ירושלים האחרת

פרשת ענת קם-אורי בלאו משכה כצפוי הרבה אש בימים האחרונים על כל היבטיה: צו איסור הפרסום, חופש העיתונות, בטחון המדינה, שלטון החוק והכוח האמיתי של זרועות הבטחון במדינה. קצת מפרך ומתיש לקרוא את ההיצע הרחב של טורי דעה, מאמרי מערכת ופוסטים בנושא, במיוחד שהמלל האינסופי הזה עטוף בכמות בלתי נסבלת של קלישאות צדקניות, שטויות וזעם קדוש -משני הצדדים. תחרות שאין בה מנצחים על מי צודק יותר בפרשה, מי המופקר ומי האחראי, מי נאמן למדינה ומי בגד בה ובערכיה. אין ספק שמדובר בהישג מרשים לעיתונות ולבלוגוספירה הישראלית- תחת מגבלת צו איסור הפרסום, תוך הסתמכות על מקורות זרים ובפרק הזמן הקצר שעבר מאז הוצא הצו הצליחו רבים מהכותבים על הפרשה להרשיע את מעורבי הפרשה (אשכנזי-נווה / קם-בלאו, איש לפי טעמו) בעבירות של פגיעה בבטחון המדינה ואפילו לקבוע את גזר הדין. אני מניח שרוב כתבי הכורסה, כמוני, לא יודעים הרבה וניזונים מדיווחים זרים או ממה שמותר לדווח. בתוך המבול הצדקני כנראה שהדבר הכי רלבנטי שנכתב היה הפוסט הזה, אצל יובל דרור.

אני חושב שיותר משפרשת קם-בלאו מלמדת משהו אמיתי על המציאות שאנו חיים בה, היא משקפת את הדימוי השמאלני הנפוץ בקרב הימנים ואת הדימוי הימני הנפוץ בקרב השמאלנים. יותר מכך: פרשת קם-בלאו מגשימה את הפנטזיות של כל אחד מהמחנה האלו ביחס לאחר. הימין: “הנה הוכחנו שהשמאל הקיצוני שולט במדינה, שהתקשורת היא לא יותר מאוסף של שמאלנים בוגדים שמחפשים איך לתקוע סכין בגב האומה ולמכור אותנו לערבים או לבג”צ (שאוהב ערבים בעצמו). חייבים להגביל את התקשורת שעושה מה שהיא רוצה”. השמאל: “הנה הוכחנו שהדמוקרטיה במדינת ישראל היא קשקוש, שהצבא והשב”כ (המהדרין יקראו להם ‘שטאזי’ או כל שם של ארגון חשוך אחר) לא כפופים לשום חוק, שכמה אנשים מאחורי שולחן עושים צחוק מבג”צ וקובעים מי יחיה ומי ימות. חופש העיתונות פה יותר גרוע מאיראן”.ענת קם ואורי בלאו הם כנראה, והדגש הוא על כנראה, לא מרגלים מסוכנים. למה? כי השב”כ / המוסד יודעים לטפל במרגלים באמת מסוכנים. הם כנראה לא שולחים אותם למאסר בית.  הרמטכ”ל ואלוף פקמ”ז כנראה, והדגש הוא על כנראה, לא חרגו מהוראת בג”צ ואינם פושעי מלחמה.  למה? כי אם היה כאן חשד אמיתי למעשה אסור- למה הכתבה לא הושתקה וטוייחה  ע”י הצנזורה? למה היועמ”ש לממשלה לא פתח בחקירה?

כנראה שיש כאן תחקיר, חשוב, אבל שרואה חלק אחד של התמונה ואינו מכיר את כל הסיפור. אז עם מה נשארנו? עם עבירה משמעתית של חיילת-לשעבר,עם עיתונאי שעשה את עבודתו בסך הכל, עם עדר עיתונאים שמנסרים בלהט את הענף שעליו הם יושבים, ועם אגו ארגוני פגוע, שיתכן והוא המניע האמיתי לכל הסיפור הזה.

