ירושלים האחרת

לא מבין את האנשים שנוסעים לצפון בחול המועד רק כדי להירקב בפקקים מגלילות עד ואדי ערה. יותר כיף לטייל בעיר ברגל. רחוב יפו כבר לא חפור וכל יום מתווספת פיסת מדרכה לטובת הולכי הרגל. תענוג ללכת במרכז העיר ולראות אותו מלא, גם היריד של בצלאל-ש”ץ ממשיך בימי חול המועד. לרגל החג מערכת ירושלים האחרת החליטה להתחדש: הוספנו קישורים חשובים, לארגונים שנחלמים על הבית: 15 דקות, קריית יובל חופשית, פורום דרום מערב העיר ופורום הארגונים למען ירושלים החופשית. אם כבר הזכרנו את פורום הארגונים- הוספנו עמוד חדש- “פתוח בשבת” המבוסס על רשימה שליקטו חברי הפורום בעמל רב. אתם מוזמנים להוסיף משלכם. חוצמזה הוספנו לקטגוריית “פיתוח עירוני” לינקים לחברת מוריה, לרשות לפיתוח ירושלים, חברת עדן לפיתוח מרכז העיר, ביו ג’רוזלם, המרכז לעיצוב,  תכנית אב לתחבורה וסיטי פס. אתר אינטרנט חדש ודורש הרבה עבודה עם לצעירים במרכז. (הוספנו=אני, סמנכ”ל הסכפים והמגיה, יתר העובדים בנופשון מאורגן בקלאב במרמריס)
בנובמבר 2006 התנהל פולמוס ציבורי סוער על קיום מצעד הגאווה בירושלים. מצעד הגאווה העולמי שהיה אמור להתקיים בעיר והצית את קנאי הדת בוטל באותו קיץ בגלל מלחמת לבנון השנייה. שנה אחרי הדקירה והמהומות במצעד 2005, קראו חלקים רבים בשמאל הליברלי עאלק לוותר על ירושלים לחרדים ולקנאים ולרדת לבירת החופש האמיתית שלנו- תל אביב. באותם ימים לא היה לי בלוג להיכנס בו בכל מיני מבקשי טובת ירושלים אז כתבתי טור שהתפרסם בוואלה. ברשותכם אצטט ממנו את פיסקת הסיום:

“ירושלים הייתה קשה לפני אולמרט והחרדים ותישאר קשה גם כשיעמוד בראשות העירייה אדם ליברלי ופתוח. אבל ירושלים מציבה לנו אתגר, מכאן תפתח הרעה ומכאן גם תבוא התקווה. היא חבית אבק השריפה אבל היא גם המים שיכבו את הבעירה. אולי בתל אביב הייאוש נעשה יותר נוח, כמו שכתב פעם דורון רוזנבלום, אבל מי שלא מחפש נחמה אלא תקווה אמיתית מוזמן להיאבק עליה בירושלים.”

בימים האחרונים נשמעים קולות תסכול מהמחנה שלנו. טור מריר ועגום כתבה ליאה לוין, כמה תגובות בבלוג הזה ובמקומות אחרים.  כאילו באחת חזרנו להיות מיעוט נרדף בעיר בה אנחנו רוב. נכון, לא תמיד מתקבלות החלטות שהן לרוחנו. אני לרגע לא מזלזל בביקורת, גם לי יש כזו, ואת חלקה הקטן אני מרשה לעצמי לבטא בבלוג הזה.  אבל מי שחשב בתמימות שב-11.11.2008 תסתיים המערכה על צביונה של ירושלים החופשית- טעה. בתאריך הזה התחיל קרב חדש באותה מערכה, קרב אותו אנחנו יכולים לנהל מעמדות עדיפות בהרבה. שום דבר אינו מושלם, רחוק מכך, אבל את האנרגיות צריך לכוון לעשייה וליצירה ולא להפרכת נבואות זעם וריצה להגשימן.

