ירושלים האחרת

בהמשך לפוסט על עזיבת משרדי הממשלה את ירושלים, הקורא עוז כ”ץ ערך מיפוי של היחידות הממשלתיות השוכנות מחוץ לבירה והנה הרשימה המלאה:

משרדי ממשלה:

משרד הביטחון

משרד החקלאות

חלקים ממשרדי ממשלה – יחידות ארציות:

לשכות שרים שונים בתל-אביב .

מכללות צה”ל – פו”מ ומב”ל- החלטה 3694.

המוסד לבטיחות וגיהות (תמ”ת)-

האגף לכח אדם בשעת חירום (תמ”ת)

הסנגוריה הציבורית (משפטים)

שירות בתי הסוהר (המשרד לביטחון פנים) (רוב ההנהלה)

משטרת ישראל – אגף התנועה (המשרד לביטחון פנים)

המנהל לחינוך התיישבותי (משרד החינוך)

הטלוויזיה החינוכית (משרד החינוך) ובהקשר זה נציין גם את אי האכיפה על חברת החדשות ועל ערוץ 10 את התחייבותם להיות בירושלים

אגף הרישוי (תחבורה)

השירות המטאורולוגי (תחבורה)

המועצה לשידורי כבלים ולוויין

אגף הנדסה ורישוי במשרד התקשורת

המפקח על הבחירות

רשם מאגרי המידע

המדען הראשי – משרד התמ”ת

מינהלת החממות – משרד התמ”ת

  מדינת ישראל תצטרך להחליט בסוף מהי עיר הבירה שלה. אין שתי בירות, אין פיצולי תפקידים. הישראבלוף הזה חייב להיפסק. ירושלים צריכה להיות בסופו של דבר עיר בירה במשרה מלאה – החל ממיקום שגרירויות וקונסוליות, דרך פונקציות ממלשתיות בהיקף מלא ועד לאירוח משחקי נבחרת רשמיים. העסק הזה שבו אנחנו מקבלים רק חצי מהעוגה ותל אביב זוכה בחלק הכיפי יותר (שגרירויות, משחקים) לא עובד. אמרה עלמה זוהר בשכל, תחליטו: או ש…, או ש….

בחמישי האחרון הייתי ביום העיון לרגל צאת הספר “חזון לירושלים” במכון ירושלים לחקר ישראל. למי שלא מכיר, מדובר בפרויקט שמומן על ידי הקרנות הגדולות המשקיעות בירושלים שרצו מיקוד וחזון ברור להשקעות שלהן בעיר. כמה פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, בעיקר כלכלנים וגיאוגרפים, נרתמו לעניין הזה והפיקו עבודה מאוד מרשימה. הם מיפו את המצב הקיים והגדירו די במדויק מהם התחומים המרכזיים בהם יש להשקיע כדי להביא לירושלים תוספת של 100,000 תושבי משכילים ויצרנים עד 2020, לצד תוספת של 100,000 תושבים בישובי המטרופולין. את כל הסיפור אתם יכולים לקרוא פה.

לקצר לכם את עיקרי ההמלצות: הכפלת מספר הסטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה בירושלים, מ-30,000 כיום ל-60,000 ב-2020. ההכפלה תאפשר גידול של 40% במצבת כוח האדם במוסדות, כוח אדם שהוא בעיקרו משכיל. מגזר נוסף הוא המחקר הרפואי וכל אשכול הביוטכנולוגיה והשלישי הוא הממשק בין תרבות-תיירות ומדיה חדשה. בתחום התכנון הכיוון של חברי הפורום הוא פיתוח העיר הפנימית, חיזוק המרקם האורבני הקיים והמשך התחדשות מרכז העיר. חוצמזה צריך לחזק את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל ומרכז שלטוני. זה על קצה המזלג. הייתה ביקורת, שאני מבין אותה ומסכים עם חלקה, על כך שהפרוייקט הוא סקטוריאלי מדי. כלומר ממוקד מדי בסקטור היהודי הלא-חרדי. יש בזה משהו אבל שתי הערות בעניין. ראשית, כיום זה הסקטור החלש בעיר, זה הסקטור שעוזב במיוחד ומה לעשות שהוא נדרש לעיר הן למרקם החברתי והן לחוסן הכלכלי. שנית, הפרויקט מדבר על תוספת אוכלוסייה יצרנית, הוא לא אמר חילונית, שומרת כשרות או בועלת נידות. צריך כאן תוספת של אוכלוסייה שתשלם מסים ותחזיק את העיר. רצוי שנראה גם יותר חרדים וערבים משתייכים למגזר העובד. אני בכל אופן לקחתי כמה תובנות מרכזיות מהיום הזה שהייתי רוצה לשתף אתכם בהן.
1. חלון הזדמנויות:  יש לנו 10 שנים לשנות את המגמות שירושלים הולכת אליהן לפני שהדמוגרפיה תכריע אותנו. אם המגמות הקיימות כיום ימשיכו ב-10 השנים הקרובות אז ב-2018 יעלה ראש עירייה חרדי שוב לשלטון וכנראה לתמיד. לא שאני פוסל אוטומטית חרדים אבל נסיוננו לימד אותנו שכרגע מנהיגיהם תלויים יותר בחשבונאות מגזרית וחסרי יכולת להתחשב בצרכי כלל הציבור. כל עוד הרב אלישיב או הסיעה המרכזית באגודת ישראל מבקשים לקבוע את זהות ראש העיר ולא הציבור הרחב- יש כאן סכנה גדולה. אם דפוסי ההצבעה בבחירות 2008 יישמרו, באותה מגמה דמוגרפית, הרי שברקת יכול לנצח שוב ב-2013. 10 שנים הם מספיק זמן גם להתחיל שינוי וגם שהוא ייראה בשטח. הציבור החרדי גדל מדי שנה ב-2.8%, הוא היה גדל ב-4.7% אלמלא ההגירה השלילית החרדית. הציבור הלא חרדי קופא על שמריו בגלל ההגירה השלילית שמבטלת את הריבוי הטבעי. במצב בו האוכלוסייה הפלשתינית והחרדית גדלות בקצב המשמעות של הקיפאון הזה היא הליכה לאחור. כאמור 10 שנים לשנות את התמונה. סליחה, תשע שנים ועשרה חודשים. זוז.

2. עובדי מדינה:  בהמשך לפוסט על ירושלים כבירת ישראל. ב-1990 81% מעובדי המדינה שעבדו בירושלים גם גרו בעיר. ב-2006 רק 53% מהם גרו בעיר. נתון מדהים. אגב, מספר המשרות בשירות המדינה בירושלים לא השתנה משמעותית. עובדי המדינה הירושלמיים לא עוזבים רק למטרופולין. המשכילים מביניהם עוזבים בעיקר למטרופולין תל אביב. יש להם קריירה פה, הדיור כאן עדיין זול יותר מתל אביב אבל הם הולכים לשם בשביל איכות החיים- התרבות, הפנאי, הבילוי, המרחבים הציבוריים. בקיצור, לא על התעסוקה לבדה נבנה כאן עיר. מבחינת נוכחות היחידות הממשלתיות- בתמונת המיקרו בולטת זליגה איטית של יחידות ממשלתיות אל מחוץ לעיר. פרופ’ ערן רזין ציין את הממונה על הבחירות שיושב בפאקינג כפר סבא. לאט לאט יחידות יוצאות, זה עדיין לא זרם שניתן להבחין בו ברמת המקרו והוא לא בא לידי ביטוי בנתונים היבשים אבל הוא קיים. העובדים הבכירים, המשכילים גרים במטרופולין תל אביב- היחידות באות אליהן. יותר נוח.

