ירושלים האחרת

נתן קנדלר, מנהל “צעירים במרכז”‘הוא אחד מאלו שנמצאים בחוד החנית של קידום צעירים בירושלים. לקראת שבת הרי לכם דבר תורה שמחבר בצורה יפה בעיני בין פרשת השבוע “תרומה” ובין סוגיית הצעירים בירושלים. שבת שלום.

פרשת “תרומה ” מציבה שאלה די מתבקשת מהקריאה הראשונית של הפסוקים.

מדוע ה’ מצהיר כי הוא ישכון “בתוכם” , האם לא היה ראוי שלאחר בנית המקדש הוא ישכון בתוכו?

התורה יורדת לפרטי פרטים בכל הקשור למבנה הארכיטקטוני של המשכן . אנו קוראים על המידות לאורך ולרוחב ,מפרט החומרים ואופן ההרכבה ואם לא די בכך התורה חושפת אותנו למילה האחרונה באופנת הביגוד של הכהנים ואף כאן אנחנו מוצפים במידע מיותר ומשעמם, לא רק את סוגי הבגדים אלא גם ממה הם עשויים….

נדמה לי שהמפתח להבנת נקודת החיבור והקישור שלנו לפרשת תרומה נמצאת בפסוק אחד קצר אבל טעון בתחילת הפרשה : ” ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…”

לאחר המעמד הרוחני, הניסי והעל טבעי שבני ישראל חוו במעמד הר סיני מגיעה השגרה שבה בני ישראל צריכים למצוא לעצמם עוגנים שדרכם הם יתחברו לאלוהות – לשכינה אבל הפעם דרך הארץ, דרך החיים במציאות היום יומית. המשכן מהווה נקודת קישור זהו מקום שטומן בחובו פוטנציאל עצום, האתגר היה ונשאר שלנו כיצד ננצל את הכוח שטמון במשכן לחיבור עם השכינה .

אולם המסר של ה’ ביחס למשכן הנו הרבה יותר מורכב הוא למעשה “משתף פעולה” עם בנית המשכן

 ( מקדש) אולם בו זמנית מצהיר כי אותו לא ימסגרו בארבע קירות…!!

ה’ מדגיש לבני ישראל כי השכינה נמצאת בתוכנו “בתוכם” ולא בתוכו . המסר הנו ברור וחד בניית המשכן

לא תהיה מושלמת עד שלא אשכון בתוכם .

הצפייה היא שנמצא דרכים להתחבר לשכינה בכל מצבי החיים . הקדושה אינה מתרכזת במקום מסוים היא מסוגלת להופיע בכל תחומי החיים כשתי וערב.

ה’ בפרשת תרומה מבקש שנזכור את המהות , הערך המוסף הפנימי והעמוק של מקדש ושכינה . במידה מסוימת הוא פותר אותנו מלמנות ועדה של אדריכלים אשר יעסקו בצורה ובחיצוניות הנושא מטופל מכל הכיוונים עד לפרט האחרון אנחנו אפילו לא צריכים לדאוג לצבע של הבגדים… עכשיו כל מה שנותר לנו הוא להתעסק במהות ….

אני מוטרד מתבניות התנהגות דומות מהצורה בהם אנחנו בונים “מקדשים” אולם השכינה רחוקה מלשכון בתוכם  . אני חושב שהדוגמא הכי באנאלית אבל הכי אמיתית תהיה ביחס לבתים שלנו.הרי ברור לכולם כי המבנה הפיסי של הבית ,תכנון החדרים, המטבח ,חדר האירוח וכו’ הנם חשובים ומהווים תשתית חיונית לקיום חיים משפחתיים מלאים ומשמעותיים, אבל האם אני יכול לומר בביטחון כי המשפחה הממוצעת היום משקיעה לפחות את אותם מספר שעות בתכנון התכנית החינוכית, הייחודית אשר מותאמת לערכים החברתיים בהם היא מאמינה? האם ההורים הצעירים קשובים לעולם הצרכים של הילד באותה מידה שהם משקיעים בבחירת הקרמיקה לשירותים?

כמחנך אני מחפש את האיזון הנכון בין “ההפקה” לבין ההתמקדות בעולם התוכן. אני מעוניין להפגיש בין התשתית לבין המסרים הפנימיים. זהו לדעתי המשמעות העכשווית של קדושת “מקום”.

לאורך ההיסטוריה בהקשרים שונים נדרשנו למצוא את האיזון הנכון שבין המקדש והשכינה שבתוכנו. אני רוצה להציע שזהו אחד האתגרים המרכזיים איתם מתמודדת ירושלים   .

ירושלים כמקדש או כמקום המשרה שכינה. אני חושב שהדברים מתקשרים לעבודה החינוכית שלנו עם הצעירים בה אנו שואפים להעמיק את משמעותה הייחודית והרב מימדית של ירושלים בחיבור הדור הצעיר אל העיר .

