2009 March | ירושלים האחרת

תרבות ספורט

29 03 2009

אנחנו ממשיכים בנושא הספורט. עם מי שלא מתעניין הסליחה. עד השנה אימנתי פה ושם כדורסל במחלקת הנוער של הפועל ירושלים. עשיתי את זה מגיל 16 בהפסקות פה ושם והיה נחמד. בדרך כלל אימנתי קבוצות שלא היה להן הרבה סיכוי לנצח, בחירה שלי. גם לא היה לי הזמן להשקיע בקבוצה שמתאמנת 5 פעמים בשבוע וגם עניין חברתי. לא חיפשתי להתקדם מי יודע מה ולא היה לי הצורך לאמן בקבוצות צמרת. הבעיה עם קבוצות כמו שאימנתי היא שהן חוטפות בראש והרבה. מנצחים 3-4 פעמים בשנה וביתר עשרים המשחקים מקבלים תבוסות לא נעימות.

בגילאים הצעירים יש פערים גדולים מאוד בין הילדים. יש ילד בן 14 שנראה כמו בן 16 ויש כאלו שנראים בגיל 12. ככה זה. חוצמזה יש גם את ההעדפה של המאמן. אני העדפתי לקדם ילדים אישית ולא קבוצתית. זה לא יעזור לאף ילד אם הקבוצה תנצח עוד 3 משחקים, לעומת זאת, שחקן שיודע לעשות צעד וחצי ביד אחת בלבד זה נזק אדיר. זה בעצם חצי שחקן. לצערי רוב מאמנים הכדורסל (וגם הכדורגל) בארצנו ניחנו בראייה קצרת טווח. מה שחשוב זה המשחק הקרוב בליגה, לא היסודות של השחקן. לכן אנחנו מקבלים בגיל בוגרים שחקן עם נתונים פיזיים אדירים כמו ליאור אליהו אבל עם קליעה מוגבלת מאוד או יסודות הגנה לקויים. לכן יוסי בניון כזה צומח פה רק אחת לדור ולא יותר. השיטה עקומה ובמערכת שמסתכלת על הישגי הקבוצות בגיל 15 כדבר החשוב ביותר ולא על מספר השחקנים שהוא מייצר- קשה מאוד להתקדם.

התבוסות האלו הן אתגר לא פשוט. להסביר לילדים ולהורים למה זה הדבר הנכון לעשות, לעמוד על הקווים מול קבוצה של מגודלים שאין באמת מה לעשות מולה וללכת הביתה עם מינוס 40 על הראש. אבל יש תבוסות ויש תבוסות. יש מאמנים שמבינים מיד במה מדובר, יודעים שהם ינצחו אבל מאפשרים לשחק כדורסל, נותנים הזדמנות למחליפים שלהם ומרסנים גילויים לא ספורטיביים של השחקנים שלהם. לצערי, יש גם מאמנים זבל, שירצו תמיד לנצח במקסימום האפשרי ויאפשרו לשחקנים שלהם להתנהג כמו חזירים ולהשפיל את היריב. יותר גרועים ממאמני הזבל הם ההורים של השחקנים, שמתנהגים כמו בהמות וצורחים מהיציע על כל מי שרק מפריע לתכשיט שלהם.

לפני כמה שבועות פגשתי כמה מהקולגות לשעבר באירוע. מי שמאמנת עכשיו את הקבוצה שלי מהשנה שעברה חוטפת תבוסות קשות עוד יותר ממה שאני חטפתי (וזה לא כי היא מאמנת פחות טובה, חומר השחקנים מתחלף מהר) ומגלה שמולה עומדים מאמנים מאותה האגודה, עם אותו הסמל על המדים והם לא מהססים להשפיל את הקבוצה שלה עד עפר. ניגשתי לממונה עליה באגודה ושאלתי אותו איך יכול להיות שבתוך הבית יש מקרים כאלו בין מאמנים. התשובה שקיבלתי הייתה מאוד מאכזבת, משהו בסגנון של: “אין מה לעשות”. נזכרתי בסיפור שקראתי אצל רונן דורפן על משחק בליגת כדורסל לתיכונים בארה”ב שהסתיים בתוצאה 100-0 ועל כך שהמאמן המנצח פוטר מכיוון שלא התנצל על ההשפלה. כנראה שבמקום אחר יש מה לעשות עם תופעות בזויות כאלו. זו תרבות ספורט. ביום שהמאמנים בגילאים הצעירים יהיו קודם כל מחנכים אני אייחל כאן לנצחונות של הנבחרות. עד אז העסק מעביר בי תחושות של מיאוס וגועל.



