ירושלים האחרת

 בצאת יום העצמאות ה-61 למדינת ישראל יש לי שתי סוגיות להעלות. הראשונה היא לשר החינוך החדש. שמעתי בשמחה על כך שכל תלמיד יחוייב לבקר בירושלים. סבבה והכל. אני בהזדמנות הזו רוצה לבקש שמערכוני הגשש החיוור יוכנסו לתכנית הלימודים לאלתר. אין כמו הגששים להבין את ההווי של ישראל בארבעים וקצת שנותיה הראשונות: עולים-ותיקים, מזרחיים-אשכנזים, מילואים, ממסד מנוכר, מלחמותו והכי חשוב- השפה העברית המתחדשת. את הגששים צריכים ללמוד לבגרות ויפה שעה אחת קודם. 

סוגייה שניה. גיליתי חור חמור בהשכלה של רבים מהסובבים אותי. אנשים לא מכירים את ברוך ג’מילי ואת הבלדה על ברוך ג’מילי. המחדל הזה יתוקן תכף ומייד. קודם קצת מידע בסיסי וכמובן הבלדה ששר שלמה ארצי. ברוך האל בארץ ישראל. (מוצאי) חג שמח. 

כבר כתבתי כאן בעבר שאין יום כיפור שעובר עלי בלי “תיאום כוונות” המשובח של חיים סבתו, שהפך למחזור תפילה שני באותו היום. כבר לא כותבים ככה בעברית, לא על מלחמות ולא על שום דבר אחר. בהמלצת המג”ד שלי קניתי את הספר “אלה האחים שלי” שכתב אורי אור, שהיה מח”ט 679, חטיבת המילואים שחיים סבתו היה בה תותחן במלחמה. מאלף, מעניין ומסקרן. תיאור מרתק של איך נראית מלחמה ואיך נראים חיילי מילואים במלחמה, מרגע הגיוס ועד סוף הקרבות. נראה לי ספר חובה לכל מילואימניק. אור לצערנו נזכר בציבור בגלל ההתבטאויות שלו על המרוקאים וחבל כי זה אדם מיוחד ורציני שאני חושב שחסר בנוף היום.

אתמול ב”שרים במרכז” התרגשתי במיוחד ממיכה שטרית ודניאל זמיר שסיימו את המופע בעדינות ובהרבה ענווה. כל יום זיכרון יש שיר חדש שמתגלה לי, לא תמיד הוא באמת חדש, והשיר הזה מלווה אותי לאורך כל היום. השנה אני רוצה לשתף אתכם בלחן של יונתן רזאל ל”והיא שעמדה לאבותינו ולנו”, שהוא שר אתמול בצורה מאוד מרגשת.

[gv data="C8h0yQZZyXk"][/gv]

מחר, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,  יתקיים האירוע “שרים במרכז” במוזיאון אסירי המחתרות, ממש מאחורי ככר ספרא. שנה שלישית למה שהפך מסורת מכובדת ויפה. מתחילים בשעה 21:00 ומומלץ לבוא עם ביגוד חם.

בשבוע שעבר הייתה הפגנה גדולה בירושלים בעד הוספת עוד ועוד קווי מהדרין לתחבורה הציבורית, יענו נשים מאחורה גברים מקדימה. הליברלים באותה הפגנה הראו שהם ג’נטלמנים והציעו שהגברים יהיו מאחורה והנשים מקדימה. באמת נאורים. אני חושב שחלקים מסויימים במחנה האורתודוקסי לקו בקדחת מהדרין שרק הולכת ומחמירה ומעבירה אותם על דעתם לאט ובבטחה. בפסח האחרון חיפשתי קופסת שימורים של מלפפונים חמוצים (אחרי שבסופר הוציאו את העגלה של החמוצים הטריים- מה קרה? חמוץ זה לא חמץ). הסתבכתי שעה עם האותיות הקטנות עד שבעל המכולת נחלץ לעזרתי. הוא אמר שיש כשרות לפסח של הרבנות אבל לא כשרות לפסח של הבד”צ שלא מאשר כלום. גיסתי, שהגיעה מארה”ב לחג אמרה שבגולה היהודים דווקא מסתדרים עם הכשרות- יש אחת לכולם והיא מסומנת באות U. פיצול הכשרויות וקדחת המהדרין החשוכה הזו היא כנראה תופעת לוואי לעצמאות עם ישראל במולדתו ההיסטורית.

