ירושלים האחרת

נושא יחסי חרדים-חילונים תופס מקום נכבד בשיח הירושלמי מאז ומתמיד. הכלל אומר שעדיין לא נמצאה השכונה שכניסת תושבים חרדים אליה לא הסתיימה ביציאת התושבים החילונים/מסורתיים/דתיים ממנה. הכלל אכן תופס במרבית המקרים אבל הנה גם יוצא מן הכלל. בלב המושבה הגרמנית-קטמון הישנה ישנם שני כוללים גדולים. אחד על רחוב רחל אמנו ואחד על רחוב חזקיהו המלך. סביב שניהם גרה אוכלוסיה חרדית. המוסדות האלו נמצאים שם כבר שנים אבל אף אחד לא חושש שקטמון הישנה תתחרד. מדוע? כי זה אזור מבוקש למגורים על ידי הציבור הלא-חרדי. לעומת זאת בנווה יעקב אין כנראה הרבה אנשים שרוצים לגור אז תהליך ההתחרדות מהיר יחסית. בקריית יובל יש יותר אנשים שרוצים לגור בשכונה ומוכנים להילחם עליה אז התהליך איטי יחסית.

לפני שבועיים פגשתי במילואים חבר מהסדיר. יליד גילה במקור שעכשיו עובר למודיעין. לא עשיתי עליו את התחקיר המלא של הסיבות לעזיבה אבל בדיקה קצרה בעיתון גילתה לי שזה לא בגלל מחירי הדיור. גילה זולה יותר ממודיעין. פסגת זאב לא יקרה ממודיעין. למרות זאת, כאשר תעמידו בפני זוג צעיר את הברירה הוא ברוב המקרים יבחר במודיעין ולא בשכונת קצה ירושלמית. בתור אחד שעוסק רוב הזמן במחירי הדיור אני חייב לומר שהם לא הסיבה העיקרית להגירה השלילית. גם לא התעסוקה. הבעיה היא איכות חיים. ליצור שכונות אטרקטיביות ולבנות מרכז עיר תוסס ומעניין. אם פסגת זאב/ גילה היו במרחק 10 דקות נסיעה בתחב”צ ממרכז העיר, בתדירות של כל 10 דק’ היה להן סיכוי גדול יותר להיות אטרקטיביות. אם מרכז העיר יסיים את תהליכי השדרוג ויידע להציע חוויה אורבנית ומרחב ציבורי מטופח- זה יהיה אפילו יותר חזק.

ערים מודרניות חייבות להציע איכות חיים בכדי למשוך אוכלוסייה חזקה. מה שריצ’רד פלורידה מכנה Amenities, מילה שאין לה תרגום מדוייק בעברית, נוחויות. סינמה סיטי ענק, פארקים, שירותים חברתיים ברמה גבוהה. בלי פיתוח מהסוג הזה השכונות הותיקות ימשיכו להיות לא אטרקטיביות עבור הצעירים. כתבתי על זה בשני פוסטים לפני שנה והמסקנות האלו רק מתחדדות בי.

מה שנכון לגבי השכונות הותיקות נכון גם לגבי העיר בכלל בעידן העתידי של רכבת מהירה לתל אביב. הדבר הזה יכול לפעול בשני כיוונים. או שהקו ישלים את מגמת ההגירה של האוכלוסיה החזקה מירושלים ויאפשר לה רק להגיח לעבוד פה ולחזור במהרה לשפלה, או שהקו יאפשר לאנשים לרדת לעבוד בשפלה ולחזור לאיכות החיים, התרבות, החינוך לילדים והאקלים המצויין שמחכה להם בירושלים.

ואם החום עוד לא דפק לכם את המוח אז לכו לשחק כדורסל בכיכר ספרא בסטריטבול. למה זה לא ככה כל הקיץ לעזאזל? ואם לא בא לכם להזיע- לכו למטר על מטר -פסטיבל ירושלים לשירה שמארגנת קבוצת כתובת. 

