2010 February | ירושלים האחרת

התחלה חדשה 2

28 02 2010

נושא הדיור מטריד אותי מאז הפוסט הזה. הסוגיה לא מציקה רק לנו הירושלמים אלא גם לערים אחרות אבל האמת היא שמעט מאוד נעשה בתחום ודיור בר השגה הפך להיות בעיקר סיסמה שעיריות אוהבות להפריח. הכלים החוקיים והפיננסיים למימוש של דיור בר השגה עדיין לא בשלים דיים אבל יש התקדמות, צעד אחר צעד בתחום.

גם אצלנו בירושלים מתקדמים , בישיבה האחרונה בה הצגנו את המודל שלפיו 20% מיחידות הדיור בכל תכנית המציעה 50 יחידות דיור ומעלה יוקצו לדיור בר השגה. חטפנו מהקבלנים והאדריכלים כצפוי, חטפנו גם מארגונים חברתיים דוגמת האגודה לזכויות האזרח על כך שהתכנית אינה מתחשבת מספיק בצרכי הדיור של השכבות החלשות. אנחנו ממשיכים להתקדם עם התכנית ולעבד את הפרטים עד לתכנית מלאה לדיור בר השגה שתוכל לתת מענה לטענות של אלו ואלו.

לצד ההתקדמות עם התכניות האלו יש צורך גם בהקמה של מסגרת ביצועית שתיישם אותן ביום מן הימים. היום סיימתי את תפקידי בעיריית ירושלים ומחר (טוב מחרתיים, מחר פורים) אני מתחיל תפקיד חדש ברשות לפיתוח ירושלים, כמנהל תחום התחדשות עירונית ודיור בר השגה, בניסיון להפוך את שתי הסיסמאות האלו לפרויקטים ממשיים. אחרי שנה וקצת בעיריית ירושלים, על הטוב והרע שבה, אני עוזב למקום אחר, אמנם קרוב לעירייה אבל שונה ממנה בתכלית. מיותר לציין שכל מה שאכתוב כאן יהיה על דעתי בלבד ולא ייצג את עמדת הארגון בו אני עובד. פורים שמח.



סמלי

26 02 2010

1. זה רק סמלי שבשבוע בו עלתה לראשונה דמות ההומו הדתי הראשון על מסכי הטלוויזיה התפוצצה גם פרשת הרב אלון. דברים לא יהיו כשהיו. קראו את ד”ר חנה קהת.

2. זה רק סמלי שבמחזור בו ראובן עטר מחזיר, ולו במעט, את העניין לליגה ומנצח את מכבי חיפה, יצחק שום מתפטר, באיחור גדול מדי, מבית”ר. לא כתבנו כבר ש אחרי העונה הקודמת חובה להשאיר את עטר?

3. זה רק סמלי שאת הכסף הגדול ואת הייעוץ לטייקונים במשק עושה אהוד אולמרט ממגדל הפלטיניום בתל אביב. קשה לשכור משרדים בגט”י מלחה או בהר חוצבים? מסובך לעשות את זה בירושלים ואולי לחבר כמה מבכירי המשק לעסקים בעיר?



נצחון הטמטום- פוסט אורח

24 02 2010

התקווה לשינוי כלשהו בהנהגת ארגון המורים התנפצה השבוע, עם ההפסד של “רוח חדשה” בבחירות. נעה ישראלי, מורה צעירה, הפיצה מכתב בעקבות הכשלון. אני חושב שהוא מבטא יותר מכל את התסכול ממערכת החינוך שלנו:

זהו. אפשר להוציא את הגביעים, למרק את המדליות, להכין את זרי הפרחים. הכינו את הבמה, הכינו את המיקרופונים, ותצעקו בכל הכיכרות: הטמטום ניצח! זהו. בקרב על העתיד שלנו, בקרב על הדברים החשובים באמת, בקרב על החינוך- הוכחנו לעצמנו, שבני האדם מאז ומעולם בוחרים ברע ובנמוך. אני יודעת, אני נשמעת מלאת פאתוס ואולי גם נאיבית. אבל אני בעיקר מיואשת.

