ירושלים האחרת

ארגון הקבלנים יצא בתקופה האחרונה למסע ציד נגד קבוצות הרכישה שפועלות בשוק הנדל”ן. קבוצת רכישה, למי שלא בקיא, היא התאגדות של אנשים אשר רוכשת יחד שטח, מתכננת אותו, בונה ובסופו של דבר מאכלסת את הפרויקט. החסכון בעניין: אין רווח יזמי- כי הקבוצה היא למעשה היזם. יש הטבות מיסוי מסויימת ואין הוצאות שיווק ומימון. בנוסף- הקבוצות הן אמצעי להבטיח מגורים עם “אנשים כמוך” ולא לקנות דירה אצל קבלן כשאתה לא יודע מי השכנים. זה רעיון נחמד, לפעמים הוא מצליח להביא להוזלה משמעותית של מחיר הדירה ולפעמים לא- פרויקט דרום הקרייה בתל אביב לדוגמה. אמנם דירה של קבוצת רכישה בדרום הקרייה תהיה זולה מדירה מקבילה בפרויקט לו הייתה נבנית ע”י קבלן אבל זה ממש לא דיור בר-השגה. הקבלנים טוענים לכשל שוק ולאפלייה במיסוי שמעניקה המדינה לקבוצות. מעניין, לא שמעתי טענות על כשל שוק בשנים 2007-2005 העליזות, כשכל פיסת נדל”ן מרוממה עד המושבה היוונית הפכה למבנה רפאים. אז זה היה פשוט “שוק חופשי”. סבבה. גם ממתי הקבלנים דואגים כל כך להכנסות המדינה ממיסים? אני לא חושב שקבוצות הרכישה הן פתרון אולטימטיבי לדיור בר השגה, הן כלי שצריך להשתמש בו כי המערכת עצמה לא מסוגלת למצוא פתרונות, אולי לא בכל מקום (כפי שמלמד אותנו מכרז שטרן) ואולי יש מקום להוציא מכרזים נפרדים לקבוצות רכישה כשם שהיו מכרזים לעמותות. אבל הן שחקן לגיטימי וחשוב בשוק הנדל”ן.

המתקפה של הקבלנים מזכירה לי עיתנואים ותיקים מאוד ושמרנים לא מבינים מה העניין בבלוגים ובאינטרנט ומקוננים על מעמדו הנשחק של העיתונאי הוותיק. זה שהאזרח הפשוט גילה שהוא יכול ליצור תוכן מבלי להזדקק לעורכים או לטכנולוגיות מסובכות ואמצעי הפצה יקרים- עדיין לא אומר שכלי התקשורת הממסדיים סיימו את תפקידם. לאלו יש יתרונות שאין לאחרים ולהפך. כך גם העובדה שאזרחים יכולים להיות יזמים ולשחק בליגה של הגדולים (כמובן כל עוד הכל על פי חוק וזה לא התארגנות קש יזמית)- עדיין לא אומר שאין צורך בקבלנים הגדולים. גם כאן- לכל צד היתרונות היחסיים שלו.

ואם כבר עיתונים ובלוגים- ביקרתי לא מעט את “כל הזמן ירושלים” בחודשים האחרונים, גם נתתי קרדיט איפה שחשבתי שצריך. זה היה ועודנו המקומון היחיד (מבין השניים בעירנו) שמעורר בי חשק להתייחס אליו. לשמחתי, העורכים שלו לא מפחדים מביקורת ונתנו מקום מכובד לכתבה יפה על הבלוגרים הירושלמים, בה גם ניתן לי מקום ראוי ולרמן ידידנו נותן פרספקטיבה חיצונית מתל אביב. הפתיחות הזו חשובה מאוד, היא לא קיימת לדוגמה בעלון השיווקי המכונה “העיר כל העיר”. בקיצור,  קראו ותהנו- אם עדיין לא מיציתם את השטויות שאני כותב כאן. תחזק ותאמץ הסצינה הירושלמית. ואם כבר דימוי ירושלמי- נחמד לקרוא כתבה כזו על ירושלים בNY Times(תודה לנעמי). שבת שלום.

