ירושלים האחרת

לא מעניין אותי אם האמא מ”תולדות אהרון” היא “אמא מרעיבה” על פי החשד או “אמא מרהיבה” על פי התקשורת החרדית. דבר אחד ברור לי: היא אמא נבלה. רק נבלה מסוגלת לשחרר משפט כמו: “במעצר אמרתי לעצמי: הנה, הגעתי לאושוויץ”. ברור, כי מי שהצליח לחיות יותר מ-45 דקות בפלנטה הארורה הזו (20% בלבד מהאסירים) זכה כמובן לדיונים בפני שופט ולהגנת סנגור ואז שוחרר למעצר בית.

כמעט 30 שנה חלפו מאז “פה ושם בארץ ישראל” של עמוס עוז, בו תיאר את כתובות הקיר של שכונת גאולה: “מוות להציונים ההיטלראים”, “בוז טדי היטלר קולק” הכתובת לא נמחקה מהקיר ודבר לא השתנה. כמעט בכל יום צצה דוגמא אחרת להתנשאות החרדית, למחשבה שבתוך העולם המגוון המכונה יהדות הם הם הגזע העליון- טור המתפרסם ב- YNET הקורא לחילונים לכבד את “שואת ירושלים“- ט’ באב, או ילדי העדה החרדית שהפגינו למען שחרור הנבלה ענדו טלאי צהוב, כמו כמה מהזויי גוש קטיף שלפני ארבע שנים שלפו את הטלאי הכתום, עו”ד חרדי המשווה את סגירת בתי הכנסת בשכונת קריית היובל לסגירת בתי כנסת בשואה ועוד. הכבוד המוסרי הזה לא שמור רק לחרדים וכבר כתבתי על בלוגר ועיתונאי ישראלי עורך השוואה בין יהדות לנאציזם. הכל נבלע בשיטפון אחד שאין בו כבר מותר ואסור ואין השוואות שלא עושים. כל מי שיכול נוגס ולוקח מה שאפשר, מימין ומשמאל. תגובה ציונית הולמת? מה פתאום? הכל מותר. למכור הכל למרבה במחיר:  לימודי ליבה, קצבאות, תרבות יצרנית. כמו שכתב עוז לפני 27 שנים:   “היטלר והמשיח, שני אלו חולשים כאן על הקירות ועל הנפשות. הכול חולף, הכל יכוסה בצמיחה היערית השוקקת, הכל יהיה כלא היה, מלבד שני אלה הלוחשים כאן בקרקעית היסורים והחימה: היטלר והמשיח“.

מעניין אותי פחות פקיד רומני שמשווה את המעשים הלא-חוקיים (לפי החשד) שנעשו בקליניקה בבוקרשט למעשיו של מנגלה. מעניין אותי יותר הכרסום הפנימי, העקבי בזכר השואה, בשימוש בו לניגוח המדינה ומוסדותיה. ביקורת היא דבר מצויין ומדינת ישראל ראויה בסוגיות של כיבוש, יחס למיעוטים, סחר בבני אדם וכפייה דתית לביקורת הנמתחת עליה. אבל אין דבר שיצדיק השוואתה לגרמניה הנאצית, שזה כמובן שלב התחלתי בשלילת זכות הקיום של מדינה יהודית עצמאית.

3 קריאות “תחי העברית” ברשותכם:

1. תחי “העברית”- מתחם הספורט החדש בגבעת רם. התאמנתי (פעם אחת, לא להגזים) בחדר הכושר של מרכז קוסל אי שם בשלהי הקריירה הכושלת שלי כשחקן ספסל בנוער של אס”א ירושלים. מתקני הכושר דמו למכשירי עינוי סובייטיים. עשר שנים אחר כך נחנך בניין חדש ומרשים עם מרכז כושר מודרני, מוזיקה ובית קפה בשם “העברית” שהיה איפה להחזיר את הקלוריות אחרי אימון מוצלח. התאמנתי שם השבוע ביום שישי והיה תענוג לעיניים. עיר שכיף לחיות בה זה בדיוק זה: שישי בבוקר, מקום לראות אנשים, לשתות קפה ולעשות קצת ספורט. כן ירבו.

2. תחי האוניברסיטה העברית- על ההחלטה השפויה לבטל את המכרז בשטרן. אין אוניברסיטה עברית ללא ירושלים. אין ירושלים ללא האוניברסיטה העברית. צביון העיר וצביון האוניברסיטה קשורים האחד בשני. האוניברסיטה לא יכלה להתנער מאחריותה כלפי העיר, העירייה לא יכולה להתעלם מאחריותה לגורל האוניברסיטה.