3. ניהול העיר: קצת לפני הבחירות לעירייה הציעו כמה בכייני שמאל טיפוסיים להפקיע את ניהול העיר מהעירייה. נחום ברנע הכי זכור לי כרגע אבל היו עוד כמה גאונים שחששו שאי אפשר לעשות מהפך. הם כמובן פנו לאפיקים דמוקרטיים כמו ניהול העיר בידי הממשלה. אני כתבתי אז שזה כמובן לא יתכן שממשלה שאחראית על קריסת מערכת החינוך / הבריאות / ההשכלה הגבוהה (מחק את המיותר) תנהל גם את ירושלים. לשמחתי כיוונתי לדעתם של גדולים. בחינת החלופות של ניהול העיר ע”י אנשי “חזון לירושלים” העלתה כי ריכוז סמכויות בידי השלטון המרכזי הוא אופציה גרועה בכל מדינה (וושינגטון די.סי לדוגמה) ובטח שלא יעבוד בארצנו אחוזת תזזית הבחירות, הבירוקרטיה הממשלתית האינסופית ומרובת חילופי השרים.

בלי קשר, זה לא כיף לפתוח את אתר “הארץ” (!) ולקרוא כותרת כמו “ירושלים של זהב- עכשיו גם בירוק” ולפתוח את הכתבה הזו?

והפעם בפינתנו לא מיקום ספציפי בעיר אלא תחום שדורש שינוי מהיסוד: אני מכיר את כל אלו שאומרים לי שירושלים היא בירתו הנצחית ולב לבו של העם היהודי. יש בזה משהו. אבל ירושלים היא עוד כמה דברים והעיר לא יכולה רק להיות מוזיאון קפוא ורשמי מאוד של העם היהודי לדורותיו. בסוף מגיעים לפה אלפי חבר’ה של “מסע” ו”תגלית” ומליוני מבקרים מהארץ ומהעולם וכל מה שהם מכירים בירושלים זה יד ושם, הכותל והכנסת. אין תרבות, אין סינמטק, מעבדה, צוללת, חאן, בגין, ימקא,בית קונפדרציה, ברבור, אוגנדה, סטארדאטסט,בית שמואל, מוזיאון ישראל, זירה בינתחומית ועוד מליון מקומות אחרים שעושים פה דברים מעניינים בתחום התרבות.

אבל לא על תרבות באתי לדבר אתכם אלא על ספורט. עיר יכולה להמציא את עמה מחדש דרך הספורט. ספורט כמשהו שמגדיר זהות של קבוצות אוכלוסייה, שמספר היסטוריה, שמבטא תרבות. סיפורים כאלו לא חסר בעירנו ברוך ה’. ההיסטוריה הספורטיבית של ירושלים גדושה במאבקים בין בית”ר להפועל, סיפור צמיחתה של הפועל בכדורסל בתחילת שנות התשעים, הגביעים ההיסטורים וגביע יול”ב, הפועל קטמון כתופעה חלוצית וגם בודדים שהיו כאן והשפיעו: אנדי רם ויוני ארליך (רם ירושלמי בדם). ספורט הוא דרך מצויינת לשווק עיר ולספר את הסיפור שלה. הנה לכם כתבה על בוסטון כעיר הספורטיבית ביותר בארה”ב. מנצ’סטר השתמשה בספורט כדי לעבור מהעידן התעשייתי לעידן הפוסט תעשייתי. זה נכס מצויין שאנחנו לא משתמשים בו. בשביל זה כמובן צריך תשתית נורמלית- בניית יציע דרומי לטדי והקמת הארנה, הבאת טורינירים ותחרויות לארץ. איצטדיון האוניברסיטה הוא תשתית מצויינת לאירוח תחרויות אתלטיקה קלה, חסרה תשתית כזו בתחום הטניס והשחייה.

ספורט מחבר בין אוכלוסיות. אם יודעים להקיא החוצה את הגזענים המאוסים- המגרשים הם המקום שהאוכלוסיות השונות של ירושלים יכולות להתחבר. כן, גם החרדים- הם באים לשחק כדורסל בגן הפעמון כמו כולם.באופן כללי העירייה צריכה לעודד ספורט במרחב הציבורי. עיר שאנשים רצים, הולכים, משחקים בה ברחובות היא עיר בריאה יותר, פיזית ונפשית. היא משדרת חיות וחיוניות למי שמבקר בה. כמה דברים שצריך לעשות בעיני בתחום הספורט:

• קבוצות מקצועניות: העירייה לא צריכה לתת שקל מכיסה למימון שכר שחקנים. היא צריכה להקים תשתית מתאימה (יציע דרומי וארנה), להעמיד אותן בעלות מינימלית לרשות הקבוצות ולתמוך במחלקות הנוער של המועדונים.
• איחוד הפועל והפועל קטמון והקמת קבוצה בניהול משותף לאוהדים ומשקיעים. מספיק עם סאסי ויונה ומספיק עם מסע התחתית של קטמון. מגיעה לנו קבוצה נוספת בליגת העל. מגיע לנו דרבי אמיתי.
• יוחזר הטורניר ע”ש סרן יואל דיליאן- מסורת פתיחת עונה נהדרת בכדורסל. טורניר הכנה עם קבוצות אירופאיות בירושלים מדי ספטמבר / אוקטובר. הזדמנות לקהל להנות מהרכש החדש ומפעל הנצחה חשוב לשחקן ומאמן עבר במחלקת הנוער של הפועל.
• חיזוק והרחבת שלוחת וינגייט שפועלת ליד בית החייל. להביא לעיר כיתות אמן של מאמנים בכירים, להרחיב את מערך הקורסים וההשתלמויות המקצועיות ולהפוך את המקום למוסד השכלה נוסף בעיר שמתמחה בתחום של אימון, הדרכה וניהול ספורטיבי.
• מימון פעילויות ספורט במרחב הציבורי- DJ בגן הפעמון כשמשחקים כדורסל, הרקדות בפארקים, הליכות מאורגנות בשכונות,הצבת מתקני כושר פתוחים (ראש העירייה הקודם התנגד מטעמי צניעות!).
• מוזיאון ספורט ישראלי/ ירושלמי- תבדקו את מוזיאון הספורט האמריקאי, לספורט הישראלי, ביום טוב במיוחד, אין ולו אלפית האחוז של מסורת ויחס אבל יש סיפורים שכן ראויים לתיעוד.תראו מה מוזיאון הילדים עשה לחולון. שיהיה ממוקם בקומת הכניסה והמסחר של הארנה העתידית והוא לא חייב להיות מפואר מאוד אבל הוא חייב להיות.
• העברת משחקי נבחרת ישראל לטדי (אחרי בניית היציע הצפוני)- איצטדיון רמת גן זה איכסה. משחקי נבחרת מארחים בבירת המדינה ולא בעיר מכוערת כמו רמת גן. כנ”ל בכדורסל אחרי בניית הארנה. בכלל, מתחם טדי יוכל לצריך להפוך למתחם הספורט הלאומי: כדורגל, כדורסל, טניס, אמנויות לחימה, קיר הטיפוס הגדול בארץ, אולי נקודת יציאה למסלולי אופניים ברכס לבן ועמינדב (וגם אל תוך העיר אם וכאשר יוקם פארק המסילה).