לפני שבוע בערך נחנך ברובע היהודי המבנה המשוקם של בית הכנסת “החורבה”. אני לא רוצה להתעכב על המשמעויות ההיסטוריות אלא על נקודה אחת בטקס- הבכי של רובי ריבלין. הקשר המשפחתי של ריבלין למבנה הוא אכן סמלי (אבי סבו נכח בחנוכת המבנה המקורי ב-1864) אבל נראה לי שריבלין הוא דוגמה מייצגת לשיח המקובל בנושא ירושלים. העיר הזו תמיד על ראש שמחתנו, סמל לאומי, דתי, מרכז ההוויה, ליבו הפועם של העם היהודי, בירתנו הנצחית (שאף מדינה בעולם לא מכירה בה) ועוד ערימה של קלישאות, פאתוס והרבה מאוד התרגשות ודמעות בעיניים. ירושלים כזו, שאחדותה ושלמותה וחשיבותה מונעים מאיתנו כל דיון רציונלי על מה באמת טוב לעיר. ירושלים שאין בה יומיום, ואין בה חיים נורמליים ואין בה צורך באיכות חיים לתושביה כי מה זה חשוב, זו ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ירושלים שעושה כל ישראל חברים, ירושלים שעומדות היו רגלינו בשערייך ואתם- ראו בטוב ירושלים כל ימי חייכם.

מאחורי הסמלים וההצהרות, כידוע לנו, אין הרבה כיסוי. ירושלים זה טוב לנאום מרגש בועידת איפאק, לסחוט קצת דמעות מלב יהודי חם בתפוצות, טיעון טוב להיאחז בו מול אומות העולם הבאות עלינו לכלותינו. אבל באמת לעשות משהו עם ירושלים הזו? אין צורך. אני לוקח קורס אצל ד”ר משה עמירב בנושא של מדיניות לאומית בתכנון במקרה ירושלים, את הקורס מלווה הספר של עמירב “סינדרום ירושלים” (הוצאת כרמל 2007). מצאתי שם ציטוט מדהים מ-1949, דברים שבן גוריון אמר לחברי חירות, אחרי שאלו ביקרו אותו כי לא תמך בהצעת בגין לחקיקת “חוק יסוד ירושלים” והסתפק “רק” בהכרזה על העיר כבירת ישראל. וכך אמר בן גוריון:

“עלי להגיד לכם כי יש הבדל יסודי ביני וביניכם, וזה לא רק בשאלת ירושלים אלא בכל השאלות. לנו אין אמון רב בערכן של הכרזות, דקלרציות ודקלמציות בין שהן על על דברים גדולים וקדושים היסטוריים וחיוניים כו גבולות ועיר בירה ועיר נצחית…אם אין זה צמוד למעשה מחייב יום-יומי קשה ומפרך”.  (עמוד 112).

וההבדל היסודי הזה נשמר עד לימינו.
ובעניין אחר: אתמול בערב שודרה כתבת תחקיר במבט שני בערוץ 1 (כן, אני שומר אמונים לערוץ, מיד אחריו היה “חוק וסדר” ) על התחרדות בית שמש. מה שמשך אותי לא היה הקונפליקט הצפוי והמובן בין התושבים החרדים החדשים ובין תושבי בית שמש המסורתיים אלא דווקא העימות בין האוכלוסייה החרדית/ חרד”לית אנגלו-סכסית שהתיישבה גם היא בבית שמש בשנים האחרונות ובין החרדים ה”ישראלים”. אחד המרואיינים מקבוצה זו סיפר על היחס שהוא מקבל מהחרדים, על ההחרמות, ההשמצות וההתנשאות של חרדי ארץ ישראל על חרדי מודרני, שמגיע ממדינה בה מותר לאחר לחיות לפי השקפת עולמו. בעוד החרדים המקומיים מפגינים זחיחות וזלזול מוחלט ברגשות של תושבי בית שמש הוותיקים ומתייחסים לשינוי הצביון של העיר בביטול, שהרי “תוך 30 שנה נהיה הרוב במדינה”, הרי שאותו עולה חדש מארה”ב מבין הרבה יותר טוב מהם איפה הוא חי. “המדינה קמה בגלל החילונים”, הוא אומר במפורש. העובדה שילדיו מדברים עברית, לומדים בבית ספר ישראלי וחיים בארץ ישראל התאפשרה, לדבריו, רק בגלל הציונות החילונית. זו שרבני יש”ע אומרים עליה שסיימה את תפקידה ההיסטורי ורבני מאה שערים ובני ברק רוצים לנקום בה.