3. תחי השפה העברית. אני רק בעמ’ 60 של “ימיו ולילותיו של הדודה אווה” של אמנון דנקנר. לא אהבתי אותו כעורך ועכשיו אני מבין למה- שיכתוב ספרים, ורצוי על ירושלים. תענוג לקריאה. ואם כבר השפה העברית הנה שיר.

[gv data="NN1kSJV8Pvs"][/gv]

יקיר ירושלים האחרת שלי לשנת 2009 (ההצבעה בסוף השנה העברית) הוא הליצן שכבר פעם שנייה השבוע אני רואה בפינת לונץ ובן יהודה. הבחור מתמקם על שלט הרחוב וזז כאשר זורקים כמה שקלים לקערה שנמצאת על הרצפה. בשבוע שעבר בשעת צהריים התקבצו איזה מאאאתים ירושלמים שנקרעו מצחוק לנוכח שטויותיו. הרבה יותר כיף מדוכני התפילין והקבצנות. אדם חכם אמר לי לא מזמן: “רוצה תכנית אסטרטגית לעיר? שלמו לעשרה ליצנים שיסתובבו ברחובות ויצחיקו את האנשים”. לא נותר לי אלא להסכים. לצערי התמונות שצילמתי בפלאפון יצאו מה זה מעפנות. פשוט תסתובבו שם.

מי שלא יזכה לתואר יקיר ירושלים האחרת הוא משה דדש, לשעבר יו”ר בית”ר. שמעתי אותו בחמישי שעבר בתכנית “עושים ספורט” בגלי צה”ל. הייתי מממן לו מחר מלגה לעשות פוסט-דוקטורט בחרטוטלוגיה באיזה סטנפורד או ייל. ראיון שלם והבנאדם לא הצליח להגיד כלום על עצמו, רק לזרוק בוץ על איציק קורנפיין, בלי עובדות, בלי סימוכין, הכל “תשאל אותו”, “אני אומר לך” ושאר קשקושים. המביך הוא שארבעה עיתונאי ספורט היו שותפים לאייטם הזה- אלי ישראלי וטל שורר המגישים, מאיה חסון מספורט 5 ויניב טוכמן ממעריב שהועלו לשידור ואף אחד לא ביקש מהאדון הנכבד להפסיק לבלבל לנו את השכל ולתת עובדות. למזלה של ירושלים ולמזלה של בית”ר הברנש הזה לא יתקרב אליה בעונה הקרובה. מקווה שההתחלה החדשה של בית”ר תהיה שפויה יותר מפולחן האישיות של ארבע השנים האחרונות.

ומי המועמדים שכם ליקיר ירושלים האחרת?

באמת שלא התכוונתי להתעסק בפרשת האמא המרעיבה וזאת מכמה סיבות: 1. אני מעדיף לכתוב פחות על העירייה מטבע הדברים ויותר על העיר. 2. אם כבר לכתוב על העירייה- אני מעדיף לכתוב על מה שאני מתעסק ומבין בו ומכיוון שאני לא מתעסק כמעט בנושאים שוטפים- אין לי הרבה מה להגיד בד”כ על סוגיה ספציפית זו או אחרת. אז לא התכוונתי לכתוב אבל אין כמו מאמר המערכת של “הארץ” מהבוקר בכדי לתת לי סיבה טובה לכתוב.

מוסר כפול יש לחברים שם בשוקן:

“הפתרון אינו בענישה קולקטיווית של הקהילה החרדית. אפשר לאבטח את לשכות הרווחה ואפשר להימנע מפינוי האשפה בשעות ובמקומות שבהם מתקיימות הפגנות. אבל הכרזת מלחמה עירונית על ציבור שלם מביאה רק לליבוי הרוחות ודוחקת את החרדים בירושלים לעמדה של “הם או אנחנו” כלפי הרשויות”.

