ירושלים האחרת

שאלות של אתיקה בתקשורת עולות בסוף השבוע הזה, אתר NRG מעריב מוחק סדר גודל של 500-600 תגובות לכפולת העמודים נגד “ישראל היום” (תגובות ממומנות? כולן מאותו IP?), צעד שמעורר זעם מוצדק. אני ברשותכם אתייחס לכתבה ששודרה אתמול בערוץ 10 על כניסה של ציבור דתי לאומי אידיאולוגי ליפו. כתבה שנגועה בכמה פגמים מהותיים מבחינה אתית:

1.  דבר ההקדמה לכתבה כבר חרצו את הדין, כך הגיש דב גילהר את הכתבה לקהל הצופים: “הנה יוזמה חדשה יחסית של גורמי ימין, שהחליטו להרחיב את המושג התנחלות גם לתוך ערי ישראל. בלב בתיה של שכונתעג’מי הערבית ביפו הקמה ישיבה וסביבה נבנים פרוייקטים המוצעים למכירה למשפחות יהודיות. הנה הסיפור על התנחלות “תל אביב דרום” ” (ההדגשה אינה במקור). איזון עיתונאי? סיקור הוגן? עוד לפני פתיחת הכתבה כבר ברורה לגמרי עמדת חדשות 10 בכתבה.

2. מצלמה נסתרת זה כלי חשוב בתחקירים, כשמצלמים רב שרלטן שולח ידיים למטופלת ומשדרים את זה בכלבוטק זה אחלה, כשמתעדים עובד ציבור לוקח שוחד זה מצוין. אבל לצלם במצלמה נסתרת כמה חבר’ה עם כיפה סרוגה הולכים ביפו זה קצת לא לעניין. האם ניסתה הכתבת לצלם את הישיבה באופן גלוי? האם תקפו אותה בגלל הצילומים? אם כן- אולי כדאי שנראה את תיעוד התקיפה.אם כל ההישג העיתונאי הוא צילום של כמה דתיים הולכים ברחוב ומסרבים להתראיין- כדאי לוותר על המצלמה הנסתרת (שבה מצלמים כמובן רק עבריינים ונוכלים).

3. נהוג לומר מי המרואיינים בכתבה ולאיזה ארגון הם שייכים. אני, לדוגמה, לא יכול להתראיין בנושאי דיור בר השגה כ”תושב מודאג”. יש לי אינטרס בנושא ותפקיד רשמי. בערוץ 10 החליטו לדלג על העניין הזה. עובדת קהילתית עבור הקואליציה האזרחית המקומית מוצגת כ”תושבת”. תפקידו הרשמי של פאדי שביטה, מנכ”ל עמותת סדאקה-רעות, לא צויין בכתבה. מתברר שרק ליהודים יש אינטרסים, התושבים המקומיים הם נטולי אינטרס, זהות ושייכות ארגונית. ההסתרה הזו לא לעניין. עיון קצר באתר של סדאקה-רעות מבהיר גם אלו אינטרסים יש לאותה עמותה. בצוות העמותה יש מצויין כי יש “מנהלת פרוייקטים פלסטינית” ולצידה “מנהלת פרוייקטים יהודיה”. ישראלי? לא בבית ספרנו כנראה.

מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאינני חובב גדול של שכונות מעורבות. אין שום שכל בכניסה של יהודים לשכונות ערביות במזרח ירושלים (במיוחד בטענה שהנכסים היו בבעלות יהודית לפני 1948), אני לא בעד כניסת אוכלוסייה חרדית לשכונות לא-חרדיות אבל מה לעשות שהחיים מורכבים יותר. אם מותר לערבים לרכוש דירות ביישובים בעלי רוב יהודי- למה ליהודים אסור לרכוש קרקע בלב יפו? (ורצוי להוריד מסדר היום את הצעת החוק המבקשת לסכל רכישת דירה של ערבים בישובים קהילתיים). זו המציאות וכדאי שבתחומי הקו הירוק המשחק יהיה הוגן לשני הצדדים.  בניה של פרוייקטים יוקרתיים כגון אנדרומדה ביפו לא הייתה ידידותית יותר לערבים המקומיים מאשר כניסה של גרעין תורני כזה או אחר, אבל אולי כשמדובר באלפיון עליון קשה יותר לעשות כתבות פסבדו-תחקיריות. בקיצור, אני לא מת לא על ישראל היום ולא על גרעינים תורניים בערים מעורבות, אבל הניסיונות לשנות את פעילות הראשון באמצעות חקיקה וכתבות מוטות במקרה השני הם ממש לא הדרך להתמודד עם התופעות האלו.