אני בתחילת דרכי, יש לי עוד המון מה ללמוד. אני לא מתיימרת לדעת מה נכון, ומה בדיוק צריך לעשות, ומהי הדרך הנכונה להוציא את החברה או את המערכת מהבוץ העמוק שבו היא שקועה ושוקעת, אבל יש לי אינטואיציה בסיסית, יש לי ערכים ויש לי אמונה, והפעם, לא יעזרו כל הפוסט-מודרנים שיצעקו ‘אין אמת אחת’, אני יודעת, בידיעה שלמה כי הרע ניצח את הטוב, כי הטמטום ניצח את ההיגיון, השחיתות את הצדק, והפחד את הסיכוי.

רוח חדשה בארגון המורים הפסידה היום הפסד מוחץ. התרסקה. במהלך החודשים האחרונים, סביב תהליך הבחירות המייגע, התקיימו אינספור דיונים ושיחות, נשלחו מכתבים ונכתבו מאמרים חוצבי להבות, נשאלו שאלות והועלו ספקות לגבי רוח חדשה, מיהם, מה טיבם ומה כוחם. תפקידו של יו”ר ארגון המורים כבר מזמן לא מסתכם בהגנה על מורות שיוצאות לפנסיה או במתן כרטיסים מוזלים לסלאח שבתי, אלא זהו הארגון שקובע ומכתיב את הטון של מערכת החינוך, והוא זה אשר בכוחו להשפיע באופן מהותי ועמוק על דמותה של מערכת החינוך בישראל. את הכוח הזה בחרו היום אנשי חינוך בכל הארץ (להמשיך) להפקיד בידיו של חדל אישים, שהוכיח לכלל הציבור, כי הוא אינו ראוי לתפקידו.

  אפשר להתווכח על הישגיו של רן ארז ב-13 שנות כהונתו, אבל קשה שלא לראות כי הוא מושחת, כי הוא פועל מאינטרסים אישיים של כוח, כבוד, אגו וכסף, וכי לא החינוך הוא אשר בראש מעייניו. אפשר ומומלץ לקרוא על זה כאן

אני מאוכזבת ומיואשת מציבור המורות והמורים, שמתלוננים על מר-גורלם אבל ממשיכים לדפוק את הראש בקיר, תוך כדי יריקה לסיר שממנו הם אוכלים, וניסור הענף שהם יושבים עליו. במו עיני ראיתי איך מורים אידיאליסטים, ערכיים, אנשי חינוך בכל רמ”ח איבריהם נאבקים בכל הכוח כדי להפיל את חומת-הדיקטטורה-הביריונית שארז יצר. היה נדמה שזה אפשרי, רבים התגייסו למאבק, נוצרה אשליה שהנה יש סיכוי שהטוב ינצח. אבל כאשר 27 מתוך 49 חברי מועצת ארגון המורים, מקבלים שכר מהארגון, הסיכוי הוא אפסי

אתמול ישבתי שש שעות ב’בית דין חברים’ של ארגון המורים, בדיון שעיקרו תביעה לפסול את שמולי בינג, ממובילי רוח חדשה, מהבחירות. ליד הדיון הזה קפקא נראה כמו קומדיה. משחק מכור. מה הטעם לקיים דיון משפטי במקום שבו מראש אין ניטרליות? הדיון עצמו לכאורה התמקד באופן קטנוני ומייגע במייל בעייתי ששלח שמולי למפקח.  אבל למעשה היה זה רק חלק ממהלך רחב יותר של ניסיון להפיל את רוח חדשה. יצאתי נסערת מהדיון הזה. קשה היה שלא להבחין באיבה שעלתה מדבריה של עורכת הדין סיגל פעיל שמייצגת את הארגון, ולעתים נדמה היה שהיא אינה מפרידה בין הרמה המקצועית והנושא הנידון ובין השנאה האישית שהיא שידרה כלפי שמולי וכלפי רוח חדשה. לפרקים הרגשתי כאילו אני בסרט פעולה, כאשר בצד התובעים יושבים ‘הרעים’. ואני לא מגזימה: בקהל לצידי ישבו שני טיפוסים מעוררי חלחלה בהתנהגותם, בהערות הביניים, ההתלהמות והאגרסיביות שהפגינו לאורך כל הדיון על אף שנאסר על הקהל להשתתף. בהפוגות השונות הם השחילו נביחות בסגנון “רוח חדשה הם חבורה של פושעים!!” על שמולי הם אמרו שהוא “שקרן סדרתי, לא מורה, יושב על הגדרות, ועוד חובש כיפה” (האירוניה במיטבה. בטוחים שלא התבלבלתם?). נדהמתי לגלות ששני הטיפוסים האלה, (שבחיי, מעולם לא נתקלתי בתופעה כזאת) הם מחזיקי תפקידים בכירים מאוד בארגון. אלו הם פניו של הארגון, אלו הם פניה של מערכת החינוך, אלו הם האנשים שבידם הפקידו 40 אלף מורים ומורות את המושכות. לא צריך להיות חכם כדי להבין שלא הם אלו שיביאו שינוי. אלו הם אנשים שנוח להם בכסאות המרופדים שלהם, עם המשכורות השמנות שלהם, אלו הם אנשים ששכחו מהי כתה, מהם תלמידים ומהי עבודתה הקשה של המורה.

