ירושלים האחרת

בנאדם יוצא לשבוע מילואים בצאלים, חוזר הביתה ומגלה שהעולם השתגע. פיני גרשון חזר למכבי, כתב אישום נגד אולמרט ומתקפת טרור במומבאי. לא משעמם בעולמנו אף פעם. ממה נתחיל?

קודם כל קצת צניעות לא תזיק לנו אף פעם, קל וחומר בימי מתקפות טרור גלובליות. קצת צורם לי באוזן לשמוע מומחים ישראלים שמנתחים את פעולות הקומנדו ההודי ומבקרים אותו חופשי על ימין ועל שמאל כאילו אצלנו הכל מושלם, כאילו גלעד שליט לא נמצא בעזה כבר יותר משנתיים, כאילו לא היו כאן אוטובוס הדמים בכביש החוף והטבח במעלות. מומלץ שמדינה שאך לפני שנתיים נכשלה בהתמודדות מול ארגון גרילה בדרום לבנון לא תתלונן על טיפול כושל של כוח קומנדו בעשרה מחבלים חמושים. בתחומים האלו רצוי שהמעשים והפעולות שלנו ידברו בזכות עצמם ולא כל מיני מומחים ופרשני כורסא.

ואם כבר מעשים, אז שבוע במילואים הוא לא הרבה זמן להתרשם מצה”ל אבל יש כמה דברים שכן אפשר ללמוד. הצבא מסיר חלודה בשנים האחרונות וזה חשוב. רוב החלודה התרכזה במערך המילואים, שהוזנח שנים ארוכות. ראיתי את הציוד שהפלוגה שלי תקבל בשנתיים הקרובות למחסנים, זה נראה כמו ציוד שראוי לצבא במאה העשרים ואחת. בשנה וחצי האחרונות המפקדים שלי התאמנו 3 פעמים ויש עוד הרבה מה לרענן וללמוד. גם הציוד ותנאי האימון שופרו. כן, אנחנו עדיין נוסעים על גפ”סים עתיקים ומזדחלים בנגמ”שים אבל לפחות אנחנו נוגעים בכלים האלו ומתאמנים. זה עדיין לא מבטיח שננצח בפעם הבאה אם נדרש, זה רק אומר שנגיע יותר מוכנים ויותר רציניים לאיפה שיהיה צריך. שמחתי גם שלא שמעתי הצהרות מתלהמות על עזה ועל העימות הקרוב. שמעתי את ההצהרות הרבה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אלו היו דיבורים של צבא עם אגו פגוע. עכשיו הדיבורים היו מפוכחים יותר, מחושבים יותר. אפשר לפעול בעזה אבל צריך להחליט קודם כל מה רוצים להשיג שם. ככה אני רוצה את הצבא. מדבר פחות, חושב יותר, מתכונן ועושה הרבה יותר.

אחרי לחצים עצומים ופניות רבות אני שמח לבשר לקוראי הבלוג על תפקיד ציבורי נוסף שאני נוטל על עצמי בימים אלו ממש. לצד חבר דירקטוריון “מלונה”, איש “רוח חדשה”, “צעירים במרכז” וראש מחלקת האג”ח ב”ליהמן ברדרס”, אני מעתה יו”ר המועצה הציבורית לפתיחת חלון באוטובוסים בימות החורף. הגיעו מים עד נפש. החורף אפילו עוד לא פה אבל נמאס לי לנסוע באוטובוס חנוק, עם מיזוג דפוק ומליון אנשים משתעלים ומתעטשים מסביב. חייבים לפתוח חלונות באוטובוסים. המשימה הזו תהיה כמובן יותר קשה כשהחורף האמיתי יתחיל, אז על כל פיסת חלון פתוחה הנוסעים אוהבים לזעוק “גוועלד” כאילו מישהו שופך עליהם אבקת אנטרקס בפנים. העם חייב אוורור ואני מקווה שתצטרפו לקמפיין הנואש הזה.

