אלי אושרוב משקיף מהחלון על מדרחוב בן יהודה ולא תמיד אוהב את מה שהוא רואה:
בחודשיים האחרונים הצטרף עסק חדש למצבת העסקים השוקקת של מדרחוב בן יהודה. לצד מסעדת בייגל, גלידריה חדשה ולא רעה בכלל ובסמוך לנוודים, קלושארים וסתם קבצנים נפתחה חנות די וי די איכותית, פתוחה מידי ערב, בערך משבע. אחלה סרטים. למשל “הדייט שתקע את חברה של מהיר ועצבני 7″. דברים כאלה. הייתי שמח לתת לכם שעות פתיחה מדויקות שתוכלו גם אתם לקנות חמישה דיסקים בתשע שקל, אבל אין שעות פתיחה. טוב זו לא ממש חנות. יותר כמו דוכן של דיסקים. מזויפים אם עוד לא הבנתם, והוא פתוח באמצע מדרחוב בן יהודה. אני חוזר ואומר: דוכן דיסקים מזויפים באמצע הרחוב הראשי של ירושלים.
לא יודע למה דווקא התופעה הזו מציקה לי כל כך. יכולתי להתעצבן על אלף ואחד דברים אחרים שקורים במדרחוב. המסיבות הבלתי נגמרות של חב”ד: “אני אפסיק את המוזיקה אם ירקדו כאן נשים”, המסיבות של ברסלב: “אני אפסיק את המוזיקה רק אם הרבי יגיד לי” או דוכני ההתרמה השונים למשפחות נזקקות מגוש קטיף “אנחנו נפסיק לשנורר אם תיפול פצצה גרעינית. בעצם למה? אחי, מעוניין לתרום למען נפגעי פצצה גרעינית?”
אז אני לא יודע למה דווקא סוחר תמים שבסך הכל עובד למחייתו מקפיץ לי את הוריד הפולני. אולי זה כי אני יודע שאין סיכוי שמישהו יגיד לברסלבים ולחבדניקים ללכת, אחרי הכל גם המשטרה חושבת שהם פועלים בשליחות אלהים. ואולי כי אני לא רוצה שהרחוב שלי יהפוך לקוואסאן. אם נגזר דינו להפוך לשטייטל גרוטסקי על ספידים שיהיה, אבל חתולים מטוגנים על שיפוד? זה כבר יותר מידי וזה לא כשר.
בכל מקרה, כבר פניתי למשטרה, שפעם אחת שלחה שוטר. הסתכלתי על כל הסצינה מהחלון. שייקה אופיר קטן עליו. שומר החוק ניגש אל הדוכן והסוחר התחיל לקפל את העניינים בזריזות. תוך כדי אני מקבל טלפון מהמוקד של המשטרה ואומרים לי בזו הלשון “השוטר בשטח לא רואה שום דיסקים מזויפים”. אני בדיוק הבטתי בו כשהוא בוחן את סוחר הדיסקים והשבתי לה שזה מוזר מאוד שהשוטר לא יכול להסיק מסקנה שהאיש שעכשיו מקפל בהיסטריה שולחן ומזוודה היה עד לפני חמש עשרה שניות מישהו אחר לחלוטין. ואז כמובן שאלת מליון הדולר מהמוקד: “אבל מאיפה לך שהם מזויפים?” עוד נגיע לזה.
עבר יום, עברו יומיים והבחור חזר. מאז שהוא חזר המשטרה התחילה לטעון שזה באחריות העירייה. “רוכלות” או משהו כזה. התקשרתי בשלושה ערבים שונים למוקד העירייה. אמרו שישלחו מישהו. לא שלחו. התקשרתי בבוקר ישירות לאגף פיקוח, ענתה פקידה אסרטיבית שהבינה לליבי ואמרה לי להתקשר שוב בערב, “כי זה של משמרת ב’”. השבתי לה ש”אני מתקשר להתלונן לאגף פיקוח ואת אומרת לי תתקשר בערב לאגף פיקוח כי אתם לא מכירים את המשמרת של הערב? רגע, אתם זה לא הם?!”
היא דווקא השתכנעה מהטיעון ועלתה במירס מול הממונה בשטח שהבטיח שיטפל. במקביל כתבתי מייל למאיר דדיה, מנהל אגף פיקוח בעירייה, בינתיים אין תשובה, אפילו שכתוב באתר שנותנים תשובה.
בפרק הזמן הזה הספקתי להטריד כל שוטר ברחוב כולל את היסמניק”ים על האופנועים שהסבירו לי בצעקות שהם כאן כדי לירות במחבלים. צעקתי עליהם שבינתיים העיר הופכת לג’ונגל ובתגובה אחד מהם התכוון לתת לי מכות אבל חבר שלו תפס אותו. רוב השוטרים שפניתי אליהם או גיחכו או המהמו לעצמם או הציעו לי לכתוב מכתב למפקד המחוז.
כאמור השאלה שאני הכי אוהב שהשוטרים שואלים אותי היא: “מאיפה אתה יודע שזה מזויף?”. לא יודע. יש לי הרגשה כזו. המחירים שווים לכל נפש, שגיאות הכתיב בשמות הסרטים, צורת האריזה בגומיות. אבל צודקים. עדיף לחוס על חשודים מאשר לחשוד בתמימים. אפשר להמשיך את הקו הזה: מאיפה לך שהאיש ששבר הרגע בקבוק על הריצפה הוא ונדליסט בן 16, אולי הוא אמן מיצג? מאיפה לך שההומלס שמקיא עכשיו מול חנות גולף ברחוב שמאי נמצא בקריז, אולי הוא סתם אכל משהו מקולקל? מאיפה לך שהאיש שהכין אמבוש לחנות התכשיטים בבן יהודה 10 הוא פורץ מתוחכם? אולי הוא אוהב לעשות חורים בקירות שבת בבוקר להנאתו. טוב, הבנתם.