אחרי סוף השבוע הסוער, בו כולם מילאו את תפקידם באופן מרשים הרשו לי לצטט מדרש שמספר אחד האנשים הכי מכניסים לפרופורציות שאני מכיר: “שניים אוחזים בטלית. זה אומר: כולה שלי. זה אומר: כולה טלית, תירגע“. ואני אומר: “כולה חניון”. אחרי שהחניון נפתח, המצעד צעד, אני מקווה שלא יהיו עוד רעשי משנה בהמשך הדרך ושאפשר יהיה לחזור ולהתעסק בסוגיות הקריטיות של העיר- תכנית מתאר, מיתון כלכלי, הגירה שלילית, קו הרכבת המהיר (חשוב פי כמה לעתיד העיר), קבוצות הרכישה לצעירים (מכרז שטרן יצא לדרך) ושאר ירקות. אני חושב הדבר הכי מכעיס בכל סיפור החניון הזה הוא לשמוע את יהושע פולק, מופת לשלום ולאחווה, סמל למתינות ולפיוס, אדם ש”דרכיה דרכי נועם” היה נר לרגליו בעבודתו מטיף מוסר וטוען ש”ראש העיר מבעיר את ירושלים”. כי בימי החינגה שלו הרי העיר שפעה שלום ורעות, החילונים פשוט עזבו בשקט ולא עשו רעש. שב בשקט פולק, שב ועזוב אותנו לנפשנו. דברי טעם בסוגיית החניונים, קו הרכבת המהיר ומצעד הגאווה אני ממליץ לקרוא בטור של אליק מרגלית ב”כל הזמן”.  החניון אמנם נפתח אבל לא כדאי להתאהב בנצחונות האלו, זכרו את המהפכה האזרחית של אהוד ברק מלפני 10 שנים ופקדו את מקום קבורתה של מפלגת שינוי. אם לא נמצא דרך לחיות עם החרדים בעיר הזו (השתתפות בכוח העבודה, הפרדה במגורים, כבוד הדדי) כנראה שלא נמצא דרך לחיות איתם במדינה, המגמות הדמוגרפיות ידועות.

ב”דה מארקר” אוהבים לשרת את היזמים הגדולים, לעשות להם כנסים ולייצג את עמדתם מתי שרק אפשר. הנה שני טורים מכעיסים. אחד של רז סמולסקי של דיור בהישג יד, והשני ראיון עם מנכ”ל ביג שמצהיר כי היה מחסל את מרכזי הערים בשיטתיות. אז באמת תודה על המחמאות למרכז ירושלים אבל אני הייתי מחסל את מרכזי ביג בשיטתיות. אם מישהו יחפש יום אחד מה הרג את באר שבע הוא יוכל להאשים את ביג ודומיה בפירור המרקם האורבני של העיר באמצעות מרכזי קניות ענקיים מכוערים להפליא. אם יום אחד באר שבע תתאושש זה יהיה בגלל החזרה לעיר העתיקה ולמרכז ההיסטורי. מילא להיות בוטה, אדון מנכ”ל, אבל גם לא להבין בחומר הנלמד? לא יפה. “הם לא נראים טוב, הם לא נגישים, יחידות המסחר מוחזקות בבעלויות מפוצלות, אין שם מקום לחנויות גדולות, ולעולם העירייה לא תצליח ליצור בהם משטר של שעות פתיחה וסגירה ושיפוט של ניקיון ברמה הנדרשת”מקונן המנכ”ל כאילו הבעיות האלו אינן ניתנות לפתרון. ובכן יש פתרונות לבעיות הידועות של מרכזי הערים, הבעיות לא נולדו בארץ הקודש וגם הפתרונות לא. אפשר להקים ארגונים מיוחדים לניהול מרכזי ערים- Town Center Management שבשותפות בין העירייה והסוחרים מסוגלת לקחת אחריות על מרכז העיר, לתחזק אותו ולשווק אותו. זה בעיני השלב הבא של “עדן” אצלנו, אחרי סיום שלב הפיתוח ושדרוג המרחב הציבורי. מנכ”ל ביג מעדיף כמובן שתעזבו הכל ותלכו לקנות במתחמים נודפי הטעם הרע שהוא מקים לנו.

והנה לפתיחתו של שבוע נוסף שיר שלא יוצא לי מהראש, החדש של תמר אייזנמן. שבוע טוב.

