ירושלים האחרת

דברים רלבנטיים, במיוחד ביום הזה:

“מי שעניין הציונות יקר לו חיב לשאול את עצמו שאלה נוקבת: מה היתה הציונות בעבר ומה היא כיום? האם הציונות, כפי שחזרנו ואמרנו בדיוננו, תנועת שחרור לאומית של העם היהודי? והאם תנועה זאת אמנם שאפה להקים לעם היהודי מדינה בארץ אבותיו שתהיה מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל וכפי שנכתב במגילת העצמאות של ישראל?

או שמא היתה הציונות מעין נסיון מעבדה שבו ביקש “שר היסטוריה” נסתר לבחון את הקבוצה האנושית הנקראת “העם היהודי” לבדוק ולראות מה קורה לעם קטן בעל מורשת רוחנית ומוסרית גדולה כאשר הוא מפוזר במשך אלפיים שנה בעמים ובכל מקום הוא מיעוט דתי ולאומי? מה קורה לו כשהוא חוזר לארצו, מקים מדינה משלו והופך בה לרוב?

איך נוהג עם כזה, בתנאי נסיון קשים מאוד, עם מיעוטים בתוכו? האם הוא עושה למיעוט את אשר עוללו לו עצמו בהיותו מיעוט? או שמא בהופכו לרוב, אינו עושה למיעוט את אשר היה שנוא עליו והוא עומד במבחן מורשת נביאיו וחזונם?

אם זהו מבחן הציונות- מבחנו של הלל הזקן ומבחנו של חיים וייצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שאמר כי היחס למיעוטים יהיה מבחנה הגדול של ישראל- הרי שישראל והציונות שלאחר 1967 אינן עומדות בו. האם הגשת הציונות כאילו מוכיחה כלל אנושי כי מיעוט נרדף ההופך לרוב סופו להיפך גם לרודף? (ההדגשות במקור, ע.פ)

השאלה הנוקבת היא האם לשם כך, כדי להוכיח כי גם אנו היהודים, ממש ככל הגויים, יכולים להיות שליטים-רודים משניתנת לנו ההזדמנות לכך, האם לשם כך הוקם המפעל הציוני בקורבן ובעמל דורות? האם קומה של מדינה יהודית כזאת, החיה על חרבה, מדינה כוחנית וחומרנית, היה כדאי? האם היא פותרת את בעיית היהודים? האם המקלט שהקימה ליהודים הוא בטוח? האם היא מקרינה אור לעם היהודי ולעולם? או שאינה אלא עוד מדינהקטנה שכוחת-אל ועלובה, כמוה כמדינות רבות בשולי האנושות?”

מתוך: לב חדש ורוח חדשה, אריה לובה אליאב, 1986. יהי זכרו ברוך.

כמה מחשבות על עונת הכדורסל, שמצד אחד הסיום שלה היה פנטסטי וישר כוח לעודד קטש ולוחמיו על ערב מענג ביום חמישי, ומצד שני- עוד עונה של הפועל שהלכה לשומקום. פורסם גם כטור אורח ב-NRG ספורט.

אחד הדברים המאפיינים ביותר את הפועל ירושלים בעונות האחרונות הוא הפער ההולך וגדל בין היציבות הפיננסית המרשימה ובין ההתנהלות המקצועית המביכה. בעוד שבצד הניהולי דני קליין עשה ועושה קסמים על מנת להעמיד את המועדון על הרגליים אחרי הנטישה של עוד מיליארדר תורן, בצד המקצועי הקבוצה מסיימת כבר עונה שלישית שלא הלכה לשום מקום.  כמה דברים שצריכים לקרות במלחה כדי שהעתיד יהיה קצת יותר ורוד:

1.      מאמן. את כמות המאמנים הישראלים שמסתובבת בשוק ואין לה משקעים כלפי ההתנהלות של הפועל ירושלים בשנים האחרונות אפשר לשים בחדר אחד עם אוהדי מכבי פתח תקווה בכדורגל ועדיין לא נוכל להשלים מניין. את קבוצת הנוער של הפועל ירושלים מאמן בשנים האחרונות מאמן צעיר ומוכשר בשם דניאל ששר. הוא גם המנהל המקצועי של המחלקה כולה, שהיא אחת הגדולות בארץ. בעיני אין מתאים ממנו לקבל את המושכות לידיים. מאמן תוצרת בית שהגיע להישגים מרשימים עם המחלקה ובנאדם שנאבק על הזכויות הבסיסיות של המועסקים שלו. צריך לצאת מהקופסא ולהביא פתרון חדש, יצירתי וראוי מאוד מכל הבחינות. יועלה ששר לבוגרים.