אלו הן המלצותי. שיהיה ברור- אני לא מציע להפוך את ירושלים לעיר הספורט של ישראל. לירושלים יש מספיק נכסים דתיים, רוחניים, אקדמיים ותרבותיים מכדי שהיא תמותג כעיר הספורט של ישראל. זה יהיה לא נכון.  נתניה- שאין לה אף נכס טבעי מצאה שהספורט יהיה המוקד של מיתוג העיר, כשם שחולון מצאה את נושא הילדים כמוקד שלה. בירושלים כאמור אין בכך צורך. אבל התחום הזה הוא תחום חשוב לחיים של כל עיר, צובר מודעות גוברת בשנים האחרונות ויכול להיות מנוף לשיווק מצויין של העיר הזו. תחשבו אם לתרבות ולחוויה הדתית-רוחנית שהעיר מציעה למבקרים אפשר להוסיף משחק בצ’מפיונס ליג או ביורוליג או סתם אליפות אירופה בשחיה או טורניר טניס יוקרתי. מה רע?

ואם כבר ספורט- מילה על מקומוני סוף השבוע: “כל הזמן” לוקח בגדול את האחרים עם הסיפור של אישור הארנה. העירייה, הפיס ויתר השותפים השלימו את גיוס הסכום הדרוש להתחלת הבניה. הנושא יעלה לאישור מועצת העיר בשבוע הבא ומשם כבר ניתן לצאת למכרז. גם “הארץ” מדווח על כך ותודה לאבי על הלינק. הבטחת בחירות מרכזית שזוכה לפרעון בשלב כה מוקדם. זה מסר חשוב מאוד לגבי הכיוון שהעיר הולכת אליו בשנים הקרובות ומראה שאין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה. מזלנו שעכשיו יש מי שרוצה. ישר כוח.

ובחזרה לעזה:  אחד הטיעונים המרכזיים לגבי המבצע (לא מלחמה) בעזה מתמקד ב”בלתי מידתיות” של התגובה הישראלית. היא אכן הייתה בלתי מידתית אם כי כאמור אני מטיל ספק כבד באמיתות נתוני הנפגעים הפלשתיניים. גם לאחר שיתברר מספר ההרוגים האמיתי הפגיעה הישראלית היא לא פרופורציונלית ליכולות של החמאס. כמובן שהפגיעה בתשתיות ובמבנים היא עצומה גם כן. לכל הטוענים נגד עוצמת התגובה הישראלית הנה סיפור קטן מלפני חמישים שנה עם מוסר השכל, מצאתי אותו בספר “מלחמה ואסטרטגיה” של יהושפט הרכבי. בשנת 59′ ביקשו מנהיגי סוריה וירדן משליט מצרים, גמאל עבד אל נאסר, לפתוח במלחמה מוגבלת עם ישראל. ענה להם נאצר שהוא מוכן ובלבד שיקבל את אישורו של בן גוריון שגם מצידו התגובה תהיה מוגבלת. שבוע טוב.

בשבוע האחרון יצא לי להיות במספר פגישות במשרדי ממשלה- בתל אביב. ברביעי בבוקר הייתי במשרד החינוך ליד יד אליהו בתל אביב. כשנכנסתי למעלית חשכו עיני למראה כמות היחידות הארציות של המשרד ששוכנת באזור חיוג 03, לא רק לשכת השרה אלא יחידות שלמות שיושבות בתל אביב ולא במשרד החינוך בירושלים. זה הצטרף לי לפגישה אחרת עם יועץ במשרד ממשלתי אחר שדיווח שהממשלה עובדת בירושלים רק ארבעה ימים בשבוע, בחמישי כולם יורדים לתל אביב, סוד גלוי שכזה. לא ברור איך אנחנו נותנים לחינגה הזו להימשך על חשבוננו. לשכות כפולות לשרים במרחק של 40 דקות נסיעה אחת מהשניה ובעיקר זלזול עצום בהחלטות ממשלה על מעמדה של ירושלים כבירת ישראל ועל העברת יחידות ממשלתיות לעיר. לצערי אין לי קישור אבל יש מחקר עדכני מקיף של ראובן מרחב על יחס הממשלות לירושלים- כמות החלטות ממשלה, סיווג וביצוע בשטח. פשוט מחדל. צריך להחליט מהי בירת ישראל- תל אביב או ירושלים ולעשות סוף למחדל הזה. קצת לפני ט’ באב השנה התבקשתי לכתוב מאמר בנושא מעמד ירושלים לאתר אינטרנט. האתר בסוף לא התרומם ואנחנו כבר אחרי י’ בטבת אבל נראה לי עדיין רלבנטי:

ירושלים של סוף תקופת בית שני (המאה הראשונה לספירה) הייתה עיר חשובה ומרכזית לא רק בעיני היושבים ביהודה אלא גם בעיני בני עמים אחרים. פילון, הפילוסוף היהודי תושב אלכסנדריה, קבע כי “ירושלים היא מטרופולין לא רק של יהודה כי אם של ארצות רבות”. ההיסטוריון הרומי טקיטוס כינה אותה “העיר המפורסמת” ואילו פליניוס הזקן קבע כי: “ירושלים, המפורסמת לאין שיעור בין ערי המזרח”. ירושלים שימשה כבירת יהודה, בה שכנו בית המקדש, בתי המדרש והסנהדרין. בה התגוררו משפחות הכהונה הרבות ואליה היגרו חכמים מכל חלקי ארץ ישראל. בשנת 44 לספירה, עם מותו של המלך אגריפס הסתיים פרק בתולדות ירושלים כאשר אוגוסטוס קיסר החליט לחדש את מעמדה של יהודה כפרובינקיה רומית הנשלטת על ידי נציב.

המשמעות המרכזית של החלטה זו הייתה העתקת מרכז האדמיניסטרציה הרומית מירושלים לקיסריה, מקום מושבו של הנציב הרומי. בכך התקיימו למעשה שתי בירות ביהודה. בירה רוחנית וכלכלית בירושלים ובירה מנהלתית בקיסריה. פיצול התפקידים בין שתי הבירות לא היטיב עם מערכת היחסים הטעונה ממילא בין הרומים ובין היהודים. קיסריה הפכה מהרה לזירת מהומות והתנגשויות בין יהודים ושאינם יהודים עד שמהומות אלו דוכאו ביד קשה על ידי הרומים. בירושלים הדרדר המצב הביטחוני בהדרגה עד לפרוץ המרד הגדול. המתיחות ששררה בעקבות אירועים אלו חיזקה את מעמד הקנאים בקרב היהודים. אין הכוונה לטעון כי נטילת כתר הבירה מירושלים היה גורם מרכזי לחורבן אך יש לראות בו חלק משרשרת אירועים שהובילה בסופו של דבר לאסון של שנת 70 לספירה.