[gv data="Vv0hx4eUwjw"][/gv]

נושא הדיור בהישג יד או בכינוייו החביב דב”י הוא אחד מהתחומים שמעסיקים אותי הכי הרבה. זה גם אחד התחומים שהכי קשה להזיז בהם משהו. נתחיל בתיאור המצב האידיאלי: החוק מחייב תמהיל דירות (לא רק בגדלים שונים אלא גם במחירים) בכל פרוייקט מגורים, בין אם הוא נבנה על קרקע פרטית ובין אם על ציבורית. X דירות מוקצה לזכאי משרד השיכון, Y דירות מוגדר דיור בהישג יד לאוכלוסייה שאינה זכאית קלאסית (משפחות עובדות, הכנסה סביב שכר ממוצע במשק) והיתר למכירה בשוק החופשי. מכירת הדירות (הן לזכאים והן לאוכלוסיית דב”י) תתבצע בפיקוח והן יועברו לזכאים אחרים על מנת למנוע מצב שאדם קיבל דירה באזור טוב במחיר מצויין ו”עושה סיבוב” על הקופה הציבורית, במילים אחרות: להבטיח את הרב-דוריות של ההטבה. זה האידיאל.

מה קורה בפועל? המדינה קיצצה את תקציב משרד השיכון ב- 90% בשנים האחרונות (נתונים של ד”ר אמילי סילברמן מהטכניון ושתי”ל), תקציב הסיוע למשפחות  זכאיות משרד השיכון הצטמצם דרסטית כך שהקריטריונים לזכאות הוחמרו. מעמד בינוני עובד? זכות לגור בעיר? המודעות לא קיימת. ההוראה בנוגע לדיור בהישג יד בתמ”א 35 היא “חסרת שיניים”, משרד האוצר מתנגד להתערבות בשוק הנדל”ן ומעדיף שכוחות השוק יעשו את העבודה ולא שש לתת סובסידיות ישירות / עקיפות למגורים. העיריות, שהן הכתובת המרכזית לבעיה- לא משווקות את הקרקעות, לא מוסמכות ע”פ חוק העיריות לטפל בדיור ובמגורים ואין להן יכולת לחוקק חוקי עזר (וחוק ההסדרים החדש מגביל זאת עוד יותר). נשמע כמו ערימה של תירוצים למה אי אפשר ליישם דב”י בירושלים. ובכן, למרות כל המגבלות האלו- יש דברים שאפשר וצריך לעשות והן בסמכות העירייה. זה מה שאמרנו בימי “מלונה” העליזים וזה מה שאנו מנסים לקדם כיום.

תכנית מתאר- גם אם ההוראה בתכנית המתאר לא מחייבת הקצאה של דירות אלא רק את “בחינת ההקצאה” של הדירות עדיין יש מה לעשות. דוגמה לכך היא בפרויקט ענעשה באשדוד שם בקשה של יזם להמיר שטחים ממסחר למגורים ולהוסיף זכויות בנייה נבחנה בהקשר של יישום דיור בהישג יד- אלו דירות ייבנו? להשכרה או לרכישה? מי אוכלוסיית היעד? מהו המחיר? מי זכאי? וכו’. עבודה יפה מאוד שהתפרסמה לא מזמן ומראה שאפשר להגיע עם יזם להסכם ולחוזים למרות הבסיס החוקי המעורפל של עירייה לעסוק בדיור. אין סיבה שלא להקים גוף כזה שיבחן ישימות של דב”י בפרויקטים משמעותיים- גם תכנונית וגם כלכלית ויציע את התמהיל המתאים לנושא.

קרקעות עירוניות- לעירייה יש נכסים וקרקעות שלעתים ניתן לבנות עליהם. כך נעשה בכפר סבא וכך עושה כיום עיריית תל אביב. אם העיריות דורשות מהמגזר הפרטי דב”י- ראוי שהן יראו שהן מכניסות את היד לכיס ומיישמות את העקרונות האלו בנכסים שלהן.

חברה להתחדשות עירונית- בסופו של דבר מישהו צריך לנהל את מאגר הדירות שנוצר, לתחזק אותן, לפקח על המכירה ולאתר הזדמנויות נוספות ליצירת דב”י. מעבר לשינויים במינהל התכנון שצריכים לקרות, העיריות צריכות גם זרוע מבצעת שהיא השחקן שלהן בשוק הנדל”ן ומיישמת את המדיניות שנקבעה.