פרשת תרומה מחדדת את תכני השיח שאנחנו נדרשים לפתח עם הדור הצעיר האתגר הוא לזהות עבור הצעירים את ההזדמנויות להתחבר לירושלים בכדי שתשכון בתוכם גם לאחר שהם סיימו את החוויה הסטודנטיאלית ( המקדש…?) ועתה הם ממשיכים את שגרת חייהם .

מה “המקום” של ירושלים בקהילה אינה שאלה ארגונית אשר נבחנת בנראות חיצונית אלא היא בראש ובראשונה ביטוי של זהות מורכבת עם ירושלים כמקדש וכשכינה.

אני רוצה להציע כי האתגר הנו לאומי מדינת ישראל החברה הישראלית נדרשת לנהל שיח מורכב ועמוק עם הצעירים שלה. במהלך ה-60 שנים האחרונות מאז קום המדינה היינו עסוקים בבניה פיסית של מדינת ישראל ולאורך השנים איבדנו את הרגישות ואת המודעות לצורך לבנות גשרים וקשרים אשר יאזנו בין ההשקעה הגורפת בכבישה , סלילה ובניה פיסית נראית של מדינת ישראל לבין יציקת התכנים הייחודיים למדינה יהודית ישראלית.

פרשת תרומה המדגישה את העיקרון החינוכי “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…”  מהווה נתיב והזדמנות לפיתוח השיח החינוכי סביב הקשר שלנו עם ירושלים… ישראל. בימים בהם אנו נערכים למנף את תחום הצעירים אני מציע לכלול “בסל השירותים” התייחסות ערכית חינוכית אשר  תהווה

ערוץ עמוק ומשמעותי לקשר ומחויבות ….

אם עוד לא קראתם את הידיעה מלפני כמה ימים אז הנה. מתחם הרכבת בסכנת סגירה אחרי שבית המשפט קיבל את עתירתם של זוג תושבים מהאזור נגד הפעילות במתחם הזה שמתקיימת ללא היתר לשימוש חורג. הידיעה לא מדברת על בתי העסק שבמתחם אלא על הפעילות ההמונית בו שמתקיימת בעיקר בחודשי הקיץ עם כל מיני הופעות ענק. התגובות המיידיות הן שזה עוד מסמר לארון הקבורה של חיי הלילה הירושלים ושעד שהיה מתחם נורמלי לבילויין בעיר הזו סגרו גם אותו וכו’ וכו’.

I beg to differ. אישית, הפעילות ההמונית במתחם הרכבת לא ריגשה אותי. היא גם הצליחה לעצבן אותי, בימים שדודו נהג להתווכח עם קוראי הבלוג השכם והערב. מתחם הרכבת הוא מתחם פרטי ששייך לאנשי עסקים פרטיים.לא סביר בעיני שהעירייה תשפוך עליו כסף על מנת להכשיר אותו פיזית ועל מנת לקיים שם פעילות תרבותית (החברה העירונית “אריאל” היא מפיקת מרבית האירועים בו). אין לכך הצדקה. אין אירוע אחד שנערך במתחם הרכבת ולא היה יכול להיערך במתחמים אחרים ציבוריים בירושלים. את הופעות הקיץ המבורכות היה צריך לקיים בגן העצמאות, את פסטיבל הבירה, שבוע הספר, פסטיבל האוכל ועוד ירידים מהסוג הזה אין שום סיבה שלא לקיים בכיכר ספרא. קיום אירועים עירוניים במתחם הרכבת מרוקן את המרחבים הציבוריים, ששייכם לכולנו, מתוכן איכותי שיזרים לתוכם חיים.
הבריחה למתחם הרכבת היא תוצאה של שתי מגמות: הראשונה היא הדרה ודחיקה של פעילות תרבותית ממרכז העיר, ברוח העירייה הקודמת. הופעות ענק ופסטיבלים גדולים זה לא טוב, עדיף לדחוק את זה גטו החילוני בדרום העיר. מגמה שניה היא מגמת הבריחה מהמרחב הציבורי. בשנים האחרונות אנחנו בורחים מהמרחבים הציבוריים שלנו. קניונים מבחילים דוגמת הדר ופסגת זאב צצים בעיר. הם נוחים ויש להם מקום בעיר אבל אין שום צורך שהעירייה תשקיע שם שקל שחוק אחד של כספי משלמי המיסים. לצערי זה קורה יותר ויותר בשנים האחרונות: פסיטבל הנגב והדרום בזמן “עופרת יצוקה” במתחם ממילא, ערבי שירה בציבור במתחם ממילא, הופעות לנוער על גג קניון הדר ויש עוד. כשהעירייה מתחילה לברוח למרחבים הפרטיים עם האירועים שהיא מקיימת זה בכלל מסר מדאיג. חייבים לחזור אל הרחוב, אל הכיכרות, אל הפארקים שמתחוזקים בכספים של כולנו. בלי מרחב ציבורי נורמלי אין עיר.