2.      סביבה תומכת. זה לא ייגמר במאמן. בעשור האחרון מגיע מאמן חדש למלחה, מקבל צ’ק פתוח לבנות סגל וההמשך ידוע. תמיכה במאמן צריכה להתבטא בשני מישורים. קודם כל במסרים ברורים מטעם ההנהלה בכל פעם שהקבוצה מתחילה לקרטע ומתן גיבוי מוחלט למאמן כלפי השחקנים והתקשורת. שנית, מינוי גורם מקצועי מכוון שיוכל לסייע למאמן לקבל החלטות. ברור שזה לא פשוט עם האגו של המאמן הישראלי, שרואה בכל סמכות איום על מעמדו אבל למה לא בעצם? למה שמאמן בכיר, יורם חרוש לדוגמה, לא יהיה פונקציה מקצועית במערכת לצד המאמן? אם צריך לשים את האצבע על הפער הגדל בין הצד הכספי למקצועי נראה לי שזו הסיבה.

3.      תחייכו, מה קרה? בערך מאאאתיים כתבות כבר נכתתו על התפקוד התקשורתי הלקוי של הפועל. צריך לספר לחבר’ה במלחה שלחייך לא עולה כסף, שהמקומונים המיתולוגיים של ירושלים כבר מזמן לא כאלו, שעיתונים לא נושכים ושלא יפה להסתובב כל היום עם פרצוף חמוץ. ככה לא בונים אלטרנטיבה מרעננת ולא זוכים לאהדת הקהל. יאללה, לשחרר.  

גילוי נאות: הכותב היה שחקן של דניאל ששר בקט סל באליצור ירושלים, אימן במחלקת הנוער עד לפני שנתיים וחושב שהוא על הכיפאק.

 ועוד בענייני התקשורת: עם כל החגיגות לרגל השקת טיים אאוט והעובדה ששוב יש שלושה מקומונים מתפקדים בירושלים, גם “זמן ירושלים” התחדש בעיצוב מרענן. משהו טוב עובר לאחרונה על העיתון הזה שצריך להיפרד מעיתון האם “מעריב” בסופי שבוע ולהיחשף ליותר ירושלמים.

תחום העיצוב בירושלים צובר תאוצה בשנה האחרונה. יש את היוזמות הממסדיות של המרכז לעיצוב (פרויקט של הרשות לפיתוח ירושלים לשם הגילוי הנאות) שמפעיל בין היתר את המתחם באגריפס 88, ויש את השטח שמגיב. אני לא מעצב ולא בן של מעצב אבל שמח להיות שותף לתערוכה שתציג החל מיום שלישי הקרוב את עבודתיהם של כעשרים מעצבים בחלל התצוגות של הצוללת הצהובה.

רבים מאלו שמסיימים לימודי עיצוב מגלים שהשוק לא ממש מוצף במשרות פנויות ועושים הסבה זמנית להיי טק, הוראה ושאר עבודות. אבל חיידק העיצוב לא עוזב את החברים והחברות שממשיכים בזמן העבודה לשרטט סקיצות, קריקטורות ולהעלות רעיונות על דפי טיוטה במשרד. בשביל לתת במה לעבודות האלו ולרעיונות המאוד-ראשוניים קמה תערוכת “בזמן העבודה” שהתחילה מרעיון של ידיד המחלקה ומעצב הבית שלנו, גידי כהן ואני השתדלתי לא להפריע. 20 מעצבים ומעצבות צעירים, ירושלמים במגוריהם או ברוחם, יציגו בה רעיונות, בעיקר איורים וסקיצות ראשוניות. תודה לצעירים במרכז ולצוללת הצהובה על התמיכה.
ערב הפתיחה יתקיים ביום שלישי הקרוב, 1.6.2010 בשעה 20:30 בצוללת הצהובה. רחוב הרכבים 13 בתלפיות למי שלא מכיר. מיד אחר כך ערב ג’ז מקורי במסגרת מופעי הג’ז של ימי שלישי. הכניסה כמובן חופשית.