אפשר לעשות הכל אבל בסופו של דבר פועל ניקיון או עובדת סוציאלית לא יוצאים לחצות את נחל הסלוקי בלבנון אלא הולכים לעבודה במטרה לחזור הביתה בריאים ושלמים. שום שערה משערות ראשם אינה שווה את הסיכון. אם צריך פתיחת ציר כבדה כדי לפנות אשפה- אולי כדאי לפנות אותה במועד אחר. אני רוצה לראות את “הארץ” ממליץ המלצה דומה אם וכאשר חרדים יתפרעו בשינקין נניח ויחליטו לסגור צירים מרכזיים בלב העיר הלבנה.הטפת המוסר התל אביבית המתחסדת הזאת די מגעילה.אף אחד גם לא הכריז מלחמה על ציבור שלם. ברור כי רובם המכריע של תושבי מאה שערים וגאולה הם קורבן בעצמם. 

אם כבר שופטים את התנהלות העירייה- שישפטו אותה לפי אמות מידה ונורמות אחידות. לא שמעתי את “הארץ” מתנגד להשבתת בתי החולים במחאה על אלימות כלפי צוות רפואי. להפך, העיתון נתן במה מוצדקת וראויה לפרופ’ אבינועם רכס שקרא ל”אפס סובלנות” לאלימות כלפי צוותים רפואיים.במאמר מערכת על אלימות כנגד רופאים הובע צער על כך שהרופאים בארץ אינם יכולים לבחור שלא להעניק שירות לחולה מסוכן:

“רופאים אינם רשאים לברור את החולים או לסרב לטפל במי שנראה להם מסוכן. לכן השיטה שהונהגה באנגליה, שמאפשרת הענשת חולים אלימים על ידי סירוב לטפל בהם בבית החולים שבו תקפו צוותים רפואיים, לא השתרשה.”

כנראה שעובדי הניקיון שלנו שווים פחות. בכלל, השבתת שירותים כסנקציה נגד אלימות כלפי נותן השירות היא לא המצאה ירושלמית: מרכז השלטון המקומי אימץ אותה, עובדים סוציאליים השתמשו בה וגם מורים. ואם מישהו זקוק לקול שפוי נוסף הוא מוזמן לקרוא את שחר אילן, עוד עיתונאי איכותי ש”הארץ” החליט שאין לו צורך בו.

אסיים בנימה אופטימית- העבודות על פארק המסילה מתחילות. מדובר בקטע בין צומת אורנים לדרך בית לחם, הקטע הדרומי, בין אורנים לתלפיות נמצא בתכנון. בעזרת השם תהיה לנו שדרה עירונית ראויה. במעבר לשדרה אחרת, מורכבת יותר- רחוב יפו. השבוע שוטטתי בקטעים שהורחבו ונפתחו לציבור, מול חצר פיינגולד מצאתי מדבקות פרסומת של משקה תואם רד בול על המרצפות החדשות. הפיצוצייה השכנה סימנה את הטריטוריה שלה על המרחב הציבורי של כולנו. טלפון קצרצר ל-106 והמדבקות הוסרו + אזהרת קנס. תתלוננו והרבה. שבת שלום.

לפני שנה בערך מישהו בעירייה החליט לשלט את הכניסה לשכונות העיר. מעבר לעובדה שהשלטים די מכוערים, אף ירושלמי שמכבד את עצמו לא יקרא לבקעה בשם “גאולים”, לגבעה הצרפתית “גבעת שפירא” או למלחה “מנחת”. לקח קטן לשר התחבורה שמבקש לשנות את שמות היישובים בתרגום לערבית ואנגלית. כאילו כבר נפתרו כל בעיות התחבורה בארץ ונשאר רק להתעסק בשילוט. אפילו לעיריית ירושלים, שלא ממש מצטיינת בתחום,  אין כאלו פנטזיות- כרטיס התושב לאוכלוסייה העברית נקרא “מקדיסי” (מלשון “אל-קודס” ) ולא “אורשלימי”.

שם של מקום הוא נושא טעון. בעשור הקודם כששווקו המגרשים ברמת בית שמש קראו להם בשם שכונת “השחר” וניסו לשווק אותם לאוכלוסייה חילונית. זה לא עבד. תב”ע חדשה בשכונת רמות נקראת “קאנטרי רמות” מתוך תקווה לסמן את המתחם לאוכלוסייה כללית/ דתית לאומית. זה כאמור לא תמיד עובד. אבל יש גם מקרים בהיסטוריה שמראים ששמות של מקומות מגדירים זהות ותרבות- פעם נתתי את הדוגמה של ליסבון לעיר שנבנתה מחדש. שמות הרחובות והכיכרות סימלו את המעבר מעיר דתית לעיר קפיטליסטית.