כמה צפויה וכמה מכוערת המתקפה המתוזמנת היטב של מקומוני עירנו על הפועל ירושלים לאחר שזו הודחה מגביע המדינה בחצי הגמר ולא חזרה לעיר עם גביע שלישי רצוף. “ירוקה בפרצוף” הכריז “ידיעות ירושלים” בכותרת מדור הספורט. ב”כל הזמן” קבעו כי “משחק אחד הפך את העונה של הפועל לאכזבה גדולה”. אוי כמה שהם ממתינים לנפילות האלו שם בעיתונים המקומיים. אני מכיר את זה מקרוב. כל כך מקרוב. את עונת 2004-5, העונה שלאחר הזכיה בגביע יול”ב, פתחה הפועל ברצף נצחונות נאה. יום אחד תפס אותי העורך הראשי של “כל העיר”, לא נזכיר שמות, לשיחת אגב במסדרון. “נו, מה קורה עם הפועל?”, התעניין. “מנצחים, דווקא התחילו לא רע”. עניתי. “נו טוב, כשיפסידו ניתן להם שער”. הם כמובן התחילו להפסיד ו”זכו” בהרבה שערים. זו תרבות הספורט שלנו. עלובה ומסכנה עם ריח חריף של ביוב. הייתי ביום שני בערב ביד אליהו בחצי הגמר. לא הגיע להפועל לנצח. היא פשוט שיחקה פחות טוב ולא הצליחה לשלוט בקצב המשחק. חיפה עלתה לגמר הגביע ובצדק רב. אז מה? זה אומר שאפשר לשחוט את המועדון חופשי על הפסדים? חצי גמר זה לא מספיק טוב?

“אחרי ההדחה מאירופה, ההדחה מהמקום הראשון וההדחה מגביע המדינה, רק אליפות תציל את העונה הזו” כותב עידן דוד ב”ידיעות ירושלים”. בחיאת רבאק. אני כאוהד דווקא זוכר את עונת 1994-5 כעונה הכי גדולה של האדומים. בלי כסף, בלי שאיפות, בלי תארים, אבל עם הלב הענק של פפי תורג’מן (עד לתקרית עם טפירו) ומלחמה כל הדרך. זו העונה שבה הפועל הראתה את האופי האמיתי של המועדון, שהצליחה לעמוד על הרגליים אחרי הקריסה הכלכלית הראשונה, שהוכיחה שיש לה קהל עצום מאחוריה,  זו העונה שהניחה את התשתית לזכיה בגביע המדינה עונה לאחר מכן ולתארים שבאו אחר כך.

טוב שהפועל הפסידה בחצי הגמר ולא זכתה בגביע. זה טוב לכדורסל הישראלי כולו. קודם כל לדעת שיד אליהו מתמלא ב-10,000 צופים כאשר אף אחת מהקבוצות היא הפועל ירושלים ו/ או מכבי תל אביב זה מצויין לענף. הכדורסל הישראלי חייב להיות מבוסס על קצת יותר מהיריבות שמחזיקה אותו בחמש עשרה השנים האחרונות. עוד מועדונים מצליחים זה מבורך, בטח כשהם ממוקמים בחיפה ומביאים את הבשורה גם לשם.

שנית, זה טוב להפועל ירושלים. בשנים האחרונות הפכנו להיות קצת מכביסטים. כאילו שזה ברור שאם מכבי לא תזכה- זה יהיה אנחנו בכל מקרה. היה קצת עצוב להיות בגביע השלישי, לפני שנתיים. בני השרון נתנה פייט ענק בחצי הגמר והעיפה את מכבי. אנחנו באנו לגמר קצת כמו הצהובים השנואים עלינו. עם פחות רעב והתלהבות, יותר עם רצון לוודא שהגביע נוחת בידיים שלנו. גם ההתנהלות עם גביעי אירופה הזכירה מכביזם מגעיל. הפועל זכתה תמיד להיות הנציגה הישראלית בגביע יול”ב, ללא קשר לתוצאות הליגה. למה ומדוע? בגלל שהיא בעלת המסורת במפעל הזה? בגלל שהיא מסוגלת לעמוד בזה מבחינה כלכלית? בגלל הסכמים עם הנהלת היול”ב? קצת מזכיר את הנימוקים בהם הנהלת מכבי תל אביב משתמשת כדי להצדיק את היותה הנציגה הבלעדית של ישראל עד 2012 ביורוליג, ללא קשר לתוצאותיה בליגה. טוב מאוד שכבר לא ברור שהזוכה האוטומטית היא מכבי תל אביב, עוד יותר טוב שגם כאשר מכבי מפקששת- זהות היורשת כבר לא ברורה מאליה. הגברת התחרותיות תעשה טוב לענף ותעשה טוב להפועל שצריכה להגדיר את עצמה מחדש בעידן שבו מכבי מאבדת שלושה גביעים ואליפות. הגדרה מחודשת שכבר הייתה צריכה להיות לפני שנים.