1. GoJerusalem, אתר חדש שמנסה לאסוף את כל המידע התרבותי-תיירותי שקיים היום בירושלים ובצורה מושכת.

2. גיבוש חזון לירושלים לשנת 2050.

3. קצת סאטירה מקומית בועטת.

1. דיון מיוחד בשאלת דירות הרפאים יתיקיים מחר (שלישי, 22.12.09) בשעה 16:00 באולם מועצת העיר. לאור הנפיצות של הדיון הוא יהיה משותף גם לוועדת העירוני של נעמי צור וגם לוועדת הכלכלה של ראש העיר. הלחץ הציבורי בעניין הזה חשוב מאוד, מי שיכול שיגיע.

2. יוסי סעידוב מסביר מדוע לא נזכה לראות חשבון נפש חרדי ציבורי בימינו.

3. באמת חיממה את ליבי הסכמתו של הרב מלמד להצטרף לקריאה הפומבית שאין מקום להפגנות פוליטיות בצה”ל. זה מובן מאליו ולא מחדש דבר. רבני ההסדר צריכים לחתום על הצהרה שלפיה הסמכות היחידה והבלעדית למתן פקודות בצבא היא המפקדים.

ביום שלישי השתתפתי ב”כנס ישראל לצעירים” שנערך באוניברסיטת בן גוריון. שני מרחבים גיאוגרפיים הוזכרו בכנס: הראשון היה מרחב “נגב-גליל”, שהוא האידיאל אליו צריך לשאוף והשני היה מדינת תל אביב, שהיא האיום על “נגב-גליל”. עיר קטנה, 750,000 תושבים, העונה לשם ירושלים- לא ממש הוזכרה. כאילו אין אצלנו רוח חדשה, צעירים במרכז, התעוררות ועשרות יוזמות מצוינות של צעירים, כאילו אין כאן מחזיק תיק או רשות עירונית לצעירים וכאילו לא כאן הייתה מהפכה גדולה כשהצעירים החליטו לקחת אחריות על העיר הזו ולקפוץ למגרש הפוליטי. אני לא רוצה להאשים איש ולא יודע אילו מאמצים נעשו / לא נעשו כדי לשלב את ירושלים בכנס אבל במבחן התוצאה- ירושלים לא הייתה על הבמה. עוד רשמים תוכלו לקרוא בפוסט אורח של נעמי סלומון:

השבוע נערך באוניברסיטת בן גוריון כנס ישראל לצעירים II בחסות המשרד לפיתוח הנגב והגליל. במהלך הכנס הוצג “חוק הצעירים” – חוק שנכתב על ידי קבוצת סטודנטים באוניברסיטת תל אביב עבור אגודת הסטודנטים שלהם והוצג כפתרון לבעיות הצעירים בישראל כולה. מכיוון שאני כנראה מהמעטים שטרחו וקראו את כל 92 (!) העמודים שלו, עמית ביקש ממני לכתוב פוסט אורח על החוק (כן, אני כנראה קצת דפוקה, מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אשכרה מעניינת אותי עד כדי כך שאפילו את דוח שוחט קראתי יותר מפעם אחת… )

מי ששלח לי את החוק הזהיר אותי שהוא קצת “תל אביבי” ואכן כבר בתחילתו מסבירים כותביו כי הוא נכתב על בסיס מקרה הבוחן של סטודנטים ממוצעים מתל אביב. עד כאן בסדר – אני לא מהירושלמים שעצם המילה תל אביב מעצבנת אותם וכמה מחבריי הטובים ביותר הם תל אביביים אולם כבר אחרי כמה עמודים התחלתי לרתוח.