ובעוד כמה עניינים:

מתחם המעצבים באגריפס 88 יארח היום את יריד האמנים מנחלת בנימין, החל מהשעה 16:00 ויש גם אתר למעצבים הירושלמים. www.jcd.org.il

מסיבת חופש, או בפי המארגנים מסיבת ליברטי, 4.4 ב”הקצה” ברחוב שושן, החל מ-22:00, הכנסות המסיבה קודש למאבק למען ירושלים חופשית.

הפלאש מוב האחרון עם מארש דונדורמה בבן יהודה.

[gv data="MELQssQx06I"][/gv]

לו אני יועץ התקשורת של הנשיא פרס הייתי משחרר הבוקר תגובה הזו הלשון: “הנשיא גאה על כך שעם ישראל ומדינת ישראל העדיפו להעתיק את חדר המיון בבית החולים באשקלון על מנת שלא לפגוע בקברים עתיקים”. אם כבר להלל את החרדים- אז לך עד הסוף בבקשה. חשבתי קצת על הביקור של פרס בבני ברק והגעתי למסקנה שדעותיו של פרס על החברה החרדית מקורן בעובדה שהוא לא באמת למד היסטוריה של עם ישראל. הוא גם לא חושב שצריך ללמד יותר היסטוריה, לא רק של עם ישראל, בכלל: “בעידן האינטרנט לא צריך לשנן כמה אנשים הרג נפוליאון”.  ממש מסר חינוכי. אם כבוד הנשיא היה מכיר קצת יותר מקרוב את התחום הוא ודאי היה יודע שהיסטוריה היא הרבה יותר משינון תאריכים ונתונים. אם כבוד הנשיא היה מכיר קצת יותר מקרוב את ההיסטוריה של עמנו- הוא לא היה חושב שהחרדים הם המייצגים האותנטיים של היהדות ואנחנו, הלא-חרדיים לגווניהם, אנחנו רק “תינוקות שנשבו”.

התפיסה שהחרדים מייצגים את דרך הישר ביהדות ואנחנו אלו שסטו ממנה (בין היתר בעקבות המודרנה) היא שגויה ומתעלמת מכך שהאורתודוקסיה בעצמה היא תגובה למודרנה, לא פחות מהרפורמה. לא רק בנים של משכילים המירו את דתם- גם בנים של אדמו”רים. הבורות המבישה של פוליטיקאים ישראלים במושגי יסוד ביהדות גורמת להם להתכופף בפני כל חרדי כאילו הוא שומר החותם של היהדות מזה אלפיים שנים ואנחנו, הלא-חרדיים, סופנו לחזור בתשובה או להיעלם. משום מה לפוליטיקאים יש יראת כבוד כלפי החרדים שהרי “סבא שלי היה חרדי”. זה אולי נכון בחלק מהמקרים אבל סבא של סבא שלך לא היה חרדי, זו המצאה מודרנית.