עניין אחר: היום הוא יום חשוב בתקשורת הירושלמית. מהדורה מס’ 1 של טים אאוט ירושלים. מכניסה קצת תחרות ועניין לסצינת המקומונים. לא רק עוד כלי תקשורת מקומי שכותב על העיר אלא עיתון שאורז את העיר בצורה אחרת ממה שנעשה עד כה, עם כבוד אמיתי לתרבות ולאמנות שקוראת פה והכי חשוב (בעיני)- כתיבה אישית. שאנן סטריט ואייל מגד, פותחים את העיתון בפרונט. כותרת השער “כל העיר” לא מקרית. לא מעט מכתבי “העיר” מצאו מקומם במערכת שיושבת במתחם המעבדה, במקום בו לא מסרסים אותם ומבקשים מהם לעשות העתק הדבק לקומוניקטים. יש גם טור פתיחה יפה של אורי שאלתיאל, העורך. בפעם הבאה שמישהו מייבב לכם על כך שהעיר נעשתה לו כבדה, שחורה, מעייפת ושאין מה לעשות פה- תזרקו עליו את הגליון הזה. שיחזור אליכם אחרי שיסיים את 154 העמודים.

וגם: דג מלוח חוזר, מחר סביבות 13:00 בגן העצמאות מאחורי קפה ג’ו.להתראות בשמחות.

אתמול ישבתי בפורום שמנסה לקדם הדברות בין חרדים ושאינם חרדים בירושלים. על הפרק עמד נושא העירוב. לא מדובר בפורום מקבל החלטות, אלא בפורום אזרחי שמנסה ליצור ערוצי תקשורת פתוחים בין המחנות.

דעתי האישית בעניין העירוב, בקריית היובל ובכלל: כמו בנושא הכשרות, כך גם בערוב. יש למדינה מערכת כשרות אחת, של הרבנות הראשית לישראל. היא המכנה המשותף. מי שרוצה להחמיר וללכת לכשרות בד”צ, בית יוסף ואחרים- שישלם יותר כסף מכיסו הפרטי. המדינה לא צריכה לממן כל שגעון. בעירוב, מכיוון שמדובר במרחב הציבורי של כולנו- צריך עירוב היקפי מצוין אבל אין מקום להחמרות של כל מיני גורמים פרטיים. לבולמוס הטהרנות והמהדרין שתוקף את החוגים הדתיים-חרדיים בארץ אין ולא יהיה סוף, תמיד תבוא איזו Judeian People Front שהעירוב הפנימי, הרובעי, המהודר, המחמיר לא יספק אותה ותדרוש עוד. תפקידה של המערכת הציבורית הוא לספק את הבסיס לציבור וזהו. לא לאפשר לגורמים פרטיים לפעול בשוק פרוץ ולכער את המרחב הציבורי של כולנו.

לא רוצה להיכנס לוועדה שהחליטה מה שהחליטה, ואם היה צריך להעיף את כל העמודים בלי לשאול אף אחד וליתר הסוגיות. העירוב הוא לא הבעיה שלנו ולמרות כל מה שאני חושב עליו- ההתמקדות בו היא סתם. היא מיותרת. היא בזבוז אנרגיה וזאת מכמה סיבות. קודם כל, מדובר בבור ללא תחתית. תמיד בסוף נמצא את העמוד שעליו לא תהיה הסכמה ופלוני יטען שזה חוקי ואלמוני יטען שלא. גם אחרי שיורידו עוד 200 עמודים, העמוד האחרון יוציא לכולם את הנשמה. שנית, סוד כמוס, גם בשכונה שלי יש עירוב מכוער ולא חוקי. גם בתלפיות הישנה ובעוד מקומות. הפלא ופלא, אף אחד מהשכנים לא חושש שעוד רגע תנחת דיביזיית חסידי גור מוטסת בלב ארנונה ותתנחל שם. גם במושבה הגרמנית יש עירוב, תתפלאו, אפילו יש שם כולל ענק, נראה לי של בעלז. ובכל זאת, מישהו פעם חשש שהמושבה תתחרד? לא. הבעיה היא לא העירוב. ברור שהוא תומך בכניסת חרדים לשכונה אבל למה לא-חרדים עוזבים אותה מלכתחילה? זו הבעיה האמיתית. אם נביא את קריית היובל, גילה, תלפיות מזרח ושכונות אחרות להיות שכונות מצויינות עבור ציבור לא-חרדי, עם תרבות, נגישות מצויינת, חינוך טוב, שירותים קהילתיים וניקיון נקיון נקיון אז גם עמוד עירוב כל 2.5 מ’ לא יביא לשכונות האלו חרדים.