קבוצות רוכשים / רכישה- דרך נוספת להוזיל מחירים, העירייה יכולה לסייע בתיווך של מידע לקבוצות האלו ובעיקר להעניק זמן וקדימות לפרוייקטים האלו שהרי זמן= כסף. לאחרונה היו כמה כתבות עוינות את קבוצות הרכישה ובכלל את נושא הדב”י, בעיקר בעיתון עם הטוש הירוק. הכתבות באות בד”כ מהקבלנים שמאבדים כאן פלח שוק. בדומה לעיתונים שמתבכיינים על בלוגרים גם הקבלנים מתרעמים על כך שהציבור מצליח בהתאגדות לעשות בעצמו את מה שהם עשו עד עכשיו. פחות מתווכים שגוזרים קופונים בדרך לדירה. המודל של הקבוצות הוא נכון והוא חשוב והוא יותר דמוקרטי. כמו שהבלוגים לא יחליפו את העיתונים גם קבוצות הרכישה לא יחליפו את הקבלנים. כל צד יצטרף למקסם את היתרון היחסי שלו כדי להמשיך לשרוד.

זהו בגדול מה שניתן לעשות בנושא של דב”י. אם יש לכם עוד רעיונות- תזרקו.

פוסט אורח של אלי אושרוב:

המון דיו עוד נשפך ויישפך בפרשת החניונים, ומה זה אומר על ירושלים וכו’. אני רוצה ברשותכם להתייחס לפן אחד בסיפור: הרטוריקה של חלק מהציבור החילוני או הנאור כלפי ראש העיר.  

אוצר המילים שמתאר את התנהגות ברקת בעניין, וזה נכון לכל כלי תקשורת מרכזי (האתרים הגדולים, הארץ, ישראל היום וכו’) לקוח, שוב, ממונחי הניצחון וההפסד המוחלטים החביבים עלינו כל כך.

כ.נ.ע. היה השורש שכיכב בכותרות אבל במאמרי הפרשנות זה נעשה עוד יותר צבעוני. הנה למשל יורי ילון בטור חביב מיום א’ 14.6. ב”ישראל היום” : “ההתקפלות הפחדנית של ניר ברקת מול החרדים בפרשת חניון ספרא, החזירה את ירושלים, העיר האהובה עלי כל כך, 20 שנה אחורה…”, “הנחשול החרדי שמציף את העיר”, “המהלך הנוכחי הופך אותו במחי החלטה אחת לראש עיר חלש וחסר אופי”. אז לצד כ.נ.ע. יש לנו את ק.פ.ל. החביב וכמובן בהפגנות מככב השורש ב.י.צ. הזכור לטוב. כדי להזכיר לראש העיר מה בעצם אין לו.

ובכן, יש מידה של צביעות בהתנפלות הנוכחית על ברקת בפרשת החניונים. ברור מדוע כולם כל כך נהנים להתלהם. כי זה קל. כי לא צריך לשלם מחיר פוליטי. כי כל חבר מועצה יכול לבוא לנאום על משהו שהוא בקונצנזוס: אסור שתהיה אלימות, כפייה דתית זה רע ( אנא מכם, המשיכו להאיר את עיני, הו חברי המועצה רבי החסד, והשפיעו עלי מזיו צדקתכם). ועל כך נאמר, לפחות לחלקם: איפה תהיו במצעד הגאווה? אה נכון, הפלורליזם שלכם בדיוק יחפש חנייה בספרא.

אבל עזבו אתכם מקיטורים של יפי נפש. בואו נדבר רגע על האינטרסים של המזדעקים. המזדעקים רוצים לחיות בעיר חופשית שמונהגת על ידי ראש עיר ליברלי. לחיות בעיר כמו ירושלים ולרצות שהיא תהיה פלורליסטית וליברלית אומר להתפשר. אז להתלהם נגד ברקת זה כיף וקל. טוב, אין לו ביצים. הבנו. אבל מה ברקת יכול לעשות, אם הוא רוצה להישאר ראש העיר לעשר שנים ולא לחמש? הוא זקוק לקולות החרדים. מסתבר שהחבר’ה האלה הולכים להצביע. כן כן. הם אפילו יכולים להצביע נגדו!