אם כבר בתחבורה ציבורית עסקינן תרשו לי לשתף אתכם בחויה נפלאה, כמעט רוחנית, שהייתה לי השבוע. 8 דקות. זה הזמן שלקח לי להגיע בקו 19 מקינג ג’ורג’ ועד לארומה הר הצופים. 8 פאקינג דקות. זה לא קרה ב חצות הליל כי אם בארבע אחר הצהריים, שעת עומס קשה. השינוי המבורך של קו 19 (תודה לאגודה ולאגד) חוסך פה ימי עבודה שלמים שלא לדבר על טיפולים פסיכולוגיים ונזקים נפשיים מצטברים. אם הצליחו לשנות את המסלול עתיק היומין של קו 19 זה אומר שיש סיכוי לעיר הזו ושגם פרוייקטים מסובכים פחות כמו חלוקת העיר, דיור בהישג יד והפחתת ההגירה השלילית יכולים להתגשם במהרה בימינו.

אוהדי הפועל ירושלים בכדורסל צריכים לקום הבוקר ולהעניק צל”ש ליו”ר המועדון דני קליין. לא תמיד הסכמתי עם הדרך ועם הגישה של קליין אבל בסופו של יום הבנאדם צדק בדבר אחד: הוא מנע מארקדי גאידמק להשתלט על המועדון היקר הזה. לא הרבה אנשים יודעים אבל גאידמק נכנס לחיינו ביולי 2005 דווקא דרך הפועל ירושלים. השדכן היה אהוד אולמרט שהביא אותו לקבוצה. הייתי במסיבת העיתונאים הראשונה של גאידמק בישראל, הייתי גם בחגיגות בנערכו בלשכת אולמרט במשרד התמ”ת כמה שבועות לאחר מכן. כשגאידמק הבין שמהפועל ירושלים לא תצמח לו הישועה הוא עבר לבית”ר ורכש את המועדון. קליין לקח מה שארקדי נתן אבל לא ויתר על דבר אחד- על השליטה במועדון. גם כשהאוליגרך ביקש שליטה מוחלטת, גם כשהוא החרים משחק ועשה ברוגז עם ההנהלה, גם כשגאידמק לא העביר כספים שלהם התחייב וקליין נשאר עם האוברדראפט.

לאובדן של זהות, תחושת שייכות וקשר בין המועדון לאוהדים אין תחליף. זה השיעור שילמדו בבית”ר ירושלים בקרוב, אחרי השטויות שפלט הבוס שלהם אתמול. גאידמק חשף את תפיסת עולמו הפטרונית והגלותית יש לומר ביחס לפילנתרופיה. הוא שכח שאת תרבות הגבירים הזו השארנו מאחורינו. אני לא אוהד בית”ר אבל בעשור הקודם הקבוצה הזו הצליחה לרגש אותי כירושלמי ואני מייחל לכך שהאימפריה עוד תחזור, צנועה יותר, רעבה יותר וגזענית פחות.

בתל אביב שוב פיצצו אדם באמצע העיר לאור היום.

העיקר שירושלים היא עיר פנאטית ונתניה היא עיר הפשע.

שתי הערות סופיות לסיכום בחירות 2008:

1. מקומונים: כמעט ולא התייחסתי אליהם במהלך הדרך ואני חושב שכמעט ולא היה צריך. שני מקומוני עירנו, “כל הזמן” ו”ידיעות ירושלים” עשו עבודה יפה בסיקור הבחירות. בניגוד לעיתונות הארצית, הם לא נפלו בספינים מיותרים והביאו סיפורים וסקרים במקום הנכון ובזמן הנכון. “כל הזמן” היו הראשונים לחשוף שהמלך ארקדי הוא עירום, שהקמפיין שלו מבולבל ושהתמיכה בו נמחקה ככל שהתקדם הקמפיין. הראיון עם יובל פורת, מנהל חברת “ספין” שעשתה את קמפיין סנטה פרוש היה מעניין והסקר האחרון שפורסם על ידי העיתון היה קרוב לתוצאות האמת. גם גליון יום לפני הבחירות היה חביב. “ידיעות ירושלים” עשו את זה בדרכם-  ממלכתיים ולא מאוד נושכים. שער העיתון ביום שישי שלפני הבחירות היה מעולה (“זה בידיים שלנו!” ) ומערכת העיתון יכולה לקחת קרדיט על עוד כמה ירושלמים שיצאו מהבית להצביע. גליונות הסיכום של המקומונים בשישי האחרון היו טובים גם כן. “כל הזמן” עסק בפרויקט “חזון לירושלים” ונתן את הבמה לפרופ’ גור עופר שריכז את הצוות שהכין את התכניות. “ידיעות ירושלים” הפציצו בכותבי טורים ובעצות לראש העירייה הנכנס. מי נשאר? המקומון התל אביבי “העיר”. מה כבר אפשר לומר על עיתון שלא פירסם ולו סקר אחד בכל התקופה ושעל השער שלו התפרסמה הקריאה של חיים ברעם להצביע הצבעת מחאה? לפחות גליון הסיכום היה סביר, עם כמה טורים ראויים. אם העיר הזו כל כך לא מעניינת את עורכי “העיר” אז שיתקפלו לתל אביב, אה, הם כבר שם. את רדיו ירושלים לא שמעתי במהלך הבחירות אבל הייתי צמוד אליו ביום הבחירות והקריאות ללכת להצביע שבאו בתדירות של אחת לשלוש דקות בהחלט חיממו את ליבי.
2. תל אביב: אני יודע שזה בניגוד לטרנד הנוכחי ובכל זאת, אני ממש לא מתלהב מ”עיר לכולנו” ומדב חנין. בחמישי הייתי בתל אביב ונתקלתי בכמה גליונות של “העיר”. כמות ההשתפכות העצמית שהייתה של על תופעת ה”כולניזם” הייתה מוגזמת. בואו נכניס את התופעה לפרופורציות. ל”עיר לכולנו” הצביעו בסה”כ 20,000 איש. קצת יותר ממצביעי מרצ בירושלים או קצת פחות ממצביעי המפד”ל. בעיר אדישה כמו תל אביב זה שווה חמישה מנדטים אבל באותה תל אביב רשימה כמו “רוב העיר”, שהדבר היחיד שאנחנו יודעים עליהם היא שאייל קיציס מעורב בה, קיבלה 3 מנדטים. ודב חנין? הוא עשה את תרגיל חייו. אלמלא אפיזודת תל אביב החולפת, הוא היה נשאר ח”כ ישר, בעל עקרונות ומחוקק מצויין בשולי האופוזיציה. שלושת החודשים שלו הפכו את התדמית שלו מהקצה אל הקצה ונתנו לו יחסי ציבור חינם אין כסף  שמינפו לו את המשך הדרך בכנסת. שמעתי, קראתי ואפילו הבנתי את הביקורת על חולדאי בחודשים האחרונים אבל ככה לא בונים חומה. לא מפילים ראש עירייה שמכהן 10 שנים במועמד שרץ ל-3 חודשים, גומר והולך. זה פשוט לא עובד ככה. חנין היה צריך להתגייס מוקדם יותר או לחלופין להישאר במועצה כדי להגשים את החזון שלו לגבי תל אביב. במקום זה הוא תפס אחלה טרמפ על חשבון החבר’ה ב”עיר לכולנו”.

ולסיום, שני טורים מצויינים שהגעתי אליהם דרך הקוראים פה. יוסף כהן על החוצפה התל אביבית לומר לנו למי להצביע ושל עמוס גולדברג על משחקי הזהויות הירושלמיים.

לכבוד יו”ר ש”ס, השר אלי ישי,

שלום וברכה,

קראתי את תגובתך לתוצאות הבחירות בירושלים ואת טענתך כי ההפסד נבע מחילוקי דעות פנימיים בתוך המחנה החרדי. קראתי גם את מאמר המערכת ב“יתד נאמן” שיצא נגד מאיר פרוש ש”הימר על כל הקופה” ונגד חסידי גור שהתנגדו  לו בגלוי. צר לי, כבוד השר, אבל אני חושב שאתם בתוך המחנה החרדי עושים לעצמכם חיים קלים מדי.

מאיר פרוש לא נבחר בגלל המחלוקת הפנימית אצלכם- הוא נבחר בגלל שלציבור הלא-חרדי נמאס. אבסס זאת על מספרים. האלקטוראט החרדי בבחירות 2003 לראשות העירייה ובבחירות 2006 לכנסת עמד על יותר מ-70,000 קולות. כוחה של ש”ס הוא 30,000 קולות ויהדות התורה זוכה בדרך כלל לכ-40,000 קולות. בבחירות 2008 זכו המפלגות החרדיות ל-84,000 קולות (הגידול הוא אצל יהדות התורה, מה קורה בש”ס?). גידול של יותר מ-10,000 מצביעים מאז הבחירות האחרונות שהיו לפני שנה וחצי. זה גידול חריג ומדהים. איני יודע אם הוא קשור להסעות של בעלי זכות בחירה מחוץ לעיר או לגורמים אחרים. אני מניח שאחרי פברואר 2009 נדע את התשובות. אם ככה אתם נראים שאתם “מפולגים” אני לא רוצה לחשוב מה קורה כשאתם מאוחדים.