כל הטהרנות הזו מזכירה לי קצת מקורות היסטוריים על החברה היהודית ערב חורבן בית שני. כל כת מתבדלת ומסתגרת באמות המידה המחמירות שלה ומאמצת איזה שיגעון אחר רק כדי להוכיח שהיא האדוקה ביותר. צדק הרב שרלו כשאמר בפסח האחרון שבסוף הרבנים אוסרים על קטניות ליוצאי אשכנז אבל מתירים עוגות ולחמניות שנראות כמו חמץ  שעלולות להכשיל את מי ששומר בעבירה חמורה הרבה יותר מניגוב חומוס על מצה. אני שומר כשרות, מפריד בשר וחלב, שני סטים נפרדים וכמובן מכשיר את הבית לפסח. לא ראיתי קשר כלשהו בין מה שאני עושה לבין הבולמוס הטהרני של חותמות המהדרין. חוץ מלהכניס כסף לכמה חצרות ופונקציונרים ולמרר את חייהם של יצרני מזון ובעלי מסעדות לא ראיתי איזה תיקון עולם גדול יוצא מהדבר הזה. לפיכך אני בעד שהציבור שומר הכשרות יחרים את מסעדות וכשרויות המהדרין. סטנדרט אחיד זה מספיק ודי למי שמעוניין לשמור כשרות. גם ככה המשימה הזו לא פשוטה בימינו אז למה לסבך את החיים עוד יותר?

הקדחת הזו מתנהלת כמובן בואקום המוחלט שנבחרי הציבור החילוניים משאירים. הרבנות הראשית כבר הפכה מזמן לכלי שרת בידי מנהיגים חרדים שאינם מכירים במדינה. בתי הדין הרבניים מבטאים חושך ושנאת האחר, תוך הסכמה שבשתיקה מצד שרי משפטים חילוניים. בדור המייסדים של המדינה היו לא מעט חוזרים בשאלה, משכילים עם עבר ישיבתי. הם הכירו את עולם המושגים הדתי וידעו להתמודד איתו. דור המנהיגים הנוכחי הוא כנראה באמת חבורה של עגלות ריקות, שאינם יודעים יהדות מהי ומוכנים להפקירה בידי מיעוט קיצוני. אין להם יכולת להתווכח ולהתמודד באמת עם טיעונים אורתודוקסיים ולכן פעם אחר פעם האינטרסים של הציבור הרחב מופקרים לטובת אינטרסים צרים. מי שרוצה להתמודד באמת עם הדרישות של נבחרי הציבור החרדיים חייב לשלוט בעולם וברקע שהם באים ממנו. דרישה לחילונות טהורה אינה מחזיקה מים במדינה ולראייה מקרה שינוי ולצערנו גם מרצ. ללא אלטרנטיבה יהודית, נטולת כפייה וטהרנות, לא נוכל להיות באמת עם חופשי בארצנו.

לפני פסח הצטרפתי לכיתה שאשתי מחנכת ומלמדת אותה היסטוריה של עם ישראל למסע בפולין. פעם ראשונה שלי במסע מהסוג הזה. הייתה חוויה משמעותית ומיוחדת. גם לעבור את הדברים בעצמי, גם לראות את תהליך החינוכי שאשתי בנתה וגם לראות את התלמידים עוברים את החוויה. זה לא יומן, רק כמה רשימות.

טיקטין. איזה מין יום היה ה-21 באוגוסט 1941? האם היה יום חם ובלתי נסבל או שמא יום קיץ נעים, שמיים כחולים וציפורים מצייצות? ומה עובר במוחו של אדם רגע לפני הפקודה להתכנס בכיכר העיר וההליכה אל מותו? האם היה זה יום ככל שאר הימים הספורים בהם חי הכפר תחת כיבוש נאצי? מה חושב אב למשפחה באותו היום? האם הספיק להתפלל? האם ידע ששכניו אולצו לחפור בורות ביער כמה ימים לפני? האם תהה על משמעות הבורות? טיקטין היה מהראשונים להיכחד. לא היו שמועות, לא ידעו מה משמעות היער ולמי הבורות ומדוע מתרכזים בכיכר העיר. לא היו עוד גאזים ומשלוחים. הם באמת לא יכלו לדעת דבר. ואולי עדיף היה לא לדעת?

לובלין- מאיידנק. ליד המשרפות במאיידנק כתוב שחום הבעירה חימם את דודי המים למקלחות. אפר האדם שימש לדישון שדות חקלאיים במשק סמוך בבעלות ה-ס.ס. האם אין גבול לציניות, ליעילות, לטכניקה? האם הכל הוא שאלה של ניצול מקסימלי, של פירוק האדם לאטומים? שעתיים קודם לכן, בישיבת חכמי לובלין, דיברנו על המקרה של שני מנקי ארובות שנופלים דרך הארובה, האחד יוצא נקי והשני מלוכלך. התפלפלנו על השאלה מי מבין השניים יתרחץ כדוגמה לפלפול הנהוג בישיבה. הרב באותו סיפור שואל את השאלה החשובה מכל: “כיצד ייתכן הדבר?”. בארובות של מאיידנק איש לא שאל את שאלתו של הרבי. כל היבט נבדק, כל השאלות הטכניות קיבלו מענה, תכנון המוות היה מושלם, יעיל ומדוייק. אף אחד לא עצר לשאול “כיצד ייתכן הדבר?”.