בסוף יום בו עבדתי 14 שעות בשכר מגוחך אני נותרת בלי מילים. עצוב לי שאנשים לא חשבו, עצוב לי שאנשים לא מוכנים לעשות שינוי, עצוב לי שאנשים פשוט לא מבינים שבמו ידיהם הם נכנעים לאותה תרבות הון-שלטון שאוכלת כל חלקה טובה, שמבטיחה להמונים פתרונות-סרק, על חשבון כולנו. זוהי אותה תרבות שבמקום הראשון מציבה כסף וכוח, ואף פעם לא חינוך, רווחה, סביבה. אלף פעם אמרתי ועוד אומר, שבחרתי ואני בוחרת להיות מורה, מתוך אהבה אמיתית לדבר, מתוך רצון אמיתי ואמונה גדולה כי מהחינוך מתחיל השינוי. אין מילים מספיק מדויקות ועוצמתיות לתאר את גודל התסכול, הכעס, העצב, ותחושת חוסר האונים, אל מול התחושה שאנחנו פשוט חברה עיוורת, שמעדיפה להפקיד את היקר מכל בידי אנשים מושחתים ולא ראויים, כל אחד וטיעוניו (ושמעתי כל כך הרבה טיעונים. מ’חוסר ניסיונו של פרידמן’ דרך ‘מי מממן את רוח חדשה’ ועד ‘צריך בריונים באוצר’) אבל היום



והיה העקוב למישור

21 02 2010

“כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה” (ישעיהו מ, ד).

מבט חטוף על הרחובות העירוניים המוצלחים ביותר בעיר מגלה שיש להם תכונה משותפת- הם רחובות מישוריים: עמק רפאים, דרך בית לחם, קינג ג’ורג’, בן שטח, ההסתדרות. לא שאי אפשר לקיים כאן רחובות עירוניים במעלה ההר- עזה, בצלאל- ש”ץ, הלל, יפו. אבל אין ספק שהמישוריות מקלה את החיים על הולכי הרגל. יש עוד לא מעט רחובות מישוריים עם פוטנציאל בעיר: הפלמ”ח, למרות שהוא קצת גבעי, שדרות בן מימון, רמב”ן, יד חרוצים, פייר קניג ועוד. מה לעשות איתם? פשוט מאוד. להגביל תנועת רכב פרטי או לפחות להאט ולמתן אותה משמעותית, לאפשר מסחר ושימושים מעורבים בקומת הקרקע ואיפה שאפשר- להרחיב מדרכות, להוסיף ספסלים, לשקם גינות בסמוך לתוואי. הולכי הרגל ובעלי העסקים יבינו את הרמז. תארו לכם את שדרות רמב”ן, כאשר התנועה זורמת במינהרה מתחת לרחוב ופתאום השדרה המרכזית של רחביה פנויה להולכי רגל או את רחוב הפלמ”ח שיכול להיות יופי של רחוב שמסתיים רק ברחבת תיאטרון ירושלים, עם עסקים קטנים לאורך כל הדרך, פייר קניג כהמשכו של עמק רפאים ועוד ועוד.



חוויה קשה

17 02 2010

מ’, מקוראות הבלוג, מדווחת בפוסט אורח על חוויה קשה שעברה בדרכה לסינמטק. מציאות מוכרת וכאובה לצערנו:

 

זה מספר חודשים שאני נמנעת להגיע לסינמטק בגפי.  נסיון אחד, אזרתי אומץ, הזמנתי כרטיס וויתרתי. החוויה מאיימת מדי, לא נעימה, פוגעת, מעליבה.  לא חווית הצפייה בסרט לבד היא כזו- נהפוך הוא. אני מדברת על תחושת הפחד המלווה אותי בדרכי מהרכב אל הקולנוע, ובחזרה.  מתחם זה הפך, מסתבר, לקרקע פוריה לצעירים שהבילוי המועדף עליהם הנו הטרדה של ילדות, נערות ונשים המגיעות לקולנוע. מילים, שריקות ותנועות מגונות של יחידים וחבורות הפכו לריטואל, מעין טקס חניכה, אותו עלי לחוות בכל פעם בה אני מבקשת לצפות בסרט.