למרות התוספת האדירה של מצביעים ירד כוחן של המפלגות החרדיות מ-14 חברי מועצה ל-12 חברי מועצה. היינו, הציבור הלא-חרדי הלך הפעם להצביע ואיזן את הרכב מועצת העיר. אני מכיר את הטענות שראש העיר היוצא היה דמות מפייסת שהייתה משאירה את החילונים באדישותם. אני לא חושב שזה היה עומד במבחן הקלפיות. גם הוא היה מפסיד. 75% מתושבי בית הכרם לא יצאו להצביע בגלל חסידי גור, הם עשו את זה כי התעקשתם להקים להם 4 בתי כנסת באמצע השכונה. תושבי קריית היובל ודרום מערב העיר לא עברו מדלת לדלת להוציא מצביעים בגלל האדמו”ר מבויאן אלא בגלל המגרש ברחוב ורבורג. הציבור הדתי-לאומי (ברובו) לא פחד מאורך הזקן של פרוש אלא הבין שהוא לא יוכל לחיות עם עירייה שמקצה לו בית כנסת אחד בחמש שנים. הצוללת הצהובה והמעבדה עודדו את הקהל שלהן להצביע כי נמאס להן לראות את התמיכה העירונית הזעומה שהן זוכות לה חוזרת לעירייה בצורת אגרות שילוט,  למעלה מאלף סטודנטים שהעבירו את הכתובת לירושלים כדי להשפיע עשו את זה כי נמאס להם לשלם שכירות מופקעת ולחטוף יריקה בפנים מהמועצה.

בחמש השנים האחרונות לא שכנעתם אותנו שתוכלו לייצג את צרכי כלל הציבור בתום לב. זה מסר בעייתי יותר מאשר להפיל את האשמה על מעומד כזה או אחר.  במקום לשאול האם יצאה הוראה מפורשת מחסידות גור להצביע ברקת או לא, תשאלו את עצמכם עד כמה באמת הייתם קשובים לצרכים של כלל תושבי ירושלים: לדיור, לקידום תעסוקה, למערכת החינוך הממלכתית, לתרבות ולמינהלים הקהילתיים. בדרך כלל פשוט ביטלתם את הטענות בנימוק “לכם יש ילד וכלב, מה אתם צריכים? לא צריכים כלום!”. זה חשבון הנפש האמיתי שתצטרכו לעשות.

אני מקווה מאוד שהציבור הלא חרדי לא יהפוך לסקטור בפני עצמו. למגזר שדואג אך ורק לצרכיו. שלא נהפוך את חמש השנים הבאות לאיזו חוויה מתקנת שעוסקת רק בדאגה לנו אנו. אחרת בעוד חמש שנים נחטוף תגובת נגד כואבת בפרצוף וההזדמנות שנוצרה לחדש את ירושלים תרד לטמיון. שנבחרי הציבור שבחרנו ידעו לדאוג לצרכים שלנו מבלי שהדברים יבואו על חשבון הציבור שלכם ולדאוג שהעיר הזו באמת תהיה עיר לכל תושביה.

שבת שלום.

זהו. אחרי יום בחירות פסיכי שהתחיל בעצם במוצ”ש ב- 4:00 ונגמר הבוקר ב- 5:00 אפשר לנשום קצת, לחשוב ולסכם. עוד לא הגענו לניתוחים הרציניים ולדיון על המשמעויות של הרכב המועצה (אריה קינג נכנס? מי לעזאזל הצביע לתורג’מן?) אבל כבר יש כמה תובנות:

1. דימוי: שעות הצהריים של יום הבחירות היו שעות קשות. זרם המצביעים של הבוקר כמעט נפסק, אנשים הלכו ללמוד ולעבוד ואחוז ההצבעה לא הרשים. SMS- ים התחילו לרוץ על כך ש”המצב על הפנים” ושאין מצביעים. ההודעות האלו עוררו תחושת חירום שהביאה אחר הצהריים את המוני המצביעים שהיו דרושים לניצחון אבל היא עוררה גם פסימיות. חשבתי לעצמי שמה יקרה אם טעינו? אם כל הניתוחים היפים וההסברים המלומדים על הרכב האוכלוסייה בירושלים לא יבואו לידי ביטוי בבחירות? מה נעשה אם הפעם לא מצליחים להביא לידי מהפך, אחרי כל הרעש וההתגייסות הזו? ניצחון של פרוש היה חורץ סופית את דימוייה של העיר הזו כעיר חרדית בלבד ולא משנה כמה הייתי כותב על ירושלים האחרת. הניצחון הזה הוא קודם כל ניצחון תודעתי. שאף אחד לא יספר סיפורים יותר. הרוב קבע והמסר הזה הוא סופר חשוב. המיתולוגיה סביב שליטת החרדים בעירייה נפסקה.שחר אילן כתב על זה.

2. הציבור לא מטומטם: שמעתי הרבה מחמאות על הקמפיין של ‘ספין’. עמית סגל טען שהוא מבריק לפני יומיים בגל”צ. אני מבקש לחלוק. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא היה יצירתי וחדשני אבל במבחן התוצאה הוא נכשל. לגמרי. ההצבעה החרדית, למרות אנשי גור, עמדה על משהו כמו 82,000 קולות שניתנו ליהדות התורה ולש”ס. פרוש קיבל בסה”כ 93,000 קולות, כלומר רק 11,000 מהקהל הדתי-לאומי-מסורתי חילוני. במספרים מוחלטים הוא קיבל רק כמה אלפי קולות יותר מלופוליאנסקי. לא נראה לי כמו הצלחה כבירה לסחוף קהלים שאינם חרדים. הציבור לא קנה את רשימות התומכים הפיקטיביות, את מטות ה”מאוכזבים” השקריים ואת התדמית המפוברקת. אי אפשר לטעון מצד אחד שברקת הוא פנאט קיצוני ומצד שני שהוא שמאל סהרורי, אי אפשר להתבסס על יגאל עמדי ומאיר תורג’מן כקטגורים. יש משהו משמח בידיעה שכוחם של היועצים האסטרטגיים האלו מוגבל.

3. אחוז ההצבעה: שוב, התקשורת מפספסת את הסיפור האמיתי. אחוז ההצבעה הרשמי עומד על משהו כמו 42% אלא שהוא כולל את הציבור הערבי שאינו מצביע בתוך החישוב. האחוז הריאלי, של בעלי זכות הבחירה היהודיים בלבד הוא מסתובב סביב 60% וזה נתון מרשים. עזבו אתכם מאחוזים, בואו נדבר במספרים מוחלטים. ב-2003 בקרב בין לופו לברקת השתתפו קצת פחות מ-180,000 בוחרים. בבחירות לכנסת ב-2006 השתתפו כ- 210,000 בעלי זכות הצבעה. הפעם הצביעו 218,000 איש ואישה. בלי קולות החיילים. זה השינוי הגדול. שלא יספרו לנו על גור (לא נכחיש שזה עזר אבל בכל זאת) ועוד אגדות. הניצחון שייך לציבור החופשי בעיר שהלך להצביע. להתגייסות המדהימה,למודעות האזרחית הגבוהה שהייתה כאן, ל-500 ירושלמים חדשים שאנו ב”מלונה” העברנו באופן אישי ולעוד מאות שעברו באופן עצמאי כדי להשפיע. ל-300 ירושלמים שהגיעו מתל חי, חיפה, תל אביב ובאר שבע  בהסעות מאורגנות ומאות שבאו ברכב פרטי מחוץ לעיר כדי להצביע, לפעילים שעברו מדלת לדלת וטלפנו לכל אחד כדי שיגיע לבחור ואת מערך ההסעות העצום. באזור שאני ואשתי חרשנו אתמול (תלפיות-ארנונה-ארמון הנציב) הצביעו ב- 2003 45% מהבוחרים, אתמול זה חצה את קו 60% ובקלפיות מסויימות הגיע גם ל- 70%-80%. זה כל ההבדל.

4. הצעירים: אני שמח להוריד את הכובע בפני אנשי “התעוררות- ירושלמים” וגם מוכן לאכול אותו בשמחה. הייתי סקפטי לאורך כל הדרך לגבי הסיכוי שלהם לעבור את אחוז החסימה אבל הם ידעו על מה הם מדברים לאורך כל הדרך. ישר כוח ענק. סיעת צעירים כזו, לצד הצעירים שנכנסו ברשימה של ברקת היא עוד מסר חשוב. נושא הצעירים היה קריטי במערכת הבחירות הזו ואחד מנושאי המפתח. הגיע הזמן שמגמת ההגירה השלילית תיפסק ושנתחיל לראות עירייה מוכוונת צעירים כי כמו שאמר ראש העירייה הנבחר: “הצעירים הם החמצן לעתידה של העיר”.