כך או כך הייתי מציע לשר התחבורה לרדת מהנושא הזה, שהעיסוק בו לא יתרום דבר. אם כבר הוא מבקש להתעסק בשמות- הנה הצעה: משום מה נמל התעופה בין גוריון קיבל את הקוד TLV, פעם היינו אומרים שנמל התעופה נמצא בלוד, הוא בטוח קרוב יותר לפ”ת אז איך תל אביב נדחפה? ראש העיר הקודם, לופוליאנסקי, הציע לשנות את הקוד ל- JLM. אני חושב שגם זה לא רעיון טוב. מתוך כבוד לראש ממשלתנו הראשון אני חושב שהקוד צריך להיות DBG, כמו JFK בניו יורק. נראה ממשלה ליכודניקית מקדמת החלטה כזו.

לא הלכתי אתמול להקרנה של “כבר לא ירושלמי”, הסרט על יהורם גאון בפסטיבל הקולנוע. נסעתי להצגת עבודות של סטודנטים בטכניון על מטרופולין ירושלים. היה מעניין מאוד והעבודות היו ברמה גבוהה. גם אם הייתי בעיר- לא נראה לי שהייתי הולך להקרנה. זה נראה לי משעמם וטרחני לעסוק בזה. אז יהורם גאון כבר לא גר בירושלים. So Fucking What? שלא יהיה ושלא יגור פה. כמו שאומרים בספורט, סמלים יש על המכסה מנוע של האוטו, לא במועדוני כדורגל. הנה, גם אורי מלמיליאן ואלי אוחנה כבר לא פה, וגם לא משה דדש וחיים יבין וקראתי בעיתון שגם יובל המבולבל עוזב וזה ממש שבר לי את הלב. אפשר לחטט ולנתח ולקטר ולתת לכל אחד להסביר לנו למה שירושלים סיימה את תפקידה ההיסטורי ונדונה להיות קרייה חרדית-ערבית עד קץ הדורות. שמענו את זה כבר מאה פעם ואם במאי רוצה לעשות על זה סרט וזה מעניין לו- שיהיה לבריאות.

אני לא מזלזל בזה שבכירים / סמלים עוזבים את העיר אבל מה המסקנה שאנחנו צריכים להסיק מזה מחר בבוקר? שירושלים של היום היא לא ירושלים של שנות הששים? וואלה? אני חושב שעזיבה פרסונלית דומה לעזיבה של משרדי ממשלה. אפשר לעמוד ביציאה מהעיר ולספור בדקדקנות מי עזב, איזו יחידת סמך ממשלתית פתחה משרדון בתל אביב ומי זולג מערבה לאט לאט. אפשר גם לדרוש מהממשלה להחזיר את מי שעזב (האמת החלטה שמחייבת את התושבים לחזור יכולה להיות נשק יום הדין…). משום מה אני לא חושב שזו אסטרטגיה טובה- גם כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם- “אין לנו על מי להישען” וגם כי זה לא נכון. במקום להיות שומרי הסף ולחכות שהממשלה תיישם החלטות מ-1977 ואילך על העברת משרדים לעיר אולי כדאי להביט במראה ולהודות ביושר שהסחורה שאנחנו מוכרים היא לא מי יודע כמה. לא הייתי רוצה שאנשים יגורו בירושלים כי “זה חשוב”, עיר בירה היא לא מאחז מבודד בשטחים. אי אפשר שכל תושב ירגיש שעל כתפיו מוטל עול המאבק הדמוגרפי. אנשים, משרדי ממשלה, תיירים, יזמים עסקיים וכל העולם ואחותו צריכים להיות פה כי טוב להם. כי העיר יפה, אטרקטיבית, מעניינת, נגישה, נוחה. אם זה ייקרה- הם יעמדו בתור כדי לגור פה/ לעבוד פה, גם במחירים מופקעים ואז גם נשקול לקבל בחזרה את יהורם גאון ולהפיק את הסרט המסכם בטרילוגיה והפעם: ”שוב ירושלמי” לקראת פסטיבל הסרטים 2017.