בינתיים, העסקים של הדיסקים בסדר, ברוך השם, תודה ששאלתם. כל ערב כמו שעון. אני עוד לא אומר נואש אבל מסקנת הביניים העיקריות הן:
- אנחנו חיים בג’ונגל
- הפשע משתלם
- אני מתחיל לגדל הידרו במרפסת ולמכור במדרחוב לתיירים. מה תעשו לי? מאיפה לכם שזה גראס? אולי זה רק צמח עם פרחים של גראס, וזרעים של גראס וכשמעשנים אותו הוא עושה אותך מסטול? אבל לקחת את כל הפרטים האלה ולהפוך אותי לעבריין, ככה בלי למצמץ? איפה יכולת ההסקה הלוגית שלכם? מה מלמדים בקורס במשטרה? ככה לחשוד בסוחר סמים, סליחה, סוחר תמים שבסך הכל מנסה להתפרנס?
המשך יבוא.
נסתרות דרכי ה’, נהוג לומר כאשר אנו חוזים בתופעה בלתי מוסברת. נסתרות מכך דרכי החשיבה והסקת המסקנות בשמאל הישראלי. לאחר 15 שנים של דומיננטיות-יתר של המיעוט החרדי בעיריית ירושלים, תחילה ע”י חיבוק דב של אהוד אולמרט ואחר כך באמצעות מועמד חרדי עצמאי, ניתן היה לצפות כי משהגיעה שעת הכושר לאזן את ייצוג התושבים בממשל העירוני ישוש השמאל לתקן את העיוות הדמוקרטי.
אחרי 15 שנה של ממשל עירוני סקטוריאלי, מפלה, צר אופקים והומופוב מתברר כי אנשי השמאל בעירנו לא ששים להמירו בשלטון המייצג נאמנה את צביון מרבית האוכלוסייה בירושלים- שאינה חרדית. השמועות וההכרזות המוקדמות על הצטרפותו של אריה דרעי למרוץ סחטו מפעילי שמאל ותיקים קריאות אהדה והצהרות תמיכה. מגדעון לוי, דרך חיים ברעם וכלה במאיר מרגלית איש מרצ ומועמד הסיעה למועצת העיר. האם דרעי מביא עמו בשורה חדשה לעיריית ירושלים? מסר של שוויון כלפי תושבי מזרח העיר? תמיכה בחלוקת ירושלים? ניקיון כפיים? שוויון בהקצאות כלפי הבית הפתוח? לא ולא. זהו אותו אריה דרעי הישן והטוב. שופע כריזמה אך נטול אמירה, מדבר במתק שפתיים אך אפוף כוונות נסתרות, מדבר גבוהה על השכבות החלשות אך שוכח שתנועתו דנה אותן לחיי בורות ובערות במוסדותיה. אותו דרעי “זכאי” שהורשע פעמיים וחסידיו הפגינו נגד בית המשפט העליון.
אנשי השמאל שלנו מתייצבים לצדו של דרעי לאחר שניר ברקת, המועמד של המחנה הלא-חרדי לראשות העיר, הצהיר בקמפיין מסיבי על התנגדותו לחלוקת העיר. עמדותיו של דרעי ושל מתחרהו על הקול החרדי- מאיר פרוש, אינן שונות. אחדות ירושלים היא מס שפתיים שעל כל מועמד לשלם. ממילא אין אחדות זו בתחום אחריותו של ראש העירייה. אין כל הבדל בהשקפות המועמדים בשאלת איחוד/ חלוקת העיר ומכאן לא ברורה ההתייצבות לצדו של דרעי וההתרפקות על ש”ס של ימי אוסלו העליזים. 15 שנה עברו מאז, ציבור תומכי ש”ס ורבניה שברו ימינה וכיום מפלגתם מכשילה כל ניסיון לקיים שיח אמיתי על עתיד העיר בהסדרים המדיניים עם הפלשתינים.
דעתי האישית, אגב, אינה רחוקה מעמדותיהם של לוי וברעם בנושא ירושלים. העיר מעולם לא אוחדה ולמעשה מעולם לא הייתה מחולקת יותר. לא צריך לחלק את ירושלים, היא מחולקת ממילא. מבט חטוף בספר התקציב העירוני יבהיר זאת. צריך לחלוק את ירושלים עם הפלסטינים תושבי מזרח העיר ולנהל שיח אמיתי על מעמד אזורים אלו בהסדרים עתידיים. שפיטת המועמדים לראשות העירייה על פי עמדותיהם בנושא בו הם נטולים יכולת השפעה ממשית אינה רצינית. יש לשפוט את המועמדים על פי ערכים כמו ראיית צרכי הכלל מול אפליה מגזרית, קידום נשים מול שובניזם, ניקיון כפיים מול הרשעות וחשדות וכמובן על פי מצע ותכניות שלא נרקחו רק לצורכי בחירות. בחינה כזו תביא אותנו למסקנה כי למחנה הלא חרדי ישנו כיום מועמד אחד המסוגל לייצגו נאמנה.
ברומו של עולם