ירושלים האחרת

לפני שבועיים הייתי בפגישה בגבעת רם באחד ממשרדי הממשלה. הייתי בלי רכב ותהיתי כיצד אגיע חזרה למשרד שנמצא ליד השוק. נזכרתי שאגד המציאה את קו 60 הנהדר שיחבר בין חניון קרתא במזרח וחניון הלאום במערב וייסע לאורך רחוב יפו. הפרסומות מבטיחות הנחה בחניונים האלו למי שישאיר שם את האוטו וייכנס למרכז העיר בתחבורה ציבורית. הנה משהו הגיוני, חשבתי לעצמי. למה לא לנסות?

חצי שעה חיכיתי בשמש הקופחת לקו 60 הנהדר. אלמלא גגון של בנק דיסקונט הנהג היה צריך לגרד אותי עם שפכטל מהמדרכה. אם לא היו 34 מעלות באותו יום כבר הייתי הולך ברגל ומגיע לפני האוטובוס. מי ישאיר את הרכב בחניון כשהוא יודע שמצפות לו 30 דקות המתנה נוספות לאוטובוס? הפרסומים בעיתונות מבטיחים שאטל מהיר למרכז העיר. שאטל בעיני זה טרנזיט עם מקום ל-20 נוסעים שיוצא כל 5-10 דקות, לא אוטובוס מסורבל. בקיצור, הרעיון טוב, הביצוע כושל משהו.

והנה מילה טובה: 20 דקות בלבד לקח לי להגיע היום למרכז העיר,בשעות העומס, נסיעה+זמן המתנה לאוטובוס. הלוואי ככה כל בוקר.יחי קו 74.
והנה הנה  עולה לאוויר האתר המקומי של YNET שמבוסס על תכני המקומונים. בינתיים בתקופת הרצה.

1. ב”כל העיר” חוזרים על המסורת משנה שעברה ומקדישים את שער העיתון ל”כנס ישראל לרפואה” שהרשת הזו עורכת. אני מבין שהם מתעלמים מהביקורת שלי, במקום זה הם מסתפקים העלמת שמי מכל כתבה שנוגעת לי (בנושאי הדיור) שזה צעד מאוד בוגר כמובן. רציתי לכתוב על זה שוב וגם רציתי להיכנס בגילי שם טוב על הכתבה המזעזעת שלה על גשר קלאטרווה וההונדה החדשה שנתנו לה לבדוק (כן, זו לא טעות דפוס). במקום להתעצבן סתם על הבוקר, גיליתי שוולווט אנדרגראונד כבר כתבה את עצות הזהב למנכ”לים ועורכים חדשים. ב”כל העיר” יישמו את זה אחד לאחד. לבריאות.

2. אני לא משתיך למחנה הפוליטי של משה ארנס אבל מאוד מעריך את האיש. המהנדס האזרחי הזה היה שר בטחון טוב מהרבה גנרלים כרסתנים שישבו על הכיסא בקרייה. אני גם מאוד מעריך את היושר שלו. הנה טור על אחדות ירושלים שדורש מכל המאחדים מיניהם יושר בסיסי- שוויון בתקציבים, שיקום פיזי, שירותים חברתיים והשתתפות פוליטית. בלי כל אלו אנחנו משקרים לעצמנו כבר 41 שנה. איכשהו יש לי הרושם שהמאחדים האחרים לא ישושו לכזו נוסחה וטוב להם שהערבים הירושלמים הם שקופים.

3. בביתנו הקט שוקלים לעשות תואר שני. כמובן שהכיוונים הם פרקטיים- היסטוריה של עם ישראל לדוגמה. עיון חטוף בשנתון מגלה שאין קורסים אטרקטיביים לתואר שני. איפה הפרופ’ לוין, אטקס, גפני, גרוסמן וגדולי רוח אחרים? המחלקה הזדקנה, הגדולים פרשו והפער מדור ההמשך גדול מאוד. עצוב מה שקורה למדעי הרוח.