הפארסה המתרחשת מול עיננו באישור תקציב מדינת ישראל לשנים 2009-2010 הופכת אותי לחסיד חב”ד, המפזם לעצמו: “אנחנו מאמינים בני מאמינים” ומביאה אותי למסקנה העגומה מאוד: “ואין לנו על מי להישען”. אני לא מציע לטפח יותר מדי תקוות באשר לאבינו שבשמיים, צעדיו נסתרים ולא צפויים. אם הייתה איזשהי ציפייה לקבלת החלטות מסודרת, לגיבוש סדרי עדיפויות ולניסוח של מדיניות ברורה- היא נעלמה יחד עם המע”מ על הפירות והירקות. אמת, לאגף התקציבים הייתה סמכות רבה, רבה מדי, בקביעת מדיניות חברתית וכלכלית במדינה. לפחות הייתה שם תפיסת עולם שניתן היה להתווכח איתה, לקרוא עליה תיגר מקצועי. אפשר להתווכח עם מישהו שחושב שהמגזר הפרטי הוא כליל השלמות ופסגת היופי ושהמגזר הציבורי הוא שמן, לא יעיל ומושחת. איך מתווכחים עם מי שצועק הכי חזק? צועקים יותר חזק?

מדינת ישראל מתנהלת ללא תקציב בתקופה של משבר כלכלי עולמי. הנפילה עשויה להיות מכאיבה מאוד.
על סדר היום: 

1. פסטיבל הקולנוע נפתח, עושה לי טוב לא לראות את חומרי הפרסום והתכנייה בכתום שחור, אמנם אני איש הנדסה קרבית ואלו צבעי החיל אבל טוב שהחסות של אורנג’ לא משתלטת. לכו לראות סרטים והרבה.

2. בעניין הפסטיבל- אייטם גדול במעריב על הפסטיבל. תמיד טוב לראות כפולת אמצע על תרבות בירושלים. הרבה יותר טוב מאשר דיווח על הפגנות. רק לא צריך לציין את השנים הקודמות כמדבר תרבותי מוחלט. היה מי שעשה ופעל. הקרנת הסרטים לאור ירח היא לא דבר חדש וגם לא הקרנות בפאבים.

3. מכבי תל אביב החתימה שחקן בשם “לאמפה”- מתי תהיה הכותרת “דבר ללאמפה” במדורי הספורט? מי יהיה הראשון?

4. קישור לאתר המשודרג של “ירושלמים“.  תהנו.

לצערי בתכנית המתאר החדשה של ירושלים לא סומן כתם של ים+חוף מה שאומר שכדי להתרענן ניאלץ להמשיך לנסוע מערבה. מצד שני, גם אחוזי הלחות ימשיכו להיות נמוכים. בחודש האחרון יצא לי להיות בכמה חופים, שניים בארץ ואחד בחו”ל. נתחיל בפלמחים, שם הייתי אתמול אחר הצהריים. אז באמת הגישה השתפרה פלאים עם פתיחתו של כביש 431 שמקל על הנגישות אבל על מה לעזאזל גובים שם 20 ש”ח בכניסה? על השירותים המזוהמים שלא שופצו כבר שנים? והחול, אם אפשר לכנות בשם חול תערובת של גחלים, בדלי סיגריות, מקלות ארטיק וקצת מאותו משאב נדיר שכבר כמעט ואינו מגיע לכאן הודות לסכר אסואן במצרים. ולא שהחוף שביקרתי בו בתל אביב היה יותר מוצלח (מאנטה ריי), אמנם היו פחות גחלי מנגל בחול אבל בלי עין הרע היו מספיק כוסות פלסטיק ריקות ושאר ירקות (ואני מתכוון לירקות) בחול של העיר הלבנה.

רק כדי לזרות מלח על הפצעים, נסענו אני ואשתי לכרתים לסופשבוע קצר לפני שבועיים. איזה הבדל. אותו הים אבל מים צלולים, חוף נקי ומתחוזק. נכון, זה היה חוף של מלון ולא חוף ציבורי אבל מאיך שדברים נראים שם אני מאמין שהחוף הציבורי לא נופל בהרבה מזה הפרטי בכרתים. אני יכול להיסחף עוד ולהיזכר בחוף ציבורי בלייק וורת’, פלורידה, שהיה מופת לניקיון ואחזקה באופן מעורר קנאה. אצלנו שר התיירות נלחם על השארת נושא המע”מ לתיירים, שזה נושא חשוב וראוי אבל אם החופים יבריקו והמוצר התיירותי שישראל תשווק יהיה איכותי- אנשים יגיעו גם עם המע”מ. החופים הם רק סימפטום למצב המרחב הציבורי שלנו, שהפך לפח אשפה קולקטיבי. את מדרחוב יפו עוד לא סיימו אבל איפה שניתן כבר הצרו את תחום העבודות והרחיבו את המדרכות. גם במדרחוב שעוד לא נפתח כבר יש סימני טינופת, מצד חלק מהסוחרים. ולקינוח, טור של אביב לביא על מצב החופים.