אם העברת הבירה מירושלים לקיסריה על ידי הרומית היא מובנת, שכן לרומים לא היה קשר רוחני לעיר ונוח היה להם לפעול מקיסריה שמרבית תושביה לא היו יהודים, כיצד נסביר את התנהלותה של ממשלת ישראל בעניין ירושלים? לכאורה, משחודשה הריבונות היהודית בארץ ישראל לפני ששים שנה, ניתן היה לצפות כי ביסוס וחיזוק מעמד ירושלים כבירת ישראל יהיה אחד מהיעדים האסטרטגיים של ממשלות ישראל לדורותיהן. ממשלת בן גוריון הזדרזה וקבעה כי ירושלים היא בירת ישראל עוד בטרם שככו קרבות מלחמת העצמאות. יתר הממשלות הצהירו חזור והצהר על מחויבותן לפיתוחה של ירושלים ושמירה על מעמדה וצביונה. אולם כאשר אנו מגיעים למעשים מתברר כי המימוש של הצהרות אלו דל עד מאוד. החוקר ראובן מרחב מנתח את 330 החלטות הממשלה שהתקבלו בעניין ירושלים בין השנים 1975-2005. מרחב מגלה כי רבות מהחלטות אלו לא התממשו בשל חילופי שלטון, סחבת בירוקרטית והעדר הגדרה מדויקת של הקצאת משאבים ולוחות זמנים לביצוע ההחלטות. עשרים ואחת ועדות שרים לענייני ירושלים הוקמו בשלושת העשורים האחרונים, ועדות אלו קמו ונפלו בשל שיקולים קואליציוניים ותקציביים והתקשו לקדם סוגיות משמעותיות הנוגעות למעמד ירושלים כבירת ישראל. המשרד לענייני ירושלים הוא דוגמה נוספת לחדלון העשייה של הממשלות כלפי ירושלים. משרד זה הוקם ופורק פעמים אחדות- בהתאם להרכב הממשלה. למעשה, מסתכם כל תפקידו של המשרד לענייני ירושלים בתיאום בין העירייה ובין זרועות הממשלה ואין לו כל יכולת או משאבים לקדם מדיניות עצמאית.

דומה כי התחום בו הפער בין הצהרות ובין מעשים הוא הגדול ביותר הוא העברת משרדי הממשלה לירושלים. משפט זה כמובן מעורר את השאלה מדוע משרדי הממשלה אינם שוכנים בעיר הבירה מלכתחילה אך נניח כעת לשאלה זו. ממשלתו של יצחק רבין קיבלה כבר בשנת 1977 החלטה להעביר את יחידות הממשלה לירושלים, ממשלתו של מנחם בגין קיבלה החלטות נוספות ברוח זו ואף הגדירה לוחות זמנים לביצוע ההחלטה, גם ממשלתו השנייה של יצחק רבין וממשלתו של בנימין נתניהו קיבלו החלטות ברוח דומה. הביצוע של החלטות אלו לוקה בחסר או במילותיו של ראובן מרחב: “סאגה מתמשכת”. משרד הביטחון ממשיך לשכון בתל אביב, משרד החקלאות יושב לבטח בבית דגן, המכללות הצבאיות תקועות במתחם גלילות, ערוץ 10 ממשיך לקבל הקלות בניגוד לתנאי המכרז ומשדר חדשות מגבעתיים ולא חסרות דוגמאות נוספות.

לא זו בלבד שממשלת ישראל נכשלת מזה שלושה עשורים בהעברת משרדיה בירושלים (ממשלת אולמרט מחזרה ב-2007  החלטה נוספת בנושא), הממשלה אינה עושה דבר בכדי למנוע את עזיבתם של משרדי ממשלה שכבר שוכנים בירושלים. בשנים האחרונות עוזבים משרדים ויחידות סמך ממשלתיות את ירושלים מבלי שהממשלה נוקפת אצבע למניעת התופעה. עזיבת המשרדים פוגעת במרקם החברתי של העיר, מזיקה לכלכלתה ובעיקר מחלישה את מעמדה כבירת ישראל. מה לנו כי נלין על אומות העולם שאינן מכירות בירושלים כבירת ישראל כאשר ממשלת ישראל עושה כמעשה רומי ומרוקנת את מושג הבירה מתוכן? ראינו בעבר כיצד פיצול תפקידי בירות הוא הרה אסון והוא ראשיתו של תהליך חורבן. בימים אלו, בהם אנו מהרהרים במשמעות העכשווית של חורבן בית שני, ראוי כי נקדיש מחשבה ומעשה למעמדה של ירושלים כבירתה של מדינת ישראל ונדרוש ממשלת ישראל לבצע את ההחלטות שהיא עצמה קיבלה בעניין ירושלים.

תעשיית השקר: עוד חומר למחשבה בעניין מופיע בעדויות מהרצועה שנחשפו אתמול- לכל מי שביקר את ההתעסקות שלי במספר הילדים ההרוגים. משהו פה מסריח ולא יעזור בית דין.  חייבים לברר את המספר האמיתי של ההרוגים בעזה.

הבחירות החשובות בתשס”ט היו ב- 11.11 מבחינתי אבל זה לא אומר שצריך להזניח את ה-10.2. הממשלה שאיתה תעבוד העירייה הזו היא לא פחות חשובה מראש העיר. יכול להיבחר בטעות איזה בנימין נתניהו כזה שאמנם גר ברחוב עזה (ופעם אחת ראיתי אותו ברסטובר עם טרנינג לא מחמיא בלשון המעטה) אבל יש לו גם דירה בקיסריה וקשה לי להיזכר שעשה פעם משהו מועיל לירושלים חוץ מלבנות שכונה מנותקת מהמרקם העירוני כמו הר חומה ולפתוח איזו מנהרה שעלתה לנו בחייהם של חיילים. כמובן שלא בוחרים ממשלה לפי היחס לירושלים אבל גם זה שיקול. אם מאיר שטרית מקדימה יתעקש כשר הפנים להחיות את ספדי זה מסוכן, מצד שני- רוני בראון, שהוא גם מקדימה (שגר במוצא) במשרד האוצר זה לא רע בכלל, כנ”ל דן מרידור שבכלל מהליכוד. הקיצור- עזבו אתכם ספקולציות על ירושלים, אלו בחירות לאומיות ואתם מתעסקים בעיר הזו? כמה ירושלמי-צנטריים אפשר להיות?