מערכת החינוך הממלכתית העירונית בהתרסקות, כמותית ואיכותית. כמותית- מספר התלמידים בה צונח בעקביות זה שנים, בתי ספר נסגרים ונכחדים. גם על אלו שכבר מגיעים לבתי הספר מתקשים לשמור אצלנו. ירושלים מובילה בשיעורי הנשירה בארץ- 8.8% (ב-2005 זה היה 7.4%, מאז השתפרנו…). אחד מכל 12 תלמידים במערכת ינשור ממנה.

גם איכותית המערכת לא משהו. רק 55% מהתלמידים היהודים בירושלים זכאים לבגרות. הרחק מתל אביב (66%) רעננה (73%) וישובים אחרים. מזל שהוציאו את הערבים מהסטטיסטיקה- אחרת המצב היה הרבה יותר גרוע.

חיפשתי התייחסות למצב בבלוג של בנצי נמט, מנהל מנח”י (המינהלה לחינוך ירושלים). מצאתי שם איזה קשקוש על מצויינות. העיקר שאנחנו מודעים לבעיות.

משחק שביעי ומכריע בסדרת הגמר, הסדרה בשוויון 3:3. דקה וחצי לסיום המשחק הקבוצה שלנו בפיגור 4 נקודות. על הנייר, אנחנו הקבוצה הטובה יותר והפייבוריטים לזכות באליפות. הקבוצה השנייה נלחמת יותר, ממצה יותר מהפוטנציאל שלה ומאוד חזקה מנטלית. לכן הם כל כך קרובים לאליפות למרות יחסי הכוחות שנוטים לטובתנו. למרות הכל, המשחק בידיים שלנו. הכדור אצלנו, הפיגור לא כל כך גדול ויש עוד מספיק זמן. בהתנהלות נכונה אפשר להפוך את התוצאה ולזכות באליפות. הכל עדיין תלוי בנו. אפשר להמשיך לשחק כמו ששיחקנו, כשכל אחד ינסה להציל לבד את המולדת בזריקה מטורפת לשלוש נקודות או במבצע יחיד הירואי. קרוב לוודאי שכך הפער רק יגדל ונפסיד את המשחק ואת האליפות. מה אנחנו בוחרים לעשות?

זה לא משחק דמיוני. זו המציאות של כולנו, שלושה חודשים לפני הבחירות לראשות העירייה.  הבחירות בידיים שלנו, הציבור התחיל להתעורר, יש הזדמנות לתקן את העיוות הדמוקרטי הקיים בפולטיקה העירונית. קבוצות צעירים יוצאות למלחמה על מה שחשוב להן אבל יש עדיין בעיה אחת. כל אחד מנסה להציל את המולדת לבד. אומר זאת בפשטות: מי שמפצל את הקול של המחנה הלא-חרדי הוא פושע. הוא הוזה בשיגעון גדלות. הוא ייכשל. זה נכון למירוץ לראשות העירייה וזה נכון לרשימות למועצה. בהקשר של ראש העירייה, לי יש את הדעה שלי (נחשו נחשו) מי צריך להיות ראש העירייה הבא. אין לי ולו שמץ של ספק בכך. אבל מכיוון שיש יהודים שחושבים אחרת, וזה בסדר גמור, בואו נעשה סקר חיצוני ולא תלוי לראות למי יש את הסיכוי הגדול ביותר ונתלכד סביב המנצח. אסור לפצל את הקול שלנו בשום אופן.

לגבי הרשימות למועצה. עכברתול הפנה את השאלה לפני, והיה נחמד לאותן רשימות (לא נראה לי שהוא יקבל את זה כמחמאה אבל שיהיה). מהתשובות היפות והארוכות של הרשימות האלו לא הצלחתי להבין מה סיבה. המציאות יותר מורכבת מכפי שהדברים נראים מבחוץ. וואלה? חשבתי שהכל ממש פשוט בחיים. השפה היא אותה שפה (דיור-תרבות-תעסוקה ולמהדרין חינוך-סביבה ודימוי) כולם יודעים מה הפתרונות אבל כל אחד לחוד. השבוע הייתי בפגישה של עוד קבוצה שרוצה לרוץ. חברים יקרים, לבד אין לכם סיכוי, לאף אחד מכם ותתחילו להפנים את זה. סתם תבזבזו קולות  על סמנטיקה ומשחקים שאף אחד לא יוכל להבין בעוד 20 שנה, כשנגור בפתח תקווה תחתית ונחשוב איך היה לנו סיכוי להציל את ירושלים אבל כל אחד הלך לבד לסל כדי לצאת הגיבור שקולע את סל הניצחון והחטיא.