יש שני סוגים של אלטרנטיבות או תנועות נגד. דרך אחת היא להתנגד לסדר הקיים ולכוחות השולטים מכיוון שאתה היית רוצה להיות בעמדת הכוח שהם מחזיקים בה: להתנגד לשליטה הבלעדית של מכבי תל אביב בענף פשוט בגלל שאתה היית רוצה לשלוט באותו אופן בענף. או לחלופין: להתנגד לשליטה הסקטוריאלית של החרדים בעיריית ירושלים ולהחליף אותם בשלטון סקטוריאלי אבל הפעם לכיוון “הנכון”. דרך שנייה להיות אלטרנטיבה היא להתנגד לסדר הקיים מטעמים עקרוניים. כי הוא פסול ולא נכון. מכבי תל אביב ואף מועדון אחר לא צריך לזכות בתארים רצופים לאורך כל כך הרבה זמן ולעקר את התחרותיות מהענף. חרדים, חילונים או ערבים, אסור שאף אחד ישלוט בעיריית ירושלים וינצל את עמדות הכוח שלו לקידום בלעדי של המגזר שלו. נראה לי שבשני המקרים אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו רוצים להיות.

התושבים הפעלתניים בעירנו לא נחים. הנה לכם קבוצה איכותית שמתארגנת בנושא תחבורה ציבורית הוגנת בירושלים, נושא שמדובר פה לא פעם. זכות בסיסית לנגישות שאיכשהו נשכחה לה בעירנו / ארצנו. ביום ראשון הקרוב אתם יכולים להצטרף למהלך שיוזמים יוסי סעידוב ואהוד עוזיאל:

כולנו מרגישים את זה, כולנו סובלים מזה, כל הזמן אנחנו מדברים על זה, עכשיו הגיע הזמן לשנות את זה. התחבורה הציבורית בירושלים היא בלתי נסבלת, ובשנים האחרונות חלה התדרדרות משמעותית במצבה. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף למפגש ראשון של תושבים ירושלמים במטרה להקים תנועה של תושבים לשיפור ולייעול את התחבורה הציבורית בעיר.

בישיבה הראשונה ננסה להגדיר את הבעיות ואת דרכי הפעולה לפתרונן. כל אחד מאתנו יכול לעזור. גרפיקאים יכולים לעזור לנו לעצב לוגו וחומרי פרסום, צלמים יכולים להשיג תמונות וסרטונים של תחנות ואוטובוסים מלאים בנוסעים, מתכנתים יכולים לסייע בהקמת אתר אינטרנט, אנשי תקשורת יכולים לערוך את אתר האינטרנט ולסייע בפרסום כתבות בעיתונות, עורכי דין יכולים לתת סיוע משפטי, אנשי רווחה יכולים לעזור לנו להגיע לאוכלוסיות החלשות שצריכות את התחבורה יותר מכל אחד אחר, פרסומאים יכולים להציע סלוגן וכן הלאה והלאה.

הפגישה הראשונה תתקיים בביום ראשון הקרוב בתאריך ה-22.2.09 במרכז תרבות עמים ונוער, רחוב עמק רפאים 12, במושבה הגרמנית בשעה 20:00.

אם הנושא מעניין אתכם, אתם מעונינים לקחת בו חלק, להיות מעודכנים או/ו להשתתף בפגישה, אנא שלחו אלינו מייל עם שמכם ומספר הנייד שלכם. אתם מוזמנים להעביר את ההודעה הזו למי שנראה לכם מתאים. זוהי הודעה חד פעמים, אם אתם מעוניינים להיות מעודכנים בפעילות – אנא שילחו לנו מייל.

להתראות,
אהוד עוזיאל – ehuduziel@yahoo.com

יוסי סעידוב – yossisaidov@gmail.com

שימו לב לכותרת הזו בדה מארקר: “העירייה החדשה לא מאשרת לאפריקה ישראל לאשר את תכניותיה”. הפרויקטים של לב לבייב בירושלים תקועים. העירייה לא מאשרת תבע”ות (תכניות בניין עיר) ואת הבקשות לשינויי יעוד של המתחמים שבבעלותו. התכנית להסב את מתחם מלון הנשיא, בפינת אחד העם וקרן היסוד, ממלונאות למגורים (נחשו למי) נדחתה על ידי הועדה המקומית, ברוממה העירייה הפקיעה 40% מהשטח המיועד לבניה, ברחוב הרב קוק אין אישור למגורים וברמת רחל יש ויכוח עם העירייה על עלויות הפיתוח. גם באתר “מחלקה ראשונה” מתלוננים על הסחבת מול העירייה ומינהל מקרקעי ישראל שתוקעת את הפרויקטים של לבייב, שם לפחות יש נימה ביקורתית גם כלפי לבייב  ושותפיו: “הם נכנסו לבניית שני פרויקטים יוקרתיים ויומרניים במרכז ירושלים, תיכננו לבנות כ-220 דירות יוקרה ולמכור חלק גדול מהן למשקיעי חוץ, ושילמו הון תועפות לבעלי הקרקע.”