 

הערב העזתי. ערב שרבי באמצע פברואר. “אני אחנה קרוב ככל הניתן לקולנוע” חשבתי לעצמי, ולשמחתי שדרת החניה הצמודה למלון הר-ציון היתה ריקה והחנתי את רכבי ממש בסמוך לירידה למתחם הקולנוע. שמחה וטובת לב צעדתי לעבר המדרגות שלפתע נשמע הקול ” יש לך כוּס?” סובבתי ראשי שמאלה, שבתי צעד לאחור. לצד מעקה הבטיחות, על גבי אופניו ישב רכוב בחור כבן עשרים, תרמיל לגבו, שערו משוח בג’ל, פניו מלאות כעס והפתעה נוכח המבט שהיישרתי אליו. באקט מטומטם שאינני יודעת להסביר השבתי לו: “סליחה, מה אמרת?”. הוא סינן: “שרמוטה”. ” אני אזמין לך משטרה” הוספתי. הוא החל מדווש לכיוון הגשר תוך שהוא ממשיך לקלל בערבית. לבסוף נעצר וממרומי הגשר קרא שוב: “שרמוטה” וירק.

 

שבתי להכרה. לתודעה שממצבים כאלה יש להמלט ולא להתעמת. להבליג ולא להשיב. להכנע ולא לתבוע את כבודי. רועדת נכנסתי למבנה במורד המדרגות, כשכל משך הירידה אני מביטה לאחור תוך שאני מוודאת שהוא איננו בעקבותי. תחושות קבס ובלבול הציפו אתי משך כל הצפיה בסרט. ויתרתי על כניסה לשרותים בסיום ההקרנה על מנת לא להפסיד את נחשול הצופים העושה פעמיו למעלה. מוגנת בסביבת זרים נכנסתי לרכבי, נעלתי דלתות הרכב וחזרתי הביתה.



בעד או נגד?

14 02 2010

זה רק סמלי שבשבוע בו סיימתי קורס על חוק התכנון והבניה ונבחנתי עליו- הוגשה הצעה לחוק תכנון ובניה חדש. טרם הספיקותי לעיין בכל 241 העמודים של הצעת החוק ומאה עמודי דברי ההסבר. בקרוב זה יקרה. מי שרוצה מוזמן לעיין בכך באתר משרד הפנים. יאיר כבר כתב נגד, עירית סולסי כתבה בעד. אני עוד לא גיבשתי דעה, מצד אחד התמשכות הליך התכנון אינה מבטיחה תכנון טוב, מצד שני, קשה לדבר על שקיפות כאשר החוק גובש במחשכים. לא בטוח שהעברת הסמכויות למקומית היא החלטה כזו גרועה אבל קשה להתלהב מביטול הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים או בשם החיבה שלה : הולקחש”פ.

אני יודע מה כבר אין בו- שום התייחסות לדיור בר השגה. החוק לא מקנה שום תוקף חוקי לדרישה הזו, שהממשלה דרשה ואישרה בעבר- בהוראות תמ”א 35, ושמהווה צורך מרכזי של רשויות מקומיות בישראל ובראשן ירושלים. מי שעוקב אחרי הנושא בשנה האחרונה והדיונים התוכפים יחסית שמתקיימים בו בוועדות העירוניות יודע שהעירייה די יודעת מה היא רוצה להשיג: אחוז הקצאה לדיור בהישג יד בכל פרויקט, לאוכולוסיית זכאים מוגדרת, במנגנון הנחה מסוים ממחיר דירה מקבילה בשוק. כשהבאנו את זה לוועדה לתכנון עירוני של נעמי צור היזמים והאדריכלים הסתערו עלינו בזעם. האמת היא שכרגע אין לעירייה סמכויות לבצע את המהלך הזה. החוק החדש בוודאי לא מקנה אותן. זה לא אומר שהתייאשנו, זה רק אומר שהעבודה נעשית הרבה יותר קשה.