אושוויץ. קבלת שבת של חול המועד פסח בבית הכנסת שלנו בירושלים. הרב מחזיר אותנו לתחילת השבוע ומדריך אותנו לחשוב על השבוע שחלף. אני חוזר ליום ראשון. אושוויץ-בירקנאו. לא מצליח להתרכז בקבלת השבת. בראש אני זוכר את התפילה בבית הכנסת המשוחזר באושווינצ’ום, העירייה הסמוכה, בסיומו של היום הקשה. ראינו הכל והשתדלנו ככל האפשר לראות עצמנו כאילו אנחנו היינו שם. ראיתי את הפסים, התאים, המשרפות ההרוסות, הביתנים, המחראות, קנדה, אגם האפר. הסיפורים של אלי ויזל ופרימו לוי הלכו איתי. ראיתי אבל לא הבנתי. לא הצלחתי לתפוס.

ירושלים. ליל הסדר. בספרה על משפט אייכמן מביאה חנה יבלונקה ציטוט של ניצול שואה שרואיין ב”על המשמר” למחרת לכידת אייכמן: “הייתי רוצה להאמין אך אינני יכול…ואם זה באמת האיש, איך להעניש אותו? נו, תגיד אתה בעצמך: לתלות אותו? טוב- לתלות אותו בעד שני הבנים שלי שנספו במחנה גרוס רוזן. אבל מה בעד אשתי שנהרגה על ידי אנשי אס.אס.? מה בעד גיסי שמת מעבודת פרך? מה בעד אבי, שנלקח למחנה ריכוז מאוטהאוזן ולא חזר הביתה? מה בעד מותם של שישה מליונים יהודי אירופה שהושמדו במישרין או בעקיפין על ידו? את האיש הזה אפשר לתלות רק פעם אחת. לא, לא, אולי טוב יותר אם יתברר שנפלה כאן טעות והנתפס אינו אייכמן”. הציטוט הזה מפליא אותי כל פעם מחדש. בעיני אותו ניצול מציב גבול לתחושה התמידית של “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”. קריאה לכך שלצד הזיכרון, יש גם חיים לחיות כאן ועכשיו. האם יש סוף לתחושת הקורבן? האם נצליח לזכור אך ממקום אחר, בטוח יותר?

קריאה נוספת ברוח היום אצל יובל וגם כאן.

הבטחתי שאשתף פה בדילמות וסוגיות שאני מתבלט לגביהן בעבודה השוטפת אז הנה אחת לדוגמה. בתזמון מדהים עם המלצתו של שר האוצר יובל שטייניץ להקים משטרות עירוניות סיימתי לקרוא את הספר של רודי ג’וליאני, לשעבר ראש עיריית ניו יורק. אצלנו זה ריטואל קבוע שכל פעם שנכנסת ממשלה חדשה יש סט המלצות שמועלה מן האוב: עובדים זרים, משטרות עירוניות, מע”מ באילת וכו’. בנושא משטרות עירוניות יש איזו שרשרת אסוציאציות שמיד מובילה למשטרת ניו יורק בשנות התשעים ומלחמתה היוצאת דופן בפשיעה, כאילו שאם רק נעתיק את השיטה לכאן זה יצליח.  כל אימת שמתחלף שר במשרד לביטחון פנים הוא מתחייב ליישם את שיטתו של ג’וליאני להפחתת הפשיעה ונוקב מיד בשמה של תיאוריית “החלונות השבורים” שג’וליאני אימץ בחום. “החלונות השבורים”, שפותחה על ידי שני קרימינולוגים בשנת 1982 גורסת כי השלמה עם חלון שבור, כתובת גרפיטי או בכלל רמה נמוכה של ונדליזם / פשיעה קלה תביא במהרה להדרדרות הביטחון האישית ולכניסה של פשיעה חמורה יותר למתחם המדובר.
ב“הארץ” מיד מביאים את הקונטרה לג’וליאני ומראיינים מומחים שטוענים שבתקופתו המשטרה הפכה אלימה יותר וההישגים בתחום הפשיעה קשורים לדמוגרפיה ומצב כלכלי בארה”ב באותה התקופה. בציניות אומר שלמומחים פשוט קשה מדי עם העובדה שראש עיר רפובליקני הצליח לעשות סדר בג’ונגל הניו יורקי. מזל שאין ויכוח על נתוני ההצלחה של ג’וליאני, כי הם מדברים בעד עצמם. נכון שהפשיעה בכלל ארצות הברית ירדה בעשור האחרון אבל ניו יורק חריגה והירידה שם היא לא פחות ממדהימה. אפשר להשתמש בסיפור של מהגר או בן מיעוטים כזה או אחר שהוכה / נהרג על ידי משטרת ניו יורק כדוגמה למחיר של הפחתת הפשיעה הזו (כאילו שמשטרת ניו יורק לפני ג’וליאני הייתה סמל לאיפוק וטוהר הנשק) אבל נוח למומחים האלו להשמיט את העובדה שבשנת 2000 המשטרה הזו ירתה הכי מעט כדורים מאז החלו למדוד את הנתון הזה ב-1973. הדרת מיעוטים? לא יודע מתי הסתובבתם לאחרונה בניו יורק אבל לפני פחות משנה עדיין היה ניתן לשמוע שם את כל השפות שבעולם. אני מבין שיש אנשים שיתווכחו גם על כיוון זריחת השמש או על העובדה שכדור הארץ עגול (נחמיה שטרסלר לדוג’)  ולכן אני מבין גם את הויכוח הנוכחי,שיהיה.