יאללה יוון

27 03 2009

כן, כן, אנחנו נידרש לסוגיה הזו לפני כל משחק גורלי של נבחרת ישראל בכדורגל.תתרגלו.  אני רוצה שהנבחרת תפסיד ולא יעזור בית דין. תראו, בואו נניח שננצח את יוון ונעלה למונדיאל. מה בדיוק נציג שם? איזה שחקנים? איזה כדורגל? אנחנו באמת רוצים שכל העולם ייראה כמה עלובה רמת הכדורגל בארץ הקודש? אני ממש לא חושב שכדאי לנו לחשוף את נבחרת הכדורגל שלנו בפני כל העולם ומיליארדי צופים דווקא אחרי “עופרת יצוקה” אחרת גם קשטן יגיע להאג. אזרחי העולם לא עשו שום דבר רע ואת התדמית שלנו זה לא ישקם. להפך.

אין כדורגל ישראלי. כל רגע שאנחנו מחזיקים את אשליית העלייה למונדיאל / אליפות אירופה אנחנו רק משלים את עצמנו שיש פה ענף משגשג. הכדורגל שלנו הוא בלוף. המתקנים הם בושה. הקהל לא קיים. הרמהעל הקרשים. הניהול רשלני. במצב סופני שכזה כל שנותר לעשות הוא להרוס את הקיים ולהתחיל מחדש. שום סיכוי אחר שמשהו יתקדם כאן אחרת. ניהול ספורט זה עסק למקצוענים. אעליב פה את סוחרי השוק אם אומר שההתאחדות לכדרוגל מתנהלת כמו באסטה בשוק.

דבר אחרון. מי המסטול שכותב את דירוג הנבחרות של פיפ”א? איך הנבחרת שלנו, שלא ראתה מונדיאל כבר 40 שנה ואליפות אירופה ראתה רק בטלוויזיה מדורגת מעל נבחרות שלא מתרגשות מניצחון על מעצמת הכדורגל קפריסין? איזה חומרים הוא לוקח הבחור והאם יש מצב להתחיל למכור אותם בפיצוציות? נראה לי אחלה סטארט אפ.

וקצת דברי חוכמה לשבת. השבוע התקיים המצעד באום אל פאחם. היו כאלו שחשבו שדין המצעד באום אל-פאחם צריך להיות כדין מצעד הגאווה בירושלים. בולשיט. אלינור סידי מהבית הפתוח נתנה תשובה הרבה יותר אינטיליגנטית ממני. שבת שלום.



אפסים

26 03 2009

יום נאה היה אתמול בבוקר.נסעתי לצאלים לביקור קצר בימ”ח. דרומית מקו בית קמה הגשם הפסיק להכות בי, השמש יצאה והנגב הצפון-מערבי היה ירוק ויפה כמו תמיד בעונה הזו. רק דבר אחד הפריע לי. רזי ברקאי בגלי צה”ל מראיין את שלום שמחון ועופר עיני, מלקקים אחד לשני איברים מוצענים ומספרים כמה גדולים הם יצאו במו”מ הקואליציוני עם הליכוד. אני שמח שהקול שלי הלך לפח (המחזור) ולא הלך למפלגת העבודה שכבר גמרה לירות לעצמה בשתי הרגליים, בעמוד השדרה ואתמול החליטה לתת לעצמה כדור בראש, רק בשביל לוודא הריגה. אם שמץ של כבוד נותר למתנגדים לכניסה לממשלה, יתכבדו נא החברים ויפרשו ממנה, יחברו לשרידי מרצ ואולי יהיו לנו 10 מנדטים של שמאל ציוני בכנסת ישראל. כל החלטה אחרת היא יריקה בפרצוף של הבוחרים.