שבוע להפעלת הסדרי התנועה החדשים ברחוב דוד רמז ופתיחה מלאה של מת”צ דרך חברון לתנועה זה זמן טוב לסיכום ביניים קצר. קודם כל אני חייב לומר ששינויי הקווים דפקו אותי. קו 30 כבר לא מגיע כמו פעם ולא שפעם זו הייתה מציאה מי יודע כמה. אין לי ממש קו שמביא אותי עד העירייה מה שמשאיר לי 3 חלופות להמתנה לקו 30א שבא פעם בהרבה זמן:
א. אופניים, 20 דקות בסבבה וזה כשאני לא בכושר.
ב. קו 21 הפלסטיני, 4 ש”ח, אחלה תדירות, מוריד בשער יפו.
ג. קווי ה-70 למיניהם עד קינג ג’ורג’ ומשם הליכה ברגל של 7 דקות לעירייה.
שלוש האופציות נחמדות ואפשר לשחק איתן בהתאם למז”א ולדחיפות. לגבי קווי ה-70- נסעתי בהם פעמיים בשבוע האחרון, בשעות העומס בבוקר. בשתי הפעמים הנסיעה לקחה 9-10 דקות, לעומת 16-17 דקות (בבקרים רגילים, ללא עומסים חריגים). אז קיצוץ של יותר משליש מזמן הנסיעה זה אכן שוס אבל הלהיט הגדול הוא קיצור משך ההמתנה. בשתי הפעמים פספסתי אוטובוס אבל אחר הגיע תוך 2-3 דקות כך שפתאום הלחץ להספיק אוטובוס יורד, ככה זה שחמישה קווים רצים עם מת”צ אחד. קיצור הזמן הכללי מדלת לדלת הוא המשמעותי. סך הכל הרושם הכללי חיובי. יום אחד נאלצתי לקחת את הרכב הפרטי וזה היה כלבת, לקח חצי שעה. תחבורה ציבורית, הליכה ברגל או אופניים- זה העתיד, למרות שקצת נדפקתי אישית. ברור שעוד יש כאן מה לשפר והפעימה החדשה אינה מושלמת. מי שרוצה להתלונן מוזמן למלא טופס תלונה אצל החבר’ה של 15 דקות שנלחמים על תחבורה ציבורית הוגנת.יש דיווחים על השפעת השינויי על דרך בית לחם/ הגישות מארמון הנציב?

איש השנה הבאה עלינו לטובה הוא יאיר נווה, מנכ”ל זכיינית הרכבת הקלה “סיטיפס”. על הכתפיים של נווה, שנושאות דרגת אלוף במיל’, את ההתנתקות מצפון השומרון ועוד כמה עשרות שנים בקבע, מוטלת משימה קשה: לגרום לירושלמים לאהוב את הרכבת הקלה. אחרי עשור של תכנון, חפירות, אבק ועינויים- ערב ראש השנה הבאה, תשע”א, או ב- 8.9.10 למניינם תהיה נסיעת הבכורה החגיגית של הרכבת הקלה. כרגע זה נראה יותר תאריך יח”צני-סמלי, סיטיפס כבר הודיעה שלא תעמוד בו. המדינה והעירייה לא זזו בינתיים מעמדתם ומתעקשות עליו. הדבר הכי קל זה לדחות את ההפעלה של הרכבת, המשימה הבלתי אפשרית של נווה היא לראשונה בתולדות הפרוייקט הזה לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו ולרכוש מחדש את אמון הציבור במערכת הזו. ההפעלה של הקו הראשון היא לא פחות ממהפכה. עד היום ראינו עצים. פה מת”צ, שם קטע מסילה, התחלה של היררכיה בין קווים מהירים לקווים מזינים, ירידה במקומות החנייה במרכז העיר, צמצום נתיבים ושאר ירקות. הרכבת צריכה להראות לנו את היער: איך עיר מוטת תחבורה ציבורית מתנהגת. זה לא רק רכבת אלא מהפכה שלמה שצריכה להתרחש כאן, שנה בדיוק מהיום: כרטוס חכם, תשלום מראש, חנה-וסע, חופשי- יומי ולוחות זמנים דיגיטליים. המהפכה הזו עכשיו בישורת האחרונה שלה. יאיר נווה חייב להוציא אותה לפועל בצורה הכי טובה שיש. לא עוד תלונות על עיכובים, לא עוד תביעות פיצויים ממשרד האוצר אלא עבודה רצופה עד לעמידה בתאריך היעד. רק כך יהיה אפשר להחזיר לירושלמים את האמונה בפרויקט הזה ולגרום להם להשתמש בו ביתר קלות וחדווה.

לקוראינו, למפרסמים ולכל בית ישראל- שנת טובה!

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על השכונה שלי, תלפיות הישנה, ששייכת למינהל קהילתי בקעה. אני חושב שהיא מתוכננת לא רע בכלל. אפילו מצויין. הנימוקים לפרס:

1. הרחובות מתאימים להליכה ברגל, מוצלים, נעימים ועם כל מיני סמטאות שמאפשרות קיצורי דרך.

2. מבננים (בלוקים) עירוניים- אין הרבה אבל סך הכל יש דגם יפה של גריד, לא רחובות באורך כמה מאות מ”ר כמו בפסגת זאב.