לא גיבשתי סופית את עמדתי בבחירות אבל באיחור מאוד לא-אופנתי אני מטפס פה על גל שהתחיל בבלוגוספירה וממליץ לכם לבדוק את התנועה הירוקה-מימד. לדעתי יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי להיכנס ולו בגלל שהציבור עוד ייתן את הקול לסגן של חולדאי שעומד בראש “הירוקים” אבל זה סיפור אחר. אני פשוט חושב שזה יהיה הפסד גדול מדי לכנסת שלנו עם מיכאל מלכיאור לא יהיה בה. לאור רמת חברי הכנסת הנוכחית והעתידית- אין לנו עודף של אנשים מסוגו, להפך. כמה סיבות לכך- קודם כל הוא שכן וגר בניין לידי בתלפיות. שנית, יש לי משיכה לא מוסברת לדתיים ליברליים. אולי זה זכרון הצופים הדתיים (שבט משואות כבוד) בכיתה ד’-ה’, כשאף אחד לא נלחץ מההתרועעות המשותפת של בנים ובנות יחדיו, אולי זה רתיעה מחמיצות הפנים וסבר הפנים החמור של החבר’ה שם בבית היהודי- הלאומי המאוחד. קצת חוש הומור וראיה אוניברסלית לא יזיקו לדת. להפך. שלישית, וכאן אני מתחיל להיות קצת יותר רציני בנימוקים שלי, אין הרבה אנשים שמתמקדים בעשייה כמו מלכיאור. כמות ואיכות החוקים שהוא חתום עליהם בכנסת האחרונה היא מרשימה- גם בהיבט הסביבתי וגם בהיבט החינוכי.הרבה אומרים שהחינוך הוא הכי חשוב אבל מעטים באמת עושים משהו בעניין. אני מודה שהקמת הזרם המשולב בחינוך הרשימה אותי הכי הרבה. בכלל, לשמוע את הבנאדם מתבטא זה תענוג. אדם עם חוש הומור אבל חד ויודע מה הוא רוצה להשיג, עם תפיסה הומניסטית וצנועה. עוד כמה כמוהו יכולים לעזור לנו. רביעית, הדברים שהחברים שם נלחמים עליהם הם באמת הכי חשובים. תיק הבטחון יהיה בידיו של אהוד ברק בכל ממשלה שהיא וזה בסדר מבחינתי. אבל הממשלה האחרונה חתומה על תעודת הפטירה של החינוך הממלכתי כאשר חוק נהרי המאפשר לתקצב בתי ספר פרטיים (היינו חרדים עצמאיים ואיסלאמיים בעיקר) כמו בתי ספר ממלכתיים. סביבה? לא סומך על ניצן הורוביץ שיציל את המצב. מעדיף אנשים עם קצת יותר קבלות. חמישית, אם כבר התחלנו בירושלמי-צנטריות אז חוץ מזה שהוא ירושלמי מלכיאור הפך את ועדת החינוך של הכנסת לועדת החינוך על עיריית ירושלים. בהעדר התכנסות של ועדות עירוניות תחת העירייה הקודמת- הנושאים עברו לדיון בכנסת. הוא מכיר את החומר היטב, התנגד לספדי ויודע כל מה שצריך לדעת על מנת לעזור לראש העירייה ולחדש את ימיה של עירנו כקדם. כמו שלרמן כתב- יש תנועה אחת שמבינה מה זה עיר ואורבניות וזו הירוקה-מימד. אם העומד בראשה מבין גם מה זה ירושלים זה בכלל שילוב טוב. אז אני עוד לא החלטתי אבל הנה קצת חומר למחשבה ובינתיים אתר התנועה והבלוג המשובח שלה.

המבצע בעזה הסתיים לפי שעה וזה הזמן של תעשיית השקר שזמזמה לנו באוזניים שלושה שבועות לצאת מהחורים ולהפיץ את השקרים שלה בתקווה שמשהו ייקלט כבר על ידי הציבור, שהרי שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים כבר הופך לאמת. כמה תעשייני שקרים מובלים נמצאים בשוק וחשוב שנכיר אותם.

הראשונים הם כמובן מחבלי חמאס. לא הבנתי מי קורא להם “פעילי חמאס”, מה הם מדריכים במחנות הקיץ של הסוכנות?  אותם גברים בני גברים יוצאים מההריסות וכמובן מכריזים על ניצחון אלוהי, על 80 ישראלים הרוגים, חיילים חטופים ושאר סיפורי אלף לילה ולילה. כתב יפה חיים הרצוג בהקדמה לספרו “מלחמת יום הדין”, שנכתב על מלחמת יום כיפור: ” עבור הערבים ויכולתם ליצור עולם של נדמה לי, הסיפור הצבאי של המלחמה מסתיים עם גמר השלבים הראשונים”.  בעולם ה’נדמה לי’ של חמאס לסיפור אין כלל קשר למציאות.

התעשיינים השניים הם הרדיקליים משמאל שמאמצים בחדווה כל נתון שמופרח לחלל האוויר על הרוגים פלשתיניים. “בעזה- 1203 מתים, 410 מתוכם תינוקות” כותב המשורר מתי שמואלוף.  יוחאי עילם כותב על 1133 הרוגים פלסטינים. 350 ילדים הרוגים. בלוג ארגוני זכויות האדם מונה אף הוא 350 ילדים הרוגים (מתוך 1205 בסך הכל). המרכז הפלשתיני לזכויות אדם מדווח על 1,251 הרוגים, מתוכם 292 ילדים. הבהרה: לאמא זה לא משנה אם הבן שלה הוא אחד מ-300 או אחד מעשרה. הבן שלה שנהרג הוא אחד מאחד ואני לא מתכוון לזלזל כאן באף הרוג ולהגיד שיש מספר הרוגים נסבל והגיוני. אין נסבל ואין הגיוני. אבל כאשר בצורה דמגוגית מפריחים מספר של 410 תינוקות הרוגים בעזה זה מקומם. כשיש פער של 120 הרוגים בין הגרסה המורחבת למצומצמת זה מעורר חוסר אמון. מה ההגדרה של ילדים? עד איזה גיל? כמה מהם נורו מאש חמאס, ממטעניו, מהבתים ומבתי הספר שמולכדו על ידי בני עמו? שוב, כל הרוג הוא טרגדיה וצריך לתת את הדעת על הפגיעה הזו בחפים מפשע ולתחקר אותה היטב, זה עדיין לא אומר שלא צריך לבדוק את הנתונים לעומק. לנושא הירי למתחמי אונר”א מתייחס היום יונתן דחוח-הלוי בטור בן YNET. שקר נוסף שמספרים לנו הוא שהכיבוש הישראלי על עזה לא הסתיים ב-2005 עם נסיגת ההתנחלויות-סגירת המעברים, המצור והחרם הכלכלי מסמלים את המשך הכיבוש. גדעון לוי כתב אתמול בתשובה לא.ב. יהושע: “הכיבוש בעזה רק החליף צורה, גדר במקום התנחלויות, סוהרים מבחוץ במקום מבפנים”. לפי אותו הגיון גם ישראל עד 1967 הייתה תחת כיבוש-היא אמנם הדפה את הפולשים ולא הייתה בה נוכחות צבאית זרה אבל מעברי הגבול לא נפתחו, חרם כלכלי הוטל עליה ושטחה הריבוני הותקף לא פעם ע”י צבאות עוינים. נשמע למישהו הגיוני? לגבי המעברים: הם היו פתוחים ונסגרו אחרי ההפיכה הצבאית של חמאס, חטיפת שליט ופיגועי תופת בתוכם.מספר האבידות הגבוה הוא תוצאה ישירה של הטקטיקה של חמאס. ככוח מגן הוא בחר לאן לתעל את כוחותינו. השאיפה שלו הייתה לכלוא את הכוחות בשטחי השמדה בתוך השטח הבנוי כאשר מסביב כוחותינו הכל ממולכד וחפור. חמאס יכל להילחם רחוק מהאוכלוסיה אבל בחר אחרת. מדברים על חורבן ושכונות שלמות שנמחקו- מישהו מציע פתרון אחר למלכוד/ מנהור של בית אחרי בית?

