ירושלים האחרת

נכון, גביע ווינר זה מפעל זניח בכדורסל הישראלי, טורניר פתיחת עונה משודרג שעורכת מנהלת הליגה. אז מה? ניצחון על מכבי בגמר, כל גמר, הוא נצחון מתוק, שיהיה ניצחון בגמר ליגה למקומות עבודה מחוז הערבה. זה עדיין ניצחון על מכבי. ניצחון שמורח על הפנים חיוך דבילי שיישאר שם עד יום ראשון בבוקר, כשאחזור לעבודה ואבין שבהמשך השבוע אצא לאימון נוסף בצאלים. ניצחון שגרם לי לקרוא את כל הכתבות של המשחק שרק חזרתי ממנו (רק ספורט הארץ לא מעודכן, כרגיל) וגרם לי להיכנס לאתרים שלא הייתי בהם חודשים: וואלה ספורט, ONE הנחות, ספורט 5. אין כמו לראות את הפרצוף של שמעון מזרחי אחרי הפסד של תואר, במיוחד במלחה. ובכל זאת, כמה דברים על המשחק:

1. סנטר. ניצחון על מכבי זה כיף אבל הפועל חייבת סנטר. זה לא יפריע כל כך לליגה הישראלית, בה גם פורוורדים בגובה של 2 מ’ משחקים בעמדה 5 אבל זה יפריע מול מכבי בשלבי ההכרעה- אם הפועל תגיע לשם וזה בטוח יורגש באירופה. פינקני וליונס חביבים אבל הם לא משנים זריקות למתקיף שמולם ולא חופרים שתי נקודות בטוחות בכל פעם שהכדור מגיע אליהם.

2. שינוי? הקבוצה של גודס בשנה שעברה נטתה להיעלם ברגעי האמת. שוב, זה כולה גביע ווינר אבל גמר מול מכבי זה בכל זאת גמר מול מכבי והפועל עמדה בכבוד. האם יש סיכוי ללכת יותר רחוק השנה?

3. סמלים. בספורט המקצועני אומרים ש”סמלים יש על המכסה של המנוע”. אני בכל זאת קצת מאמין בסמלים והכי חימם לי את הלב לראות את יורם מנחם במלחה. הוא היה המורה לספורט שלי בבויאר, והיה מאמן הכושר של הפועל במשך 12 שנה רצופות. מתישהו מאמנים עם שכל קטן ופאראנויות גדולות החליטו שהוא לא נחוץ יותר בהפועל ויורם נדד לשרון וגם ליד אליהו. לשמחתי מאמן הכושר הכי טוב בארץ (בעיני) חזר להפועל וזה רכש לא פחות משמעותי מיוגב אוחיון.
4. מכבי. לא ברור מה היו כל החילופים של גרשון, למה לאמפה ולאזמה וכמה דמויות נוספות עשו על המגרש. אין סיכוי לנהל רוטציה של 12 שחקנים, בכל משחק צריך להישען על מספר מצומצם יותר כדי שהעסק יעבוד. סידור עבודה קיבוצי לא יעבוד כאן. ואגב גרשון, בעבירה החמישית של גיא פניני (סחיטה מוצלחת של דיז’ון תומפסון) הוא התפרץ וגם ירק או לפחות עשה כאילו הוא יורק לתוך הפרקט. מן הסתם על השופטים. גור שלף, מנהל הקבוצה, קם וצעק. מתי יקום השופט עם זוג אשכי הברזל שישרוק עבירה טכנית נגד הספסל של הקבוצה שחושבת שהיא של המדינה?

5. איגוד הכדורסל. גביע ווינר זה אכן אירוע מונפץ אבל טריק שיווקי, הדוק ומתוזמן היטב שמושך את תשומת הלב לפתיחת העונה. מתי איגוד הכדורסל ילמד ממנהלת הליגה שלו איך מרימים אירוע ויבנה בצורה דומה את משחקי גביע המדינה- רצף משחקי נוק אאוט בפרק זמן קצר במקום המריחה השנתית הקבועה.

6. ראש העיר. אני לא אוהב לכתוב עליו אבל דפקנו את מכבי, תרשו לי (ואתם יודעים איפה אני עובד, גילוי נאות וכו’). כיף לי כתושב לראות ראש עיר שמבין ספורט, שעושה ספורט שנמצא באירועי ספורט. ראש עיר שמבין מה זה פיק אנד רול או דאבל פס. ראש עיר שמעודד ופטריוט של הקבוצות הייצוגיות של העיר ולא סתם בא להעניק גביע כמו פקיד אפור. זה חשוב לעיר, לדימוי שלה ולמסר שהיא משדרת. ספורט =בריאות נפשית וגופנית, גם לעיר כולה. תראו מה הספורט עשה למנצ’סטר התעשיתית, מה הוא עבור בוסטון האינטלקטואלית. ביציאה ממלחה ראיתי מתקני כושר ציבוריים חדשים שהותקנו שם בחודש יולי האחרון. אותם מתקנים שראש העיר הקודם עיכב את התקנתם בעיקר בשל החשש שגברים ונשים עלולים רחמנא ליצלן להתאמן יחדיו. כיף לראות.