יותר מכך, ריבוי הקולות בתוך האורתודוקסיה עצמה, גם בתוך האולטרה-אורתודוקסיה וגם בתוך המחנה המודרני יותר, לא מאפשר לזהות בה איזו אחידות. הלא גם בנושאים שלכאורה דיניהם פשוטים: כשרות, נישואין או שמירת שבת- לא נמצא מערכת חוקים אחת המחייבת את הכלל. ההתרפסות הזו בפני החרדים מעציבה מכיוון שהיא מתעלמת בקלות מדי מהעובדה שהיהדות תמיד דיברה בכמה קולות וכמה גוונים. היהדות מעולם לא הייתה גוף סטטי הקפוא על שמריו אלא דת חיה ומתפתחת, מגיבה לסביבתה ומשתנה בהתאם לצרכי הזמן. את כל זה הנשיא פרס, וגם פוליטיקאים אחרים לא למדו, כי הענקנו מרצוננו מונופול לחרדים על כל מה שקשור ביהדות. הקלישאה של הימים האחרונים אומרת שפרשת הקברים מקימה מחדש את “שינוי”, לפני שזה קורה- רצוי שהמקימים יישבו ללמוד קצת היסטוריה, לא יזיק.

מחר ב-20:00 יתקיים ערב בנושא הבלוגוספירה האדריכלית בישראל. את הערב ינחה כתב “הארץ” לענייני אדריכלות, נועם דביר, וישתתפו בו  ידיד המחלקה- יאיר אסף-שפירא ויקיר ירושלים יואב לרמן.לצערי בשל מגבלות לו”ז לא אצליח להיות שם אבל נראה לי מומלץ מאוד. מתקיים בחללית בירקון 70 בתל אביב.

שתי קהילות צעירות החיות כיום בקריית היובל, “הלו”ם” ו”חורש” לקחו על עצמן חתיכת אתגר והנה ההזדמנות שלכם לעזור ולסייע- הקמת מכינה קדם צבאית ירושלמית. מסוג הרעיונות שאני שואל   איך לא עשו את זה עד היום? אז הנה עושים. יוצרים פרויקט חברתי קהילתי, שצעירים יפעילו ותהיה לו השפעה חיובית מאוד על השכונה בה הוא נמצא.

ערב לידידי המכינה ותומכים יתקיים היום בשעה 19:00 בבית הספר בויאר, ההרשמה בעיצומה בימים אלו ממש וההיענות- מרשימה. היעד הוא להתחיל לפעול בספטמבר הקרוב. אה, ויש גם אתר: http://www.hayerushalmit.co.il. 

אנא הפיצו למי שזה יכול לעניין אותו.

כשכתבתי את הפוסט הקודם, בחמישי בערב, הייתה לי תחושה קצת קשה. להיות נביא זעם זה תפקיד קל בעיני- כמעט אף פעם לא טועים בתחזיות השחורות ואם מפספסים קצת תמיד אפשר להוסיף עוד גוונים של אפור כהה לתמונה. לשמחתי סוף השבוע האחרון העלה לי בחזרה את מדד האופטימיות. הקיץ שנחת עלינו באמצע מרץ הוציא את משפחתנו למרכז העיר, שם נתקלנו בפלאש מוב של “רוח חדשה” ו”צעירים במרכז” באמצע המדרחוב, כש”מארש דונדורמה” מרקידה 300 איש. משם זה התפתח למסיבת רחוב ספונטנית, שהתערבבה לכמה רגעים בצעדה השבועית מרחבת המשביר לשיח’ ג’ראח. אף שוטר/ פקח/תושב מריר לא הפריע לחגיגה הזו להתנהל וטוב שכך. השאלה היחידה שהטרידה לא רק אותי בכל השמחה זו הייתה למה לעזאזל אף בעל פאב לא הביא בזריזות עגלת בירה למקום. היה עושה שם יופי של קופה. במקום זה אנשים קנו בירה בסופר בהלל ושילמו על זה בערך חצי מהשכירות החודשית. את הדרך לאוטו עשינו דרך השוק הנהדר בבור שיבר ובבצלאל-שץ. שיימשך כך כל שישי.

האופטימיות התגברה אתמול בערב בכיכר פריז. 1,500 איש שמחו נגד קווי ההפרדה המשוקצים ראו שהם לא לבד בחושך המתגבר.