5. אחריות: יהיו עוד כמה חגיגות ניצחון והרמות כוסית וסיכומים וגליונות בחירות במקומונים אבל מתישהו זה ייגמר. יהיה צורך בהקמת קואליציה, בחלוקת תיקים ולהתחיל לנהל את העירייה הזו. זה הולך להיות קשה ומסובך. המעורבות האזרחית שנדרשה בבחירות היא רק התחלה למעורבות שנדרשת עכשיו, כדי לשקם את ההריסות. הקטע המפחיד פה הוא שעכשיו האחריות היא עלינו: לדאוג לחללים לאמנים, לסייע למוסדות התרבות, להבין איך באמת יוצרים פה דיור בר השגה ומצד שני לא פוגעים בשימור ובשטחים ירוקים. את הביקורת כלפי הנהלת העירייה הקודמת, שהייתה מנוסחת ומלומדת, צריך לתרגם למעשים. צריך להראות שדיברנו על דברים ממשיים ואפשריים. שאפשר לבנות בלי להתרחב מערבה, שניתן להקים מערכת תחבורה מהירה, יעילה וזולה יותר, שהחינוך יכול להיות איכותי יותר. הארגונים והעמותות שעסקו בזה והכניסו את הנושאים לתוך האג’נדה של מערכת הבחירות יצטרכו להראות שזה אפשרי.

6. התקשורת: יש לי בקשה לקוראים. בואו נפסיק להתעסק בהם. חלאס, מספיק. כל החיים ברעמים-גדעון לוים-תום שגבים פשוט לא מעניינים יותר. אין לי כוח ו/ או רצון לשמוח לאידם. להגיד שניצחנו למרות התקשורת העויינת, להוכיח כל מי שטען אחרת. את זה עושים מאמני כדורגל מתוסכלים בישראל. שיהיה לבריאות לכל המבקרים, את הנקודות שבכל זאת היו ענינייות בביקורת שלהם כדאי לזכור ואת הטפל לזרוק.החל מהבוקר יש לנו עניינים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם.

שמתעורר בירושלים האחרת.

לכו להצביע. באמא שלכם.

24 שעות לפני, נעה דרור תורמת לנו פוסט אורח:

לפני יומיים בחרו ארצות הברית של אמריקה נשיא חדש. דמוקרט, רהוט, אינטליגנטי, חד, קשוב ובעל חזון. אה, והוא גם שחור. זה כנראה הבלוג היחיד בכל האינטרנט שלא התייחס לעובדה הזו. לא שאפשר להאשים מישהו – ירושלים והבלוגספירה שסביבה גדושות עד האוזניים בקדחת הבחירות וכל רגע פנוי שלא מוקדש לשידול מתלבטים, חלוקת פלייארים או כל תעמולת בחירות שלא תהיה הוא רגע מבוזבז וטרגי שיכול לעלות לנו ב-5 שנים הבאות. זה נשמע ציני ומתחכם, אבל זה לא. אחר הצהריים נתקפתי בייסורי מצפון קולוסאליים, כי הלכתי לעבודה במקום לעשות סיבוב שכונות, עד שהטרדתי את סובבי (בניגוד מוחלט לתקנות הארגון, שאוסר על עיסוק בתעמולת בחירות במסגרתו) וחילצתי מהם הבטחות שילכו לבחור.

 העניין הוא, שזה לא נכון, שאובאמה ככה נשמט מהִתעסקותנו. מי שירים לרגע את העיניים מהפלייארים יראה שגעש התקווה המטורף שסחף את אמריקה בחודשים האחרונים דבק גם בנו קצת. גם אנחנו רוצים קצת מהמתיקות הזו, להסחף אחרי הכאריזמה ולהאמין בכל לבנו בהבטחותיו של המועמד שלנו, שכנגד כל הסיכויים וכו’. אפילו תל הבּיב החליטה לחרוג מהרגלה, לצאת מגדרה והכתירה את דב חנין, אנטיתזה מהלכת לכאריזמה, לאביר על הסוס (הירוק-אדום, במקרה שלו).