שתי הערות:

1. ידיעות ירושלים: לראות בשער של מוסף הכלכלה שלכם הפניה לכתבה: “ומדוע הבירוקרטיה ממשיכה לטרטר את אבי רואימי?” גורמת לי לתהות בחזרה: מדוע העיתון עובד בשביל היזמים ולא בשביל הקוראים שלו? למה התגייסתם למען יזם שרוצה להרוס בניין לשימור ולבנות במקומו מגורי רפאים?

2. גם בלוגר יכול להיות טוקבקיסט, לפעמים. הפוסט הקודם נכתב מתוך זעם גדול. תודה על ההבנה.

כנס תחבורה ציבורית גדול של אגד, מינהלים קהילתיים וכמובן 15 דקות בנושא שיפור השירות בתחבורה הציבורית בדרום העיר ייערך היום, 14.2, בשעה 20:00 במרכז תרבות העמים לנוער במושבה הגרמנית. 



אנשים שצריך להרוג, או לפחות לענות באכזריות

11 02 2010

לקרוא את הורי הנערים-ילדים המושאמים באונס בת 14, מזה כארבע שנים ולרתוח מזעם. מילא, החברים והחברות שלהם לשכבה שמגוננים עליהם, גם זה מחריד אבל בואו נגיד שהם לא יודעים עדיין להבחין בין טוב ורע. אבל ההורים?  התגובות שלהם מקוממות ומרתיחות. אין לי פתרון טוב יותר להורים כאלו מאשר עינוי אכזרי או לחלופין הוצאה להורג. שום חמלה, הבנה, בגרות או כל תכונה אחרת שנדרשת מהורה.

אבל ההורים האלו לא צמחו לנו סתם ככה. במדינה שמשלימה עם מכלאת הנשים הגדולה בדרומה של העיר הלבנה ועם היקף מבהיל של סחר בנשיםאין מה להתפלא על היחס. גם נבחרי הציבור אצלנו, ממפלגה מאוד ספיציפית, יודעים לחמם את האוירה הזו.

פעם בכמה חודשים מגלה לנו חבר הכנסת ניסים זאב את זיו פניה של היהדות החרדית-ספרדית, אותה מוטציה המכונה “להחזיר עטרה ליושנה” שלקחה ספרדים שומרי תורה ומצוות / חובבי מסורת והפכה אותם לאברכים ליטאים אשכנזים.  בעת דיון בכנסת על נושא הזנות טען מאור הגולה ש: “הזונה מפתה- הגבר קורבן”. אני אשמח לשמוע אותו מנחם במילים אלו את משפחתה של האישה בת ה-39 שנרצחה לפני כמה שבועות, ככל הנראה בבית בושת בתל אביב, האם גם היא אשמה? אולי שיאמר את הדברים גם למשפחתה של אנט פרץ בת ה-67 שנרצחה לפני מספר חודשים ועסקה בזנות, ללא ידיעת משפחתה. אחד לאחד הטיעונים של הילדים-אנסים לכאורה שיושבים כרגע במעצר. ואם זו האוירה הציבורית- אין להתפלא שמדי כמה חודשים נחשפת פרשייה כזו.



כנסת נכבדה

7 02 2010

סט הכתבות שמלווה את ט”ו בשבט הוא סט קבוע בדרך כלל בכל שנה- קצת שקדיות, פירות יבשים, טיולי פריחה וכנסת ישראל. הכתבות על הכנסת גם הן קבועות וידועות בדרך כלל: הדרדרות מעמד הכנסת, ההשוואה לכנס הרצליה (שמתקיים בד”כ בסמיכות, כמו בשבוע שעבר) וכל מיני גימיקים חמודים שמנסים לעשות בכדי לשפר את תדמית בית המחוקקים שלנו, כמו נאומי בני נוער.

לפני כמה שבועות הזדמן לי להגיע לכנסת לביקור אחרי יותר משנה שלא הייתי במשכן. הגעתי ליום עיון בנושא דיור שארגנה חכ” מירי רגב ומיד לאחריו כינוס של שדולת ירושלים. מה אומר לכם? פירקו לי את הצורה. את האייפוד והפליירים שהיו לי- הפקידו למשמרת יחד עם כמות נכבדה של עטים שהייתה לי בתיק, נתבקשתי להפעיל את המחשב וכמובן לא הייתי זוכה לכך אלמלא העברתי את שמי מראש לקבלת אישור כניסה. אחרי הבדיקה מצפה למבקרים מסע לא קצר משער הכניסה למשכן עצמו. קשה לחשוב על פרלמנט לא ידידותי למשתמש כמו שהכנסת בנויה ומתכוננת.

