ירושלים האחרת

יומיים וחצי אחרי תחילת המבצע התחושות שלי דומות לתחילת מלחמת לבנון השניה. מה זה אומר:

1. הרגשה כאילו לא הייתה לנו ברירה אחרת אלא להגיב כפי שהגבנו (בימים הראשונים של מלחמת לבנון אף אחד לא דיבר על יציאה למלחמה אלא על תגובה של מספר ימים).

2. תחושה שהעולם איתנו וכולם רוצים שנגמור את חמאס / חיזבאללה.

3. אחדות עממית כזו, תקשורת תומכת ועורף שמצהיר שהוא חזק.

4. הצלחות מבצעיות.

גם היום, כמו אז, ההרגשה היא שמכת הפתיחה הייתה טובה ויעילה, העורף מצהיר על נכונות לספוג ובלבד שיהיו הצלחות ויש תחושה של אופוריה מסויימת וסיפוק רצון מכך שאיננו פראיירים ושהנה, סוף סוף השתגענו עליהם.עד כאן הדמיון, מכאן אני מקווה שלא נתגלגל למלחמה שאנחנו לא באמת רוצים בה ושכמות אבידות רבה בעורף / בחזית לא תביא אותנו להגיב מהבטן. כדאי כבר עכשיו לחשוב על סיום האקט הצבאי, זה לא אומר שהוא חייב להסתיים מחר בבוקר אבל שלא נהיה אטומים למהלך מדיני שיסיים את העסק. זה שהעולם לא לוחץ לא אומר שאנחנו יכולים להתבחבש שם בלי סוף. גם ב-2006 היה לנו את כל הגיבוי שבעולם.

כבר כתבתי שאני מציע לא להקשיב לאף אחד שזורק סיסמאות באופן אוטומטי. ישראל לא מבצעת פשעי מלחמה בעזה, זה לא טבח עיוור ולא השמדת עם ולא שאר המילים שהשמאל הקיצוני יודע לשמור משום מה רק למעשים הישראליים ואף פעם לא לפעולות הטרור הרצחניות. סיסמאות אוטומטיות מהצד הימני לא טובות יותר. קראתי איפה שהוא שאריה אלדד דורש להכניס למטרות המבצע את כיבוש הרצועה והקמתו מחדש של גוש קטיף. באמת שאין לי כוח לתת לכם לינק לדברים המנותקים שלו. גם הדרישה של נתניהו לפטר את מג’אדלה לא שווה הרבה. זה מה שיש לו להתעסק בימים אלו, לאסטרטג הדגול?

אז לסיכום דברי הלא ברורים. יופי של מכת פתיחה, ממש לפי ספר “תורת הקרב והלחימה”. שלא נתמכר לתחושה הזו שהכל מתנהל כמו שצריך. גם ב-2006 חשבנו ככה וראינו איך זה נגמר. צריך לשאול שאלות, להציק, לבקר ולדבר על הדברים. לא כל סימן שאלה/ ביקורת/ התנגדות לגבי המבצע הזה משמעותם תמיכה בחמאס כפי שמנסים להציג. מתישהו יגמרו המטרות בעזה הצפופה ואז מה? יירו על כלום כמו בלבנון? אם נכנסים קרקעית- האם כובשים את כל הרצועה? את מרחבי השיגור (שהם די נרחבים)? את ציר פילדלפי? ואם כובשים- עד מתי נשארים? התמיכה הציבורית במבצע תיקבע בסופו של דבר לפי מבחן התוצאה. כולם ירצו להדבק להצלחה וכולם ישכחו את תמיכתם בימים האלו במקרה של כשלון. אני בכל אופן, תומך בתגובה הזו וגם לא שולל כניסה קרקעית כל עוד היעדים ריאליים ולא מדברים על “סדר חדש ברצועה” ופנטזיות מהסוג הזה. מהצד השני אני שמח לחיות במדינה שמאפשרת לשר בממשלה למחות נגד משהו שלא נראה לו וגם כאשר התותחים רועמים יש מי שמוחה, אני אמנם לא מסכים עם המחאות אבל חשוב שקולן יישמע.