הרי מה יותר קל מלפתוח את החניון, להפוך לגיבורם של אנשי הביצים והכבוד, ולמות מוות פוליטי עם הפלשתים. אבל בשביל לנהל את ירושלים צריך יותר מעמידה על שלך. גדעון לוי הביע כמיהה לראש עיר שיפייס את כולם, בדמות אריה דרעי. הנה ראש עיר שמנסה לפעול בשכל ולא בכוחנות, לפחות במקרה הזה. ומה הוא מקבל? נכון מאוד: חרפות וגידופים, גם משמאלנים, על “כניעתו ללא תנאי”.   

הציבור החופשי בעיר צריך להראות את כוחו, ההפגנות בעד פתיחת החניון הן דבר חיובי ולגיטימי, גם כדי להפעיל לחץ פוליטי על ראש העיר. אבל טובים אלף חיתולים משומשים שנזרקים מקהילה שאין לה כוח צבאי או משטרתי מאשר רטוריקת “כניעה”, “מלחמה”, “ויש / אין ביצים” מפי שומרי חומות הליברליזם. אם מישהו יגיד להם שירושלים לא צריכה להיות חופשית, הם כבר יראו לו מה זה!  

וכבר נאמר שגם הפלורליסטים בירושלים הם פלורליסטים עד חורמה.        

אני מבין את הסערה הנוכחית סביב נושא החניונים, אני מבין את המאוכזבים והמפגינים למיניהם. אבל, עם כל הצער והכאב אני מציע להרגיע. קודם כל יש כמה מגיבים (לא מקוראינו הקבועים) שצריכים דחוף לנשום עמוק. כל תגובה שכוללת “לדלל” אוכלוסיה מסויימת או שולחת מישהו “להשריץ עוד כמה…” וכו’- מיותרת ותימחק. חופש ביטוי? שמעתי שב-YNET אפשר לכתוב הכל.

השיח הקיים עם החרדים,  שבא לידי ביטוי גם בסוגיית החניונים, הוא מאוד בינארי, או 1 או 0. אין באמצע. אם הם ניצחו אז אנחנו נפסיד ולהפך. אין מצב ששנינו נצא מרוצים. מרוב כלי התקשורת כמובן שאי אפשר לצפות להבין מורכבויות כאלו, גם לא מח”כ ניצן הורוביץ שגוזר עלינו קופון תקשורתי יפה. ב-2006 כשמצעד הגאווה נכנס לגבעת רם ולא צעד היו מי שאמרו שהמצעד כבר לא יצעד בירושלים. שפעם אחת התקפלות= תמיד התקפלות, כניעה לאלימות וכו’ וכו’.  ההיסטוריה הוכיחה אחרת.  החרדים ידעו להפסיד בקרבות (קולנוע, חמץ, גאווה) אבל לנצח במלחמות. האם אנחנו מסוגלים לחשוב הפוך? איפה נמצאת “שינוי” ז”ל שהעבירה מסר חד משמעי ביחס לציבור החרדי? לא בטוח שניצחונות בטווח הקצר מסמנים ניצחונות בטווח הארוך.  גם אם זה ייקח קצת זמן ויהיה פחות פופלרי אני מאמין שמבחן התוצאה יהיה זהה- יהיו חניונים פתוחים בשבת במרכז העיר. השאלה היא אם זה יהיה כרוך בעוד כמה שבתות אלימות, בפירוק הקואליציה העירונית (להזכירכם מאלו מפלגות שרי הפנים, השיכון ויו”ר ועדת הכספים) או שאפשר לחכות קצת ולהגיע לתוצאה דומה במחיר נמוך יותר. אנחנו רוצים נצחונות נוק אאוט אבל שכחנו שירושלים היא סיפור קצת קשה יותר, שאין בו נוק אאוט ואין בו שחור ולבן, שניצחונות (אם משתמשים בשפה הזו) מושגים כאן בנקודות ושתמיד יש עוד סיבוב ועוד סיבוב. אז שוב, אני מבין את האכזבה ומסכים שהחניונים צריכים להיות פתוחים אבל אורך נשימה הוא מצרך חשוב במאבקים האלו, תהליך השינוי שירושלים צריכה לעבור לא נגמר ב-11.11, הוא לא נעצר שלשום ויהיו עוד הרבה תחנות בדרך.