יום אחרי הבחירות כתבתי שלא ברק יהיה זה שישקם את מחנה השמאל. הבנאדם צריך להיות שר ביטחון מקצועי, או ראש המועצה לביטחון לאומי. אני שמח שצדקתי. הוא מנהיג מפלגה כמו שאני יודע להטיס מעבורת לחלל (נכשלתי בטסט שלישי על אי מתן זכות קדימה לצלחות מעופפות).

מתוך כל השבר הזה של נבחרי ציבור שאינך מסוגל להאמין ולו למילה אחת שהם מוציאים מהפה, עולה בי רצון עז לראות את שובה של הממלכתיות לארצנו. אנחנו תחת מתקפה. כשאני אומר “אנחנו” אני מתכוון לכל מי שהמילים “מדינה יהודית ודמוקרטית” לא מעביר בו חלחלה. הוא לא רוצה “מדינת כל אזרחיה” במקום וגם לא מתפלל למדינת הלכה. המחנה הזה, שהולך ממרצ ועד לבית היהודי, הוא דור הולך ונעלם. אנחנו יכולים לא להסכים בשאלות מדיניות, אנחנו יכולים לא להסכים על שאלות כלכליות חברתיות אבל אנחנו מסכימים על שירות צבאי, יצרנות, התנגדות לסרבנות, השכלה גבוהה, שלטון החוק וחינוך ציבורי. המחנה הזה התלכד בבחירות בירושלים, המחנה הזה צריך להתלכד גם בבחירות הארציות. אחרת לא יישאר על מה להתווכח.אם המעמד המשכיל והיצרני של מדינת ישראל לא יוכל לחיות כאן- הלכה המדינה.נתניהו לא מסוגל לתפוס זאת ולכן נמכרנו בנזיד עדשים וחופן קרקעות ציבוריות. אהוד ברק לא יבין זאת לעולם. בבחירות הבאות צריך להחזיר את הממלכתיות למקומה. את שלטון החוק למקום הראוי לו. להציל את החינוך הציבורי ואת מערכת ההשכלה הגבוהה. לבצר את צה”ל מכל מחלוקת. למנוע את הקמתה של מדינה דו-לאומית. אלו המשימות שיש לנו היום, סביב קווי המערכה האלו חייבים להערך. ההערכות הזו התרחשה בירושלים וניצחה. האם יש מי שירים את הכפפה גם במישור הלאומי?



חג גדול ל(מנחי ערוץ ה)ילדים

23 03 2009

באיחור קל של שבועיים אני מביא כאן פוסט אורח של גלית לובצקי ששוטטה בעיר בפורים האחרון. כל העיכובים בהעלאתו הם באחריותי. כמו כן באחד הפוסטים הקודמים השתמע כאילו יש לי טענות כלפי אנשים ממשפחת זילברמן. זה המקום להבהיר שאני ממש לא חושב שזילברמן זה הפרידמן הבא.

מקובל לומר שפורים הוא חג הילדים. אולי זו אני שקצת דפוקה (שלא לומר – אינפנטילית), אבל ברגע שמתחילים להופיע הבדים הנוצצים בחלונות הראווה של קינג ג’ורג’ פינת כאוס הרכבת הקלה, נמרח לי חיוך מטופש על הפרצוף. זו כנראה הסיבה שמצאתי את עצמי ביום רביעי האחרון במדרחוב הלל, באירוע שארגנה העירייה לכבוד החג.

למרות שפע המוזיקה, הצבעים, האקרובטים המופלאים ובובות הענק שמילאו את המקום, לא יכלתי שלא לתהות מי לעזאזל מונה להיות אחראי על ארגון האירוע, ומה עבר לו (או לה?) בראש. ולא, אני אפילו לא מדברת על ההחלטה התמוהה להביא את אביבה אבידן שתשיר את “פרי גנך” הכואב, שאמור היה, כנראה, לסייע לקיים את מצוות “ושמחת בחגייך”.[1]

אביבה. אבידן, לא שליט.