אתמול הייתי במקרה באוניברסיטה לכמה סידורים, במקרה נתקלתי בשלט שמזמין את הקהל להרצאה עם משה כהן, מתכנן תכנית המתאר “ירושלים 2020″. חשבתי שיהיה מעניין אז דחיתי פגישה ונשארתי להרצאה. אחת השעות המבוזבזות ביותר שלי לאחרונה. נמאס לי לשמוע כל מיני מתכננים או פקידים ממשיכים להתבכיין על ביטולה של תכנית ספדי. “אם רק היו מאשרים אותה- לא היתה היום מצוקת דיור / תעסוקה בעיר” הם תמיד אוהבים להגיד לנו. “בגלל כמה אוהבי שפנים אין לצעירים איפה לגור”. עוד טיעון. “הדו”ח האלטרנטיבי של ירושלים בת קיימא [שהוכיח שיש בעיר מספיק עתודות קרקע לבנייה ללא צורך בספדי, ע.פ] מבוסס על נתונים שקריים ולא נכונים”. משה כהן לא היה שונה. נראה לי שגם בעוד 10 שנים יתדיינו בהרצאות בסמינרי התכנון במחלקה לגיאוגרפיה על ביטולה של תכנית ספדי ולא על הדברים שצריך לעשות כאן ועכשיו למען העיר. החבר’ה נזרקו מהדלת ומנסים לחזור דרך החלון, גם בחלקים (בנייה ברכס לבן תחילה). אז לענין הטענות:

1. תכנית ספדי לא הייתה פותרת אף בעיה של ירושלים מכיוון שאיננה ממוקמת בירושלים. היא הייתה מחזקת מאוד את מבשרת והופכת את בעל קניון הראל לאדם מאושר ועשיר עד מאוד. שום קשר לירושלים ולעיר ההיסטורית.

2. דו”ח עתודות הקרקע לא רציני? אז מדוע חוקר מיוחד הסכים עמו? מדוע הוועדה הארצית קיבלה אותו? כולם פופוליסטים ושרלטנים ורק אנשי תכנית ספדי צודקים?

3. “בגלל דחיית התכנית אין בנייה למגורים”. קשקוש. בגלל שתכנית ספדי הייתה חזות הכל ונתפסה כפתרון לכל הבעיות לא הוכנו אלטרנטיבות. עירייה חכמה ומתכננים נבונים מכינים חלופות. מימוש התכנית היה לוקח זמן רב ולא היה יכול לענות על הצרכים של היום, אולי של עוד כמה שנים.

הסתירה הכי גדולה של המתכננים היא הטענה שאין היום עתודות קרקע לציבור החילוני, רק לחרדי ולערבי. ספדי הייתה אמורה להיות עיר המקלט של החילונים מירושלים והחרדים היו כובשים את מרכז העיר. אי אפשר לדבר על התחדשות מרכז העיר וציפוף הבנייה ועל התפשטות לפרברים חדשים באותה התכנית. ירושלים נמצאת במשבר בגלל הפרבור ההרסני ב-40 השנים האחרונות. להאיץ את התהליכים האלו ולבנות עוד פרברים מנותקים מהרצף הבנוי של העיר זה לא הפתרון.