3. כל בלוק מחולק למספר מגרשים. קבלן אחד לא בנה את כל הרחוב. כל בניין סגנון אחר. יש מגוון של מבנים מתקופות שונות, בתים פרטיים לצד בנייני דירות וגם שיכונים.

4. היררכיית דרכים- רחוב עין גדי ככביש ראשי ויתר הרחובות הם חד-סטריים שמתנקזים אליו. התנועה לא עוברת ברחובות הצדדיים.

5. גינת כיס- בין מספר בניינים, ללא צורך לעבור כבישים ראשיים, מוצלת ונמצאת בשימוש החל מ-7:30 בבוקר ועד הערב, כולל גינה קהילתית ופינת קומפוסט של גרעין דבש.
לא שהכל מושלם- אין מספיק עירוב שימושים. אין בית קפה מזרחית לדרך חברון וחבל כי ממש יכול להתאים פה בית קפה שכונתי. חבל גם שהתכנון של ארנונה הצעירה לא המשיך את המרקם הקיים מבחינת רשת הדרכים.

כמדי יום שישי גם היום יצאתי לסבב הקניות בדרך בית לחם, שהוא אחד הרחובות העירוניים המוצלחים שאני מכיר. היה באמת שמח. ליד קפה קאלו נפתח “בית לחם”- מקום ללחמים וגבינות. חביב מאוד. קפה קאלו הוציאו שולחנות וכסאות החוצה, עם להקה ודי ג’יי וכל זה התחבר מצויין לשני אירועים: בתים מבפנים של העירייה ויריד אמנים של המינהל קהילתי שמתחיל להשתמש יותר בדרך בית לחם כציר תרבות ואירועים ראשי, בדומה למה שגינות העיר עושים לעמק רפאים. היה כל כך פשוט וכל כך יפה לראות רחוב עירוני מתפקד.אנחנו בירושלים טובים באירועים גדולים והפקות, חוצות היוצר, מסיבות רחוב וכל מיני פסטיבלים. אבל בתרבות יומיומית, במרחב הציבורי, אנחנו די גרועים. תרבות נורמלית, שכונתית, בלי במות ומחסומים ומליון אישורים. לרדת מהבית לשתות קפה ולהיתקל בהופעה. סתם ללא תכנון. בזה אנחנו חלשים והכלל אומר כאן שאם העירייה לא תפריע לאזרחים- הם יעשו את הדברים האלו הרבה יותר טוב ממנה. שהעירייה תמשיך להתעסק בפסטיבלים גדולים וזה בסדר.

ביום ראשון יתחיל כאן משהו שתושבי השכונה חוששים / מצפים לו. הסדרי תנועה חדשים ברחוב דוד רמז (תיאטרון החאן). סוף סוף תיאסר תנועת רכב פרטי שם ומסלול התחבורה הציבורית מגילה ועד לרמות יהיה מושלם. הקטע הקטן הזה תמיד דפק את האוטובסים שנאלצו להשתלב שם עם הרכב הפרטי. נראה מה יהיו תוצאות השינוי הזה (שמוגבל ל-3 חודשים). קטסטרופה תחבורתית שתהרוס את דרך בית לחם או חזון אחרית הימים בו ינטשו בני ישראל את רכביהם הפרטיים ויעברו לקווי ה-70 המהירים? נדע בקרוב. אני מעדיף להישאר בצד האופטימי.

לפני סיום: “כל הזמן ירושלים” (פשרה מפא”יניקית) השבוע, בחלק המגזין. כתבה טובה אל אלי אושרוב על פליטי דארפור בעיר, יובל היימן על בירה טייבה, נניח שזה ירושלמי. מה קשור הטור של נעה אסטרייכר על מצוקת הדיור בתל אביב? זה הפרס שמגיע לה על הרפש שהיא שפכה על ירושלים? ודורון ברוש על אגודת העיתונאים בתל אביב וגילה אלמגור על הבימה והחיים בכלל? וסקסולוגית הזויה מהרצליה? אני מבין שיש הרבה עמודים למלא לפני החגים אבל למה בסינדיקציה מתל אביב?
לסיום, כשנתניהו אומר ש “לא נצא פראיירים בוויתורים לפסטינים” הוא לא מבין שהזמן עומד לרעתנו והבדיחה על חשבוננו? הפרדה עכשיו.

וממש לסיום. “גראן טורינו” על איסטווד. סרט חזק. שבת שלום.

[gv data="NoLc43YuuTw"][/gv]

שבוע לא פשוט הולך להיות פה, יש יותר מדי אופציות לבחור מהן. נתחיל ברשותכם:

1. מנופים- עונת הגלריות נפתחה אתמול בערב, 45 אירועים ב-26 גלריות וחללי תצוגה בעיר. השנה יהיו גם מפות. לקריאה נוספת.