בחודשים האחרונים אני שותף לתהליך חשוב, שעדיין נמצא בחיתוליו, אבל יש לו פוטנציאל גדול. פורום של 25 ארגונים ומוסדות שמתכנסים מאז חודש אוגוסט סביב שאלת הצעירים בירושלים. חברים בפורום הזה ארגונים דוגמת יד בן צבי, מכון ירושלים, רוח חדשה, התעוררות, המרכז הבין תרבותי, אגודת הסטודנטים, מלונה, קרן ירושלים ועוד רבים וטובים אחרים. הרעיון הוא לנסות ולייצר סדר יום משותף לכל הארגונים הללו בנושא של צעירים בירושלים. יש שעת כושר בעיר למהפך בתחום הזה וחייבים לנצל אותה. בתכנית: פתיחת ראש העירייה, פאנל בנושא תרבות בירושלים, מופע של תיאטרון ‘פסיק’ שנוגע בתכנים הקשורים לכנס ואז פיזור לשבע קבוצות עבודה שעוסקות במגוון נושאים: המרחב הציבורי, דימוי העיר, בתי הספר לאמנויות, אקטיביזם, סדנת תכנון, תעסוקה וקהילות צעירים. ההזמנה כאן למטה ואתם מוזמנים להירשם לכנס ולדרג את קבוצות העבודה שתרצו להשתתף בהן באתר העירייה.

רציתי לכתוב כבר לפני כמה ימים על המצב בעזה אבל מבצע “עופרת יצוקה” הקדים אותי. הנה בכל זאת כמה מילים לגבי המצב הלא פשוט. הדבר הכי מסוכן במצבים כאלו זה אנשים שיודעים מה הפתרון / מה בטוח לא הפתרון. אנשים שמשוכנעים שהם ורק הם מחזיקים את המפתח לפתרון המצב ברצועה. תעשו לי טובה ותתרחקו מאנשים שאומרים לכם: “להיכנס בהם כי הערבים מבינים רק כוח” וש “צריך לכבוש את כל הרצועה מחדש ולטהר בית-בית” ועוד כל מיני חוכמות כאלו. במקביל, תשתדלו גם להיזהר מאנשים שאומרים לכם ש”מבצע בעזה הוא בטוח לא הפתרון למצב” ובטרם עברו 10 שעות מתחילת המבצע כבר יודעים שהוא לא יזיז שום דבר וצריך למחות ולהיאבק נגדו. האמת לא נמצאת אצל אף אחד מהצדדים האלו. אני מקווה שמקבלי ההחלטות שלנו יודעים קצת יותר טוב מה הם רוצים ויכולים להשיג מהמבצע הזה, שהם יודעים להגדיר מטרות נכונות וריאליות ולא מבטיחים לנו את גלעד שליט בחזרה ואת חיסול שלטון חמאס בסיום הקרבות. אני מקווה שהם יידעו מתי לעצור  את הכוחות ולפנות את הבמה לדיפלומטיה ולמגעים מדיניים, שיבינו מהן מגבלות השימוש בכוח ובעיקר אני מקווה שאף בן כספית לא יגלה לנו איזה מנהיג נולד כפי שאהוד אולמרט נתגלה לעיניו בראשית יולי 2006. אין כאן צ’רצ’ילים. ש”מעריב” לא יוציאו סטיקרים מטומטמים נוסח “אנחנו ננצח” ובכלל, שפחות אלופים בדימוס ויועצים יישבו באולפנים וינתחו בשידור חי את מהלכי צה”ל. שהתקשורת לא תתלהם , שלא תהסס לשאול שאלות קשות אבל שלא תהפוך כל אובדן כואב של חיי אזרחים או חיילים לתבוסה ניצחת. בקיצור, אני מקווה שנהיה מאוזנים, ביקורתיים כשצריך ושלא נשכח שהחמאס הוא האויב שלנו ולא כל העם הפלסטיני.

לגבי המבריקים שכבר יוצאים למחות בכיכרות אני רק רוצה לשאול איפה הייתם בשבע שנים האחרונות? הצביעות פה זועקת לשמיים. 7 שנים תושבי שדרות והדרום חוטפים וקולכם לא נשמע. אם אתם כל כך דואגים לפלסטיניים אולי תלמדו אותם לקחת אחריות על ההזדמנויות שהם מקפידים לא להחמיץ. לא יודע מה אתכם, אני מרגיש קצת יותר בטוח שליד ההגה יושבים ברק-אשכנזי מאשר פרץ-חלוץ.זה לא אומר הרבה כרגע, נקווה שיוכיח את עצמו בימים הקרובים.