הבחירות מתקרבות, עוד שלושה חודשים וקצת. כל יום נוחת עלינו אירוע מחאה חדש. הנה מדריך שבועי מקוצר: היום (שלישי) בשעה 16:00 יקיימו אופניים בשביל ירושלים יחד עם מגמה ירוקה וקבוצת BUS4US הפנינג רכיבה מכיכר ציון לתחנה המרכזית בדרישה לתחבורה ציבורית נורמלית בעיר שחוברה לה יחדיו. לבוא בלבוש צבעוני ועם אופניים/קורקינט/רולרבליידס וכו’. ברביעי ה’דילה’ בשלומציון ערב שרים ופנתרים של הפתנרים השחורים החדשים בראשות איילה מרציאנו סבאג. יהיו: פייטנים, זמרים מזרחיים, משוררים ופעילי שכונות. חמישי נראה לי רגוע ובשישי יש לכם דילמה: אם להצטרף לאירוע המחאה של “ואקום”- אמנות מפגינה אמנות בכיכר ציון ולמחות על היחס המזלזל ליוצרים ותרבות בירושלים או להתלוות לשיירת המחאה של “התעוררות בירושלים” שתצא באותה השעה בדיוק מאיצטדי ותעבור בכל שכונות העיר במחאה נגד ההגירה השלילית של צעירים ואזלת היד של העירייה. אכן דילמות קשות. הצעה למארגנים: סיימו את השיירה בכיכר ובא לציון גואל. פעילויות נוספות ועדכונים שוטפים נמצאים כאן. שבוע סוער לכולם.

בכותרות כל העיתונים היום מככבת תמונתם של חיילי צה”ל מחזיקים צעיר פלסטיני כפות ויורים בו ברגלו כדור גומי. כולנו נצקצק בלשון, נגיד כמה הכיבוש משחית, וכמה חייבים לצאת מהשטחים, וכמה מדובר בתופעות שוליות של עשבים שוטים וכו’ וכו’. כולם צודקים כמובן. לא פחות, ואולי יותר מהכשל הערכי שהתגלה פה, מטריד אותי הכשל המקצועי. גם ברמת המיקרו- הקלות של שימוש בנשק ובכוח אל מול איומים וגם ברמת המאקרו- מה לעזאזל עושה צבא בפיזור הפגנות? כשל מקצועי מביא לכשל ערכי ולהפך. אי אפשר להפריד בין הדברים.

אחרי מלחמת לבנון הרשו לעצמם כמה מדובריו הלא-חכמים של המחנה הכתום לעלוץ אל מול כשלון צה”ל. “צבא שעסוק בפינוי מתיישבים מבתיהם בגוש קטיף, השומרון ועמונה” , כתבו אז כמה מאותם גאונים, “לא יהיה מוכן למלחמה באויבים האמיתיים שלנו”. הטיעון הזה נכון, אבל חלקית.  מה עם 41 שנות שיטור ונוכחות צבאית בשטחים?  צבא שעוסק בהפרות סדר ומחסומים לא יידע להניע חטיבות במהירות, צבא שעסוק בפיתוח ג’יפים ממגונים ואמצעים לפיזור הפגנות לא יטפל בציוד החירום של חייליו למלחמה האמיתית. כל עוד צבאנו טרוד במשימות השטחים הוא בבעית כשירות מקצועית קשה, כשל מקצועי שיוביל לכשלים ערכיים כמו שראינו.

תאמרו שהצבא בימיו של אשכנזי חוזר להתאמן, זה נכון וזה חשוב אבל זה לא מספיק. עדיין לא הגענו להיקף האימונים שקדם לשנת 2000. אני מקבל חיילים למילואים שסיימו שירות סדיר ויודעים מצויין לעשות פתיחת ציר בעזה אבל בשדה מוקשים חי הם לא היו מעולם. זה בערך כמו טייס שרק ראה סרטי טיסה ושיחק בסימולטורים. חלק ממשימות השגרה השוחקות בשטחים מועברות לידי חברות אזרחיות אבל גם זה עדיין לא מספיק. השמירה על החוק, הסדר והבטחון בשטחים, לרבות פינוי מאחזים, התנחלויות ופיזור הפגנות- צריכות להיות משימה של משטרת ישראל. אל תתנו לצה”ל לנצח- תנו לו להיות צבא.