אני חושב שהבעיה הראשונה של הכנסת היא המיקום שלה. כתב על כך אמנון דנקנר בשבת האחרונה. מיקומה הטבעי של הכנסת הוא במרכזה של ירושלים, שם שכנה במשך 16 שנה. ראוי שנבחרי הציבור שלנו יישבו בתוך עמם, ישמעו את שאון החפירות של הרכבת הקלה, את צפירות הרכבים העומדים בפקק היורד אל תוך רחוב הלל וירדו לנגב חומוס עם מנה יפה של אורז ושעועית בפינתי או טעמי. הניתוק של הכנסת מהעם החל ביום בו עברה לשטח אקס טריטוריאלי בגבעת רם, אותו חור שחור בלב העיר והקיפה עצמה בגדרות, שומרים וכלבים משל הייתה כור גרעיני סודי.

אם צר המקום לכנסת הנכבדה בבניין הישן- תתכבד המדינה ותרחיבו ומצידי שתפקיע בניין משרדים עבור חברי הכנסת ועוזריהם. גם לגבי המבנה הישן יש לי הצעה: את הקמתו מימנה בשעתו קרן יד הנדיב, אותה הקרן שרוצה לבנות היום את בית הספרים הלאומי. במקום עוד מבנה בגבעת רם (הצילו את החורשה הקטנה!)- תתכבד הקרן בשיפוץ מבנה הכנסת הישן והתאמתו לצרכיה הנוכחיים ובהסבת המשכן הנוכחי לבית הספרים הלאומי, הסרת הגדרות לטובת הרחבת גן סאקר וחיבור אורבני בין מרכז העיר לגבעת רם האפרורית. מתנגדים?

הערה לבן כספית ובן דרור ימיני: אני רוצה להאמין שחיפשתם את המילים: סליחה, טעינו, הוטעינו, התרשלנו בתחקיר, בלוגר מתחיל היה עושה עבודה רצינית יותר מאיתנו וכו’. אני מבין שלא מצאתם.



משפחות צעירות

3 02 2010

אחד הדברים המעניינים שגילינו בעבודה על הגירת הצעירים מירושלים היא חוסר ההתאמה בין התכניות והמשאבים לקהלי היעד הרלבנטיים להגירה. בשנים האחרונות, כאשר סוף סוף דובר על צעירים בירושלים דיברנו (גם אני אשם) בעיקר על סטודנטים. הכי קל להראות הצלחות בעשייה עם סטודנטים, עושים מסיבות רחוב, מרימים חתיכת הפקה בערב יום הסטודנט עם לילה לבן, ערבי שוטטות במרכז העיר. זה קהל שקל יחסית להגיע אליו- הוא נמצא בקמפוסים. אבל התבוננות קצרה בנתוני ההגירה מהעיר וההתפלגות שלהם על פי קבוצות גיל מגלים שהקבוצה המובילה מבין היוצאים היא גילאי 0-14, ומכיוון שהם לא עוזבים בעצמם הרי שהמטבע לא נמצא מתחת לפנס של הסטודנטים אלא סביב המשפחות הצעירות. בסופו של דבר העיר צריכה לאפשר להן להישאר, זה הציבור שיבנה כאן חיים, יצרוך תרבות לאורך שנים, ישלח ילדים למוסדות חינוך, יעבוד, ישתלב במינהלים הקהילתיים. ברור שהתשתית לכך תגיע מציבור הסטודנטים שלומד כאן- כמה שיותר ילמדו פה- יותר טוב לעיר. אבל בעוד כמות גדולה של משאבים פרטיים, עירוניים וממשלתיים מושקעת בחיילים משוחררים וסטודנטים, הרי שאף משאב למעשה לא היה מושקע באוכלוסייה שהיא הכי קריטית לעיר.