מישהו מוכן להסביר לי איפה החורף? כן, כן, אני יודע שאתם מסתכלים מהחלון ורואים אפור ועצים שכמעט עפים מהרוח ושאין לכם חשק להוציא את האף מהבית. אבל איפה הגשם? נמאס לי לשמוע שבתל השומר נפלו עצים, תל אביב מוצפת, אתר החרמון סגור ורק פה לא יורד כלום. תיקון: יורד גשם שאברי גלעד כינה “מעליב”, כזה שאפילו לא מחלחל את מתחת למכוניות. חורף מדברי, הרבה אבק וקור אבל בלי משקעים. גועל נפש. אם הייתי רוצה לגור במדבר הייתי גר בבאר שבע. אבל אני גר בירושלים בגלל החורף והגשם והסיכוי לשלג פעם בשנתיים. אני מציע לנסח פנייה רשמית לראש העיר. מצידי שכבאים יעמדו בפינות הרחובות עם זרנוקים ויתיזו מים לשמיים אם זה מה שצריך. המשך הבצורת הוא פגישה אנושה בצביונה של ירושלים.

1. פחות מחודשיים לבחירות, המערכת הפוליטית משותקת מאז הקיץ, תהליכי קבלת ההחלטות מושהים, ממתינים לאובמה ומושכים זמן. אחרי הפוגה קצרה הם חוזרים שוב לסורם ומראים לנו ששום דבר לא השתנה. זה בדיוק הזמן להיכנס בהם. לרסק אותם. ללמד אותם לקח אחת ולתמיד. להראות להם מה זה. אני מדבר כמובן על מדביקי המודעות הלא-חוקיות, מטנפי הערים, מזהמי המרחב הציבורי. אסור לחכות עם זה לקמפיין הבא. צריך להיות נחושים ותקיפים כבר עכשיו. הרחובות שלנו אינם הפקר, הצמתים אינם הרכוש הפרטי של המפלגות. מי שרוצה לפרסם- שישלם. אני מציע דבר אחד מאוד פרקטי- מאחר והקנסות על המפלגות לא מזיזים להן (תטילו אתם קנס של כמה אלפי שקלים על מפלגת העבודה שבחובות של מאה מיל’ ש”ח, נראה אם יזיז לה), צריך להטיל את הקנסות על מדביקי המודעות עצמם. חסל סדר צמתים מכוסי אזיקונים, ארונות חשמל ובזק מטונפים ושיירי נייר וניילון מתגוללים ברחובותינו.נראה את הפעילים שיסכימו לעבוד תחת האיום הזה. מקסימום כמה יחטפו קנסות והיתר יברחו מעצמם. למרות הבחירות, למרות תקופת המעבר אני חושב שחייבים להיכנס בהם.

2. לגבי להיכנס בהם בעזה- עוד יבוא הפוסט.
3. עוד לא מצאתי סיבה טובה להחזיר את המנוי ל”הארץ” שביטלתי עקב היחס לירושלים בתקופת הבחירות. אני נתקל בנחמיה שטרסלר מדי פעם באתר האינטרנט והוא מביא לי את החורפה. כשמו”ל העיתון הזה מסתכל על מחדליו הוא צריך לשאול את עצמו איך הוא נותן לבני ציפר גישה למקלדת. הנה לכם סיבה נוספת להתנתק מהעיתון: למוסף “הארץ” יש תחביב בשם ועדת המדרוג. בסוף השבוע האחרון דורג מופע החמאס, בו אחד מפעילי הארגון שיחק את דמותו של גלעד שליט מתחנן על חייו ובוכה, בתור “גבוה” ו”רע” בועדת המדרוג הנחמדה הזו. רוצים לדעת מה “נמוך” בעיני המדרגים של “הארץ”? יוסי בובליל (“רע”), שפרה קורנפלד (“טוב” ) וסגירה של המסעדות התל אביביות “מינה טומיי” ו”אודיאון”. זה נמוך.