 

אבל אני רוצה לדבר על טל מוסרי, ככל הנראה אחד המנחים היחידים בערוץ הילדים שאני מאמינה לו שהוא באמת אוהב ילדים.[2] למען הסר ספק, אני לא חושבת שיש בעיה בלהביא כוכב טלוויזיה שיגרום למאות ילדים למחוא כפיים ולרקוד עם ההורים, בטח לא כשמדובר במי שאכן עמד במשימה היטב וסיפק את הסחורה. אם ככה, מה בדיוק הייתה הבעיה? הרי האירוע היה מרשים ומטוקטק, התקיים במדרחוב ציבורי ובחינם, בדיוק ההפך מהטענות כלפי הפרטת האירועים בעיר!

זהו, שלא בדיוק. כי הפרטה ומיסחור לא מתחילים ונגמרים בשאלה אם אירועים ציבוריים מתקיימים בקניון, במתחם הרכבת או ברחוב אלא קשורים גם בתוכן שהם כוללים. במילים אחרות – איזו הצדקה יש לכך שבאירוע פורים עירוני, שלא נערך בחסות הכבלים או הפסטיבל, צריך החלק האמנותי לכלול טריוויה על כוכבי התוכנית “השמיניה”, שירים משלל תוכניות ערוץ הילדים ונסיונות לגרום לילדים לצעוק שהם לא אוהבים את בית ספר, לא את המורה ולא את המנהלת?

ייתכן שזו אני שמזדקנת, אבל נראה לי שבאירועים מהסוג הזה בהחלט אפשר לוותר לרגע על הסגידה לכוכבי הטלוויזיה (אנושיים ומצויירים כאחד) לטובת קלאסיקות מבית היוצר של “משמשמשמשמשנכנס אדר”, “ליצן קטן נחמד” ו”חג פורים חג פורים, חג גדול לילדים”. אתם יודעים, החומר הקאנוני שאשכרה קשור לאירוע שבגללו התכנסנו בבגדים מטופשים, ולו כדי להוכיח לשלל זאטוטי ירושלים שיש חיים גם מחוץ למסך הקטן. והם לא רעים בכלל.


לא תופס ראש ולא כולל שירות. טל מוסרי.

 

אפילוג

למרבה השמחה וההקלה, רוח החג נמצאה מחדש שלוש שעות מאוחר יותר. בלי מימון ובלי פרסום, עם רגליים שכבר קצת כאבו ובלי שום “כוכבים” בכלל, פשוט הגעתי לנחלאות. מסתבר שלא צריך תקציבים גדולים כדי לגרום לתחושת פורים אמיתית ונקייה מאינטרסים. חבורת ירושלמים קצת שתויים שזוכרים דבר או שניים ממה שהם למדו בגן, זה מספיק.

 

חוסר דוגמא אישית. תמונה זו מכילה פרסומת סמויה למכבסה.


[1] לרגע עברה בי המחשבה שאולי, במקרה, מישהו בעירייה החליט באקט מחתרתי להביע הזדהות עם מאהל שליט הסמוך.

[2] גילוי נאות – אני לא מכירה את מנחי ערוץ הילדים כבר די הרבה שנים.



תהיו קצת מעורבים

17 03 2009

אני שוב מפקיר את הבלוג הזה בידי גורמים חסרי אחריות שרוצים רק לעורר מודעות לכל מיני סוגיות חברתיות זניחות במרחב העירוני שלנו. אחת מהן זו אגודת הסטודנטים שמרימה עם עוד מספר גופים  אחלה סמינר מעורבות חברתית בירושלים בחמשישי הקרוב. הסמינר בסימן למידה ממאבקים והצלחות בירושלים.
יום חמישי (19/3)-

17:00- הרצאת פתיחה-”ירושלים כעיר פתוחה: עבר, הווה עתיד”

עם: פרופ’ שלמה חסון ומר רמי נסראללה.

19:30- סדנאות לבחירה: אומנות חברתית, חינוך במזרח העיר, תושבים למען עצמם, מאבק הדיור, צדק וצדקה, מאבק למימוש זכויות בירושלים המזרחית,

20:30- סיור בעקבות נוער שוליים בירושלים/ סדנא בנושא עזה-שדרות.