רק במוצאי יום כיפור, אחרי כמה מיילים והודעות SMS שהפנו אותי לגליון  האחרון של “7 ימים”, קראתי את הכתבה של יגאל סרנה על ירושלים. עוד כתבה על “תוגת ירושלים” מהסוג החביב עלי ועל הקוראים פה. קראתי אותה פעמיים וחשבתי עליה השבוע, בהתחלה חשבתי שהכתבה תגרור אותי לפוסט זועם, בדומה למקרה כרמל לוצאטי בזמנו. עברו יומיים-שלושה והאמת היא שאין לי הרבה מה לומר עליה, לפחות לא הרבה דברים שליליים והנה הסיבות לכך שהכתבה הזו לא מבאסת/ מעצבנת אותי:

1. עובדות- סרנה לא כתב רק מהרהורי ליבו, הוא הלך לד”ר מאיה חושן ובדק את העובדות: שיעור החרדים באוכלוסייה הירושלמית נשאר קבוע בעשור האחרון, פעם עולה לכיוון ה-36% ופעם יורד לכיוון ה-32% מהאוכלוסייה היהודית. מה שתמיד אמרנו, מה שנאמר בבחירות. גם בנושא קריית היובל שהוא התייחס אליו הוא הביא את הנתון המעודכן כיום- 400 בתי אב חרדיים מתוך 17,000 בתי אב בשכונה. זו לא שכונה מתחרדת, זו שכונה חילונית עם מיעוט חרדי. הייתי אומר- מיעוט חרדי זניח.

2. בעיות אמיתיות- סרנה נוגע בבעיית ההגירה של דור ההורים. אחרי שהילדים עזבו לתל אביב- ההורים מוכרים את הדירה בירושלים וקונים דירה קטנה במרכז תל אביב, קרוב לילדים. התייחסתי לבעיה הזו בפוסט אחר. זו בעיה אמיתית, הגירה נוספת של שכבה מבוססת שמחזיקה את העיר מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית והיא דורשת מענה.

3. דימוי- הצלמת אתי שוורץ אומרת בכתבה: “נפרצו הקווים שהיו פעם, כשהיה ברור מי גר איפה..גזענות של מצוקה, רב תרבותיות מסוכסכת. נדמה לי שבשנות השמונים זה לא היה ככה”. אז זהו שבשנות השמונים זה היה ככה ועוד איך. בא לך לעזוב- תעזבי, בלי סיפורים ואידיאולוגיות. אבל מיד אחריה יש משפט חשוב, שוב של מאיה חושן ששם את הציטוט הקודם בהקשר הראוי לו: “בשנות השמונים דימוי העיר היה טוב מהמציאות בה. כיום זה התהפך והדימוי רע מן המציאות”. חותם על כל מילה.

4. ישראל- השאלה הם ירושלים היא הפרומו למה שצפוי לנו בישראל 2020 והלאה מרחפת בכתבה, מכותרת המשנה שלה ועד לשחר אילן. סוף סוף לא כתבת בכיינות שקוראת לוותר על ירושלים וטומנת את הראש בחול של תל אביב אלא מתחילה להבין שמה שיקרה בעיר הזו- יקרין על כל המדינה.

5. אופטימי- איפה נתקלתם בכתבת הספד על ירושלים שמסתיימת כך: “…מתחיל להחשיך. בחנות גדולה צובעים זוגות חרדיים ספלי קרמיקה שהכינו יחד. תינוק נם בעגלתו בשלווה. בשלומציון ניצתים ברים קסומים, שתוכם דולק כמערת אוצר. בוערות חומות העיר העתיקה. וכאילו הורם לרגע מסך, אני רואה כיצד יכולה לחיות בטוב העיר המופלאה-איומה הזו שכה אהבתי”. 

ואולי הסיבה האמיתית היא שאין באמת צורך להתעצבן על דברים כאלו, בטח שלא מכל כתבה. יום אחרי זה הייתה כתבה מפרגנת של 3 עמודים בידיעות על חיי לילה בירושלים ועל כך שהטרנד הקולינרי החם ביותר בתל אביב נמצא ברחוב בית יעקב בירושלים וקוראים לו “מחניודה”. אולי הגיע הזמן קצת להשתחרר מרגשי הנחיתות ולעבור ממגננה למתקפה. לא שלא צריך להיות דרוכים על המשמר לרגע שבו עוד ממורמר משליך את התסכולים הנפשיים שלו על העיר אבל יאללה, אולי אפשר לעלות שלב.