עניין צבאי נוסף, מעריב מביא היום את דבריהם של אלעזר שטרן, ראש אכ”א היוצא, ואת דבריהם של בכירים אחרים במערכת הביטחון נגד הלחץ הציבורי וההיסטריה שגילתה התקשורת והציבור בנושא עסקת השבויים. שטרן עצמו מביא את הדוגמה של הצבא האמריקאי בעי, שם לטענתו אין חטיפות כי ארגוני הטרור יודעים שלא ידברו איתם. עם כל ההערכה לאלוף שטרן, ויש הערכה, אני לא חושב שהוא באמת רוצה שנהפוך לצבא האמריקאי. צה”ל הוא עדיין צבא העם (למרות שגם הסטטוס הזה מתכרסם לו), עבור הציבור היהודי הלא חרדי זה עדיין נכס חשוב. הצבא האמריקאי בעירק הוא צבא שחייליו באים מהרפיפריה החברתית והגיאוגרפית, להרבה חיילים לא הייתה אפשרות טובה יותר מלבד להתגייס, המוטיבציה נמוכה ושיעור ההתאבדויות גבוה. האם לצבא כזה נדמה? אני לא חושב שזה המודל שצריך לכוון אליו.

סטודנטית אנונימית למחצה הסכימה לשתף אותנו בייסורי שכירת דירה בירושלים. העיקר שלופו, פולק ושאר חיות המחמד שלהם ימשיכו להגיד שהם עושים הכל כדי להשאיר צעירים בעיר וכל הבולשיט הזה. השקרנים האלה מעלים לי את הסעיף מחדש מדי שבוע. מתי מפגינים ושורפים איזה מועדון? לקרוא ולהתעצבן.

אלוהים, רק מלכתוב את זה אני מתחילה להזיע מרוב עצבים. כבר לפני חודש סגרתי עם בעל הדירה שלי על חידוש חוזה במחיר חדש, קצת יותר גבוה מהיום אבל באמת שסביר. מצאתי שותפה חדשה, עברנו על החוזה ואישרנו אותו, וקבענו פגישה לחתימה. על הדרך אני ושותפי הפורש הזכרנו לבעל הדירה (כפי שאתם רואים פה מדובר באדם לבבי והגיוני. אני אפילו לא אכנס למידת הגסות והכוחנות שהוא הגיע אליה בשיחה האחרונה שלנו, בלי כל סיבה כמובן – חוץ מזה שיש לי ואגינה ולא בולבול) על הכסף שהוא חייב לנו בעקבות ירידת שער הדולר (שילמנו מראש), הוא אמר משהו כמו “בסדר אין בעיה” ושכחנו מזה.
ביום של החתימה, חצי שעה לפני שתכננתי לעלות על האוטובוס לתל אביב, קיבלתי ממנו טלפון שבו הוא מודיע לי שאין בכוונתו לשלם את ההפרשים, ושאם לא נוותר על ההחזר (אלפי שקלים) הוא לא יחתום איתנו על חוזה. שוחה בבריכה של הלם, התחלתי לנהל איתו סוג של משא ומתן עקום על בכמה הוא בעצם רוצה להעלות את שכר הדירה. הוא נקב במספרים לא רציונאליים, ולא הצלחנו להגיע להסכמה. וחוץ מזה, מאוד התקשיתי להשלים עם הנוכלות הזו. בסוף הודעתי לו שאני לא מעוניינת במחיר שהוא מציע ואני רוצה את ההחזר שלי.
ואז החלטתי שאני עקרונית לא מוכנה לחתום על חוזה עם רמאים, ולא משנה מה יציעו לי אני לא מתפשרת. אני הולכת לחפש לי דירה אחרת.
ואז ראיתי את המחירים בשוק.
מחירי הדירות בירושלים עלו מעל ומעבר לכל דמיון ואיבדו באופן מוחלט את הקשר למציאות. דוגמא: אחותי גרה בתל אביב, ממש על פינת קינג ג’ורג’, בדירה אמנם מצ’וקמקת אבל במרכז העולם, עם חדר גדול, סלון ומרפסת, כל מה שצריך. היא משלמת 300 ₪ פחות לחודש ממה שבעל הדירה שלי דורש. עכשיו, עם כל האהבה שלי לירושלים ולמה שיש לה להציע, אי אפשר ברצינות לומר שזה הגיוני שצעיר ירושלמי ישלם שכירות גבוהה יותר מצעיר תל אביבי. אני לא מבינה איך העיר הזאת חושבת להמשיך להתקיים עם העיוות הזה. קיבינימט, אין עבודה, אין תחזוקה, אין תחבורה ציבורית, מה יחזיק אותנו פה, האוויר? לפעמים נדמה לך שהעיר הזאת מנסה בכוח להעיף אותך ממנה, ואתה מתעקש ומתעקש להיכנס בדלת. זה פשוט אבסורד מעליב.
אבל העיקר שהזוג פלדמן יוכלו לבוא למות פה אחרי שנים של צבירת הון בלונג איילנד. ובעוד איזה עשר שנים, כשכבר לא ישאר אף צעיר בעיר, כשעסקים ומקומות בילוי יסגרו, כשהעיר תהפוך שוממת וגלגלי קוצים ירחפו להם מחורבותיו של חומוס בן סירא לכיוון ההוא עם החולצות, בליווי מוזיקת קאנטרי חסידית, אולי אז מישהו בעיריה ישים לב. חבל שאנחנו החילונים לא מסוגלים להתאחד ולעשות איזה מרד שוכרים. הרי כל אחד מאיתנו שמסכים שיעלו לו את המחיר דופק את השני.
והכי חבל שאני הולכת להתפשר עם הבן זונה על מחיר גבוה ולהשלים עם החרא הזה, כי הובלה זה יקר וחיפוש דירה זה תהליך סוחט נפש ומייגע. הנה אתם רואים כשל שוק בהתגלמותו: מחיר שלא משקף תועלת אך עם זאת ממשיך לעלות ולעלות. יש רק הסבר אחד לזה: אי רציונאליות.