גם לרדיקליים מהימין לא חסר.  “הכל בגלל ההתנתקות” זועקים האופורטוניסטים. עליית חמאס, הקסאמים, הגראדים, הכל בגלל ההתנתקות. שטויות במיץ. מי שאומר את זה מזלזל באינטיליגנציה של הציבור. הקסאם הראשון עף ב-2001 אם אני זוכר נכון. כשעוד ישבנו לבטח בגוף קטיף ונצרים. ב-2003 הייתי מ”פ בחטיבה הצפונית של עזה. שלטנו על מרחבי השיגור עם טנקים, כיסחנו את מטעי בית חאנון, ביתרנו את הרצועה, השמדנו מחרטות ובכירים במנגנון הייצור נעצרו. זה כידוע מאוד עזר להפסקת הירי. גם אז עוד לא הומצאה המילה “התנתקות”. עליית חמאס? ההתנתקות אולי סייעה אבל התחזקות חמאס היא פועל יוצא של כתישת הרשות הפלשתינית בשנים שקדמו לבחירות. כתבתי את זה לפני 3 שנים. אפשר לחשוב שלפני ההתנתקות ישובי גוש קטיף חיו באידיליה עם שכניהם הפלשתיניים. כאילו לא ספגו 5,000 מרגמות וקסאמים ופיגועים וחדירות ליישובים ולמוצבים וירי ומטענים. תארו לכם שביוני 2006, רגע אחרי שהמוני חמאסניקים שיכורי כוח, שרק סיימו לטבוח באחיהם מהפתח, היו מחליטים לסובב את הקנים ולהסתער על התנחלות מבודדת. לנתק את הגישה לנצרים, לכתר את כפר ים בלב המואסי או להתנפל על שלו- 5 משפחות בסך הכל. מזל שהם לא היו שם. הגישה כאילו ההתנחלות בלב הרצועה הביאה בטחון או תביא בעתיד היא מעוותת ודווקא הקסאם/ גארדים מוכיחים את הטעות שביסודה. הדרך היחידה למנוע את שיגורם היא לשבת בשטח פיזית. לא לשלוט מרחוק על מרחבי השיגור אלא לכבוש ולהשתלט. אז מה, אנחנו צריכים לשבת בכל רצועת עזה? לסוריה יש טילים שמכסים את כל ישראל- זה אומר שצריך לכבוש את סוריה כדי למנוע שיגורים על דימונה? נכון, מי שיושב על גבעות יהודה יכול לירות טילים על נתב”ג, את זה יכול גם מי ששולט בשטחי H1 ו- H2 במזרח עיראק. מישהו מציע לשגר לשם אוגדה? צריך לעשות כאן הפרדה בין שני דברים. הצבא צריך להיערך מול היכולות של הצד השני. המדינאים צריכים להיערך מול הכוונות. למצרים יש טנקים אמריקאים חדשים אבל כל עוד אין להם כוונה לתקוף אותנו- אין צורך לכבוש מחר את אבו-עגילה. אנחנו צריכים לסכל את הכוונות של הצד השני לעשות את שימוש  בנשק שיש לו. אם לא הצלחנו לסכל כוונות אז כדאי למנוע ולשבש את היכולת להוציא אותן לפועל. להעלים את הנשק של הצד השני לא נוכל כשם שהוא לא יוכל לשכנע אותנו לוותר על הנשק שלנו. לא הייתה אף פעם הצדקה מוסרית לכך ש-8,000 יהודים יתיישבו בוילות בלב השטח הצפוף והעני בעולם, בטח לא כשיש להם מדינה ריבונית מעבר לגדר. גם הצדקה בטחונית לא הייתה לזה אף פעם.

בקיצור, למי שחושב שהאמת נמצאת אצלי- צר לי לאכזב אתכם. אני לא אספר לכם שאני יודע הכי טוב מה נכון ומה היה צריך לעשות ולמה ישראל טועה או למה היא הכי צודקת בעולם. ברור לי שגם כשאנחנו צודקים- אנחנו קצת טועים. אני רק מציע שלאור כל הספינים והאמירות שמופרחות לחלל האוויר בימים אלו ניקח את הכל בביקורתיות ולא נאמץ כל גירסה כאילו היא האמת הבלעדית.

יום שישי בצהריים, החלטתי לצאת לכמה סידורים בתלפיות. לא החלטה מוצלחת בדרך כלל אבל הפעם הייתה לי הפתעה נעימה. קודם כל- לא היו פקקים, מצאתי חנייה תוך 3 דקות ואפילו ששכחתי לשים כסף במדחן, הגעתי אחרי רבע שעה ולא מצאתי דוח על החלון. יותר חשוב מכך- חוויית השיטוט בתלפיות הייתה נעימה עד מאוד. יד חרוצים יכול להפוך לאחלה רחוב עירוני. לפני שבועיים בכנס ירושלים לצעירים הוצגה בקצרה תכנית הפיתוח העתידית של תלפיות ע”י מנהלת אגף תכנון- אסנת פוסט ואדריכל יעקב מולכו (בסיוע עובד העירייה המסור מר דודו עוזיאל). ההצגה הקצרצרה הזו עדיין לא מספיקה כדי לדחוף את התכנית אבל היא מגניבה אותי ברמה האישית. לקחת אזור תעשייתי שכבר מזמן לא משמש לתעשייה ולהכניס לו שימושים חדשים- בעיקר מגורים  ולצופף שטחים בזבזניים (מוסכים) תהיה ניסיון מרתק ואחד האתגרים הגדולים של העירייה בשנים הקרובות. בשיטוט הרגלי שלי ביד חרוצים כבר מצאתי ניצנים קטנים, חנות עתיקות חביבה עם מוכרת נחמדה, רק לשכפל אותה כמה פעמים, בתוספת כמה גלריות וסטודיו בין המאפיות והנגריות, קפה שכונתי ויש פה אחלה רחוב. נקווה שזה יעבוד- כאמור התכנית לא סופית אבל הקונספט נכון בעיני.

אפילו להיחלץ מתלפיות לא לקח לי יותר מדי זמן, פייר קניג התנהג יפה. רציתי להמשיך ליריד תוצרת הדרום במרכז תרבות עמים ונוער המחודש אבל מעבר לגדר ראיתי משהו כמו 1,500,000 איש אז ויתרתי. המושבה הייתה מפוצצת, אפילו מעבר לכל יום שישי רגיל וכיף לראות אנשים ברחובות. סגרתי על קובה חמוסתה במורדוך (אחרי המתנה של 20 דקות לשולחן) ויצאתי מרוצה. כן, אני יודע שככה זה הרבה זמן בימי שישי, שהשוק מעולה, שעמק רפאים חי. אני יודע שאני לא מחדש דבר למקומיים אבל חשוב להגיד את הדברים מדי פעם.

מקומונים:

ציון לגנאי לשלושתם על הכותרת הכה-בנאלית “סיפור לא פשוט” על הבעיות שמאחורי שיפוץ בית עגנון.

“כל הזמן”- מדווחים על עזיבתו הצפויה של קובי בר-טוב, מנהל אגף תחבורה בעירייה. דיווח עדין מדי לטעמי, יותר מדי מקום ניתן לעו”ד של בר-טוב וחבל. הבנאדם גרם נזקים עצומים לעיר ולאמון הציבור במערכת התכנון. תכנית דרך בית לחם הופלה על ידי התושבים, עם תושבי קטמון ולוחמי פארק המסילה הוא בכסאח והיו עוד טעויות לאורך הדרך. גם אם המטרות היו נכונות- אופי ביצוע הדברים היה לא סימפטי ומתנשא. חשבתי שעיתון אמור לעמוד לצד התושבים ולא לצד פקיד שגבה ליבו. להביא רק את ד”ר קימי קפלן מוועד פארק המסילה זה לא מספיק.