שתי סוגיות חמות מתרצצות פה בימים האחרונים ואני אנסה להתייחס לשתיהן.

1. משמעת: המועצה לשלום הילד עשתה רעש תקשורתי גדול והאמת ממש צפוי על רקע המסקנות המסתמנות של שר החינוך גדעון סער באשר למצב המשמעת בבתי הספר. השר, אוי לאוזניים שכך שומעות, מבקש לאכוף משמעת חזקה יותר על תלמידי ישראל הרכים והנעימים ולהגדיר כמה כללים בהירים ופשוטים לטיפול בבעיות משמעת, כולל, רחמנא ליצלן, הרחקת תלמיד מהכיתה ואפילו השעיה מבית הספר. אכן, טיפוס מסוכן כבוד השר. מיד יוצאים להם מן החורים כל מיני יפי נפש שמסבירים שצריך להבין/ להכיל/ להפנים את הילד המפריע וקשיחות לא תעזור להפחתת רמת האלימות. יש לי שני דברים לומר לאותם חברים. א. לכו לקרוא בבקשה את הכתבה של דורון קורן ממוסף “הארץ” שלפני כמה שבועות ועל ניסיונו ללמד תנ”ך בחטיבת הביניים בבת ים. תחזרו אלי אחר כך עם ניסיונות ההכלה האלו. ב. מזל שהמועצה לשלום הילד לא ידעה מה יורם מנחם עושה לנו בשיעורי חינוך גופני בבויאר, אחרת היא כבר הייתה מקיימת על כך דיון דחוף במועצת הביטחון של האו”ם: ריצה עם משקולות למאחרים / מי שלא בא בבגדי ספורט (מכנס אפור במקום כחול, לדוג’), סרגל ענישה על כל חיסור / איחור/ גיחוך, מתוך שיעור של 45 דק’ עובדים 42 דק’, 3 דק’ להפסקות שתיה. יש עונשים קולקטיביים לכיתות שלא מסוגלות לעבוד יחד. זה מה שנערים בני 16-17 צריכים, אחרת הם מתנהגים כמו אהבלים, עם כל הכבוד לזכויות התלמיד. בשנה הראשונה שנאנו את יורם, בשנתיים שאחר כך למדנו להעריך. את ג’ונגל הקיים בבתי הספר צריך להפסיק, נכון שלא הכל ייפתר בעזרת משמעת קשיחה אבל זו תהיה נקודה מצויינת להתחיל ממנה.

2. החרדים: במסגרת מכירת החיסול הכללית של המדינה היהודית-דמוקרטית היחידה בעולם, הנה לנו עוד חוק חיסול: תקצוב בלעדי של רשתות החינוך העצמאית, בהמשך לחוק נהרי (שהזיק יותר מאשר הועיל). זה מקומם ומרתיח אבל כל עוד המפלגות הציוניות יתעניינו יותר באחיזה בשלטון ולא יבינו שמישהו מנסר את הענף שעליו כולנו חיים- חוקים מקוממים כאלו ימשיכו לעבור, בתי הדין והמערכת הרבנים ימשיכו להישלט על ידי אדמו”רים מחמירים והצביון של מדינת היהודים יישחק. הנה הצעת פתרון שלי: יוקם זרם חינוך חדש: החינוך הממלכתי-חרדי. האחריות המלאה לגבי התכנים תהיה בידי אגף חדש לחינוך חרדי במשרד החינוך. בתי הספר שישתייכו לזרם החרדי ימומנו באופן מלא על ידי המדינה אך גם יפוקחו באופן מלא על ידה. בתי הספר יציעו לימודי קודש  בהתאם לנהוג בקהילה החרדית אך גם יחוייבו בתכנית ליבה. לבתי ספר אלו יתקבלו כלל תלמידי ישראל הרוצים חינוך חרדי, ללא הבדל מוצא, עדה או חסידות. מעבר לרשת החינוך הממלכתית-חרדית לא תתקצב המדינה בית ספר השייך לרשת חינוך חרדי אחרת על מנת שלא להתחרות במוסדות הרשמיים ובא לציון גואל.