יובל כתב על הראיון ההזוי של שמעון מזרחי ל“הארץ” בתחילת השבוע ואני כמובן מסכים עם כל מילה. הבנאדם שייט בארבעים השנה האחרונות בגובה של 30,000 רגל וההתרסקות לקרקע המציאות היא מכאיבה במיוחד כשהיא באה בעונה אחת. זמנה של מכבי באמת עבר ואני מקווה שילדים היום בבתי הספר היסודיים בנתניה כבר לא מחזיקים בילקוט קלפים עם תמונות של שחקני מכבי תל אביב אלא מתעניינים מה עשתה ברק נתניה, כנ”ל לגבי ילדי הגליל, חיפה או חולון ואתם יודעים מה- אפילו ילדי תל אביב, בתקווה שהם מתחילים להתעניין בהפועל אוסישקין ולא בלגיון הזרים המנוכר של מכבי. כמובן שמצבנו היה יכול להיות טוב בהרבה אם הליגה הישראלית הייתה מעמידה אלטרנטיבה כלשהי למכבי תל אביב ולא מעמידה לה יריבות אימונים רופסות שנכנסות לפאניקה בכל פעם שהן רואות גופיה צהובה. באירופה כבר למדו את זה. אבל הכדורסל הישראלי הוא כבר מזמן מוצר לא תחרותי, ולא משנה מה אבנר קופל, יו”ר מנהלת הליגה, יעשה בעניין. הסיבה העיקרית היא ההסכם שיש למכבי תל אביב עם היורוליג, במקום שהאלופה תייצג את ישראל במפעל הבכיר באירופה- מכבי היא הנציגה הבלעדית של ישראל, גם אם מחר בבוקר היא תרד ליגה. ולא שהפועל ירושלים נקייה מאשמה- היא מייצגת את ישראל במפעל השני בחשיבותו ביבשת בקביעות תוך שהיא משתמשת בטיעון של היריבה הצהובה: “אנחנו היחידים שיכולים לעשות זאת מבחינת מתקן ותקציב”. אם הליגה הזו רוצה להיות תחרותית היא צריכה לתגמל את המנצחים בפרסים ראויים. לא רק מענקי מיקום בסיום עונה אלא ייצוג במפעלים החשובים באירופה, בלי שריון ובלי פרוטקציות.

מילה לרוה”מ: 1,500 החלטות אינן נתון להתגאות בו. הן מדד התארגנות של המערכת הממשלתית אבל הן בטח לא מדד תוצאה. מה מכל ההחלטות האלו האזרח הפשוט ראה בפועל מתבצע? הנתון הזה לא מלמד אותנו דבר על איכות קבלת ההחלטות בממשלה הזו (מע”מ ירקות, מס בצורת, קברים) ובוודאי לא מלמד אותנו דבר וחצי דבר על איכות הביצוע שלהן.   370 החלטות קיבלו ממשלות ישראל מאז 1977 בעניין ירושלים. מה ראינו בפועל? נאדה.
משחק העלייה של הפועל קטמון יתקיים היום ב-15:00 באיצטדיון בגבעת רם.

פסטיבל קולה של מילה מתחיל במוצ”ש.

על פי שנתון מכון ירושלים לחקר ישראל, בירושלים התגוררו בשנת 2007 כ-747,600 תושבים, מהם 260,500 ערבים (34.8%) ו- 487,100 יהודים (65.2%). בואו נעשה תרגיל קצר, מדיניות ממשלות ישראל לאורך השנים הייתה לשמר רוב יהודי של 70% בירושלים. בואו נניח לרגע שקצב הגידול של האוכלוסייה הערבית בירושלים (העומד על 3.2% בשנה ) ייעצר לחלוטין. כמה יהודים נצטרך כדי להשיב את היחס הדמוגרפי ל-70:30? התשובה היא תוספת של 120,000 יהודים לעיר. מאיפה מביאים כמות כזו של יהודים? קודם כל להתחיל בסיפוחן של מעלה אדומים, גבעת זאב, מבשרת ציון וצור הדסה לירושלים- סה”כ: 70,000 תושבים. שנית, להקים מחדש את תכנית מערב ירושלים, 10,000 דירות כפול 5  נפשות ליחידת דיור סה”כ 50,000 תושבים. בקיצור, חלומות באספמיה- וכל זה כמובן בהנחה לא סבירה בעליל של עצירת קצב הגידול הערבי ועל מנת להגיע ליחס שמרני של 70:30 (בעבר דיברו על 80:20).