והנה לכם סיבוב נוסף. בחירת רב ראשי לעיר. כנס מיוחד בנושא יתקיים באולם מועצת העיר ביום ראשון הבא, 21.6.09  בשעה 21:15 שמאורגן על ידי ארגון רבני צוהר ארגון נאמני תורה ועבודה וחברת המועצה רחל עזריה. בניגוד להפקרות הכללית של נבחרי הציבור שלנו בכנסת, שמשאירים את הציבור לחסדיו של ממסד רבני חרדי ברובו- בירושלים יש הזדמנות לשינוי גדול ולהביא לבחירת רב ראשי שמייצג נאמנה יותר את ההשקפות הדתיות של תושבי העיר.  אותי אישית מעניין אם הרב הציוני-דתי המיועד מתכוון לספור גם זרמים לא-אורתודקסים או שהוא יתנהג כמו חרדי עם כיפה סרוגה.

כמה אירועים חשובים בסוף השבוע הקרוב. קודם כל, לכו לשוטט קצת בפסטיבל האור. התאורה מגניבה, אם כי לא מפילה מהכיסא, הקרדו מלא במעצבים מגניבים אבל הכי חשוב- העיר העתיקה הופכת בערבים של הפסטיבל למרחב אורבני שמשתמשים בו ומשוטטים בו. עסקים פתוחים (לא כולם) ואנשים ברחובות. חביב מאוד.

בענייני הפגנות- אני לא מסכים לגמרי עם קריאת הצו 8 שיצאה, צריך לבחור את הקרבות ולא להיגרר אחרי כל הפגנה חרדית. אבל לחובבי הז’אנר הנה שני אירועים:

1.
“ירושלים גם שלי” -עצרת מחאה והפנינג ליברלי 

  בהשתתפות:

בעז בנאי

ודפנה והעוגיות.

  בואו להלחם על ירושלים שלנו! 

בעקבות אירועי השבת החולפת והתפרעות חלק מן העדה החרדית נוכח פתיחת חניון כיכר ספרא, תקיים  אגודת הסטודנטים בשיתוף ארגונים נוספים עצרת מחאה, תרבות ודיון.

במטרה להראות פן אחר של ירושלים, ולהתעקש על ירושלים שלנו כפי שהיא צריכה להיות: צעירה, תרבותית, פלורליסטית וחופשית!

 יום ו’ (12/6) 13:00 בכיכר ספרא

2. שומרים על ירושלים חופשית!

צעירים ירושלמים יקרים,

 המלחמה על צביונה הפלורליסטי של ירושלים היא עובדה קיימת, גם אם חלקינו מתקשים לקבל זאת.

 אנחנו חושבים שאנחנו, הצעירים, צריכים להוביל גם הפעם.

 ירושלים היא הבית שלנו. וכמו בכל בית – אנחנו רוצים להרגיש בה נוח.

 זה לא עניין של חניון –זה עניין של השמעת קולו של הרוב (כן רוב) – שרוצה שירושלים תהיה שומרת חוק, ותאפשר לראש העיר הנבחר לבצע את המדיניות אותה הבטיח לבוחרים שלו.

 ביום שבת הקרוב אנו מצטרפים לארגוני הצעירים בירושלים ומתייצבים בכיכר ספרא,

 למען ירושלים פלורליסטית למען שמירה על שלטון החוק.

 ולמען שמירה על רוחה של ירושלים שאנחנו אוהבים.

 ותמיכה שקטה במדיניות ראש העיר.

 **הביאו דגלי ישראל, ובואו בחולצות לבנות**

שבת הקרובה, 13.6, שעה 16:00, כיכר ספרא

חוצמזה, יש אירוע מכירה של אק”ים בבקעה בצהרי שישי בין 10:00 ל- 13:00 ברחוב דרך בית לחם 81, פינת רחוב רבקה.

לקינוח, מה תגידו על האמרה היפה של גל אוחובסקי הפלורליסט על כך שהזוגות החד-מיניים שהוא יחתן יאמרו בטקס “אם אשכחך תל אביב תשכח ימיני” מכיוון ש“ירושלים היא טריטוריה שנכבשה על ידי כוחות רשע, ותל אביב היא העיר ממנה יוצא האור ויוצאים דברי חכמים לעולם”? מילא להיות פלצן, אבל גם לשקר? לא יפה.