עם כל הקרדיט שניתן לתיאוריית “החלונות השבורים” הסיפור האמיתי בעיני הוא השינוי הארגוני שעברה משטרת ניו יורק תחת ג’וליאני, זה מה שלדעתי אפשר את ההצלחה המטורפת, וכאן אני מתחבר לשאלה “איך מנהלים עיר?” שהצבתי בכותרת. עד לאותם ימים המשטרה הייתה גוף מגיב, שנענה לקריאות שהגיעו למוקד 911, קריאות שהגיעו אחרי האונס/ פריצה/ רצח/ ירי וכו’ כבר נעשו. בכדי לשנות את תפקוד המשטרה ולהפוך אותה מגוף מגיב לגוף מונע ויוזם פותחה מערכת פשוטה בשם Compstat, מערכת שבה רוכזו מדי יום נתונים על ביצועי המשטרה בחתך גיאוגרפי והועלו על מפות.  המידע המנותח היה הבסיס לדיונים עם צמרת המשטרה שנערכו על בסיס שבועי ובהם נדרשו מפקדי התחנות לתת הסבר לנעשה באזור שלהם. באמצעות המידע הזה יכלו מפקדי התחנות לזהות דפוסי פשיעה ולתת להם מענה מבצעי. לראות מה הרחובות המועדים לפורענות, לזהות את סוגי עבירות האופייניים לימים ושעות מסויימים ולתכנן פעולות מנע מתאימות. היישום של המערכת אפשר את הטמעת הערך שבעברית מכונה “אחריותיות”- Accountability. הדיונים הפכו להיות על בסיס תקופות וביצועי המערכת ולא על בסיס התשומות שהוכנסו לה והכי חשוב- השינוי הורגש בשטח. העקרונות של Compstat יושמו גם בבתי הסוהר של ניו יורק וגם שם השיטה הצליחה להפחית את האלימות בין העבריינים לשיעורים מגוכחים.

נכון, ג’וליאני ייצג ומייצג שכבה תרבותית מאוד מסויימת. נכון, הוא חושב שג’ורג’ בוש היה נשיא מצויין. נכון, לפעמים התיאוריות שלו פשטניות מדי. אבל כנראה שעקרונות הפעולה של Compstat נכונים ואפקטיבים ולא סתם “יחסי ציבור”. מהר מאוד הם הועתקו למקומות אחרים מרטין או’מאלי, שנבחר לראשות עיריית בולטימור ב- 1999 יישם אותם (בעזרת הסמפכ”ל של ג’וליאני, ג’ק מייפל). או’מאלי (דמוקרט, למי שמתעניין) התחיל עם אגף משאבי האנוש בביקורת על שעות נוספות והעדרויות עובדים, משם זה המשיך לפשיעה, מבנים נטושים, תברואה ועוד. בבולטימור קראו למערכת Citistat.  אחת עשרה ערים אחרות יישמו את אותם העקרונות האלו ומתהדרות בהצלחות שונות. מערכות מסוג  Citistat פותחו גם לרמת המדינה אחרי שמושלת וושינגטון ביקשה מעקב על ביצועי הסוכנויות האחראיות על רווחת הילד ואו’מאלי עצמו נבחר למושל מרילנד אחרי שהביא לשינוי גדול בבולטימור. הרעיון בסופו של דבר אומר לאסוף נתונים באופן קבוע, לנתח אותם ולהציג אותם על מפות- זה החלק הקל. לב השיטה הוא הדיון השוטף על בסיס אותם נתונים. מדידה והערכה כמותית הפכו לחלק קבוע מהעבודה של גופים ציבוריים, הבעייה היא שלא תמיד נאספים הנתונים הנכונים וגם אם כן- לא מתקיים עליהם דיון עקבי והם מוצגים בסיכומי שנה וכו’.