קשה למצוא את המשפחות הצעירות, הן לא יוצאות לפאבים כל שני וחמישי, מירב השירותים שהן צורכות- גן ילדים, גינות משחקים, טיפת חלב, חוגים וכו’- נמצאים בשכונות ולדעתי אם ניתן לסמן מפנה בתחום של עבודה עם צעירים זה הזרקור שמופנה לכיוון המשפחות. התארגנויות כאלו כבר קיימות בשטח, בעיקר סביב החבר’ה של “ירושלמים”, וכל מני קבוצות הורים פועלות בעיר. בכנס הצעירים האחרון התקיימה קבוצת עבודה בנושא והמודעות מתחילה להשתנות.  בשישי הקרוב בשעה 10:00 יתקיים מצעד עגלות של הורים וילדים במטרה להעלות את המודעות לאוכלוסייה הזו. יוצאים מעמק רפאים 59 לכיוון מרכז תרבות העמים לנוער. כל זה כמובן אם מזג האוויר יאפשר.

עדכון: המצעד נדחה לשישי הבא בשל מזג האויר הסוער. 
והרי לכם קישור לעצומת תמיכה ביוזמה הראויה מאוד של מרצ לפתוח את תיאטרון ירושלים בשבתות, וחכמים אומרים: ויפה שעה אחת קודם.



דרוש עיתון

2 02 2010

זה כבר מתבשל אצלי כמה חודשים אבל סוף השבוע האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל. אני צריך עיתון יומי חדש. תקציר הפרקים הקודמים: אחרי הקריאות האוויליות של “הארץ” להחרים את הבחירות בירושלים או לחלופין להפקיר אותה שוב לידי הנהגה חרדית המייצגת 20% בלבד מתושבי העיר, החלטתי לנטוש ולעבור ל”מעריב”. אמנם עיתון גוסס אבל תחת רותי יובל ודורון גלעזר הוא התחיל להראות סימני חיים. לפני כמה חודשים דורותי עזבו ובמקומם התמנה, נראה לי, יואב צור, שהיה עורך רשת המקומונים. המהלך הזה דירדר את העיתון למקומות שלא חשבתי שהוא כבר יכול לרדת אליהם. לא מצאתי ב”מעריב” בחודשים האחרונים שום סיפור מעניין, מטלטל, בלעדי אלא עיתון סתם. מעפן.

בסוף השבוע האחרון פירסם העיתון כתבה מחפירה על הקרן החדשה לישראל ועל המימון שהיא מעניקה לארגונים שהעבירו ציטוטים מרשיעים לדו”ח גולדסטון. מקור הכתבה היה מחקר של “אם תרצו”, כן, כן, אותם חבר’ה מהפורום בהר הצופים שהיו עסוקים בלהזכיר לכולנו שזו מדינה ציונית, יצאו לציד מכשפות נגד פרופסורים שהעזו להביע דעות שונות ובזמנם הפנוי היו עסוקים במריבות עם התאים הערביים. כן, אותם חבר’ה לא רציניים שנטלו לעצמם מונופול על הציונות ואת תפקיד המחנך, השוטר והצנזור.

לא שבן כספית התעניין במי החברים שם ומה הם כבר עשו בחייהם. מבחינתו מספיק שאחד מהם שירת בשריון, אחד אחר עשה איתי טירונות בהנדסה- אז מה? זה אומר משהו? המושג הקלוש היחיד שיש לבן כספית על אחד הארגונים החשובים בחברה האזרחית בישראל בשלושים השנים האחרונות הוא שהיא מעורבת במיזם “בועטים את הגזענות החוצה” בליגת העל בכדורגל. וואו. לא המאבקים באי השוויון החברתי, למען פלורליזם וחופש דת בישראל, למען זכויות עובדים ואפילו, אוי לאוזניים שכך שומעות- פרויקט חתימה מחודשת על מגילת העצמאות. באמת ארגון מסוכן לצביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הדו”ח של “אם תרצו” הוא מחמאה למילה חארטה, הוא קשקוש ואינו מדוייק עובדתית, הקמפיין שלהם נגד נעמי חזן הוא דר שטרימרי במיטבו. זה ש”אם תרצו” עושים את זה- זה כבר ההפרעה הפנימית שלהם. זה שאני צריך לקרוא על כך בעיתון שמגיע אלי הביתה ושגם ככה לא נותן לי ערך חדשותי, מגזיני, אינטלקטואלי כבר כמה חודשים- זו הבעיה שלי.

אז מה האפשרויות: ידיעות אחרונות לא בא בחשבון. הארץ ללא רותי סיני, שחר אילן ומדור ספורט עלוב נותר מעיין ברירת מחדל. חשבתי ברצינות על מעבר לעיתון יומי באנגלית. יש למישהו הצעות או פתרונות למצב הביש?