בירושלים ופורום האמנים הפועל למען שיפור חיי התרבות בעיר. התארגנויות הצעירים הללו, לצד הארגונים האזרחיים החזקים הקיימים בעיר ושפע היוזמות החינוכיות והחברתיות שקמות בעיר הם הם החוסן האמיתי של ירושלים אבל חוסן ופעולה אזרחית לא מעניינים את לוצטי. את דברי הצעירים אשר בחרו להישאר בירושלים ולהיאבק על צביונה קטע לוצאטי והעדיף להתמקד בנבואות זעם בכייניות של סטודנטים מפונקים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. אל קבוצות צעירים אחרות הפועלות בעיר העדיף לוצאטי שלא לפנות על אף שפרטיהן היו בידו. למה לקלקל תזה מוצלחת?
ירושלים על פי לוצאטי ועל פי הסופרת צביה פריד (האם כתיבת אלבום תמונות מקנה את התואר “סופרת”? איפה איל מגד, אלי עמיר, צרויה שלו, אהרון אפלפלד או גיל הראבן לדוגמה?) ירושלים היא עיר מתה וגמורה. אין בכך ולו שמץ של אמת. ירושלים היא קשת יום ורבת אתגרים, זאת אין להכחיש. יש בעיר בעיות אמיתיות בכל תחום הדורשים מנהיגות, יוזמה, חזון ופעולה נמרצת. אבל הבעיות של ירושלים אינן ניתנות לניסוח פשטני ולא ניתן לרקוח מהן כותרות בומבסטיות ריקניות. נכון שמצב מוסדות התרבות בעיר יכול להיות טוב בהרבה אך יש בירושלים תרבות מגוונת ומרתקת הרבה יותר מהמיינסטרים התל אביבי עטור הסלבריטיז ונטול התוכן. ירושלים היא עיר מורכבת כפי שראינו. מתחת לפני השטח מתקבלת תמונה שונה למדי מהדימוי הקיים לעיר. השענות על מצגי שווא וקלישאות שחוקות לא תועיל לעיר ולתושביה להתמודד עם האתגרים הממתינים להם.
ניסוח כתבה על ירושלים בשורות מחץ פסקניות אינו רק פסול מבחינה מקצועית ואתית, הוא גם אינו מעיד על תבונה רבה של הכתב בהבנת התהליכים המניעים את חייהן של ערים. תל אביב של ראשית שנות השמונים הייתה עיר גוססת שמשורריה וסופריה חיברו עליה הספדים וקינות אבל. תל אביב איבדה משנות הששים ועד לאמצע שנות השמונים כ-100,000 אלף תושבים ואוכלוסייתה הצטמקה ברבע. ניו יורק של שנות השבעים הייתה בירת הפשע והרצח של צפון אמריקה ונחשבה למטרופולין קר, אלים ומנוכר. לו היה כרמל לוצטי מסקר את שתי הערים הללו בתקופות החשוכות שלהן ודאי היה פוסק כי אין להן תקנה. אולם שתי ערים אלו עשו מהפך של ממש והפכו לערים תוססות ומרתקות. אין סיבה בעולם שתמנע מירושלים, עיר עשירה בתרבות ובנכסים היסטוריים אוניברסליים, לעשות מהפך דומה ולהפוך לעיר משגשגת ופורחת. לוצאטי מבין מעט מאוד בערים בכלל ובירושלים בפרט. עיר אינה דבר סטטי אלא דינמי, התהליכים המתרחשים בה לעולם אינם מוחלטים וסופיים והם מיד גוררים אחרים תגובות נגד ותהליכים הפוכים. ניתן לומר על ירושלים שהיא מעולם לא הייתה חרדית יותר אולם אפשר גם להגיד שהעיר מעולם לא הייתה חילונית יותר ושתי האמירות יהיו נכונות. ירושלים במצב קריטי, אין להכחיש ולהתעלם מעובדה זו, אבל ככל שיגבר משקל העובדות על הקלישאות- יקל עלינו להתמודד עם הבעיות האמיתיות של העיר.
ברומו של עולם