יום שישי (20/3) סיורים מיוחדים בירושלים:

9:30-12:00- אקולוגיה עירונית, מתגלגלים בעמק רפאים, סיור בשכונות החרדיות, סיור בחומת ההפרדה, דיור במזרח העיר.

כל הפרטים, כולל התוכנית, מצויים בהזמנה המצורפת.
ההשתתפות אינה כרוכה בתשלום.מספר המקומות מוגבל וכבר יש איזה 30 אז יאללה.
חוצמזה במעגלי צדק מצרפים תוכן משלהם לליל הסדר ומציעים לכם חבילה משודרגת יחד עם הגדה ישראלית. הפרסום כאן למטה. תוכן שיווקי בבלוג? תפנו לרגולטור. הבו לנו עוד תושבים כאלו.

seminar.jpg

seder.jpg



להתראות “הארץ”

15 03 2009

זהו, המהפך הושלם. זה התחיל לפני כמעט ארבעה חודשים, לפני הבחירות המקומיות. ביטלתי את המנוי ל”הארץ” בהתקף זעם על הקו המערכתי המכעיס והאנטי דמוקרטי של העיתון ביחס לעיר. הבחירות עברו בשלום, ברוך ה’, כל שבוע שקלתי להחזיר את המנוי, כל שבוע לא הצלחתי להרים טלפון ולחדש אותו. להגנתי אומר שעיתון “הארץ” לא הקשה עלי את המשימה. קודם כל אף אחד לא התקשר כדי לשאול למה עזבתי ואם אני בכל זאת מעוניין לחזור. אני חצי מרוקאי ואצלנו כבוד זה עניין רגיש. תראו איך סילבן נעלב שאין לו תיק בכיר ועוד לא התחלתי לדבר על דוד לוי. גם אני נעלבתי מזה שלא חיזרו אחרי. אם היו קוראים לי זילברמן בטח עמוס שוקן בכבודו היה מתקשר. אחרי שהתגברתי על העלבון הראשוני הגיעה ההחלטה להשמיד את מדור הספורט. אני אחטא לעלון התנועה הקיבוצית אם אומר שהמדור ששלומי ברזל עורך (שהוא עיתונאי מוכשר שאני מאוד מעריך) מזכיר את העלון הנ”ל. עמוד עלוב? זה כל מה שמגיע לספורט במדינת ישראל? אחרי החורבן של איתן מרקוביץ’ במדור והטיהור האתני של בכירי הכותבים בספורט הישראלי היה ראוי להחזיר את המדור למעמדו ולא להשקיע בעוד מוצר מסדרת “דה מארקר” שיסגוד למיידופים ושאר גורואים ונוכלי השקעות. חוצמזה גם פיטרו את רותי סיני כתבת הרווחה וגם גלריה כבר לא המוסף המעניין שהייתה פעם. העניין שלי באופנה מסתכם במסע קניות, אחת להרבה זמן שאותו מובילה אשתי כפרה עליה ואני מציית. למה אני צריך מוסף יומי שעוסק רק בזה? הקיצר, מהעיתון לאנשים חושבים לא נשאר הרבה עיתון, אולי קצת אנשים וכנראה שלא חושבים שם יותר מדי.