“ידיעות ירושלים”- רעיון לא רע לכתבה על מצוקת החניה העירונית. נכון שמגיעה לירושלמים חניה זולה יותר לעומת הפרבריסטים (ויש התחלה לכך בכרטיס התושב הנוכחי). בכל אופן מה בדיוק רוצים- לאפשר כניסה של עוד רכבים למרכז העיר הסתום ממילא? אין מקום לרכב הפרטי בעיר ובטח לא במרכז העיר. חייבים לחזור להליכה ברגל, אופניים ולדרוש תחבורה ציבורית הוגנת. במקום להתבכיין על מקומות חניה (והרי הבליינים בשלומציון לא יחנו בחניון העיריה גם אם הוא יהיה בחינם ויתעקשו לחסום את המדרכה עם הג’יפ)- תדרשו תחבורה ציבורית טובה, יעילה, זולה ומהירה יותר ממה שיש לנו עכשיו. יהיה יותר פרקטי.

עם כל התמיכה שלי במבצע בעזה (כולל גם תמיכה בסיומו המהיר ויפה שעה אחת קודם, המהלך מיצה את עצמו) בכל יום אני קם בבוקר והולך לישון עם ספקות וסימני שאלה. הקלישאה בימים האלו היא שהמלחמה מוציאה מעמישראל את הטוב שבו. פתאום כולם מתאחדים ומתלכדים, השסעים נעלמים ואין כמו מלחמה כדי שנרגיש שוב חברה מגוייסת, שנחוש קצת מה חשו פה במלחמות הגדולות והצודקות של פעם. אני חושב שאמנם יש דברים יפים בעם הזה בשעת משבר אבל אם אנחנו צריכים איום חיצוני כדי להתחבר- מצבנו לא משהו כחברה. לצד התופעות היפות של התנדבות ועזרה הדדית יש כמה סימני דאגה, לאט לאט הם מתרבים.

1. קהות חושים- עם כל צדקת המבצע והסבל המתמשך של תושבי שדרות והדרום, זה עדיין לא אומר שמותר לנו להיות קהי חושים לגבי גופות של תינוקות בתכריכים או למשוך בכתפיים למראה גופות חפים מפשע (וגם למראה גופות מחבלים). עד כמה שאויבנו יודע לטבוח בבני עמו, להשתמש בהם כמגן אנושי, למלכד את בתיהם ורחובותיהם- זה עדיין לא אומר שלנו מותר לאבד צלם אנוש בלחימה ולהשיב לכל תמונה או מילת ביקורת בעניין הזה במשפט: “תושבי הדרום סבלו 8 שנים”. זה לא אחד על חשבון השני. הסבל של אלו והסבל של אלו צריך להיפסק. כתבתי כבר שמי שלבו לא נצבט למראה התמונות האלו הוא חרא. אני עומד מאחורי המילה שלי. מי שצפה הערב בערוץ 10 ושמע את קריאות השבר של הרופא הפלשתיני ששלוש בנותיו נהרגו ולא הרגיש כלום- כדאי שיילך לטיפול נמרץ, יכול להיות שהוא מת מבפנים.

2. בנפול אויבך- הצהלות של “ניצחנו”, הלגלוג על בריחת החמאס, התחבאות מנהיגיו, ההתפארות בכוחנו- זה יחזור לנו כמו בומרנג לפרצוף. חכמינו כבר אמרו את זה יפה לפני 2000 שנה וכנראה שהייתה לזה סיבה. חמאס ברח כי ארגון גרילה לא מתמודד עם החזק אלא מחפש את נקודות התורפה. זה לא צבא נגד צבא. אמנם צה”ל נראה טוב יותר ממלחמת לבנון השנייה אבל זה לא באמת כוחות שם בעזה. עפר שלח מכניס את  ההתמודדות הצבאית לפרופורציות.

3. דת-לאומיות-מיליטריזם- זה רק אני או שבמבצע הזה בולט יותר המקום של הדת? חיילים שמצטיידים בציציות, רבנים שמקנים “תודעה יהודית לצבא מנצח” וכל מיני דיבורים שמערבבים לנו את הדת בתוך הצבא. לצד ההתאהבות בכוח הצבאי שהוזכרה בסעיף 2, קהות לחיי אדם שהוזכרה בסעיף 1 וחיבור לרגשות דתיים על סף משיחיים- התוצאה יכולה להיות קשה. כבר היו רבנים שפסקו כי במלחמה אין חפים מפשע. אני אומר שדת היא עניין נחמד- כל עוד לא לוקחים אותה יותר מדי ברצינות. בטח לא כשמערבבים אותה בענייני צבא. מקצועיות לחוד ודת לחוד.

4. השתקת ביקורת- לא מבין מה יש לאנשים נגד ביקורת. נהיינו כל כך חסרי בטחון בצדקת דרכנו עד שכל סימן שאלה מאיים עלינו? אסור לראיין עזתים? להראות תמונות קשות מהצד השני? צריך לקבל את כל מה שדובר צה”ל מספר לנו בעיניים עצומות? אם כך הייתה נוהגת התקשורת במלחמת לבנון השניה מישהו עוד היה חושב שהיא הייתה מוצלחת. חברה פתוחה ודמוקרטית חייבת לאפשר ביקורת דווקא בשעה שזה הכי לא נוח לשמוע אותה.

5. מפלגות ערביות- ואם כבר חברה דמוקרטית- מה נסגר עם פסילת המפלגות הערביות? איך איתן כבל עדיין יושב במפלגת העבודה אחרי שהוא תמך בכך?   יופי של יחס מיעוט הפגנו פה השבוע. ממש מקל על מאמצי ההסברה בעולם שאנחנו מדינה נורמלית. הטיעון הקבוע להשתיק את ערביי ישראל בכל פעם שהם מתלוננים על אפליה בחלוקת משאבים הוא שאצלנו הם חיים יותר טוב מכל מדינה ערבית אחרת, שפה יש להם חופש ביטוי כמו שלא יהיה להם תחת אף שליט ערבי. אז הנה, צמצמנו להם את הפערים. סוריה זה ממש מעבר לפינה.

התופעות האלו מדאיגות אותי בשני היבטים, קודם כל כאזרח שחי כאן ורוצה לחיות במדינה שלא הופכת את “אסטרטגיית הדאחייה”  או בשמה העממי “בעל הבית השתגע” לדרך פעולה אוטומטית. יש לי רצון לחיות בחברה דמוקרטית ואם אפשר אז גם בשלום עם שכנינו וביחסים טובים עם המיעוטים שגם גרים פה. שנית, התופעות האלו מדאיגות אותי כאיש צבא- לשלהוב דתי אין קשר למקצועיות צבאית, מפקד שלא מכיר במגבלות הכוח ומזלזל באויביו כשהם מובסים חוטא למקצוע שלו, לוחם צריך לשמור על צלם אנוש ופגיעה בחפים מפשע לא נכונה מבצעית ולא נכונה ערכית. כאמור, אני חושב שהמבצע הזה נכון ומתבקש. הוא לא יפתור את כל הבעיות אבל יש לו צידוק- בן דרור ימיני תמיד טורח לשים את הדברים בהקשר רחב. אבל עם כל התמיכה- צריך לתת את דעתנו לתופעות המדאיגות שבאות לידי ביטוי תוך כדי לחימה.

