התקווה לשינוי כלשהו בהנהגת ארגון המורים התנפצה השבוע, עם ההפסד של “רוח חדשה” בבחירות. נעה ישראלי, מורה צעירה, הפיצה מכתב בעקבות הכשלון. אני חושב שהוא מבטא יותר מכל את התסכול ממערכת החינוך שלנו:
זהו. אפשר להוציא את הגביעים, למרק את המדליות, להכין את זרי הפרחים. הכינו את הבמה, הכינו את המיקרופונים, ותצעקו בכל הכיכרות: הטמטום ניצח! זהו. בקרב על העתיד שלנו, בקרב על הדברים החשובים באמת, בקרב על החינוך- הוכחנו לעצמנו, שבני האדם מאז ומעולם בוחרים ברע ובנמוך. אני יודעת, אני נשמעת מלאת פאתוס ואולי גם נאיבית. אבל אני בעיקר מיואשת.
אני בתחילת דרכי, יש לי עוד המון מה ללמוד. אני לא מתיימרת לדעת מה נכון, ומה בדיוק צריך לעשות, ומהי הדרך הנכונה להוציא את החברה או את המערכת מהבוץ העמוק שבו היא שקועה ושוקעת, אבל יש לי אינטואיציה בסיסית, יש לי ערכים ויש לי אמונה, והפעם, לא יעזרו כל הפוסט-מודרנים שיצעקו ‘אין אמת אחת’, אני יודעת, בידיעה שלמה כי הרע ניצח את הטוב, כי הטמטום ניצח את ההיגיון, השחיתות את הצדק, והפחד את הסיכוי.
רוח חדשה בארגון המורים הפסידה היום הפסד מוחץ. התרסקה. במהלך החודשים האחרונים, סביב תהליך הבחירות המייגע, התקיימו אינספור דיונים ושיחות, נשלחו מכתבים ונכתבו מאמרים חוצבי להבות, נשאלו שאלות והועלו ספקות לגבי רוח חדשה, מיהם, מה טיבם ומה כוחם. תפקידו של יו”ר ארגון המורים כבר מזמן לא מסתכם בהגנה על מורות שיוצאות לפנסיה או במתן כרטיסים מוזלים לסלאח שבתי, אלא זהו הארגון שקובע ומכתיב את הטון של מערכת החינוך, והוא זה אשר בכוחו להשפיע באופן מהותי ועמוק על דמותה של מערכת החינוך בישראל. את הכוח הזה בחרו היום אנשי חינוך בכל הארץ (להמשיך) להפקיד בידיו של חדל אישים, שהוכיח לכלל הציבור, כי הוא אינו ראוי לתפקידו.
אפשר להתווכח על הישגיו של רן ארז ב-13 שנות כהונתו, אבל קשה שלא לראות כי הוא מושחת, כי הוא פועל מאינטרסים אישיים של כוח, כבוד, אגו וכסף, וכי לא החינוך הוא אשר בראש מעייניו. אפשר ומומלץ לקרוא על זה כאן.
אני מאוכזבת ומיואשת מציבור המורות והמורים, שמתלוננים על מר-גורלם אבל ממשיכים לדפוק את הראש בקיר, תוך כדי יריקה לסיר שממנו הם אוכלים, וניסור הענף שהם יושבים עליו. במו עיני ראיתי איך מורים אידיאליסטים, ערכיים, אנשי חינוך בכל רמ”ח איבריהם נאבקים בכל הכוח כדי להפיל את חומת-הדיקטטורה-הביריונית שארז יצר. היה נדמה שזה אפשרי, רבים התגייסו למאבק, נוצרה אשליה שהנה יש סיכוי שהטוב ינצח. אבל כאשר 27 מתוך 49 חברי מועצת ארגון המורים, מקבלים שכר מהארגון, הסיכוי הוא אפסי.
אתמול ישבתי שש שעות ב’בית דין חברים’ של ארגון המורים, בדיון שעיקרו תביעה לפסול את שמולי בינג, ממובילי רוח חדשה, מהבחירות. ליד הדיון הזה קפקא נראה כמו קומדיה. משחק מכור. מה הטעם לקיים דיון משפטי במקום שבו מראש אין ניטרליות? הדיון עצמו לכאורה התמקד באופן קטנוני ומייגע במייל בעייתי ששלח שמולי למפקח. אבל למעשה היה זה רק חלק ממהלך רחב יותר של ניסיון להפיל את רוח חדשה. יצאתי נסערת מהדיון הזה. קשה היה שלא להבחין באיבה שעלתה מדבריה של עורכת הדין סיגל פעיל שמייצגת את הארגון, ולעתים נדמה היה שהיא אינה מפרידה בין הרמה המקצועית והנושא הנידון ובין השנאה האישית שהיא שידרה כלפי שמולי וכלפי רוח חדשה. לפרקים הרגשתי כאילו אני בסרט פעולה, כאשר בצד התובעים יושבים ‘הרעים’. ואני לא מגזימה: בקהל לצידי ישבו שני טיפוסים מעוררי חלחלה בהתנהגותם, בהערות הביניים, ההתלהמות והאגרסיביות שהפגינו לאורך כל הדיון על אף שנאסר על הקהל להשתתף. בהפוגות השונות הם השחילו נביחות בסגנון “רוח חדשה הם חבורה של פושעים!!” על שמולי הם אמרו שהוא “שקרן סדרתי, לא מורה, יושב על הגדרות, ועוד חובש כיפה” (האירוניה במיטבה. בטוחים שלא התבלבלתם?). נדהמתי לגלות ששני הטיפוסים האלה, (שבחיי, מעולם לא נתקלתי בתופעה כזאת) הם מחזיקי תפקידים בכירים מאוד בארגון. אלו הם פניו של הארגון, אלו הם פניה של מערכת החינוך, אלו הם האנשים שבידם הפקידו 40 אלף מורים ומורות את המושכות. לא צריך להיות חכם כדי להבין שלא הם אלו שיביאו שינוי. אלו הם אנשים שנוח להם בכסאות המרופדים שלהם, עם המשכורות השמנות שלהם, אלו הם אנשים ששכחו מהי כתה, מהם תלמידים ומהי עבודתה הקשה של המורה.
בסוף יום בו עבדתי 14 שעות בשכר מגוחך אני נותרת בלי מילים. עצוב לי שאנשים לא חשבו, עצוב לי שאנשים לא מוכנים לעשות שינוי, עצוב לי שאנשים פשוט לא מבינים שבמו ידיהם הם נכנעים לאותה תרבות הון-שלטון שאוכלת כל חלקה טובה, שמבטיחה להמונים פתרונות-סרק, על חשבון כולנו. זוהי אותה תרבות שבמקום הראשון מציבה כסף וכוח, ואף פעם לא חינוך, רווחה, סביבה. אלף פעם אמרתי ועוד אומר, שבחרתי ואני בוחרת להיות מורה, מתוך אהבה אמיתית לדבר, מתוך רצון אמיתי ואמונה גדולה כי מהחינוך מתחיל השינוי. אין מילים מספיק מדויקות ועוצמתיות לתאר את גודל התסכול, הכעס, העצב, ותחושת חוסר האונים, אל מול התחושה שאנחנו פשוט חברה עיוורת, שמעדיפה להפקיד את היקר מכל בידי אנשים מושחתים ולא ראויים, כל אחד וטיעוניו (ושמעתי כל כך הרבה טיעונים. מ’חוסר ניסיונו של פרידמן’ דרך ‘מי מממן את רוח חדשה’ ועד ‘צריך בריונים באוצר’) אבל היום
ברומו של עולם