התחלתי לחשוב על אלטרנטיבות. “ידיעות אחרונות” לא בא בחשבון. העיתון הזה מתקשר לי לסיטואציה אחת בלבד: בליסה חפוזה של מנת שווארמה בינונית, נוטפת שמן ועמבה. הזמן שלוקח לחסל את המנה הירודה הזו זה בדיוק הזמן שלוקח לעבור על “ידיעות אחרונות” על כל חלקיו ולהבין מה מטריד את העם. מה נשאר? “מעריב”. נקודות זכות: אמנון דנקנר כבר לא שם. רותי יובל ודורון גלעזר דווקא כן. העריכה השתפרה, הגרפיקה בכיוון טוב ואחרי שנים של מאמצים להידמות ל”ידיעות” אפשר להבחין בניצני הבדלות. בנוסף מדור הספורט הטוב בישראל עם אביב לביא, עופר שלח, אבי רצון, אייל לוי ופוהורילס ובחור צעיר ומבטיח בשם ירון לופו.  מה עוד אפשר לבקש? הלכתי על מעריב ומקץ שבועיים אני יכול לומר שאני לא מתחרט. את בן דרור ימיני אני אוהב גם כשהוא מעצבן, שלח סבבה, מדור הכלכלה צנוע ולא מגלומני ומנופח ואפילו ב”סופשבוע” יש יותר מה לקרוא מאשר מוסף “הארץ” שהפך בלתי אפשרי. הבונוס המרכזי פה הוא המקומון. לא צריך יותר לקבל את “כל העיר” המחפיר הביתה. אמנם מקבלים את “כל הזמן” שעדיין סובל ממחלות ילדות, אבל זה הרבה יותר טוב מהקשקוש שמנפיקים בגבעת שאול, סליחה, בתל אביב.

אלו היו 60 שניות על מצב העיתונות המודפסת. יום אחד, בתקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי, העיתונאים יפסיקו ליבב על מר גורלם וגורל הענף שהם יושבים עליו וינסו להבין למה התחום הזה קורס. אני מקווה שהם יתסכלו על “הארץ” כמוסד שעושה סיכול ממוקד לעצמו ולמוצרי הבת שלו כדוגמה לאיך לא מתנהגים בשוק משתנה. את עמוס הראל, אבי יששכרוף, שחר אילן ויאיר שלג אני אמשיך לקרוא באתר האינטרנט, עד שעמוס שוקן / דב אלפון יבינו שיש להם נכסים אמיתיים ביד ויעיפו גם אותם. מנוי לעיתון? לא כרגע. אני בקרליבך.



דו קיום

11 03 2009

לא חשפתי את זה בפומבי בפניכם עד כה ואני חושב שהגיע הזמן. מאז אוקטובר האחרון אני משתדל מדי יום רביעי אחר הצהריים ללמוד ערבית מדוברת במרכז הבין תרבותי שבהר ציון. כן, למדתי ארבע שנים ערבית ספרותית בחטיבת ביניים-תיכון. זה מקנה לי את היכולת עד היום לומר  משפטים כמו “שר החוץ הירדני הגיע לביקור רשמי בדמשק ואת פניו בשדה התעופה קיבל ראש הממשלה הסורי”, או “התפוצצה פצצה במסוק מסוג “סיקורסקי. שר הפנים אמר שהמדינות ימשיכו במשא ומתן ויבחנו את שיתוף הפעולה”. אחלה משפטים אבל לך תדבר עם בנאדם ברחוב ככה. בקיצור, לא פשוט אבל כיף להתעלם מהטלפון (עאלק) למשך שלוש שעות וללמוד שפה חדשה. אני רק ברמת מתחילים אבל בעזרת השם נמשיך הלאה. באחד השיעורים האחרונים למדנו שיר של זמרת לבנונית בשם הייפא ווהאבי שנקרא (בתעתיק): “באדי עייש”, יענו “אני רוצה לחיות”. הייפא היא שיעית ואני אומר, אם היא הייתה הפנים של העדה השיעית ולא חסן נסראללה כבר מזמן היה פה מזרח תיכון חדש. תהנו.
[gv data="8f_RlcyjV7o"][/gv]



כנסי כבר לממשלה

8 03 2009

יש איזה טון מגעיל בחוגי השמאל שאומר- “תנו לעם את ממשלת הימין הקיצוני שהוא בחר בה”. כאלה פרימיטיבים הימניים האלה, בואו ניתן ללממשלת ביבי-ליברמן-חרדים-איחוד לאומי להיכשל והעם יחזור אלינו כמו פודל. נשמע לי עבודה קלה מדי. לא שאני חושב שממשלת אימים כזו תהיה הצלחה מסחררת, אבל למה מגיע לנו העונש הזה? מה מבטיח שאחרי כישלון של ביבי, ליברמן לא יתחזק עוד יותר ובבחירות הבאות יגיע ל-25 מנדטים? מי הבטיח למפלגת העבודה או לתנועה הפאתטית-מרצ שהעם יחזור אליהן? איזה עם בדיוק? אני לא טוען שמפלגת העבודה צריכה לשבת בממשלה. היא צריכה לשבת באופוזיציה ולחשוב טוב על מה שהיא עשתה / לא עשתה בשנים האחרונות. היא גם יכולה לשבת באופוזיציה עד מחר עם אהוד ברק. לשלטון זה לא יחזיר אותה.

