את הפוסט הזה אני כותב לפני כניסת יום כיפור אבל הוא יתפרסם אחרי. שעתיים לכניסת הצום. הרבה מחשבות בראש. אני ממליץ על הפוסט הזה אצל יובל ועל “תיאום כוונות” של חיים סבתו שנכנס אצלי לסדר של יום כיפור לפני ההליכה לתפילת נעילה. ולהתחלת השנה החדשה הנה גם דבר תורה קצר שהייתה לי הזכות לשאת היום בבית הכנסת שלנו, “כל הנשמה” בבקעה”:
לפני עשר שנים סיימנו אני ואשתי- אריאלה את תיכון בויאר בירושלים. מתוך חברינו הקרובים נותר כיום רק זוג אחד בעיר. היתר עזבו. לא פעם אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר לאנשים מה יש לאדם כמוני- שאינו חרדי, ערבי או אוהד בית”ר ירושלים לחפש בעיר הזו. ירושלים בעיני אחרים היא עיר קשה, אלימה, מתחרדת, ענייה, פנאטית ולעתים גם מסוכנת. מדוע שיהודי פלורליסט יגור בה מרצונו החופשי? הרבה יותר פשוט להגר ממנה לפרבר נוח או לתל אביב, שם יש יותר “אנשים כמונו”. את ההסברים אני צריך לספק לא רק לחברים ומכרים. לפני 15 שנה כתב יהונתן גפן את המילים הקשות הבאות על ירושלים:
“זה מה שאני חושב שצריך לעשות עם העיר הזאת. להשאיר אותה לזורקי אבנים ולמחרחרי הנצח. שלנו ושלהם. נראה לי שירושלים היא מקום טוב לסגור בו (לנצח!) את כל הרוצחים, האנסים בתשובה, המתפרעים, מציתי האנשים, אוהדי המוות, זורקי האבנים, מהמחנה הדתי או מהמחנה החרדי או ממחנה בלטה, שיכורי בקבוקי התבערה, הג’יהדניקים, נאמני הר-הבית, מחשבי-הקיצין, הסכינאים, המתאבדים, וכל שאר הפנאטיים. פנאטי כל העולם התאחדו… יחיו להם שם ביחד: אוטונומיה של פנאטיים בעיר שחורה, ואנו נקים חומה גבוהה מסביבם, ונמשיך לחיות את חיינו הזמניים הבלתי קדושים בלי מורא ובלי להיות בני ערובה… תושבי ירושלים שאינם פנאטיים ואינם קדושים, יפונו לשפלה, ויבינו סוף סוף שהחיים הם נמוכים. אני יודע שיש כאלה שמתים על ירושלים, אבל יש גם הרבה אחרים שרוצים לחיות…“
לפני עשרה ימים, בתפילות ראש השנה, שרנו יחד בסדר שופרות את הפסוק מספר ישעיה: “ובאו האובדים מארץ האשור, והנדחים מארץ מצרים, והשתחוו לה’ בהר הקודש, בירושלים”. נבואת הנחמה של ישעיה מתארת מצב עתידי של גאולה, של קיבוץ גלויות ושל עלייה לרגל לירושלים. נראה כי משהו השתבש בנבואת הנחמה הזו. שבנו לארצנו, קיבצנו נידחים מארבע כנפות הארץ אבל לא שבנו באמת לירושלים. להפך, יש ניכור גדול מירושלים, יש פחד, יש רתיעה ויש כמו שראינו אצל יהונתן גפן גם לא מעט שנאה. יש קולות רבים הקוראים לנו לעזוב את ירושלים ולהפוך לגולים בארצנו. להשאיר אותה לידי הכוחות המשיחיים, הרדיקליים ולוותר על עיר הבירה שלנו בעבור מקום אחר שאולי יותר נוח לגור בו.
לכל אלו ששאולים אותי למה בכל זאת אני נשאר, אני מסביר שטוב לי פה. שאמנם יש פה בעיות אבל עם בעיות מתמודדים ולא בורחים. אינני רואה את עצמי חי במקום אחר מלבד ירושלים. באף עיר אחרת אין סינמטק איכותי כשלנו, אין חומוס של פינתי או רחמו, אין שוק כמו מחנה יהודה, אין ויה דולורוזה ורובע נוצרי או מוסלמי, אין רחובות עירוניים פורחים כמו דרך בית לחם ועמק רפאים, אין את התו השמיני או את הגלריה לספרות. אין ארכיטקטורה מרתקת ואין מגוון אנושי של בני כל הדתות ודוברי כל השפות כמו שיש בירושלים. אלו הדברים שמחזיקים אותי בירושלים אבל אני יודע שאם לא אאבק עליהם- הם לא יישארו לאורך זמן. מוסדות התרבות האהובים עלינו מקבצים נדבות וזוכים ליחס מחפיר, דרך בית לחם ניצלה רק לאחרונה מתכנית תחבורה הרסנית, בניינים לשימור נכחדים והופכים לפנינות נדל”ן וסובלנות בין תרבותית ובין דתית היא עדיין מצרך נדיר בעירנו.