אני חושב שאין מה לרחם על לבייב. אני לא בקיא בנושאי עלויות הפיתוח או ההפקעות והיחסים שלו עם עיריית ירושלים באופן כללי. אני רק חושב שהגיע הזמן להפסיק את החגיגות הפרועות במרכז העיר. עד לנובמבר החזיק לבייב שני דיקרטורים בחברה שלו שהם במקרה גם סגני ראש העיר, אחד ישב בועדת התכנון והשני בועדת הכספים. תוסיפו לזה גם את כהונתו של יהושע פולק כיו”ר הוועדה המקומית ואת גמישות האישורים שהעניק ליזמים, לא פעם על חשבון זוטות כגון שימור או שטחים פתוחים, ותבינו לבד למה לבייב נכנס לשוק הירושלמי במחירי שיא. הוא חשב שהעירייה הקודמת תמשיך לכהן גם אחרי הבחירות, שלא יהיו מכשולים בשינויי ייעוד, תוספת אחוזי בנייה וויתורים על היטלים ואגרות והוא יוכל למקסם רווחים בקלילות תוך המשך חגיגת ההון-שלטון הזו.  החגיגה נהרסה לאור המיתון העולמי שדפק את המכירות ולאור חילופי השלטון בעירייה. אין מה להצטער על כך. יזמים ומיליארדרים דוגמת לבייב יצטרכו ללמוד לאזן בשנים הקרובות בין בנייה יוקרתית ובין בנייה ברת השגה. כתבי הנדל”ן של “דה מארקר” יצטרכו ללמוד להיות יותר ביקורתיים כלפי המקורות שלהם. איכשהו, נראה לי שהמשימה השנייה תהיה קשה יותר.

1. כובעים: תוצאות האמת מול הניחוש (בסוגריים): קדימה 28 (26), ליכוד 27 (25), עבודה 13 (16), ליברמן 16 (15), מימד 0 (4), מרצ 3 (6), בית יהודי 3 (3), איחוד לאומי 4 (2), ש”ס 11 (9), אגודה 5 (4), חד”ש 4 (4), רע”מ 4 (3), בל”ד 3 (2). דברים עוד יזוזו אחרי ספירת החיילים וחישוב עודפים אבל זו התמונה בגדול. קדימה כרגע מנצחת במנדט, נתניהו ניהל קמפיין כושל יותר מפרס ב-1996 והשתווה לו ברמת הלוזריות. למרות שהעיתון השני בתפוצתו הוכפף לטובתו, למרות המלחמה בלבנון, למרות מבצע בעזה שאישש את תחזיותיו, למרות הרכש, למרות משבר כלכלי בתזמון מעולה- ביבי הצליח להפסיד. אפשר לשחק עם זה איך שרוצים ולדבר על פיצול קולות ועל יחסי הגושים אבל בשורה התחתונה האיש שהיו לו הנתונים הטובים ביותר הצליח להיכשל. ביבי אולי ירכיב את הממשלה הבאה אבל הוא יכל לעשות את זה כראש הסיעה הגדולה עם 35-37 ח”כים.  אני מעדיף כובעים עם עמבה. תודה.
2. בועה:  וואו כמה שאנחנו בבועה. כמה שקטמון הישנה- מושבה גרמנית-בקעה- תלפיות- רחביה זה לא ישראל. כמה הדתיים הפלורליסטיים שאנחנו פוגשים פה הם מיעוט. הרוב העדיפו להכניס את הכהניסט של האיחוד הלאומי לכנסת. בחירות הבלוגים-שמבלוגים, העם קורא ידיעות.

3. ברק:  הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות זה ללכת מחר והתמנות לראש המועצה לבטחון לאומי או ליועץ לבטחון לאומי של איזה ראש ממשלה שלא יהיה פה. זו תהיה התרומה האמיתית שלו לבטחון ישראל. הוא צריך להתרכז בעבודת המטה וגיבוש תפיסת הבטחון הלאומי. זה דרג שאינו קיים בארצנו ובאופן טבעי אל הואקום הזה נכנס הצבא. הרמטכ”ל הנוכחי מנסה להחזיר את משקל הצבא בדיונים אל גודלו הטבעי אבל בהעדר גוף אזרחי שעוסק בבטחון, בהגדרת יעדי מדיניות ובסדרי עדיפויות הואקום נשאר. ברק יכול למלא אותו. לא הוא יוביל את שיקום השמאל הישראלי.