אני לא יודע אם ניתן לממש דבר כזה, אני גם לא בטוח שזה נכון.  יש “פטיש” אמריקאי למספרים וסטטיסטיקות שלא בטוח שהוא יתממש במזרח התיכון. אבל חייבת להיות הלימה בין משאבים ובין תפוקות. בספר של עפר שלח ויואב לימור על מלחמת לבנון השנייה מופיע סיפור על כך שאלוף פצ”ן לשעבר, עמירם לוין, הגיע למטה חיל האוויר ונדהם לגלות שהחיל מפעיל אש היסטרית בלי לדעת מהם מוקדי השיגור המדוייקים, שהיו ספורים למדי והיה ניתן לאתרם בעבודה פשוטה. התוצאה: כשלון בהקטנת שיגורי הקטיושות לאורך כל ימי הלחימה. אני לא הייתי חסיד גדול של מספרים אף פעם ובנתונים כמותיים ניתן “לשחק” תמיד, גם לא בטוח שהשיטה הזו מתאימה לאגפים חברתיים. אבל, אני מנסה לחפש דרך פשוטה למדוד את הביצועים של העירייה או חלקים ממנה בצורה שתשפיע על התחושה הקיימת בשטח. אמרתי בהתחלה שלא כל דבר צריך להעתיק- גם מערכות מסוג Citistat הם לא תוכנה מוכנה מבית מיקרוסופט לניהול עיר אלא מערכת שצריך לחשוב ולהתאים לגוף שאתה רוצה למדוד בסופו של דבר בכדי שזה יעבוד נכון. אז הנה עוד קצת חומר על השיטה הזו וגם לינק להסבר קצר של או’מאלי על איך עובד העסק.

שני טורים התפרסמו במקומוני ערב פסח שאני ממש לא מסכים עם רוח הדברים שלהם. הטור הראשון הוא של אליק מרגלית ובו הוא מוחה על מדיניות החנייה העירונית וקורא למרד עממי נגד דו”חות הנחייה שמחלקות לנו העיריות. האמת, זה מעצבן. אני לא אומר שכל דו”ח שתושב מקבל הוא מוצדק ושצריך לדפוק דו”חות בשלוש בבוקר לאזרחים שיצאו לשתות משהו. אפשר גם לחשוב מחדש על אזורי החנייה בעיר, לא בטוח שהמרכז המסחרי ברמות אשכול צריך להיות אזור חניה בתשלום. אבל, וזה אבל גדול, עיר גדולה כמו ירושלים חייבת להקשות על בעלי הרכב הפרטי וזה כולל תעריפי חנייה גבוהים. בסופו של דבר בעל רכב לוקח מהעיר שטח תמורת מקום לרכב. תכפילו 6 מ”ר במספר המכוניות בירושלים (ומספר המכוניות הנכנסות מהפרברים) והגענו להמון שטח שיכל להיות מנוצל למדרכות רחבות יותר, גנים ציבוריים, שביל אופניים או אפילו עוד נתיב לתנועה. אין סיבה שהמטרים האלו ינתנו בחינם במרכז העיר ובאזורי הביקוש. מי שרוצה להרוס את העיר סופית- שיקל על תנועה וחנייה של רכב פרטי.

ההשפעה של רכב פרטי על העיר היא הרסנית בזיהום האוויר, בתאונות דרכים ובפגיעה באיכות החיים והרי לכם שני קישורים על העלות הגבוהה של חנייה חינם. האחד אצל לרמן והשני בבלוג Intransition.  בקיצור, חנייה חינם היא לא הפתרון אלא עידוד השימוש באלטרנטיבות לרכב הפרטי: מערכת הסעת המונים נורמלית, מדרכות להליכה ברגל ושבילי אופניים.

מרגלית מסיים את את הטור במסר: “נמאס לוותר לכחולי המדים, שיסתדרו עם הארנונה שלנו. זה די והותר”.אבל זה כנראה לא מספיק לציפי מלכוב מ”ידיעות ירושלים” שמתלוננת על נטל הארנונה ומבחינתה מחלקת הגבייה האויב העיקרי. מלכוב מתלוננת על גביית דוחות החנייה. 164 מליוני שקלים חייבים תושבי לעיריה בגין דו”חות חניה ומה עושה העירייה ברוב חוצפתה? גובה את הכסף. אז כן, על דו”ח בודד של 150 ש”ח שלא טרחו לגבות 10 שנים זו באמת חוצפה לבקש עכשיו את הכסף אבל למה לוותר למקרים מאוחרים יותר? אם ישנם חייבים סדרתיים- למה שהעירייה תוותר על כסף ששייך לה ונגבה על פי חוק? שאלה טובה.   “והארנונה? שם ההנחה היא שכל מקבלי ההנחות הם שקרנים”, כותבת מלכוב ואני תוהה אם היא הקשיבה לעצמה לפני שהיא כתבה את הדברים.  מה הפשע של העירייה? החוצפה לבדוק אם יש מבקשים להנחות בארנונה שהם מתחזים. איך מעיזה עיריית ירושלים לחשוד ככה בבני ישראל הכשרים? קומבינות אצלנו? תצהירים כוזבים? רישום נכס על שם מישהו אחר? חוזים פיקטיביים? לא יעלה על הדעת במדינת היהודים. הרי מחר בבוקר כתבת אחרת באותו עיתון תתלונן על קיצוץ ברווחה או בחינוך או בשירות אחר לתושבים בגלל שלעירייה אין מספיק כסף אז לא עדיף לגבות ממי שלא באמת זכאי להנחה?
לסיכום, העירייה יכולה לעשות יותר כדי להעניק שירות חביב יותר לתושב ולהפעיל את השכל הישר בנוגע לחובות עבר. אין לה ולא שמץ של זכות לוותר למי שחייב לקופה הציבורית כסף, בטח ובטח אם זה נעשה באופן סדרתי ועל בסיס רמאות כזו או אחרת. איך אומר משפט ותיק- “כולם מאמינים שצריך לשלם מיסים- אף אחד לא חושב שהוא זה שצריך לשלם”.