4. 23 דקות לקח לי היום בקו 74 מתלפיות למרכז כלל. 5 דקות על דרך חברון בנת”צ, 10 דקות ממתחם הרכבת עד לצומת של גן הפעמון (בלי נת”צ- תקוע עם הרכבים הפרטיים) ועוד 8 דקות מגן הפעמון לבנין כלל, שוב על נת”צ. המסר ברור.

האנשים שכמעט הכי עצבנו אותי השבוע היו אלו שאמרו שהם צופים ב”אח הגדול” בגלל שיש בזה תובנות סוציולוגיות. בחיאת רבכום. מאחורי מה אתם מסתתרים? שיחשבו שאתם נמוכים? זולים? עממיים? אז אתם רואים “האח הגדול”, ביג דיל. אל תחפשו תירוצים והצדקות- אין כאלו. פשוט תגידו שאתם רואים כי זה אחלה בידור.

אני, אגב, לא חושב שזה אחלה בידור.  ראיתי “האח הגדול” רבע שעה פעם אחת. העיפו איזה מישהי שהופתעה לגלות שציפי לבני ניצחה בפריימריז בקדימה בזמן שהיא הייתה נעולה בוילה עם דורבנים למיניהם. לא היו לי מספיק נתונים למחקר הסוציולוגי המלומד בכדי לקבוע אם הבחורה באמת הייתה מנותקת או שגם באזרחות הפריימריז בקדימה מעניינים לה את קצה הבוהן. סגרתי את המחקר, הגעתי למסקנה שזו לא התכנית הכי מעניינת בטלוויזיה וויתרתי על התענוג.

בשבועות האחרונים נראה ש”האח הגדול” אחראי לכל תחלואי החברה. בחמישי בערב שמעתי ברדיו קב”ט מאזור עוטף עזה בגל”צ. ירון וילנסקי שאל אותו למה הוא חושב שצה”ל/ הממשלה לא עושים כלום נגד הקסאמים. הקב”ט אמר שכולם מעדיפים לראות “האח הגדול” במקום. כאילו שלפני התכנית הזו כבר באנו לצאת למבצע הסופי שימגר את חמאס, ינצח את הטרור ויהפוך את ערביי עזה לחברים גאים בתנועה הציונית ורק ארז טל ואסי עזר קלקלו את החגיגה הזו.

אמרתי שאנשים שמתחבאים מאחורי נימוקים יענו-אקדמיים כדי לראות “האח הגדול” הם כמעט הכי מעצבנים ששמעתי השבוע. האנשים הכי מעצבנים מבחינתי הם האמנים שהתכנסו ברחבת מוזיאון תל אביב בעת שידור הגמר ומחו נגד גל הריאליטי. האמת, הרבה זמן לא נתקלתי בטרחנות ושמרנות כזו. “אנחנו משחיתים דור שלם מבחינה מוסרית” אמרה נראה לי גילה אלמגור. זה לא מה שאבא של יוסי שריד אמר בזמנו על הביטלס? (להבדיל אלף אלפי הבדלות). אני אוהב את שייקה לוי אהבת נפש על היותו גשש חיוור אבל מישהו יכול להגדיר את “אסתי המכוערת” בה שיחק כז’אנר עילי? במה “האח הגדול” גרוע מזבלונים טלביזיוניים מליגה ד’ שאותם אמנים התבזו בהם בשנים האחרונות? (“האלופה”, “אהבה מעבר לפינה”, “השיר שלנו” ועוד יצירות מופת). מה האלטנרנטיבה ל”אח הגדול” שהם מציעים לנו- עוד דרמות שחוקות על רווקות תל אביבית, מערכות יחסים מתפוררות וקץ הזוגיות? גם זה נמאס.