נתחיל מההנחה העיקרית שבבסיס החוק כי צעירים=סטודנטים. נכון שכ- 50% מהצעירים במדינת ישראל יעברו בתוך המערכת האקדמית בשלב כזה או אחר של “צעירותם” אולם אין זה אומר שכל קשייהם במדינה מסתכמים בעמידה בנטל שכר הלימוד והוצאות המחייה במהלך לימודיהם. והטענה העומדת בבסיסו של המסמך כאילו חוק הצעירים יפתור את הבעיה האמיתית של ישראל שהיא הקריסה הכלכלית של מערכת ההשכלה הגבוהה ובריחת המוחות לחו”ל היא במקרה הטוב צינית. לא ראיתי במסמך הזה (או באף הצעה של אגודת סטודנטים כזו או אחרת) שום פיתרון שבאמת יזרים למערכת ההשכלה הגבוהה את התקציבים הנדרשים עבור שימור רמת המחקר הדרושה לישראל על מנת להישאר תחרותית בעולם. ולא, הצעה לשנות את מבנה שכר הלימוד כפי שהיא מופיעה במסמך ולנתב את רוב ההכנסות משינוי המבנה לשיפור איכות ההוראה זה לא מה שיחזיר את המוחות לארץ – כסף לתקנים חדשים ולציוד מחקר זה מה שהחוקרים הצעירים שיושבים להם במעבדתם המשוכללת בהרווארד צריכים כדי לחזור לישראל ולא כיתות לימוד קטנות יותר.

שכר הלימוד של הסטודנטים אינו בהכרח הכלי היחיד להזרמת הכספים הנדרשים למערכת ובהחלט יש מקום להחלטה אמיצה של ממשלת ישראל להחליט להפנות תקציבים נוספים למערכת הזו פשוט מהסיבה שהיא “המשאב הטבעי” היחיד שיש למדינה אבל הרתימה של הסטודנטים את המשבר לטובת מאבקם להפחתת שכר הלימוד היא לחלוטין לא מוצדקת.  

אבל גם אם נקרא לחוק “חוק הסטודנטים” עדיין מדובר במסמך מתנשא ומנותק מהמציאות הישראלית כמו שרק סטודנט בתל אביב יכול להיות וההוכחה לכך מצויה במשפט הבא הלקוח מתוך החוק: “מדינה מתוקנת הייתה צריכה לשאוף לכך שהסטודנטים מהפריפריה יעברו למרכז עבור לימודים ויחזרו לפריפריה עם המטען האנושי והתרבותי שצברו”. (ציטוט מדויק, נשבעת לכם שלא נגעתי).

בהמשך החוק מסבירים כותביו כי צריך תחבורה ציבורית זולה לסטודנטים כדי שאנשי הפריפריה יוכלו לבוא ללמוד בתל אביב (כי הרי איזו סיבה יש למישהו ממרכז הארץ לנסוע לפריפריה???), הם משווים את שכר הדירה הממוצע בתל אביב עם השכר הממוצע ב-11 מדינות באירופה (לא ערים! מדינות!) ואז מציעים שהממשלה תעניק הלוואות לסטודנטים המתגוררים בתל אביב בגובה חצי משכר הדירה ועוד מיני הצעות שכאלה.

ושלא תבינו אותי לא נכון, יש במסמך כמה דברים חשובים ונכונים כמו ההצעות הנוגעות לשוק הדיור ולארנונה אבל הן חבויות בתוך מסה של אמירות שהן או מנותקות או פשוט לא נכונות כמו הקביעה שמערכת ההשכלה הגבוהה יכולה לגדול באופן משמעותי כי 90% מהצעירים מסיימים תיכון במסלול עיוני אבל רק 36% מקבלים תואר ראשון – על פניו קביעה נכונה אולם הכותבים מתעלמים מהנתון החשוב ביותר שהוא שרק כ- 45% בכלל זכאים לתעודת בגרות שהיא החסם העיקרי מפני כניסה למערכת ההשכלה הגבוהה וטוענים כי כל הגידול יכול לבוא מפתיחת מוסדות חדשים למגזר הערבי והחרדי.