אבל לא על מפלגת העבודה באתי לדבר. לפני כמה שנות אור, בתחילת מסע הבחירות, הרבה לפני “עופרת יצוקה”, יצאה ציפי לבני בקמפיין תחת הסיסמה “מה שטוב לישראל”. כל כולה ממלכתיות והדר. פוליטיקה אחרת. נקייה. חודש אחרי הבחירות מתברר שהכוונה הייתה “מה שטוב לציפי ולעזאזל המדינה”. לא מבין אותה, את ציפי. אחותי הפסדת. בבחירות אישיות היית לוקחת את נתניהו בגדול אבל מה לעשות שיש לו קואליציה. רוטציה לא תהיה גם אם תעמדי על הרגליים האחוריות ותנפנפי באוזניים. עכשיו יש לך שתי אפשרויות: לעמוד מנגד ולראות את אביגדור ליברמן מחריב את כל מה שעשית במשרד החוץ, את ש”ס גוזרת קופונים במשרד הפנים ושולטת במינהל מקרקעי ישראל או למנוע את הסחטנות של המפלגות הקטנות ולהיות שותפה בכירה בממשלה. את הליברמניזם הדוחה ואת תאוות הבצע של ש”ס+אגודה צריך לרסן. אין שום הצדקה להכניס את התמיכה בישיבות לבסיס התקציב, אין שום סיבה להמשך המונופול של הרבנות על חיינו, אין שום סיבה שליברמן יהיה נציגנו בעולם. רק לבני יכולה למנוע את הברדק הזה. רוצה להיות בממשלה עם כיוון וחזון? אין בעיה. תגדירי שאת נכנסת לתקופה של 18 חודש ואחריהם תיעשה בחינה מחודשת של השותפות. אם נתניהו לא יתקדם בכיוון המדיני כמו שתרצי- פרקי את העסק ולכי לבחירות / לאופוזיציה. אם הוא ילך בנתיב הסורי ו / או הפלשתיני כפי שתרצי- הרי שזה “מה שטוב לישראל”. אז יאללה, רגע לפני המחדל, יש הזדמנות לתקן.



בואו לוועדות

6 03 2009

יצא לי בשבועות האחרונים להיות בדיונים של כמה וועדות עירוניות שמתכנסות. אחת מנקודות הביקורת המרכזיות שלי על העירייה היוצאת הייתה על התרבות הדמוקרטית הלקויה שלה. ועדות החובה היו סגורות לציבור או לפחות לא נגישות ברמה מתישה. ועדות הרשות כלל לא התכנסו. זה כמובן השתנה בחודשים האחרונים. יש לו”ז מסודר של כינוסי ועדות והתושבים מוזמנים להגיע. סדרי היום, הסיכומים והפרוטוקולים גלויים לעיני הציבור. הייתי בוועדות התכנון שמובילה נעמי צור. היה דיון על שתי סוגיות מרכזיות שנוגעות לתכנית המתאר: מזרח העיר ודיור בהישג יד. הגיעו סביבות 40 איש להשתתף בדיון הארוך הזה. גם בוועדת הצעירים של יקיר שגב היה דיון יפה, עם כמה אוהדים ש”התעוררות” דאגה להביא. ככה הדברים צריכים להתנהל, בשקיפות, בשיתוף, ללא הנחתות מלמעלה. היה הרבה יותר קל להיות “מלונה” ולצעוק נגד עירייה שלא הקשיבה ושאפילו לא עשתה ניסיון להראות כאילו היא מקשיבה. אנחנו צדקנו, הם טעו והמציאות הייתה מאוד פשוטה. עכשיו יש מי שמוכן להקשיב, לא מספיק רק לטעון את טענותינו הצודקות- צריך גם לעשות את זה.