אתמול נערך הכנס הראשון למתעניינים בפרויקט קבוצות הרכישה בירושלים. על הפרק: מעונות האוניברסיטה העברית ברחוב שטרן שבסיוע תמ”א 38 יהפכו ל-64 דירות, 58 מהן דירות 4 חד’ ו-6 דירות 3 חד’ משופצות. האולם הקטן בבית טיילור היה מפוצץ ב-250 איש. 50 מתוכם נרשמו עוד באותו הערב (הפקידו צ’ק, לא סתם נרשמו) ואחרים יירשמו ביום יומיים הקרובים. הפרויקט הזה ממריא. אם יש מביניכם מישהו שמחפש להישאר בירושלים ורוצה להנות מדירה מוזלת בתוך קהילה של אנשים צעירים- אנא הפנו אותו לאתר רוח חדשה שם ימצא את כל הפרטים ויוכל להגיע לאנשים הרלבנטיים ובבניין קרית יובל ננוחם.

הפגנת השבת אתמול במחאה על פתיחת חניון קרתא לא מרגשת אותי יותר מדי. לפני 50 שנה הם הפגינו נגד שחייה מעורבת בבריכת ירושלים- גברים ונשים שוחים יחד. לפני 20 שנה הם הפגינו נגד פתיחת בתי קולנוע בשבת- הם פתוחים. לפני 12 שנה הם הפגינו נגד הנסיעה בכביש בר אילן בשבת- נוסעים בו. לפני 3 שנים הם הפגינו נגד מצעד הגאווה- המצעד ממשיך לצעוד. אני מבין שמישהו שם צריך לשחרר קיטור ולהזכיר לדור הבא של הילדים החרדים ש”עומדים עלינו לכלותינו”. אני מקווה שבשבת הבאה זה ייגמר בפחות נזק לשני הצדדים וידעך מאליו.

הערה בנושא של מוזיקה מזרחית: “תרבות מעריב” בסופ”ש האחרון הוקדש להפיכת המוזיקה המזרחית לז’אנר מס’ 1 במוזיקה הישראלית- בהורדות, בהשמעות ובהופעות. אז הנה משהו שמפני התקינות הפוליטית מפחדים להגיד שם בתשקורת. המוזיקה המזרחית של היום היא חרא. לא כל מזרחי שלמד לשיר שר באמת מוזיקה מזרחית. מרבית השירים היום הם שירי פופ מטופשים עם עיבוד מזרחי לייט. העברית של פעם, נעלמה לטובת מילים שמזלזלות באינטיליגנציה של כולנו. אף אחד לא מסוגל לנפק שורות כמו ב”להיות אדם” של זוהר ארגוב לדוגמה. השיר הכי מוצלח של אייל גולן בעיני, “לחישה בלילה” שייך לתקופה שלפני הפרסום ועוד אכישהו מזכיר משהו מזרחי אמיתי. היום הוא לא יוציא משהו כזה. אז עם כל הכבוד לכוכבים של היום, שהם אולי יותר פופולריים מפעם, זמרים מזרחיים אמיתיים הם לא, סתם רוני סופרסטאר בתחפושת.

 לכל אחד יש את הפלאפל האהוב עליו, פלאפל שהוא יישבע בשמו שהוא הכי טוב במדינה. אצלי זה “פלאפל עוזי” ברחוב ישעיהו. פלאפל חם, טרי, בכל שעה של היום. ללא חומוס בפיתה(!). פלאפל של אחרי אימון כדורסל באולם שטראוס. על הקיר בפלאפל עוזי תלוי טור הביקורת המיתולוגי של אסף גברון “אוכל בעמידה” עם סיפור מצויין על עוזי והפלאפל המצויין שלו. לא עושים כבר פלאפל כזה ולא עושים כבר טורים כאלו.

בחודשיים האחרונים הרביתי לבקר את “כל הזמן”, על המיתוג ועל כמה אי דיוקים בכתבות. להבהרה: אין לי משהו נגד העיתון הזה. להפך- יש לי הרבה בעד. זה העיתון היחידי שמצליח לעורר בי חשק לכתוב. השבוע החשק הזה בא מכיוון חיובי. לכו לקרוא את הראיון עם אסף גברון על הספר החדש של “אוכל בעמידה” ועל ההספד האישי של את “כל העיר” המנוח, שנגדע בדמי ימיו. אחלה ראיון, אחלה סיפור ואזכור טוב לימים בהם מקומון היה סוג של תנ”ך שחייבים כדי לעת מי נגד מי בעיר. לצד גברון כתבו אז ב”כל העיר” טורים אישיים גיל חובב, ג’קי לוי ואחרים. כתיבה אישית-אורבנית שכל כך חסרה במקומותינו.