4. השמאל הישראלי. מצחיק שמי שהכריז על “סיום תפקידה ההיסטורי” של מפלגת העבודה גמר עם פחות מנדטים מחד”ש ומהאיחוד הלאומי. המציאות הרבה יותר עצובה. בבחירות 92′ העבודה בראשות רבין קיבלה 44 מנדטים, זה מה שמקבלים היום קדימה-העבודה ומרצ גם יחד. השמאל ישתקם, פוליטיקה היא עניין של מטוטלת. 12 שנות רייגן, 8 שנות בוש, 8 שנות קלינטון, 8 שנות בוש ב’. כמובן ששם הרבה יותר מסודר אבל גם אצלנו, בחירות קודמות ניצחה מי שהובילה את ההתנתקות והבטיחה התכנסות, עכשיו ניצח הימין. צריך לבנות אלטרנטיבה. שמאל מדיני פחות מטריד אותי, המציאות, הדמוגרפיה והלחץ הבינלאומי יעשו את שלהם. השמאל החברתי חייב להשתקם. בוחריה הוותיקים של מפלגת העבודה מתים, כדי לשרוד היא חייבת עירוי של קהלים חדשים, גם כאלו שמעולם לא נגעה בהם. אופיר פינס נראה לי האיש הנכון לאיחוד מרצ-העבודה ולבניית אלטרנטיבה אמיתית.

5. הירוקה מימד. אני לא מאמין בבכיה על חלב שנשפך. גם אם זו הייתה טעות לתמוך בה- היא הייתה ונגמר. גם ככה ההצבעה להם לא פגעה בתמונה הגדולה של יחסי שמאל-ימין. לא הייתי עומד בקור ובגשם של אתמול בשביל אף מועמד אחר. מסר הכישלון של הירוקה מימד, שהייתה הכי קרובה להכנס לכנסת מבין הרשימות החדשות ולמרות כל הבאז וההתגייסות עדיין לא נכנסה, הוא שנגמרו הנסיונות להקים מסגרות פוליטיות יש מאין. חייבים להעלות את אחוז החסימה ולחזק את המפלגות הקיימות. לגבי הרב מלכיאור, אם לא הצליח להציל את החינוך במדינה, לפחות שיציל את החינוך בעירנו. השתלבות במועצת החינוך של ראש העיר נראית לי אתגר ראוי מאוד.

חוצמזה, החורף דמיקולו חזר, כיו”ר המועצה לפתיחת חלונות בתחבורה הציבורית בימות החורף אני מרענן את ההנחיות. אל תוותרו לחונקים. העם חייב אוויר.

אז ככה, יום בחירות היום, שבת שבתון לבוחר. אני מתנדב להיות שוטה הנבואה ולתת כאן כמה תחזיות שבטוח תוכלו לשלוף נגדי בעתיד ולצחוק. אז ככה: בנימין נתניהו הוא המפסיד הגדול של הבחירות, אחרי מסע הרכש, המלחמה וכל כשלונות ממשלת קדימה העם עדיין לא רוצה נתניהו, שיקבל מנדט אחד פחות מקדימה. הקמפיין השמרני להחריד והמשחק על 1:0 קטן במקום 4:1 מרהיב שיהיה גם חגיגה לצופים הביא לכך שבסוף זה אכן 1:0 קטן, אבל לצד השני. אחוז ההצבעה יעמוד על 70% מה שבהכרח יקטין במעט את כוחן של המפלגות החרדיות, שגם ככה מסוכסכות. כל זה מחזיר אותנו למצב של תיקו בין גושי שברירי ונותן לציפי לבני את האפשרות הראשונה להרכיב ממשלה. תוצאות סופיות:

קדימה- 26, ליכוד-25, עבודה-16, ליברמן-16, ש”ס-9, מרצ-6, ירוקה מימד-4, חד”ש-4, אגו”י-4, בית יהודי-3, רע”מ-תע”ל-3, איחוד לאומי-2, בל”ד-2.

כן, כן, WISHFULL THINKING אבל תודו שחבל שאין ווינר על תוצאות הבחירות.היה מוסיף עניין. לכו להצביע.