ועוד אחת קטנה לפני שבת: עוד מישהו נפגע מכך שבממשלת הענק הזו אף אחד לא ביקש לעצמו את תפקיד השר לענייני ירושלים? איך תשרוד בירתנו המאוחדת לנצח נצחים בלי שר במשרה מלאה? מי יכנס לנעליו הגדולות של…רגע, מי היה השר הקודם?  תפקיד השר לענייני ירושלים הוא כמובן קשקוש. טובה אחת לא צמחה לעיר מהמשרד המיותר הזה.

לא נשאר הרבה לי הרבה בראש משיעורי האזרחות בתיכון, לאחרונה עברה לי המחשבה לעשות תואר שני במדע המדינה (אני מחכה שהיא תיעלם מעצמה) אבל בכל זאת יש כמה דברים שנראה לי נוגדים את כל מה שלמדנו אז לבגרות. שלוש רשויות שלטוניות קיימות במדינה, לימדו אותנו. שופטת, מבצעת ומחוקקת. בתיאוריה הכל מצויין, אבל בפרקטיקה? ברשות המבצעת חברים 30 שרים, לכל אחד סיווג ותואר משלו. איך מבצעים משהו עם 30 שרים? איך אפשר לנהל דיון אפקטיבי על מדיניות באופן הזה? בקבינט יישבו 20 חברים, 15 מהם בעלי זכות הצבעה. שוב, אותן שאלות. 30 שרים זה אומר המון המון ועדות שרים. מליון ועדות מנכ”לים. מישהו חישב כמה בורקס זה? וברצינות, איך אפשר לעבוד ביעילות כשכל שר חבר בכמה ועדות. בקיצור, אני בספק לגבי כושר הביצוע של הרשות המבצעת.

הלאה למחוקקת. 30 מתוך 120 חבריה של רשות זו הם גם חברים ברשת המבצעת. ניגוד אינטרסים? לא נכחיש זאת. אמנם כך היה המצב מאז ומעולם אבל רבע מתוך חברי הכנסת שהם גם חברי ממשלה? (טוב, יעקב נאמן לא ח”כ, תפסתם אותי). מי לעזאזל יהיה חבר בוועדות הפרלמנטריות, שהן לא פחות חשובות? איך תתנהל עבודה תקינה של הכנסת במצב בו ח”כ זו העבודה השנייה של רבע מחבריה?

ולחשוב ששתי הרשויות המנופחות והמעורבבות אלו רוצות להעביר רפרומה גם ברשות השופטת.

אני כאמור לא מבין הרבה באזרחות אבל אחד הדברים הכי מטרידים אותי בעבודה הוא לא שאלת ה”מה?” אלא שאלת ה”איך?”. כולנו רוצים עיר נקייה, כבישים ללא פקקים, בתי ספר מצויינים, שטחים ירוקים, מקומות תעסוקה, חיי תרבות, בילוי ופנאי וכמובן שכירות / משכנתא הגיוניים שיאפשרו לנו להנות מכל זה בלי לגרור את כל המשפחה להלוואות בשוק האפור. כבר כתבתי שאחת התגליות הראשונות שהיו לי היא שכמעט הכל כבר נכתב לפנינו. כבר דיברו על “עיר בינה” ותעשיות מתקדמות ומינהלים קהילתיים חזקים ומהפכה בחינוך ועצירת ההגירה השלילית. השאלה היא ונשארה היישום של המדיניות שאימצנו. אז בעירייה הקודמת הבעיה הייתה קודם כל מדיניות שלא אהדה את כל הדברים שציינתי למעלה- שינוי המדיניות הזה פתיר. עכשיו נשארה שאלת מנגנוני היישום, מעקב ובקרה על התהליכים שהחלטנו לקדם.קשה לי לראות יישום אפקטיבי של החלטות ממשלה שיתקבלו במנגנון הזה. קשה לי לראות כנסת מפקחת ומבקרת כמו שצריך. ביבי הוא גם לא האשם בעסק. תודות לאהוד ברק אין לו כבר תקרת זכוכית שתגביל את מספר שריו ל-18. הודות לשיטה הנוכחית הוא חייב למשכן את עתיד המדינה כדי להיכנע לסחטנויות סקטוריאליות. אין לי פתרון כיס לגבי שיטת הממשל הרצויה, אני לא בעד משטר נשיאותי חזק וחושב שיש יתרון לשיטה הייצוגית הנוכחית. מצד שני, אני בעד שראש ממשלה נבחר יוכל ליישם את המצע שלו בלי להשאיר את המכנסיים אצל כל מני מפלגות מיעוט שיאנסו אותו בהתאם לרצונן. הקיצר- יש הצעות?