משלושת המקומונים בירושלים, כאמור רק “כל הזמן” מצליח לעורר בי רגש לכתוב. “ידיעות ירושלים” חזק בפרק החדשות ובתכנון ובנייה אבל חלש במגזין ובתרבות.  השבוע לדוגמה הם עיוותו את שמו של דני מנדלר מהמאבק בקריית יובל ל”דני מנדלק” כאילו זו הפעם הראשונה שמאייתים את שמו בעיתון, האגף שאני עובד בו הפך מאגף מדיניות לאגף למידע ולתכנון אסטרטגי והכי מכעיס, הידיעה על הקמת קומפלקס בתי קולנוע כבר לוותה בקלישאת החרדים שצפויים להתנגד בגלל הסטטוס קוו. ציטוט? הוכחה? נאדה. אמירה ריקה וטפשית. סטטוס קוו? מישהו בעיתון ירושלים צריך תזכורת שבתי קולנוע פועלים בשבתות בירושלים באין מחריד? על “כל העיר” המנוח באמת שאין צורך להרחיב. השבוע לדוגמה, הקדישו שם כתבה שלמה לעונש המגיע לדודו טופז. “אתם תחליטו” קבעה הכותרת, ב- SMS כמובן.

אז מה נשאר לנו? מקומון אחד שיכול להיות צעיר יותר, ממסדי פחות, עם יותר מקום לתרבות ולכתיבה אישית (בעיטת פתיחה זו התחלה, האידיאל הוא “מהנעשה בעירנו” ז”ל) שיהיה מצרך חובה. בהצלחה.

שנה וחצי כתבתי במדור הספורט “כל העיר” המנוח, כשעוד חשבתי שיום אחד אהיה עפר שלח. מאז הבנתי שאי אפשר להבין הכל בהכל וגם אם כן- אין מצב לעשות תכנית תחקירים בפריים טיים ובלילה לשדר NBA ועוד לרוץ מרתון. מאז גם גיליתי שלא צריך עיתון בשביל לכתוב, אפשר לכתוב מה שבא לי, מתי שבא לי והכי חשוב- יהיה לי קשר טוב יותר עם מי שקורא אותי. הנה סיבה להשוויץ- הזמינו אותי לפאנל בבית אבי חי, פרטים בהמשך. זה לא היה קורה אם הייתה לי תווית של “העיר כל העיר”.

הקיצר, היום יום הולדת שנתיים לבלוג הצנוע הזה. מגרדים את ה- 65,000 כניסות בשנתיים האלו. הרבה דיונים והרבה חוויות. ביום שלישי נפגשו חלק מחברי הכת הסודית הזו והיה ממש נחמד להכיר את האנשים שעד עכשיו הייתי איתם בקשר במייל או בתגובות פה למטה. רציתי לומר תודה למי שהגיע, למי שקורא ולמי שהביאני עד הלום. הבלוג השתנה בחודשים האחרונים. אני לא חושב שהוא “איבד מהרלבנטיות” כמו שיובל האחר כתב פה השבוע. הוא פשוט השתנה. היה כיף מאוד וגם לא ממש מסובך לצעוק מבחוץ. לכתוב ביקורת, להיזרק מישיבות מועצה, לארגן צעדות רפאים. היה באמת אחלה. ד”ש ליהושע פולק. גם המפרסמים הגדולים שלנו היו מרוצים מהרייטינג בחודש נובמבר האחרון. אבל מה לעשות ורייטניג זה לא הכל בחיים (הא, דודו?) וצריך גם לנסות ולהזיז משהו באמת. אז הדיון ימשיך, גם אם בכיוונים אחרים. תמשיכו להציק, לשאול, להשתמש בי כדי לקדם אירועים חשובים ותודה.

לקינוח, תמונות מהמפגש (תמיד נחמד לגלות גלריה חדשה שנפתחת בעיר) הנה פוסט מעולה של רפרם חדד, קישור לבלוג של “עיר עמים” וסרטון קטן של מגמה ירוקה.  בשמחות.
[gv data="rLab0N27gG8"][/gv]