כמה מסקנות:

1. ירושלים חזרה להיות המקום להפגין בו. לא משנה על מה. זו כבר לא עיר שנמצאת מעבר להררי החושך, בשליטה זרה. אלא המקום שבו הציבור מגיע לומר את דברו. מה שנאמר כאן ובמקומות אחרים- המאבק על צביון ירושלים הוא המאבק על צביון המדינה.

2. ירושלים כבר ערה. מדינת ישראל ישנה, בכל הקשור ליחסי חרדים ושאינם חרדים.

3. לא אלך להפגנות בשיח’ ג’ראח. לא אשתתף בהפגנות בהן אחד הדוברים, בערבית (שהשמאלנים לא יבינו) מדבר על “פלסטין מהנהר עד הים”. לא אשתתף בהפגנות בהן דגל ישראל מקופל ומבויש. שתי מדינות לשני עמים ושתי בירות לשתי עמים משמעותו שני דגלים.

4. עיריית ירושלים / משטרת ישראל- להמשיך לא להפריע למה שקורה ברחוב. תנו לכוחות הקיימים לעשות את שלהם. לא צריך מסיבות מיוחצנות ומיוזעות.
וחוצמזה: היום ב-17:30 כנס תושבים- מגבשים חזון לשכונת בקעה, לקראת תכנית האב לשכונה. במינהל הקהילתי ברחוב יששכר. 

בשעה שנשיא המדינה היה עסוק בהידוק קשרים וחנופה כלפי בכירי הרבנים החרדים, הפקידים חסרי הלב של הממסד הדתי, שליחי אותם רבנים, עינו את משפחתו של אריק עופר ז”ל, בן ה-12 שנהרג בתאונת דרכים, בטענה כי אימו אינה יהודייה. כבוד הנשיא, אמרת שאתה גאה שמדינת ישראל הסכימה לשחרר את הצעירים שמקדישים את חייהם למען לימודם. מי בדיוק הסכים? לפני יותר מששים שנה ניתן היתר לכמה מאות בחורי ישיבות, על מנת להציל את מה שנותר מעולם הישיבות של מזרח אירופה. איש לא הסכים לפטור גורף של 55,000 מחייבי השירות הצבאי ולאפליה בין דם לדם. מקומם של החרדים בצבא, בלבוש חאקי, במסלולים המותאמים לצרכיהם המיוחדים. מזלנו שהם מתחילים להגיע לשם גם בלי הגאווה שלך.

החושך מתגבר. תג המחיר מגיע מגבעות השומרון ומרחובות שיח’ ג’ראח הישר למושבה הגרמנית. ומי שחושב שבריחה מירושלים תשנה משהו מוזמן להיזכר בטבח במועדון הנוער הגאה, בליבה של העיר הלבנה. הגענו לימים בהם הימין הקיצוני והסהרורי מגשים לשמאל הלא-פחות סהרורי את חלומותיו על זכת השיבה ומדינה דו-לאומית.

החושך המתגבר. זו הייתה השנה הגרועה ביותר בעשור האחרון. אבל באנו חושך לגרש. מוצ”ש 19:30 בכיכר פריז. נגד כפיה. נגד הפרדה בתחבורה הציבורית. נגד החושך.

חודשיים וקצת, קצת הרהורים על איש העשור הקודם בעיני, אריאל שרון. מעולם לא אהבתי אותו ולא הזדהתי עם דעותיו/ סגנונו אבל בעיני הוא איש העשור הקודם משני טעמים, קודם כל כי לא היו מתחרים של ממש ושנית- נראה ששרון היה האחרון שידע לבצע. שרון היה ראש הממשלה שעשה הכי הרבה בארבעים ושלוש השנים האחרונות בכדי לקבע ככל הניתן את גבולות ישראל. ההתנתקות בדרום וגדר ההפרדה במזרח הם שני מהלכים אסטרטגיים שמסמנים כיוון ברור לביסוס גבול המדינה בעתיד. אלו מהלכים שאף ראש ממשלה לפניו, מהימין או מהשמאל, לא הצליח לבצע.