אלי ידיד המחלקה עם כמה הצעות ייעול לטיפול בתופעת נרי ליבנה. לקרוא ולהפנים:
דודו גבע, זכרון ברווז לברכה, שנולד וגדל בירושלים, יצר פעם שתי דמויות ירושלמיות, שני בלשים לא יוצלחים העונים לשמות אהלן וסהלן. באחת הפעמים אהלן (או סהלן, לא זוכר כרגע) האשכנזי הלפלף מעלה הגיגים על עירו האהובה בפני בחורה. משהו כמו “העיר הזו עושה לי משהו, אני לא יכול להסביר את זה…” וכו’. מה שדודו גבע ניסה לעשות זה לצחוק על הטיפוס של האשכנזי הרוחני שמשתפך על ירושלים ובעיניו מבט מצועף (הזכיר לי קצת אותי האמת). בכלל, לצחוק על ירושלמים שלוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות, הוא סוג של תת ז’אנר אצל גבע. הוא לא העריך כובד ראש במיוחד.

למה אני מספר לכם את זה?

פשוט כי קראתי את המאמר של נרי ליבנה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הירושלמים אחרי.

תגידו, אתם התחרפנתם?  הם התחרפנו?, מישהו, זה בטוח, התחרפן.

 הנה כמה תגובות:

בועז: השיבו לנרי ליבנה כגמולה.
היא באה עם אג`נדה מוכנה מראש.

ערן: מי שחולה ואובססיבי הוא נרי ליבנה. לא ניתן להסביר אחרת את התעסקותה הבלתי-פוסקת בעיר שבחרה לעזוב. מדי כמה חודשים נרי ליבנה זורקת רפש על העיר, והפעם הגדילה עשות – היא משקרת בנצח נחושה.

וכהנה וכהנה

אז קודם כל נרי ליבנה לא “משקרת”. היא עיתונאית עם השקפת עולם וטור.היא אולי לא מקצועית, או מעצבנת, או קלישאתית, אבל לא שקרנית. מעבר לכך, כל מי שעונה בצורה מתלהמת לטענות של ליבנה, מצדיק הרבה ממה שהיא אומרת על ירושלים. כשמנסים להתגונן, זה סימן שיש על מה.

הנה תגובה שאולי היה עדיף לשלוח:

כנסו כנסו!