לא חסרות בעיות בירושלים אבל לפעמים נראה לי שהבעיה הקשה ביותר שלנו, הציבור הפלורליסטי בירושלים, היא הייאוש שתוקף אותנו לא פעם, קיטורי שיחות הסלון, הגעגועים לירושלים של פעם, נבואות הזעם שמשמיע כמעט כל מי שאורז מזוודה ויורד לכיוון שער הגיא- כאילו להצדיק את עזיבתו. כמה פעמים שמעתם אמירות כמו: “ירושלים היא עיר גמורה”, “עיר אבודה”, “הפסדנו את ירושלים” וכדומה? רוח נכאים זו היא האויב האמיתי שלנו במאבק על צביונה של ירושלים.
מספרים על ר’ שלום מבעלז, שערב פסח אחד היה עסוק בשאיבת מים המיועדים לאפיית המצות. באו חסידיו לחצר ובירכו אותו “לשנה הבאה בירושלים”. השיב להם הרב: “למה בשנה הבאה? אולי במים האלה שאנו שואבים נזכה לאפות מחר, ערב פסח, את המצות בירושלים, ונאכל אותן שם לכשיבוא משיח לגאלנו”. הביטוי “לשנה הבאה בירושלים”, שאנו שרים בגמר ליל הסדר ובסיום תפילת נעילה, מבטא רצון להיות בירושלים של מעלה שנה מיום הבקשה. ר’ שלום מבעלז הוסיף לה מימד מעשי יותר- אין מדובר רק בתקוות בעלמא להיות בירושלים בימות המשיח בשנה הבאה. השנה הבאה מתחילה מחר, כל יום יכול להיות יום הגאולה. כמו שר’ שלום לא רצה לחכות עד לשנה הבאה, כך אנו צריכים לפעול החל ממחר למען ירושלים אחרת, הוגנת, שוויונית ופלורליסטית יותר ולא להסתפק בתפילות ובבקשות. ירושלים הבנויה אינה מושג אמורפי, מופשט, המרחף בין כל בקשותינו ליום כיפור. ירושלים הבנויה היא צו מעשי שעלינו ליישם יום יום במעשינו ולהיות מוכנים וראויים לגאולה שכזו. רבים מיושבי הקהילה הזו הם אנשים מעורבים ופעילים בסוגיות ירושלמיות שיכולים ללמד את כולנו שיעור אחד או שניים על מה באמת קורה בעיר: על מאבק לשימור המורשת הבנויה של העיר, על בלימת תכניות בנייה הרסניות-דוגמת תכנית ספדי, על בניית גשרים בין הדתות, על הקמת מוסדות חינוך והשכלה, על התארגנות רשימות עצמאיות ועקשניות למועצת העיר שאינן מוכנות להשלים עם המנהיגות העירונית הנוכחית, על קמפיין לקידום דיור בהישג יד לצעירים בירושלים, על קבוצת סטודנטים שאני חבר בה ומזה 5 שנים פועלת לבנות בירושלים קהילה פעילה ותוססת של צעירים וסטודנטים והרשימה עוד ארוכה. דוגמאות אלו באות להמחיש לנו כי גם אזרחים פשוטים יכולים להשפיע על המציאות הירושלמית.בימים אלו, אנו מחפשים מעשים שיטו את כף הזכות לטובתנו ביום הדין. ירושלים יכולה להיות המעשה של כולנו, הזדמנות למעשה כזה תהיה לנו בעוד כחודש, בבחירות המקומיות. אני יודע שאף אחד מהמועמדים אינו מושלם אבל אני גם יודע שפתק לבן או הימנעות מהצבעה אינם הפתרון. חשוב מאוד כי ב-11.11 כולנו נלך להצביע ונסחוף עמנו את כל מי שאנו מכירים. ראינו מהו מחיר האדישות ואין לנו חמש שנים נוספות לבזבז במאבק על ירושלים. בסיפורו “לפנים מן החומה” כותב הסופר ש”י עגנון: “.. ומחמת שכל הימים לרבות הלילות מרבה הייתי לשוטט בחוצות ירושלים, לא נפניתי ללמוד שום אומנות. קשה מזה שהייתי בטל מן התורה, ויהודי שאינו עוסק בתורה לבו מוכיחו ואומר לו, ומה אתה משיב ביום הדין כשישאלו אותך עסקת בתורה. ומה הייתי משיב, הריני משיב עסקתי בירושלים ומובטחני שיאמרו לי יפה עשית. “אני מקווה כי עם תחילתה של שנה חדשה לא נחכה ונייחל להופעתה הפתאומית של “ירושלים הבנויה” אלא נעשה כולנו מעשים קטנים וגדולים שיקרבו אותנו אליה. גמר חתימה טובה.
ברומו של עולם