 אפעס, ניר ברקת הוא לא אובאמה. כל שמאלן שמכבד את עצמו לא ידע ממה להתפלץ קודם: מזה שהוא באמת רוצה לבנות בענתא או מזה שהוא לא, אבל מוכן להגיד את זה כדי לחזר אחרי שוכני הר חומה. התפיסה הכלכלית שלו ליבראלית מדי ובכלל, לא יכול להיות שהדוס עד כדי כך גרוע.

 וכאמור, ברקת איננו אובאמה. ואפילו שכך, מותר וראוי לנו לקוות ועוד יותר, לעבוד קשה לקראת השינוי הזה, שאפשר להאמין בו. בין אם כיוון שנקעה נפשנו בזיפת הקיים ובין אם משום שהוא המועמד המתאים, נושא הבשורה. לא המושלם – המתאים. אחרי כל הפקפוקים וההשמצות ניר ברקת רוצה לשפר את פני עיר, להיטיב עם אוכלוסייתה, להעשיר את נופה התרבותי והחברתי, לטפח ולפתח. ואתם יודעים מה? אני מאמינה לו ומאמינה שלבו נחמץ נוכח הסקנדלים הנערמים על פתח משכן המועצה. אין לי ספק שכל מי ששמע אותו מדבר או נכח בישיבת מועצה או שתיים יאמין גם כן. תנו לגל הזה של התקווה ששוטף את הכדור שלנו לדרבן גם אותנו לשינוי לטובה. כאילו, בחייאת – אם בערים הכי גדולות של טקסס תמכו באופן גורף בנשיא שחור ששמו האמצעי הוא חוסיין, כמה קשה להביא ראש חילוני לעיריית ירושלים?

 מחר, חברים, תיפול ההחלטה. אז באמא ש’לכם, תנו עוד פוש אחרון. תבלעו את המבוכה שבללבוש חולצת מועמד ודברו עם החברים שלכם, השכנים שלכם, עוברים ושבים, החברים שגולים בגוש דן (תשלחו אותם לפוני, שכמו שכבר צויין כאן, מארגן הסעות לירושלמים בגלות). אם לתמצת את מה שכבר נכתב בעשרות דוא”לי שרשרת ורשומות בלוגים – אין לנו הפריבילגיה שבלא להצביע ברקת. נפגש בקלפי.  

48 שעות לפני הבחירות זו הזדמנות טובה לחשוב מה עוד לא עשינו כדי לנצח.
רבים מהקוראים פה מחלקים פליירים, מארגנים, מטלפנים, מקלידים, משכנעים,מתנדבים ובכל זאת תמיד יש משהו נוסף לעשות.
ההצעה שלי היא שכל אחד מהקוראים הנכבדים יחשוב על 5 אנשים שהוא מכיר שהוא לא דיבר איתם על הבחירות ולא וידא שהם הולכים להצביע.
האנשים האלו יכולים להיות:

• תיכוניסט/ית בני 17 שלא יודעים שיש להם זכות בחירה.
• חיילים/ מילואימניקים שלא יודעים שיש קלפיות בכל בסיסי צה”ל.
• ירושלמים בגולה שעדיין רשומים כאן (לגבי הסעות- שידברו איתי).
• שכנים, קרובים, הורים, דודות, חיות מחמד והמוכר במכולת.

לדבר עם 5 אנשים שיקדישו 5 דקות ב-11.11 בשביל 5 השנים הבאות.
עם כולם צריך לוודא: א. שהם הולכים להצביע. ב. שאין להם רעיון של מועמד מחאה/פתק לבן בראש. ג. שגם הם ידברו עם 5 אנשים.
אם למישהו יש ספקות למה חשוב להצביע תפנו אותם בבקשה לסרטון הזה.
אם מישהו לא סגור על הפרטים, המועמדים והרשימות, תפנו אותו לקישור הזה.

עכברתול בתחקיר מעמיק על רשימת התומכים המפוברקת שפרסם מטה פרוש בסוף השבוע האחרון.

נתי נותן לנו 22 סיבות לצאת ולהצביע.

אחרונים חביבים: מגיבי פרוש, כשתכתבו תגובות ענייניות ולא את ההשמצות וההכפשות (אין איסור לשון הרע או שבבחירות הכל מותר?) שאתם מפיצים אני ארשה לכם להגיב. עד אז- לכו חפשו.