אני דווקא חי בירושלים, הייתי בלילה לבן ביום הסטודנט, ואני לפעמים מסתובב בלילה במאה שערים, או הולך בשבת לעיר העתיקה. כן יש הרבה בעיות, אבל יש כאן אחלה מזג אוויר וחיי תרבות עשירים (בקיץ הזה כבר היו שלושה פסטיבלים רציניים והיד נטויה). לא כולם רוצים לחיות בתל אביב וצריך אלטרנטיבה. אז להשמיץ כלאחר יד את אחת האלטרנטיבות החשובות, זה פשוט לא הוגן, שלא לומר לא מקצועי.

ולשנונים שבינינו:

נרי אני מזמין אותך לסיבוב בעיר. שתייה עליך.ותכירי לי את הבת שלך.

ולבוטים:

“נרי ליבנה ממורמרת”

או: ”די לקלישאות”

או: ”ירושלים שולטטטטטטתתתת11111!!!”

אני לא מזלזל ברגשות של המגיבים. זה טוב להגיב וזו באמת כתבת נרי ליבנה קלאסית ומעצבנת. אבל אל תתלהמו, ותזכרו: עם מקל של מטאטא תקוע בתחת, אפשר מקסימום לנקות את הריצפה של החדר. וגם זה בישיבה.

רבים נוטים לחשוב שבשנת 1967 ירושלים הייתה לעיר ש”חוברה לה יחדיו”. זו כמובן טעות. אני לא מדבר רק על האיחוד הכפוי עם ערביי מזרח העיר, שלא היה ולא נברא מעולם. אני מדבר על חלוקת העיר למתחמים מבוצרים ומבודדים של שימושי קרקע שונים. ירושלים שלפני 1967 הייתה עיר קטנה, מוקפת משלושה כיוונים בגבול עוין. עיר דחוסה אבל קומפקטית. עיר ענייה אבל מגוונת. במרכז העיר שכנו כ-10 בתי קולנוע, בניין הכנסת, האוניברסיטה העברית. בנייני משרדים\ מסחר ומגורים. הדחיסות הזו הייתה מצויינת. במרכז העיר הייתה אווירה צעירה וסטודנטיאלית, בתי הקפה פרחו, בתי הקולנוע שגשגו, כיכר ציון הייתה המקום. כבר בתחילת אמצע שנות הששים התחיל תהליך של יציאת השימושים העיקריים ממרכז העיר אל גבעת רם- בניין הכנסת, קמפוס האוניברסיטה, בניית המוזיאון (התכנונים של גבעת רם החלו עד בשנות החמישים). מלחמת ששת הימים ריסקה את מה שנותר ממרכז ירושלים. במקום מרכז מעורב שימושים ואינטנסיבי בניצול הקרקע והרחוב הופרדה העיר למתחמים שונים: המסחר התרכז בקניונים מכוערים וחסרי ייחוד, בתי הקולנוע נכחדו, מוסדות התרבות החדשים הוקמו במייל התרבות אשר אינו ציר הליכה ברגל, האוניברסיטה התפצלה בין שלושה קמפוסים, משרדי הממשלה ברחו והאוכלוסייה החזקה ברחה ממרכז העיר ומשכונותיו הסמוכות.

סוד המשיכה של העיר הוא העירוב, המגוון והאינטנסיביות. אלו יוצרים בעיר מגוון אפשרויות תעסוקה, תרבות, פנאי וחברה לכל אחד והופכים את העיר ליצירה מרתקת. תכנון ירושלים שאחרי 1967 ריסק הן את המרקם האורבני והן את המגוון וחיי הרחוב שהיו בעיר עד לאותו הזמן. גבעת רם היא חור שחור, השכונות החדשות מתרכזות במגורים בצורה קיצונית, ללא תעסוקה, תרבות או מסחר ראוי (ומה שקיים נמצא בקניונים אזוריים או מרכזים מסחריים חלשים).  כדי להחיות את העיר צריך לאחד אותה ולא במובן הלאומי של המלה (כאן ראוי לדעתי לשקול פתרונות אחרים). צריך לחזור ולערבב בין מסחר, בילוי, תעסוקה ומגורים. להגביר את תנועת הולכי הרגל, לחזק את חיי הרחוב. ירושלים היא עיר מגוונת מבחנה אנושית אבל הגיוון הזה לא מתבטא בנוף הפיזי של העיר שיוצר גטאות לכל שימוש קרקע נפרד.