אנחנו חייבים לשנות דיסקט. ישבתי עם כמה מינהלים קהילתיים בשבועות האחרונים. אחלה אנשים ומינהלים מאוד חזקים בעיר. הבעיה היא התודעה. יש איזו ציפייה שהעירייה תבוא ותעשה בשכונה. עבדתי בעירייה שנה ועם כל הכבוד אני יכול לומר שעיריית ירושלים לא תמיד מצליחה למצוא את התחת של עצמה, גם אם היא משתמשת בשתי ידיים. המון רצון טוב, אנשים טובים ויכולות אבל הקצב בו זז ארגון ענק כזה הוא לא הקצב בו יכלים לזוז מינהלים קהילתיים, שיושבים על האזורים הכי אטרקטיביים בעיר, שיש להם קשר קרוב עם הקהילה ובתחומם גרים התושבים הכי מקושרים וחזקים שיש בעיר הזו. צריך לקום ולעשות, מחר בבוקר, מה שבכוחות המנהיגות המקומית לעשות. העירייה תצטרף להצלחות ותגבה ותסייע אבל השינויים מתחילים מלמטה.

אנחנו חייבים להחליף דיסקט. גם 15 שנות אולמרט-לופו והגירה שלילית מסיבית לא שינו בצורה דרמטית את יחסי הכוחות בין חרדים ושאינם חרדים. אלו נותרו מיעוט קולני ומאורגן של 22% מתושבי העיר אבל בתודעתם הם רוב והעיר שייכת להם. אנחנו נותרנו רוב שמתנהג כמו מיעוט ומייחס להם יותר מדי כוח.  אז מאבק העירוב הוא צודק מאין כמוהו אבל הוא לא חכם. ההתחדשות של קריית היובל תבוא ממוסדות חינוך חדשים וטובים בשכונה, מהכוחות הקהילתיים- גם פעילי המאבק עם האירועים שלהם, גם המינהל הקהילתי וגם קהילות הצעירים.

וקצת תרבות: פסטיבל ישראל מתחילה היום, גם מוסררה מיקס ופסטיבל יוצרים צמי”ד התחיל אתמול. עונת החגיגות התחילה.

ימי ספורט מרתקים עוברים עלינו בשבוע האחרון. זה התחיל באובדן האליפות של מכבי חיפה. לא שאני חובב הפועל תל אביב, חס ושלום, אבל לא זכור לי שראיתי פייבוריטית לאליפות שמשחקת בכזה חוסר חשק. מגיע למכבי חיפה לאכול את הלב. ואם כבר כאלו שלא יודעים לקחת מה שנותנים להם: בני השרון. לפני 3 שנים בחצי גמר הגביע הם כבר עשו טובה לכל המדינה (ולהפועל ירושלים) כשהדיחו את מכבי תל אביב בחצי הגמר. אז דן שמיר נהנה מזה בדרך לתואר הראשון שלו. היה קשה לעשות טובה דומה למדינה (ולהפועל ירושלים) גם השנה? אין שנה בה מגיע למכבי ליפול יותר על הפרצוף מאשר השנה הזו. אחרי פרשת פנאן, הביזיון בניו יורק ובכלל, רק על הפרצופים הזחוחים שפיני גרשון עושה מגיע להם לסבול והרבה. נמשיך לחצי גמר וגמר המזרח ב-NBA, מעניין מתי יפסיקו להתייחס להצלחה של הסלטיקס כהפתעה. יש הבדל מהותי מאוד בין כדורסל של עונה רגילה ובין כדורסל של פלייאוף. להבדל הזה קוראים מכות. מי שמרביץ יותר- ינצח. טוב, זו לא כל האמת, במצב הקיים ב-NBA, אין הרבה קבוצות כדורסל שהן באמת קבוצות. כל מיני כוכבים שחושבים שהם גדולים יותר מהמועדון, ילדים שעוד לא למדו לעבוד בצוות. זה עדיין לא אומר שיש להם את מה שצריך כדי לקחת אליפות. אז בעונה הסדירה, כשגם ככה צריך להעביר איכשהו 82 משחקים עד הפלייאוף- זה בסדר ואפשר להיכנס כל שבוע לעשרת המהלכים הגדולים. בפלייאוף מתגלות הקבוצות האמיתיות. בעזרת השם, המרפקים של גארנט והדפיקה בשכל של ריי אלן עוד נזכה לחגוג ח”י אליפויות בירוק. אינשאללה.