ומילה אחרונה לסיום, ההתנשאות שעולה מכל עמוד של המסמך אינה מה שבאמת מרגיז אותי – מה שמרגיז אותי זה שבגלל הגישה המרוכזת כל כך יהיה קל מאוד לכל פוליטיקאי שרוצה למנוע את הדיון הציבורי החשוב שהיה אמור להתפתח בעקבות חקיקת חוק לצעירים לעשות זאת ולחוק כפי שהוא מוצע עתה אין שום סיכוי לעבור בכנסת. (טוב, אם חוק המאגר הביומטרי עבר אז אולי גם לחוק הזה יש סיכוי….)

בחיים אין ואקום. ייצאו החילונים משכונה לא אטרקטיבית- ייכנסו החרדים. ממשלת ישראל לא תספק שירותי חינוך לאוכלוסיות מסוימות- ש”ס, החמאס או התנועה האיסלאמית יחליפו אותם. כל ריק סופו להתמלא. אם הבוקר מאיימים ומייבבים כל מיני חוטבלי וח”כים מהספסלים האחוריים על ניתוק ההסדר עם ישיבת הר ברכה וחלק מאיימים בדחיית גיוס ובעלייה בשיעורי הסרבנות צריך לשנן להם את הכלל הפשוט הזה. לא רוצים? לא צריך. את הואקום שישאירו תלמידי ישובת הסדר שרבניהם מתיימרים לייצג את “דעת התורה” (כי הרי ברור שלתורה רק פרשנות אחת נכונה, הפרשנות שלהם) ימלאו ציבורים אחרים. אולי ישובו בני הקיבוצים המתמלאים מחדש למעמדם מימים עברו, אולי יהיו אלו חניכי תנועות הנוער האחרות, אולי יהיו אלו צעירי הפריפריה שיגיעו. מי שמאיים שבלעדיו אין צה”ל- שלא יאיים. צה”ל היה כאן לפני ישיבות ההסדר ויהיה גם הרבה אחרי. אין אנשים ללא תחליף.

לשם הבהרה: אין לי דבר נגד חיילים דתיים בכלל וחיילי ישיבות הסדר בפרט.שירתתי בסדיר ועודי משרת במילואים לצידם ויש לי רק מילים טובות לומר. הבעיה מתחילה בטשטוש, בחוסר הצבת הגבולות שבין מפקדים לרבנים. אני מקווה שהגבול הזה הוצב אתמול, באיחור, ואם המחיר יהיה כמו שמאיימים החוטובלים- שיהיה.

 כמה ימים אחרי המהפך בבחירות בירושלים כתבתי כאן מכתב לאלי ישי, שטען בזמנו שההפסד בירושלים נגרם בשל הפילוג הפנימי בתוך המחנה החרדי. במכתב ניסיתי להסביר לו שהסיבות האמיתיות להפסד הן חוסר האמון המוחלט שיש לציבור הכללי ביכולת של מנהיגות חרדית לספק את צרכיו ולהתנהל בצורה לא-סקטוריאלית. השנה וחודש שחלפו מאז מלמדים אותנו שחשבון הנפש לא נעשה, הוא אפילו לא התחיל. אם מישהו היה צריך הוכחה לכך הוא קיבל אותה בהפגנה הגדולה לפני שבועיים. התקשורת הארצית הופתעה מהנוכחות הרבה של חובשי כיפות סרוגות בהפגנה מסוג זה אבל מי שמכיר מקרוב את התהליכים המתרחשים בירושלים אינו מופתע. אם החרדים ימשיכו התנהלותם הנוכחית התוצאה תהיה העמקה של השותפות בין הציבור החילוני-המסורתי והדתי לאומי בעיר.