בכלל, הרעיון שכמה אמנים תל אביביים מתאגדים להם למחות נגד “תרבות נמוכה”  מריח רע מאוד. לא ראיתי אותם מוחים נגד קיפוח הפריפריה בייצוג האמנותי והתקשורתי. מתעקשים על תנאי המכרז של ערוץ 2? אז עד הסוף בבקשה- כולל תכניות עומק וייצוג רב תרבותי ולא רק בשעות נידחות. לא ראיתי אותם נלחמים על כך שחדשות 2 וחדשות 10 ישדרו מירושלים כמתחייב בחוק, לא שמעתי מחאה על סגירת הזכיינית הירושלמית “טלעד” ובכלל- למה אין זכייניות מבאר שבע או חיפה? רק לתל אביב מגיע? בקיצור, החבר’ה האלה דואגים לתחת של עצמם.  יש איזו פאניקה בקבוצת ההגמוניה הזו, כששפרה הירושלמית ויוסי מאשקלון נלחמים ביניהם על מיליון שקל והמדינה די מרותקת לסיפור. שוב, לא ראיתי “האח הגדול” אבל כשחבורה של אמנים מתבצרת במשכן שלה ברחוב שאול המלך ומטיפה לעם מה נכון לראות ומה פסול זה מעצבן. אהוד בנאי ניסח את זה הרבה יותר טוב ממני אתמול בערב: “מה שבשבילך עמוק- בשבילי שטוח”. כן, הייתה אחלה הופעה אתמול בערב. פראייר מי שלא בא. שבת שלום.

החיים בעיר ממשיכים במסלולם. עונת פסטיבלי הקיץ היא כמובן המתוקשרת יותר אבל פסטיבלי הסתיו-חורף שווים לא פחות. פסטיבל העוד כבר נגמר אבל השבוע יש שני דברים שאתם חייבים לעצמכם ולבריאותכם הנפשית.

נתחיל בכנס “מדברים אמנות” שיתקיים השבוע בימים רביעי-חמישי בימקא. הכנס מפגיש אנשי מקצוע העוסקים בדיאלוג יהודי-ערבי דרך אמנויות הבמה. מאחורי הכנס עומדים המרכז הבינתרבותי, ימקא וקרן ירושלים. פרטים נוספים כאן. הצ’ופר פה הוא מופע של אהוד בנאי, גו’רג’ סמעאן וסאלם דרוויש בחמישי ב-19:30 בערב באולם ימקא הנהדר. חינם למשתתפי הכנס, 50 ש”ח לסטודנטים במכירה ב”צעירים במרכז”, אגריפס 42 קומה 1. כן, כן, אני מיחצ”ן את עצמי- לביבי יש עיתון שלם ששלדון אדלסון מוציא לאור בשבילו.

הפסטיבל השני, שכבר התחיל במוצ”ש, הוא פסטיבל הקולנוע היהודי שמתקיים בסינמטק. מבט חטוף בתכניה נראה די מבטיח. תבדקו את זה החוצה.

תהיו בריאים וחזקים. זה הכי חשוב.

ביום רביעי הקרוב תכנס לתפקידה מועצת העיר הנכנסת. בקואליציה העירונית החדשה יהיו חברים 26 חברי מועצה מתוך 31. 8 מחברי הקואליציה יהיו חברי “יהדות התורה”, כלומר, שומו שמיים, חרדים לדבר ה’. כמה מיילים עם עצומות שקוראות לניר ברקת לא להכניס את החרדים לקואליציה כבר נחתו אצלי עוד בטרם פורסמו התוצאות הרשמיות, אחרים שאלו אותי איך יכול להיות דבר כזה וחלק מהטוקבקים לידיעה על כניסת החרדים לקואליציה טענו כי ברקת בגד בבוחריו. אני לא דובר של אף אחד, בקושי של עצמי. אני לא עובד בעירייה ולא אצל ראש העיר, הדבר המרכזי שאני שותף לו הוא קבוצת עבודה בנושא תכנון עיר ודיור בהישג יד במסגרת תכנית 100 הימים. חוצמזה אני עובד כרגיל: “רוח חדשה”, “צעירים במרכז” ועושה מילואים בקצב מוגבר מהרגיל. אני ממש לא שותף לביקורת על צירוף החרדים. מכמה סיבות:

1. להפריד בין טקטיקה לאסטרטגיה: הגיבוש של הסקטור הלא-חרדי בבחירות היה טקטיקה שנועדה להשיג את היעד האסטרטגי של מועצת עיר ללא עיוותי יצוג למיניהם כפי שהיה כאן ב-15 השנים האחרונות. להתנהג כסקטור נפרד, כתגובה לסקטוריאליות החרדית זה לא הדרך לנהל את העיר. אם הביקורת המרכזית, שלי ושל אחרים, כנגד הפוליטיקאים החרדים היא שהם אינם מסוגלים להתעלות מעבר לשיקולים סקטוריאליים- מדוע עלינו להתנהג עכשיו כסקטור? אם הביקורת שלנו על לופוליאנסקי הייתה שהוא צירף 2 חברי ליכוד כעלה תאנה אבל ניהל קואליציה כפופה לחצרות רבנים- איך אפשר לפסול מראש את חברות החרדים בקואליציה? אם טענו במהלך הקמפיין שרק אנחנו יכולים לנהל את העיר ב”ראיית הכלל” וב”ממלכתיות”- איך אפשר להתנהג ההפך? כעסנו על החרדים כשהם דרשו “אפליה מתקנת” בימי אולמרט, בואו לא ננהג כמותם כשהכוח חזר לידינו.