מה נשאר? גמר ליגת אלופות שהיה פחות משעמם מהצפוי. לא חשבתי שאומר את זה על קבוצה של ז’וזה מוריניו, בטח לא אחרי הבונקר המביש בקאמפ נואו בחצי גמר, אבל נהניתי לראות תצוגת הגנה ומתפרצות קטלניות כמו שאינטר הציגה אתמול. על סדר היום לשבוע: הפועל צריכה לא לפשל בחצי גמר מול גליל/גלבוע. לא יודע מה אתכם אבל אני לא לגמרי סומך עליה בעניין. צריך לסיים את העניין הזה עם אורלנדו חלק, מהר ובאופן אלגנטי ולהתכונן לדוגמנים מלוס אנג’לס.

מילה לגבי אבי לוזון, שאחרי מחזור סיום מטורף, שלא היה ולא יהיה כמוהו עוד 50 שנה, כולם נזכרים להגיד כמה ההימור שלו על שיטת הקיזוז היה מוצלח: בולשיט. הגיע להפועל תל אביב וזו לא אליפות עם כוכבית אבל מעניין מה עוד צריך לקרות בספורט שלנו כדי שהוא יהיה תחרותי. בכדורסל ויתרנו על סדרות גמר ובכדורגל המציאו איזה שיטת מפגרת. “העיקר שיש עניין” אומרים כל מיני פרשני ספורט לא חכמים. שטויות במיץ. לפי ההגיון הזה דיוויד סטרן יגביל את בוסטון ויאפשר לה לשתף בכל משחק נתון רק שניים מה- BIG THREE, כי הרי חייבים ליצור עניין (זה גם לא יעזור במקרה של רונדו, דיוויס וואלאס). להחזיר את סדרות הפלייאוף לכדורסל, להיות ליגה נורמלית בכדורגל. חסר עניין? תעשו פחות קבוצות ותנאי סף מחמירים יותר להשתתפות בליגה העל. מספיק עם כל חוקי השכונה האלו.

הקרנבל שוב מגיע לעיר שחוברה לה יחדיו. מעניין עוד כמה שנים נחגוג את איחודה של ירושלים סוף האיחוד ותחילת החיים החדשים של העיר נראים לי קרובים מתמיד. אחרי הכל ממשלת ימין היא זו שעוצרת את הבנייה בעיר, בהודאה מפורשת של שר השיכון. לא רק רמת שלמה והר חומה אלא גם רמת רחל וקריית היובל. כשרוצים להתעקש על מזרח העיר- סופנו שנאבד את גם את מערבה. קרנבל איחוד העיר מתקיים ביום ירושלים נוסף בו שיעור היהודים מוסיף לצנוח. ירדנו כבר ל-63% מאוכלוסיית העיר והמונה ממשיך לדפוק. שנות האיחוד מקזזות בבטחה את הרוב היהודי שהיה בירושלים מאז אמצע המאה -19. נראה כמה נמוך עוד אפשר יהיה לרדת.

כמה כתבות בשבועות האחרונים ניסו להסביר מדוע הבנייה היהודית בשיח’ ג’ארח או בלב כל שכונה ערבית אחרת תסכל בעתיד את חלוקת העיר. אומר זאת כך: חלוקת ירושלים היא בלתי נמנעת ושום וילה עם קושאן יהודי בלב טיז-אל נבי לא תסכל אותה. שכונות הענק- גילה, רמות, פסגת זאב, נווה יעקב, ארמון הנציב, רמות אשכול, הר חומה והגבעה הצרפתית לא יצרו פה רוב יהודי מוצק- אז כמה בתים שיהודים נכנסו אליהם יהיו המכשול?  את תל אביב כנראה שלא נספח לירושלים ומכאן שלא נוכל לשמור על רוב יהודי יציב בשנים הקרובות. ממשלת ישראל לא תסכים למצב של 60:40 וגרוע מכך 50:50  ומכאן שחלוקת העיר היא עניין של זמן.
הצעה קונסטרוקטיבית: החלטה על הסבת מרבית השכונות הערביות במזרח העיר לשטחי B-  שליטה פלסטינית אזרחית, שליטה בטחונית ישראלית. כצעד בונה אמון. השטחים  שלא יוסבו לשטח B יהיו העיר העתיקה ואזור מע”ר מזרח- שער שכם וצפונה עד הר הצופים, אולי גם הר הזיתים. צריך למקד את האינטרס הישראלי בעיר והוא מעולם לא היה ערב א-סוואחרה, מחנה הפליטים בשועפט או דחיית אל-בריד. סלע קיומנו נמצא במקום אחד ועליו צריך לשמור. זה נראה לי פתרון ביניים טוב עד להסדר קבע. יהודי שירצה לחיות באותו שטח B- לבריאות, צה”ל והמשטרה יוסיפו להגן עליו כאחראים על הבטחון. מעבר לכך- ינהלו הפלסטינים את ענייניהם ואנחנו את ענייננו, איש תחת עירייתו ותחת תאתנו ואין מחריד עד לבוא הסדר הקבע.