עדכון- שני מומלצי קריאה נוספים: 

עיתונאי עזתי כותב בשם בדוי על המצב.

טור של יוסף איברהים על העקביות של החמצת ההזדמנויות הפלשתינית.

עוררו בי את רפלקס ההקאה:
1. איתן שוורץ היום בתכנית הבוקר בערוץ 2, מלגלג על כך שבעזה נאלצים לקבור שני מתים בקבר אחד. אברי גלעד לא ידע מה לעשות עם עצמו ברגע הזה. להעיף את השגריר. עכשיו. שוורץ, אגב, הוא דובר מינהלת חגיגות ה-100 של עיריית תל אביב. חשבתי שרק לנו יש מונופול על הפנאטים.

2. משפט סיכום באיזה פוסט ביקורת על המלחמה, ציטוט של גבלס או גרינג: זה קל מאוד לגרום לציבור לתמוך במלחמה, מספרים להם שהם מותקפים ואת המתנגדים מאשימים שהם לא פטריוטים.ברור, אנחנו מביימים התקפות על שדרות ומספרים לציבור שזה החמאס. מישהו מתנדב לשרוף את הרייכסטאג?
3. אף על פי כן ולמרות כל האחדות- שמכבי תפסיד למלאגה. אין פשרות. זו לא הקבוצה של אף מדינה ואף פרומו מכוער של ערוץ 10 לא ישכנע אותי אחרת. ברגעים האלו- אל תקרא לי עם.

מאז תחילת המבצע בעזה אני מנהל פה ושם ויכוחים עם בלוגרים שונים בנוגע לצדקת המבצע, הישגיו, יעדיו והמשמעויות שלו. אני מודיע רשמית שאני מותש מהויכוחים האלו. הם לא מובילים לשום מקום. הטוענים נגדי צודקים. צה”ל הוא צבא שמרכז משפחות בבתים ואז מפגיז אותם על יושביהם, עושה מטווחי טנקים על אמבולנסים, טייסינו מפציצים מסגריות תמימות, ישראל היא התוקפן, חמאס הוא הקורבן. לחמאס מותר להתעצם בטילים ארוכי טווח, להתכונן לחטיפה נוספת ולישראל אסור להגיב. זהו שכנעתם אותי לגמרי. אף מילה על רצח הפלשתינים בידי אנשי חמאס, הס מלהזכיר את מטעני הגחון, בורות הייקוש, המלכודים, המגנים האנושיים, הציניות, בימוי התמונות, ההפרזות במספרי ההרוגים, הסתירות בעדויות, התעמולה הנאצית, מנהרות התופת וכמובן שגם בשעות כאלו אנו זוכרים את הטבח במחנה הפליטים ג’נין ב-2002 שהיה גם היה. לפי האו”ם 40% מההרוגים בעזה הם ילדים. לפי המרכז הפלשתיני לזכויות אדם מדובר ב-25%. זה לא סטייה קטנה בנתונים, זה פער ענק. כל ילד הוא עולם ומלואו אבל למה לא להצליב נתונים ולהגיד לנו את האמת? למה לא לבדוק כמה נהרגו מאש חמאס, מלכודיו, מטעניו ושימוש כמחסה אנושי?

כן. יצאתי דמגוג לרגע אבל באמת שאין לי כוחות להתמודד עם מי שתמיד צודק. הנה אני מודה בטעויות שלי: חשבתי שהתגובה הישראלית לחטיפת גולדווסר ורגב הייתה נכונה. לא ידעתי שמנהיגינו מובילים אותנו למלחמה ללא הכנה ו/ או לגיטימציה. ישראל חייבת להפסיק את השליטה באוכלוסיה הפלשתינית ולהמחיש באופן מאוד ברור אופק ורוד למי שיזנח את דרך ההתנגדות האלימה. להילחם בטרור ולא באוכלוסייה. אני מסכים גם היום שישראל צריכה לפנות פצועים פלשתינים לבתי החולים שלנו ולעזור ככל שניתן. אנחנו עושים מעט מדי בתחום הזה. יש טעויות קשות בלחימה. יש טרגדיות נוראיות. מי שלא נצבט לו הלב על ילד פצוע ממרר בבכי ומדמם הוא חרא. אין לי מילה אחרת.

קשה לי לקבל ביקורת שמאמצת באופן כמעט מוחלט את הנראטיב של הצד האחר. נאמס לי מהפטור הגורף מאחריות שהפלשתינים מקבלים מכל מעשיהם. שלושה ראשי ממשלה ב-15 השנים האחרונות הצהירו על נכונותם להקים מדינה פלשתינית ולהפסיק את הכיבוש. שלושתם כשלו במשימה, אחד מהם שילם בחייו על הנסיונות. מדוע? ברור שהצד הישראלי לא מושלם. עשינו טעויות. ההתנחלויות התחזקו גם בתקופת אוסלו. אבל עם שקול היה נותן לזה צ’אנס אמיתי ולא אוגר כדורים ושולח מליון שהידים לירושלים. הטיעון של “ממשלת חמאס היא לגיטימית מכיוון שנבחרה בבחירות דמוקרטיות” לא מחזיק מים. הייתה עוד מפלגה שעלתה לשלטון בדרך הזו. נמאס לי שכל פוסט שני נגד המלחמה נגמר בציטוט של גרינג / גבלס כדי להמחיש עד כמה ישראל היא מדינה פשיסטית. אני בעד ביקורת, מי שמוחה ומפגין הוא לא סכין בגב האומה, הוא יכול גם להיות פטריוט. שישמיע את קולו בכיף. פשוט נמאס לי להתווכח.

הכי נמאס לי מהמסר שלפעמים עובר בין השורות ולפעמים הוא השורות עצמן.על כך שהתנועה הציונית היא כוח כובש, אימפריאלי, קולוניאליסטי. אנחנו בסך הכל מהגרים פה. היהודים הם דת, לא עם, לא לאום. המזרחים הם “ערבים יהודים”, אין לנו זהות אמיתית, הכל מומצא. לפרק את ישראל למדינה רב-תרבותית. כל הקשקושים האלו שהם הם המסר האמיתי של חלק מהמבקרים באמת הופכים את הביקורת שלהם על המלחמה ללא רלבנטית, לא מדברת ל-95% מתושביה היהודים של המדינה. ברגע שהביקורת היא חלק מהקשר רחב, שלא משנה מה נעשה תמיד נהיה פה הרעים, הכובשים, הזרים- הם איבדו את רוב העם. כפירה בזכותנו למדינה עצמאית היא חוצפה. היא דרישה שלא נדרשה מאף מדינה אחרת, מאף לאום אחר.

המבצע הזה לא ימוטט את חמאס. הוא יכול להיות התחלה בכיוון. בניגוד לטענה שהציבור מבקש נקמה (והסתמכות על טוקבקים כמדגם מייצג)- הציבור רוצה שקט. אין צהלות שמחה כאשר נהרגים ילדים פלשתיניים. אף אחד לא בונה בית עזתי מקרטון ושורף אותו בראש תהלוכה משולהבת של חמושים (למי שזוכר את התמונות אחרי פיגוע סבארו). אין מי שירקוד על הגגות וזה לא כי התושבים בממ”דים.