לפני שלוש וחצי שנים הגעתי לפגישה מקרית במינהל קהילתי לב העיר עם אורי עמדי. הייתי אז קשור באופן די רופף ל”רוח חדשה” וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לחבר בין הסטודנטים ובין המינהל הקהילתי שאחראי על מרכז העיר, נחלאות ושוק מחנה יהודה. הממשלה התחילה אז לחלק מלגות לסטודנטים ששוכרים דירה במרכז העיר. מהפגישה הזו יצאו הרבה דברים טובים וחיבורים מוצלחים. התחלנו בכל מיני פעילויות, חלק יותר מוצלחות וחלק פחות. משם דברים התגלגלו לעבודה של ב”צעירים במרכז” וב”רוח חדשה” בשנתיים וקצת האחרונות.  הרמנו את אירועי ה”דג מלוח”, את “מבצע כורש”, “שרים במרכז”, כנס ירושלים לצעירים ואיך אפשר בלי פעילות “מלונה”. זכיתי להכיר הרבה אנשים, ללמוד המון ולהיות חלק משינוי גדול שמתחיל בירושלים. אני יודע, הוא עוד לא חלחל מספיק, יש עוד הרבה לעשות, אבל הוא התחיל ואין שום דרך לעצור אותו.

בימים האלו אני יוצא לדרך חדשה. כחלק מהשינויים בעיריית ירושלים אחרי הבחירות הוחלט לארגן מחדש את החטיבה לתכנון אסטרטגי. הוצע לי להצטרף לצוות המתהווה וקיבלתי את ההצעה. אני עושה את המעבר מהמגזר השלישי לממסד העירוני שעד לפני כמה חודשים היה האויב. זה מאוד מוזר לי מבחינה אישית. אהבתי את העבודה בצוותים של “רוח חדשה” ו”צעירים במרכז” ופתאום צריך להתרגל למשהו חדש. מארגונים לא-פורמליים, גמישים ויצירתיים לעבוד בתוך העירייה האינסופית הזו. המעבר הזה ישפיע מן הסתם גם על הכתיבה שלי כאן. הבלוג הצנוע הזה נועד לקדם את השיח על ירושלים והצביון הראוי לה בעיני. מטבע הדברים אהיה הרבה יותר מרוסן כשאתייחס לעירייה ולראש העיר. ברור לי שתהיה לכם ביקורת, וטוב שכך, אבל לא על כל השאלות אוכל לענות ולא את כל המהלכים אוכל להסביר ולנמק. כמובן שגם מה שכן אכתוב ייצג את דעתי בלבד. אני מקווה שהשינוי הזה ייקח גם את הכתיבה והדיונים כאן למקום אחר. דעתכם כקוראים-תושבים והרעיונות שעולים פה חשובים מאוד וכמובן שאני מזמין אתכם לשתף- בדיונים קבוצתיים או במייל.

חשבתי וחשבתי בימים האחרונים למי להצביע. לא שהאפשרויות היו כאלו רחבות אבל בכל זאת. לתמונה נכנסו כמובן גם שיקולים טקטיים. איזה פתק יעצור הכי טוב את ביבי-ליברמן והבתים היהודים המאוחדים לדורותיהם. מחשבות כפירה עלו בי על להצביע למפלגתה של שרת החוץ אלא שאז תקף אותי סיוט קשה שרוחמה אברהם או ידידה חיים רמון ייכנסו לכנסת ישראל בעזרתי. כדי לסדר לי את הדילמות היה אתמול (חמישי) ערב עם הרב מלכיאור ואנשי “הירוקה -מימד” בקהילת “כל הנשמה”. אין מצב שהאדם הזה לא יהיה בכנסת ישראל ודוגמנית-מגישה פוסטמה שליברמן אסף ברחוב כן תהיה. אין עוד מישהו עם רקורד בתחום הזה, עם עשייה פרלמנטרית כזו, עם דעות ליברליות, שכל ישר וחוש הומור- כן הומור, בהנהגה שלנו. בשלב מסויים צריך פשוט להפסיק לעשות את החישובים את מי הפתק שלך ידפוק הכי חזק ולחשוב למי הוא יעזור הכי הרבה. 4-5 ח”כים מ”הירוקה-מימ”ד” הם חתיכת עזרה שהמדינה הזו צריכה. מסרים הומניסטיים, שפויים, יהודיים, הוגנים כמו ששמעתי אתמול בערב זה עירוי דם הכרחי לליברמינזם הדוחה שמשתולל כאן.

המסרים האלו חשובים מעוד סיבה. החרדים. כשהתנגדות לכפיה דתית ולממסד הרבני העקום שצמח בארצנו באה מפי חילונים גמורים באנשי מרצ ושינוי זה יוצא רע. כשהמאבק על השבת הוא בעצם מאבק לפתוח פאואר-סנטרים ענקיים בפאתי קיבוצים בשבתות זה גם מפורר את הערים שלנו וגם מרוקן מתוכן את מושג השבת. כשאדם כמו הרב מלכיאור תומך בהתרת נישואים אזרחיים זה יותר חזק מכמה בורגנים שבעים מתל אביב. הוא מייצג קול אחר, של יהדות נורמלית שנראה שכבר שכחנו שהייתה כאן פעם, לפני שהכל התחיל ונגמר בארץ ישראל. בשלישי הקרוב אחזור לחרוש את רחובות תלפיות-ארנונה ולשכנע אנשים להצביע הירוקה מימד. בהצלחה לכולנו.