ככלל, המדיניות שלי לגבי חול המועד גורסת שאין להתקרב ברכב לרדיוס של 2 ק”מ מחומות העיר העתיקה, להימנע מפקקים ולהתרחק מהאתרים ששומעים עליהם בחדשות שהם הומי אדם. האתגר של מציאת מקום נטול המונים ורכבים הופך קשה יותר משנה לשנה. חול מועד אחד יצאנו לחבל אשכול, הרבה לפני שחמאס הבין שאפשר לשגר לשם פצ”מרים. בשנה שעברה נמלטנו לואדי קלט, אחרי 100 מ’ הראשונים של הנחל, שהצפיפות בהם מגיעה ל-300 איש למטר, פתאום השתרר שקט נהדר.

חול המועד השנה קצת שונה. אתמול האוטו עשה בעיות אז לקחתי אותו למוסך בתלפיות. גם הגוף קצת עשה בעיות אז קבעתי תור לרופא במושבה הגרמנית. מכיוון שהייתי נטול רכב החלטתי ללכת על תוואי המסילה מקולנוע רב חן לצומת אורנים. אין מה לומר. כל מי שיש לו עין אחת ומעלה בראשו מבין שכאן חייב להיות פארק. הכביש המתוכנן הוא שערורייה של ממש. פארק המסילה צריך להתממש לכל אורכו מתיאטרון החאן ועד לתחנת הרכבת במלחה. אולי יהיה צורך לחצות אותו בכביש בעוד נקודה למעט צורך אורנים אבל בוודאי לא ללוות את העצים הירוקים בכביש מהיר עם שני נתיבים לכל צד. התכנון והמימון לחלק הצפוני (חאן-צומת אורנים) כבר קיים ואין סיבה לא לקבור סופית את הכביש ולעבוד גם על החלק הדרומי.

את השעה שהייתה לי בין המוסך לרופא רציתי להעביר בבית קפה על עמק רפאים עם ספר  וכאן התחילה הבעיה. עמק רפאים מדאיג אותי כבר כמה חודשים. את “אודי פופ”, החנות הפינתית על רחל אמנו סגרו והפכו לבוטיק משקפיים יוקרתי, “שניצי” שם שלט באנגלית כי זה מה שחשוב. חנות אחת לכלי בית ושיפוצים נסגרה לטובת “קולינרי” שלדעתי כבר נסגרה לטובת “בבא חומוס”. עמק רפאים מאבד בהדרגה את הפונקציות השכונתיות שלו, הצנועות והיומיומיות לטובת עסקי מזון עצומים ובלתי שכונתיים בעליל. היה לי קשה למצוא קפה שכונתי ברחוב הזה ולא רק בגלל ש”מסריק” סגור כי גם הוא לא בדיוק עונה להגדרה. קשה למצוא בעמק רפאים בתי קפה שעיסוקם המרכזי הוא קפה. מקום שאפשר לקרוא בו ספר, עיתון או פשוט לעבוד על המחשב. במקום זה מצאתי מקומות שקוראים לעצמם קפה (“קפית”, “קפה קפה”, “קופי שופ” ) אבל הם למעשה מסעדות שפורשות שולחנות ארוכים לסעודות חג של תיירים. אני מקווה שההבדל הזה מובן. בסוף התמקמתי ב”סמדר” המצויין, אחרי שויתרתי על “טחנת הקפה” הוותיקה. נשארה עוד שפיות ברחוב, בעיקר בשוליו וברחובות הסמוכים. אם עמק רפאים יהפוך להיות מזללה אחת ענקית הוא יאבד את אופיו. אני לא יודע איך אבל צריך להגן על העסקים השכונתיים, הקטנים ולהבין שהם חלק מרוח המקום ומהאופי שהפך את הרחוב הזה למוצלח כל כך מלכתחילה. אגב, לי ולאוטו שלום.

לגבי הבלוג. אני כותב כמעט שנתיים ומן הסתם הבחנתם שאני על פרשת דרכים. היה כאן הרבה יותר פשוט לפני הבחירות. היו טובים והיו רעים. עבדתי בארגונים שהאג’נדה שלהם הייתה הפוכה ב-180 מעלות לעיריית לופו-פולק. היו כאן הרבה דיונים סוערים, אולי סוערים מדי והמון כניסות ותגובות. אבל אחרי שלהט הבחירות ירד ובמיוחד אחרי שהתחלתי לעבוד במערכת העירונית המורכבת דברים השתנו וזה בסדר ונורמלי וגם היה צפוי. אני עדיין לומד את התפקיד החדש שלי ומתמקם בתוך המערכת שנכנסתי אליה. הבלוג תמיד היה חלק חשוב מהעבודה שלי. כאן התחלנו וקידמנו את מאבק הדיור ואת “מלונה”, פרסמתי את “הדג מלוח”, “מבצע כורש”, “שרים במרכז” או כל אירוע שהייתי חלק ממנו. אני רוצה מאוד שהבלוג ימשיך להיות כלי לשיח על צביון העיר ויאפשר לי להגיע לעוד אנשים מעניינים כפי שהיה עד כה. יש על זה כמה מגבלות: א. מצד אחד, אני לא יכול לכתוב נגד מי שמשלם לי את המשכורת. יש לי ביקורת (כרגיל) על דברים שנעשים אבל אני יכול להביע אותה רק בפורומים פנימיים. ב. מצד שני, לעירייה יש דובר ולראש העיר יש דובר. אני לא מתכוון להיות שופר חצר ולהגיד כמה טוב עשינו מאז שהתחלף השלטון בעירייה.