בואו נחזור למציאות ונניח קצב גידול מתון של 2.5% בשנה במשך העשור הקרוב אצל הפלסטינים- כמה יהודים נצטרך להביא לירושלים במקרה הזה? התשובה היא 352,000. מספר התושבים בירושלים כולה יעמוד בתרחיש הזה על 1,200,000 תושבים (מתוכם כאמור 360,000 ערבים). אני אחסוך לכם את החישובים: כדי לשמור על רוב יהודי בירושלים ב-2020 צריך לספח לירושלים את תל אביב. זה גם יהיה יופי של פתרון להגירה השלילית.  אלו המספרים שמי שמצדד באיחודה של ירושלים חייב להכיר. העיר הזו נעשית דו-לאומית מיום ליום ומשעה לשעה. אין לנו מה להלין על ערבים הנכנסים לשכונות צפון העיר בעוד יהודים מתנחלים להם בלב שכונות ערביות. אם אלו הם כללי המשחק- הרי שהוא דו-סטרי. אי אפשר לאכול את העוגה (28 כפרים פלסטיניים שלא היו חלק מירושלים באף תקופה) וגם להשאיר אותה שלמה.

כלל בסיסי בקורס למדריכי כדורסל זוטרים- מי שרוצה לנצח חייב לשלוט בקצב המשחק. מאמן שלא ייזום ויכפה את סגנון המשחק המועדף עליו על היריבה- צפוי להיגרר אחרי הקצב שלה ולהגיב במקום ליזום. את הכלל הזה כנראה שראש ממשלתנו לא למד. בשנה שחלפה מאז הוקמה ממשלת אחד באפריל הקבוצה שלנו לא משחקת, אנחנו עושים תרגילים חימום, פוזות לאוהדים, הצהרות לעיתונות, מתלוננים שהשופט לא נייטרלי, מופתעים כשאומרים לנו שכדורסל משחקים עם חמישה שחקנים ולא שישה ושאר תרגילים למשיכת זמן. חבל, כי המשחק כבר התחיל ויש קבוצה שמשחקת בהתלהבות ואפילו זוכה לתמיכת הקהל ולשיפוט אוהד. למאמן הקבוצה היריבה, בחור שנראה קצת חנון, יש תכנית משחק סדורה, הוא קיבל עליה גיבוי בינלאומי. בינתיים נראה שהכל הולך לו לפי התכנית. עוד רגע אנחנו במחצית.

הקבוצה השנייה יוצאת להתקפות מתפרצות אחת אחרי השנייה ואנחנו עוד בחדר ההלבשה, מתלבטים באילו תנאים נסכים לשחק. המאמן שלנו בונקריסט, ככה הוא שיחק בתקופה בה התמודד על משרת האימון שלנו. למרות שההנהלה הקודמת הסתבכה בשחיתות ועשתה שתי מלחמות- הוא עשה קמפיין שמרני והצליח לקבל פחות קולות מהמאמנת השנייה. הוא ניצל תודות לעוזרי המאמן מימין שתמכו בו. השמרנות נמשכת. יום אחד ייגמר המשחק, הקבוצה השנייה יכולה להכריז בסיומו באופן חד צדדי על הקמת מדינה. האירופים תומכים, גם ארה”ב, השטיקים שלנו הצליחו לעכב החלטה המכירה בירושלים כבירת שתי המדינות. עוד כמה שפנים יש לנו בכובע?

נתניהו, בנו של ההיסטוריון, שכח מה גרם לשרון להכריז על ההתנתקות- הרצון להכתיב קצב. בימים בהם  יוזמת ז’נבה/ המפקד הלאומי צברו תאוצה, נשיא אמריקני אוהד שדחף לפנות מאחזים ולקדם את מפת הדרכים שרון הבין שאם הוא לא יעשה משהו- יעשו בשבילו והלך על מהלך של גדר במזרח+ התנתקות בדרום. נתניהו, לצערנו, לא מבין שאם הוא לא ייזום- יזמו בשבילו. בחיים אין ואקום. עוד אנחנו מדברים והפלסטינים עובדים, קובעים עובדות בשטח. האמריקנים מכשירים להם גדודים, טוני בלייר מקדם את הכלכלה- ואנחנו? עסוקים בשטויות של ליצמן.

לא שיש לי אשליות- נסיגה לקווי 67, מדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים לא יפתרו את כל בעיותינו. הסכסוך מורכב יותר מזה. תכנית המשחק של היריב לא מושלמת, יש בה חורים אבל כדאי שהמאמן שלנו יחליט מה טוב לנו, יגבש תכנית ויעלה כבר את הקבוצה למגרש. הזמן לא פועל לטובתנו.