ככל שמתקרבים לבחירות אני נתקל ביותר הטפות מוסר על מה זה שמאל אמיתי. מסבירים לנו למה הוא שמאל מזוייף או אפילו מרכז, לא עלינו. יש את התשדירים החביבים של חד”ש עם “שמאל” ו”שמאל חדש” והביקורת על מרצ. מאמר המערכת של “הארץ” הבוקר קורא לא להצביע למרצ מכיוון שהיא רופסת מדי. בכלל, נראה שיש התגייסות מסויימת ב”הארץ” לטובת חד”ש. הבלוגוספריה מלאה באנשי חד”ש שמסבירים לנו למה מרצ סיימה את תפקידה ההיסטורי. מעניין, מרצ התחילה את הקמפיין בהסבר על למה מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. חד”ש רוכבת על מסע יחסי הציבור המוצלח של דב חנין לעיריית תל אביב. השטיק השיווקי הכי טוב שפוליטיקאי ישראלי עשה בשנים האחרונות. לא היה לו סיכוי לנצח את חולדאי אבל הוא זכה לחשיפה אוהדת במגרש הביתי של מרצ, שויתרה על המשחק הזה (יוסי שריד ורן כהן השתעשעו ברעיון לרוץ מול  חולדאי לכמה דקות וויתרו, יותר מדי עבודה). אנשים התרגלו לסנגר על סירובו לשיר את התקווה (תקראו לי קרנף- זה מפריע לי) ולהכניס את חד”ש למיינסטרים. את התוצאות מרצ אוכלת היום בריבוע.

להזדהות הזו עם חד”ש יש כמה בעיות. על בעית המסרים הכפולים של המפלגה הזו כבה כתבו. אי אפשר לשדר מסר אחד לערבים ומסר אחד ליהודים. זה נחמד שדב חנין פופולרי במרכז תל אביב. זה מאוד קל. כמה מוחמד ברכה פופולרי שם? כמה חנין פופולרי בישובים ערביים? זו לא נראית לי כמו מפלגה משותפת של יהודים וערבים. אלא כמה ערבים עם יהודי מחמד. אגב שמאל אמיתי לא אמור לתת יותר ייצוג לנשים? כואב לשים לפחות אישה אחת במקום ריאלי? חייבים לדחוק אותן למקומות 5-6?

קראתי ביום שישי את הראיון עם דב חנין ב”הארץ”, כחלק מההתגייסות נתנו לו כפולת עמודים ויחס אוהד לתקוף את מי שהוא רוצה, כלומר את מרצ. חנין גם הציג את משנתו לגבי סיום הסכסוך, ציטוטים נבחרים: “ישראל תצטרך להיות מוכנה לקלוט פליטים. מספר לא מבוטל של פליטים… יש עוד כפרים ערביים שצריך לאפשר לאנשים לחזור אליהם ולהקים אותם…לא רק שוויון זכויות לאזרחים הערבים היחידים אלא גם למעמד שלהם כמיעוט לאומי ערבי פלסטיני שהמדינה היא גם ביתו”. כלומר, הפתרון הוא לא שתי מדינות לשני עמים אלא שתי מדינות לעם אחד, הפלסטיני. זה השמאל האמיתי?

האמת נמאס לי מההסברים האלו על מה זה שמאל אמיתי, כאילו יש הגדרה כתובה שאסור לסטות ממנה. נמאס לי שמדברים איתי בסיסמאות אוטומטיות, כאילו לשמאל אסור לתמוך במלחמה. בעיני, הדבר הכי מוסרי שהשמאל יכל לעשות זה לתמוך במלחמה נגד חמאס, ארגון שעסוק בהרג שיטתי-אידיאולוגי הן של יהודים והן של בני עמו. אני לא מוכן לוותר לאף אחד. לא אוותר לדתיים על היהדות, לא אוותר למחנה “הלאומי” על הציונות ולא אוותר לשמאלנים החדשים על השמאלנות. נכון שישנה הקצנה לאומנית כיום והגזענות כבר הרימה מזמן את ראשה המכוער. זה עדיין לא אומר שכל מי שתומך בהיותה של מדינה ישראל בית לאומי ליהודים הוא לאומן. הבעיה של הביקורת (המוצדקת לא פעם) על הכיבוש ועל פעולות צה”ל היא שבמקום להתייחס לאלמנטים שכן יכולים לעורר הזדהות עם הציבור הרחב הביקורת מזהה את שורש הרעה החולה בעצם הרעיון של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. כאן בדיוק נחרד הציבור הרחב, אוטם אוזניים והולך לחפש תרופה לפחדים שהיא מעוררת. ליברמן.