בכלל, יש משהו משכר ביכולת הביצועית הזו. לראות מנהיג שאינו נכנע לאימפוטנציה הפקידותית שיודעת לומר בעיקר “לא”, או במקרים הטובים יותר: “כן, אבל..”, “כן, רק לא עכשיו” ואף פעם לא לומר “כן” ולהעז ולשנות. כמו שאמרו פעם ב”כן אדוני ראש הממשלה”: “לממשלות שלנו יש מנוע של מכסחת דשא ובלמים של רולס רויס”. טוב לדעת שלפעמים המנוע והבלמים מתחלפים, רק לפעמים. הידיעה הזו,  שבעת הצורך מנהיג יכול לסחוף אחריו חברה לפרויקט בסדר גודל לאומי – המוביל הארצי, קליטת מאות אלפי עולים, מבצע צבאי גדול או פינוי עשרות אלפי מתנחלים, היא בעיני חשובה מאוד. אם שרון היה צריך לבנות מוביל ארצי חדש נראה לי שזה היה קורה אבל עכשיו נראה לי שאיבדנו את זה. אני לא מדבר רק על הכרעות בטחוניות. לשרון היו כמה החלטות חשובות בנוגע לצביון המדינה הזו כמדינה ציונית ויצרנית: הוצאת החרדים מהממשלה, פירוק משרד הדתות (שכבר הוקם מחדש) וקיצוץ בקצבאות הילדים היו מהלכים אסטרטגיים לא פחות. הקמת פרויקט ‘מסע’ כחיבור אסטרטגי בין ישראל לתפוצות. סתם פנטזיות שלי- אני מניח שלו שרון עוד היה איתנו הטיפול במפוני גוש קטיף היה טוב יותר (על השיתוק הבירוקרטי קראו את גיורא איילנד בעדותו בפני ועדת החקירה לטיפול במפונים) וחסן נסראללה היה להוט פחות לנצל הזדמנות טקטית לחטוף שני חיילי מילואים בבוקר ה-12 ביולי 2006 אבל אלו רק פנטזיות.

גם בנושא ירושלים- ממשלת שרון קיבלה את אחת ההחלטות הכי פחות פומפוזיות והכי יעילות- ההחלטה על תכנית הצמיחה שראש העיר הקודם ניסה לנכס לעצמו וקרא לה חבילת לופוליאנסקי. בניגוד להרבה מאוד החלטות ממשלה בנושא ירושלים- זו הייתה החלטה אפקטיבית שהגדירה לוחות זמנים ותקצוב קבוע עבור העיר, החלטה שאחרי אולמרט ובעידן ביבי- עדיין מתממשת ופועלת.

יש בעיה עם הביצועיזם, כמו במקרה של שלומי לחיאיני, שהוא תמיד על הגבול האפור ולפעמים גם חוצה אותו. הוא שובה את לב הקהל אבל גם את תשומת ליבה של הפרקליטות. אני לא מאלו שמקדשים את התוצאה על חשבון הדרך אבל לפעמים, כמו במקרים של אריאל שרון בעשור האחרון, זה מה שחשוב.

אם צריך לשים את האצבע על ההבדל הכי גדול בין שרון ונתניהו אפשר לדעתי לשים אותו ביכולת לזהות סוגיות אסטרטגיות ולהבין שאנחנו לא נמצאים בואקום. שרון ראה את הכיוון שישראל הולכת אליו ויזם את ההתנתקות, נתניהו לצערנו אינו מבין שהדה-לגיטימציה כלפי ישראל היא איום הרבה יותר משמעותי מהגרעין האיראני או מטילי חיזבאללה אבל עדיין עסוק בלהעיף כדורים ליציע ולשחק על תיקו אפס.