2. כי זה לא נכון: ברקת לא התחייב במהלך הקמפיין לא להכניס את החרדים לקואליציה, הוא לא עשה כמעשה “שינוי” ז”ל. הוא לא ניהל קמפיין אנטי-חרדי, לא השמיץ ולא השתמש בתעמולה זולה ודמגוגית. נכון, רבים מהתושבים הצביעו ברקת  כדי לעצור את ההתחרדות. אבל לעצור את ההתחרדות פירושו החזרת האיזון במועצת העיר, פתרון צרכי החרדים בשכונותיהם, מניעת מהלכים כוחניים (שגובלים באי-חוקיות) בשכונות לא-חרדיות וחיזוק האוכלוסייה הלא-חרדית במקביל. לתת לכל מגזר את הפתרונות המתאימים לו על פי צרכיו. לעצור את ההתחרדות אין פירושו לפסול את החרדים מראש. הם לא ייעלמו מפה כמו שהערבים לא יתנדפו מפה וכמו שאנחנו לא נרד לשפלת החוף המהבילה. כדאי שכל מגזר יפנים את זה במהרה.

3. אף אחד לא חייב להם כלום: חשוב מאוד להבין על איזה בסיס נעשית השותפות עם החרדים. אף אחד לא חייב את הניצחון לא לרבי כזה ולא לרבי אחר ואפילו לא לרבי מגור. ברקת לא מתפקד כמו אולמרט עם שני חברי מועצה מסכנים, הם לא לשון המאזניים ומכיוון שצורפו אחרונים- הקואליציה לא תלויה בהם. הם איבדו שני מקומות במועצה. אם השותפות עם החרדים נעשית על בסיס ענייני ולא כפריעת שטרות על התגייסות או כהתחננות לעזרתם כלשון מאזניים- הרי שאין בה פסול. תפקידי המפתח לא נמסרים לידיהם בלית ברירה או כתוצאה מסחטנות. הלווא שגם ברמה הלאומית נוכל ליצור שותפות על בסיס כזה עם החרדים.

לקינוח, לפני 13 חודשים כתבתי כאן על הדרך שבה חשבתי לנהל את הקמפיין על ראשות העיר. אני שמח לראות ש”הקשיבו לי” (מי שאל אותי בכלל?). כתבתי אז על סקטוריאליות דברים דומים למה שכתבתי עכשיו. שתהיה לכם שבת ממלכתית.

מוצאי שבת קודש. זוג מתכנן לצאת לאכול ולחגוג עם חברים ומחפש מקום מעניין. מה עושים? פותחים את עכבר העיר, התנ”ך של הבילויים, ומחפשים המלצות מעניינות. במקום זה מה מצאנו? עכבר לא מעודכן עם מקומות שכבר מזמן נסגרו/עברו כתובת, להלן רשימה (חלקית):

“אנשים” בעין כרם- נסגרה וכבר נפתח משהו אחר.

“נורמנ’ס” במושבה הגרמנית- נסגרה, במקומה פועלת היום “ל’וצנה”.

“D.GREY” קוינג ג’ורג’- נסגרה, היום “בקטנה”.

“CAFE 1868″ -בדרך בית לחם. נסגרה.

“בלייזר קפה” בש”ץ- היום “נאדי”.

“פאזה” בפלמ”ח- היום סושיה.

“קפה קטן” בבקעה- היום “POLLY”

“שייקספיר” ברחוב בית”ר- נסגר וטוב שכך.

“או לה לה” בקינג ג’ורג’- קדם ל- “D.GREY” שגם הוא נסגר.

“אנדרגרואנד” בכיכר ציון- זו בדיחה??? הבניין נהרס.