 אז מה היה לנו בשנה האחרונה? הפגנות קרתא, חניון רחוק ולא קשור לשכונה חרדית, הפגנות אינטל, שפועל בשקט כבר 24 שנה בשבתות, מהומות ענק על מעצרה של אם מתעללת (לכאורה), שר פנים ושר שיכון מש”ס שעושים הכל בכדי לדאוג  לצרכי המגזר שלהם,  שר בריאות שמתערב בהליכים רפואיים שהוא לא מבין בהם והכל בחסות ממשלת ימין מסכנה שתנועת העבודה משמשת לה עלה  תאנה. הציבור החרדי, על מנהיגותו הרבנית ועסקניו הפוליטיים, צריך לשאול את עצמו את השאלה הקשה: כיצד הפך הציבור החרדי לציבור שאיש אינו מוכן לקבל בתור שכן?  מילא שבירושלים בעלת הרוב הלא-חרדי אין שכונה חופשית ששמחה לכניסתם של אוכלוסייה חרדית, מקריית היובל ועד רמות, מילא בתל אביב,  אבל גם בפריפריה אין אחד לא מתלהב מתכנון של ערים חדשות לציבור החרדי, מערד ועד ואדי ערה. גם בקריית מלאכי משתדלים לתכנן שכונות שציבור חרדי לא יוכל לגור בהן

 יש לי התחושה שלפני 40 שנה זה לא היה המצב. השכונות היו מעורבות יותר, חרדים לא עוררו כל כך הרבה התנגדות. המתח הזה אומר משהו עלינו, הוא אומר יותר משהו עליהם. על הדרך שזה מנהיגי הציבור שלהם בחרו להוביל אותם. אמר אדם חכם מאוד שאני מכיר שההגדרה שלו ללהיות יהודי זה: “לדאוג לרוח של עצמך ולחומר של הזולת”, בעיניו החרדים הפכו את המשוואה הזו ודואגים לחומר של עצמם ולרוח של הזולת. אולי זהו שורש הבעיה.

 אבל לא הכל שחור בתמונה. אם קיצוני העדה החרדית לא מסוגלים להתאפק, בכירי הרבנים לא מסוגלים לגנות אלימות והפוליטיקאים עסוקים בגניבת עוד ועוד סוסים מאורוותו של הפריץ הציוני הנרדם, אולי התקווה נמצאת אצל האדם החרדי הפשוט, המבקש להתפרנס בכבוד ולחיות בשקט את חייו לפי אמונתו. ניצנים של שינוי כבר נראים. עליה בגיוס של חרדים לצה”ל,, לא רק לנח”ל החרדי אלא גם לחיל האויר ולמודיעין, פרויקטים של הגדלת ההשתתפות החרדית בכוח העבודה, שגם הם באים מהשטח. אולי הטובה תצמח דווקא מכיוונים שאיננו צופים היום, למרות הרפיסות השלטונית, למרות העדר החזון של הרבנים/פוליטיקאים, אולי בסוף זה יקרה פשוט כי זה מוכרח לקרות ואין דרך אחרת. 

מה יותר טוב מלפתוח את השבוע עם טורים באתר “הארץ” שקוראים, כל אחד בסגנונו הציורי, לוותר על ירושלים כבירת ישראל? את גדעון לוי אנחנו כבר מכירים היטב, יוסי מלמן זה מקרה חדש. היה נחמד יותר לקרוא למחרת את ניר חסון מגלה את תופעת ההתעוררות האזרחית בירושלים ומעניק חשיפה ראויה לתושבים שנלחמים על עתיד העיר וצביונה. ברשותכם, כמה אירועים שכדאי להכיר:

1. מחר בערב, כנס קהילות של “רוח חדשה” ו”צעירים במרכז” בבית אבי חי, מי שחפץ באורח חיים קהילתי, ויש בירושלים ריכוז עצום של קהילות צעירים כאלו ביחס לשאר הארץ- מוזמן להגיע. ידבר: אורי גוטליב. מתחילים ב- 19:30.

2. אחרי זה מושק באגריפס 88, הידוע בכינויו השוקניון, מתחם המעצבים שמקימה הרשות לפיתוח ירושלים. אירוע הפתיחה נקרא “אורבניקה” ומופק ע”י “רוח חדשה”.