כדי להימנע מכל התסביכים האלו אני אשתדל לעשות כמה דברים: קודם כל, לתת במה לארגונים לשינוי חברתי ולחברה אזרחית בכלל בירושלים. מעורבות תושבים היא כלב השמירה של העיר מכל מיני פרוייקטים הזויים. שנית, לשתף בסוגיות ודילמות מקצועיות שיש לי בשוטף, וזה יקרה יותר אחרי פסח. יש כאן קוראים שיהיה להם המון מה לתרום. שלישית, לדווח על פרוייקטים מוגמרים או על מהלכי מדיניות מוצלחים שנמצאים בתחום האחריות שלי או שהייתי מעורב בהם. אלו הם פחות או יותר הכיוונים  שאני אשתדל לקחת את הבלוג בחודשים הקרובים. חוות דעת, טורי אורח וחבילות שי (אני אוכל קטניות) יתקבלו תמיד בברכה. חגים וזמנים לששון.

פספסתי את פתיחת חגיגות המאה לתל אביב בגלל המסע לפולין. האמת, נראה לי שטוב היה להחמיץ את שטף המוספים והקלישאות על העיר הזו. סתם הייתי חוטף חורפה. אבל לא לומר כלום על המאורע ההיסטורי אי אפשר אז הנה כמה מחשבות. אי שם במהלך הקדנציה של אולמרט הוא החליט לחגוג 3,000 שנה לירושלים. לא שלירושלים יש תאריך הקמה ספציפי אבל רצה אולמרט חגיגות ענק וקיבל. התושבים קיבלנו פצע על הרכס שמול מלחה בדמות אמפיתיאטרון שמעולם לא הושלם.  רצה גם רון חולדאי חגיגות משלו וקיבל. מקווה שלתושבים ייצא מזה משהו טוב. אם תל אביב ויפו הן יישות אורבנית ומוניציפלית אחת- על מה החגיגות? יפו הרי קיימת הרבה יותר. מסתבר שלא רק בירושלים יודעים לפברק “אחדות” של עיר. גם תושבי כרם התימנים מסתבר לא ששים לקבל את סיפור הקמת תל אביב המקובל וטוענים לוותק רב יותר מחוץ ליפו, כפי שפורסם במוסף השבת של “מעריב”. תארוך ותיקוף הן סוגייה היסטורית טעונה, הכל בעיני המתבונן. מזכיר קצת את חגיגות ה-100 למכבי תל אביב שלוני הרציקוביץ’ רצה לארגן בדמות קבוצת הגלקטיקוס לפני כמה שנים, את הפצעים מלקקים בקריית שלום עד היום. גם שם הייתה סוגיה של תארוך בעייתי.

כתבו כבר רבים בשבוע האחרון על הפיקציה שבחגיגות התל אביביות, על החגיגה של עיר שמאבדת את הייחוד שלה ומוחקת במו ידיו של ראש העיר את כל מה שהביא להצלחתה. יוסף כהן כתב מצויין על צביעות השמאל התל אביבי. המחיר של הצלחת תל אביב להיות עיר “שפויה”, “ליברלית”, ו”חופשית” הוא כבד מדי: החלשת הפריפריה והכחדת השמאל הם המחירים הבולטים של ההתרכזות בכמה בלוקים מערבית לאבן גבירול. בימים האלו שאני נתקל בפרוייקטים מיוחדים המהללים את ה”תל אביביות” ואת אורח החיים השפוי של נתיני חולדאי אני נזכר בציטוט ישן של גבי ניצן מלפני כעשרים שנה. המיתוס התל אביבי היה אז בראשיתו, אחרי שלושה עשורים של הגירה שלילית והצטמקות העיר ב-100,000 תושבים: “התל אביביות מחזיקה מעמד רק מפני שלאף אחד לא מספיק חשוב להפריך אותה”. (זו רוח הדברים ולא הציטוט המדוייק, שאשתדל להשיג אותו אחרי החג). אני נזכר במשפט הזה בכל פעם החשיבות העצמית התל אביבית עולה על גדותיה ובכל פעם שהעיר הזו מתמלאת בעצמה יותר מדי. אז חבר’ה, מזל טוב, כולה 100 שנה, קחו הכל בפרופורציות ותפסיקו להיות כל כך פומפוזיים וסמליים, אחרת תהפכו לירושלים.