בקיצור, לא תנ”ך ולא נעליים. עכבר לא מעודכן זה כמו ספר טלפונים מלפני שנתיים. אין מה לעשות איתו. אני מבין שקצת קשה לתקשר עם עורכים שיושבים בתל אביב, אזור חיוג אחר וכל העסק, אבל מה הסיפור? עיתון עושים באמת או שלא עושים בכלל. רשת שוקן משכנעת אותנו כבר שנתיים שזה גשם.הגיע הזמן להמית בחסד את “כל העיר” ולהפסיק להעמיד פנים שזה מקומון. אגב, בסוף סגרנו על “סאקורה”. היה מעולה.

שמחתי, באמת ששמחתי לשמוע את החלטתו הראשונה של ראש העירייה הנבחר (ממחר). החלטה שנחום ברנע יתקשה לעשות ממנה צחוק. היא לא קשורה לבירתנו המאוחדת לנצח והיא משמעותית מאוד לצביון הפלורליסטי של העיר. הכפלה של תקציב התרבות אינה עניין של מה בכך בעירנו. העושר התרבותי שכן נוצר כאן הוא פרי זיעתם ודמם של אנשים יקרים שבחרו בדרך הקשה בחיים. קצת משאבים לא יזיקו ליצירה המקורית. זו עדיין לא קריאת תיגר על המרכז התל-אביבי ערוץ-שתיימי. זה עירוי הכרחי, מסכת חמצן כדי לייצב את מצב החולה. בתור התחלה זה מצויין, בטח בשנה של משבר כלכלי.

ההחלטה הזו עוד טעונה את אישור מועצת העיר ונקווה שהיא תצלח את מסכת הייסורים של הכנת תקציב העירייה. אני רוצה לסייג את העניין ולהגיד שהבעיה של התרבות בירושלים, כמו הבעיה של הרבה מערכות בחיים שלנו, היא לא בהכרח הכסף. בעיית התרבות בעיר היא יותר בעיה של מדיניות מאשר בעיה של משאבים. העדר מנהל אגף תרבות ב-4 השנים האחרונות והזנחה של תיק התרבות בכלל הם הרבה יותר משמעותיים. מישהו צריך לקחת את כל העשייה שמתרחשת פה, לשים על גרף שנתי, לחבר בין אירועים, לראות מי צריך חיזוקים, לזהות יוזמות מבריקות, להוריד חסמים ובסוף לארוז הכל יפה ולמכור לעולם הרחב. אפשר גם לשלש את תקציב התרבות אבל אם התפיסה בעירייה תמשיך לזהות תרבות עם תחרות הסוכה המוארת או החנוכיה הגדולה בתבל אבל חבל לנו על הזמן. מרכז ז’ראר בכר, פנינה תרבותית בכל עיר אחרת, מנוהל בצורה שערורייתית. שינוי מקיף בז’ראר בכר הוא בסמכות העירייה.זה לא עולה כסף.
לשמחתי, תיק התרבות נמצא בידי פפה אללו ממרצ שהוא גם סגן ראש העיר. מינוי של ראש אגף תרבות עומד על הפרק בטווח הקצר. השאלה כאן היא את מי עדיף להביא: תותח תל אביבי שיתקל בקשיי התאקלמות, לקדם מישהו מתוך המנגנון העירוני או להביא אחד מאנשי התרבות המקומיים. דילמה. מי שזה לא יהיה הוא יצטרך להבין שהערים בימינו נשענות על תרבות, בידור ופנאי כעוגנים מרכזיים למשיכת אוכלוסייה משכילה ויצרנית.חייבים להעלות את איכות החיים בעיר ושיפור מצב התרבות הוא חלק מרכזי במטרה הזו.

מחר (רביעי) ייכנס לתפקידו ראש העירייה הנבחר. בעוד שבועיים תתקיים ישיבת המועצה הראשונה. קצת נרגענו פה אחרי הבחירות (שבוע מילואים בהחלט עוזר). מחר מתחילה הדרך הארוכה במסע להתחדשות ירושלים ולחזרה שלה. אני מקווה שהציפיות העצומות יתקלו בעשייה הולמת ושיתחיל שינוי אמיתי בעיר הזו. הציבור הירושלמי והישראלי בכלל אמר את דברו בצורה נחרצת ב- 11.11. בהצלחה לעושים במלאכה.