3. מי שלא מעוניין בזה- יכול ללכת למסיבה ברד”ק 14 שמארגנים תושבי רחביה נגד גל רכישות תושבי החוץ בשכונה.

4. הכותל דורש שחרור. כבר כתבתי בעבר על ההפרטה של הכותל, המנוהל בידי עמותה ממשלתית שיש לה אג’נדה חרדית. לשמחתי “ירושלמים” מרימים את הדגל כיום כפי שניתן לראות בכתבה יפה ב”כל הזמן” . אם כבר נאבקים על צביון הכותל כאתר ממלכתי השייך לכלל ישראל- אני מציע לטפל גם בשלטים בעמדת הבידוק הבטחוני המפרידים בין גברים לנשים. רוב העדר כמובן מתפצל בבידוק, אף אחד אינו אוכף את זה כמובן ואין שום סמכות לאכיפה. פשוט ניסיון נוסף להשליט נורמות חרדיות קיצוניות באתר ששייך לכל אחד מאיתנו. “ירושלמים” מארגנים בראשון בשעה 16:00 סיור ברובע היהודי+הדלקת נרות פתוחה לכולם ללא הפרדה ברחבת הכותל. אישור הגעה במייל הזה: yerushalmim.harova@gmail.com

5.  ביום שלישי הבא, 15.12, מארגן המשרד לפיתוח הנגב והגליל, יחד עם מרכזי הצעירים ברחבי הארץ, את כנס ישראל לצעירים הנערך זו השנה השנייה. הכנס ייערך באוניברסיטת בן גוריון בנגב. אני ארכז את השולחן העגול שיעסוק בדיור בר השגה. אתם מוזמנים להירשם לכנס וכמובן להגיע לדיון(ואם תבחרו בדיון אחר- אני לא אעשה רגשי). הרשמה בקישור הזה.

חג אורים שמח!

ביום ראשון נסעתי לפגישה בתל אביב, בבית אמות משפט. הפגישה הייתה במשרד לפיתוח הנגב והגליל (אני לא שוקל מעבר. פרטים בהמשך). מבט קצרצר בלוח הדיירים של הבניין הזה גילה שבנוסף יש גם לשר החוץ של מדינת ישראל לשכה, גם לשר הרווחה וגם לשר אני-לא יודע-למה הוא אחראי יוסי פלד יש לשכה בבית אמות משפט. על חשבונכם חבריא, זה המיסים של כולנו שמממנים את החינגה הזו ואת הלשכות הכפולות שנמצאות במרחק 40 דקות נסיעה אחת מהשניה.

מצד אחד זה מעצבן לאללה. למה משרד לפיתוח נגב-גליל יושב בתל אביב? אם לא בירושלים אז שיישב בבאר שבע או בעכו, אבל תל אביב? שלא לדבר על היתר ששוכרים משרדים יקרים למדי. מצד שני אני חייב להגיד שאני מבין אותם. יורדים מהמשרד ותוך שנייה הם באבן גבירול. אפשר לקבוע פגישות בקפה סמוך, לרדת לאכול משהו מעניין בצהריים. להזמין טייק אווי אם נשארים מאוחר בערב, לשתות בירה בפאב אחרי העבודה.  נניח והממשלה תאכוף פעם את החלטותיה ותעביר את משרדיה לירושלים. מה בדיוק נציע להם? את קריית הממשלה המשמימה בגבעת רם? את הפרדת השימושים הקיצונית שמונהגת שם? איפה הם ישבו לקפה עם קולגה- במזנון הממשלתי עם סנדביץ’ ביצה קשה וכוס תה?

אמר פעם פרופ’ אריה שחר המנוח על גבעת רם שאחרי 5 בערב אפשר ללכת על שדרות רופין ולא יהיה ממי לבקש אש לסיגריה או לשאול מה השעה והוא צודק. עד שלא יוכנסו שימושים נוספים לגבעת רם- שדרת מוזיאונים על רופין, מסעדות, סינמה סיטי ופונקציות של פנאי , תרבות ובילוי- היא לעד תישאר מדבר אורבני מנוכר ואין להתפלא שמשרדי ממשלה ימשיכ לברוח ממנו.