לא הכל אידיליה במערכת העירונית, לא הכל ורוד. ברור שיהיו עימותים וחילוקי דעות ומאבקים גם נגד העירייה הזו וברור שאנחנו גם נעשה טעויות. אבל יש התחלה של שינוי, ועדות שעובדות, דיונים שמתקיימים ונגישים לאזרחים. ואם כבר מדברים על שינוי הנה שינוי קטן אבל ענק לירושלמים הותיקים פה. כמה שנים אתם מכירים את דוחסת האשפה שמקדמת את פניכם בגלי סירחון דוחים בכיכר החתולות, בכניסה לנחלת שבעה? מאז שאני זוכר את עצמי בכל אופן. יום אחרי הבחירות התחלתם להעלות פה רעיונות למאה הימים הראשונים. אודי אמנם לא כתב את זה אבל דאג לומר את זה למי שצריך ומאז התנהל מעקב קבוע אחרי פינוי הדחסנית מהמקום. אתמול היא העוברה לעולם שכולו טוב. לא הייתה לי יד ורגל בנושא- ישר כוח לאודי על הרעיון ולרועי פולקמן על הביצוע. אם הדחסנית המחורבנת זזה- כנראה שאפשר להזיז עוד כמה דברים. שבת שלום.



אין חדש תחת השמש

3 03 2009

בשבוע האחרון חלק מהזמן בעבודה מוקדש לטיפול בספריה הצנועה של האגף למדיניות ותכנון אסטרטגי (ככר ספרא, בניין 4, קומה 4). הרבה חומרים הצטברו שם ולא כולם באמת חיוניים לתפקידיו המחודשים של האגף. שנתונים של הביטוח הלאומי מלפני 10 שנים, חוברות שלא ברור מי החליט לשמור אותן ושאר פריטים לא רלבנטיים מצאו את דרכם לפח המחזור או לארכיון העיר. אבל בין כל החומרים שמצאנו ומיינו מחדש נמצאו גם לא מעט אוצרות. ניירות עמדה, מחקרים ותכניות שעוסקות בהמון סוגיות שאנחנו מתעסקים בהן כעת. דומה כאילו הבעיות בירושלים לא השתנו, זו רק העיר שהתבגרה עם השנים. ההגירה השלילית נמשכת למעלה מעשרים שנה, פיתוח תעשיה בכלל ותעשיה מתקדמת בפרט העסיק את המומחים כבר בשנות השמונים, דיור, תחבורה, שיתופי פעולה עם יישובי המטרופולין. כמעט הכל כבר נכתב ונאמר. אפילו הקונספט “עיר בינה” נכתב כנייר של מכון ירושלים ב-1993. אין חדש תחת השמש.
אם הכל כבר נכתב ונותח ונאמר ובכל זאת שום דבר לא השתנה ורק העיר ממשיכה לשקוע לאט לאט, אז מה לעזאזל אנחנו עוד עושים פה? זה יכול להיות מייאש לדעת שאנחנו לא ממציאים כלום ושהפתרונות למצב העיר גלויים וידועים. מצד שני יש בקריאה של חומרים שנכתבו מזמן משהו שממקם אותי בהקשר מסוים. אנחנו לא נמציא כנראה שום גלגל אבל נצטרך לשפר את הגלגלים שתכננו אז. לדעת מה עבד מאז ומה לא ולתקן. התכניות האלו מצביעות גם על הבעיה האמיתית. הבעיה היא לא בהכרח התכנון, היא גם לא תמיד בקבלת ההחלטות (330 החלטות ממשלה בעניין ירושלים התקבלו מאז 1977), הבעיה היא הביצוע והמימוש של כל התכניות היפות למערכת השכלה גבוהה בירושלים 2020 או כל תכנית אחרת. החזון ברור, ה”מפתחות לניצחון” נותחו, תכנית המשחק ידועה, עכשיו צריך לעלות על הפרקט ו- To put the ball in the sal.