2. במסגרת/ בשיתוף עם מנופים, יתקיים אירוע אמנות בנביאים 54 היום בערב, 18:00-23:00. הופעות מוזיקה, תיאטרון בובות, תערוכות ומסיבת גג. 15 ש”ח כניסה.

3. מחר בערב ייפתח בבית אבי חי פסטיבל הפיוט השני, שמתחיל להיראות כמו מסורת יפה שמתווספת לעיר. אין מתאים מחודש אלול לארח את האירוע.

4. בשלישי בערב האמן מתן ישראלי וחברים פותחים את התערוכה “חינוך עד הצומת”- מסלול סיור בין עבודות ויצירות במוסררה: “ההיסטוריה מעצבות את פני היומיום , בין פנתרים שחורים ,קירות אבנים ופסטורליה של שכונת גנים – הזמנה פתוחה למסע-מחקר אשר תחילתו במשרד החינוך וסופו\תחילתו על כביש התפר אל מול העיר העתיקה”.

5. ברביעי מוסללה- מסיבת חניון במוסררה החל מ-20:00. כניסה חופשית. לפרטים ושאלות tfarrim.jerusalem@gmail.com 

6. בחמישי נפתח בתים מבפנים, יש סיורים שהם בהרשמה מוקדמת אז מומלץ לעבור על התכנייה ולהתחיל לעבוד.

זה כמובן קצה המזלג ולא מדריך מלא לאירועי השבוע.

אני בעיצומה של הביוגרפיה של דוד בן גוריון, מאת מיכאל בר זוהר. אני לא יודע מה כאן הביצה והתרנגולת, האם אירועי החודשים האחרונים דחפו אותי לרצות להכיר מקרוב יותר את הזקן או שהקריאה גורמת לי להסתכל על האירועים האלו במבט אחר. בכל מקרה רציתי להכריז שנמאס לי. נמאס לי ששוטרים וחיילים פה חוטפים קריאות שנאה ואלימות מנוער הגבעות, מנטורי קרתא או מאנרכיסטים נגד הגדר. נשבר לי שאח של הגנב בניזרי יכול להסית נגד בתי המשפט ולא מוגש נגדו כתב אישום למחרת. נמאס לי ששר החינוך שלנו מכריז על חיזוק מערכת החינוך הממלכתית אבל לא מבטל תקנות שמעודדות את החינוך הפרטי. לא רוצה לקרוא על קבלת הפנים שהימין הקיצוני מכין לאלוף פקמ”ז הנכנס ועל כל רב זב חוטם שמטיף לסרבנות אם רק יעזו להזיז אבן במאחז מעלה רחבעם ג’, בואכה ביר גפגפה. מי שואל אתכם בכלל?

מימין ומשמאל עובדים במרץ על פירוק מדינת ישראל. אלו רוצים מדינה דו-לאומית-כל-אזרחיה ואלו נאחזים בגבעות ומגשימים את החזון הלכה למעשה. ישראל היא מדינה דורשת תיקון, היא שולטת כבר 42 שנה על עם אחר, שאינו רוצה בה. היא מעמידה פנים שבירתה מאוחדת למרות שכל העולם אינו מכיר בה, היא מתעלמת בקלות רבה מדי מאיתותי שלום, אין בה חופש דת ליהודים והדמוקרטיה שלה טעונת שיפור. אבל היא עדיין המקום היחיד בו מדברים, חושבים, קוראים וכותבים בעברית. הכרסום המתמשך הזה מביא אותי למחשבות על חלוקה אחרת של המפה הפוליטית. הימין והשמאל לא רלבנטיים. קווי השבר החדשים יצטרכו להתבסס על חזון מוסכם. מי שמאמין במדינה יהודית ודמוקרטית- קבוצה אחת. מי שלא- קבוצה שנייה. בחלוקה גסה- מהמפד”ל עד למרצ- מחנה מספר אחת, להלן המחנה הממלכתי. מהאיחוד הלאומי דרך ש”ס ועד בל”ד- מחנה מספר שתיים. מי שירצה להצטרף יעשה זאת על בסיס הסכמה עם החזון. עזבו אתכם מחנה השלום או המחנה הלאומי. אפשר לא להסכים ביננו על קווי הגבול של המדינה ועל פינוי ההתנחלויות. אי אפשר שלא להסכים שכנסת ישראל היא זו שתקבע, לא רבני יו”ש.לא עוד לשון מאזניים ולא עוד סחטנות. אפס סובלנות לסירובי פקודה- מימין ומשמאל, אפס מימון לחינוך פרטי- חרדי, חרד”לי, איסלאמי או כפר שמריהומי, ניתוק הקשר עם מכינות וישיבות הסדר שראשיהן תומכים בסרבנות, ביצור וביסוס שלטון החוק והחלשת האחיזה החרדית בממסד הרבני בישראל.