למרות הדמוגרפיה, יש גם לא מעט אור. ערוץ 10 שיעבור לכאן בתוך שנתיים. טיים אאוט ירושלים שייצא לאור בע”ה יתברך בסוף החודש ומקים מערכת בעיר. העלייה המתונה במספר התלמידים במערכת החינוך הממלכתית אחרי 20 שנות נסיגה, רחוב יפו שאם תסע בו רכבת או לא- אפשר ללכת בו שוב ועוד סימני חיים שמתגלים בעיר. אחרי 15 שנות חולילנד- השיקום יהיה ארוך אבל המסע נמצא רק בהתחלה.

התנצלות בפני כל מי ששולח אירועים- מאהל המחאה בהולילנד שכבר התקיים, הבינאלה לאחירטטורה, הפגנת השמאל הלאומי במוצ”ש הקרוב ועוד.  לא פרסמתי מחוסר הזדהות חלילה אלא מחוסר זמן.

מילה לליאה לוין- עוד טורים כאלו. בלי מרירות.

זה לא צריך להפתיע ובכל זאת זה מפתיע לראות עד כמה עמוקה התהום המפרידה ביננו ובין החרדים. דוגמה לכך ראינו בפרשת הולילנד, איש לא ימתין לנחקרים החילוניים, גם אם הנחקר יהיה א”א,  בצאתם מבית המעצר. אבל בחברה החרדית חשוד בפלילים הופך במהרה לדמות ראויה להערצה. ראו האם המרעיבה, ראו נשיאתו של אורי לופוליאנסקי על כפיים. החשדות נגדם אינם רלבנטיים בעיני הציבור שלהם- רק העובדה שהפריץ, אותו פריץ שמצווה לרמות אותו, חושד בו. שום יחס לריבונות המדינה ולרשויות החוק שלה. בחזרה לגלות.

העיסוק בשיעור הגידול החרדי ובהשלכות הצפויות של הגידול הזה על מדינת ישראל מתרחב. מעריב הקדיש לכך כתבה במוספשבת, חולדאי התייחס לדברים בכנס חינוך וברקע עומד צילה של שינוי המאיימת לשוב. בעיני יותר משהתנהלות החברה החרדית על עסקניה ורבניה מאיימת על החברה ישראלית- היא מעמידה בסימן שאלה גדול את המשך קיומה של החברה החרדית בעתיד. ההסתגרות בד’ אמות הלכה, שיעורי העוני, הריבוי הטבעי הגבוה וחוסר הרצון / יכולת להתמודד עם מציאות משתנה לא מנבאים טוב לחברה החרדית. תפיסות דוגמטיות נוטות להתרסק על קרקע המציאות ולהתנפץ. ראו בריה”מ, הקיבוצים, אנשי גוש קטיף בימים שאחרי “היה ולא תהיה”. במוקדם או במאוחר יגיע המשבר הגדול. ההנחה החרדית כי הריבוי הטבעי יעשה את שלו- שגויה ומטעה. אין להסיק כי המגמות שמתקיימות היום יימשכו גם בעתיד. המודל עליו נשענת החברה החרדית בארץ לא יוכל להתקיים עוד זמן רב. אין לכך מקבילה באף קהילה חרדית בעולם.   בעבר חרדים יצאו ללמוד ולעבוד, רבנים גדולים היו גם בעלי תואר ד”ר במדעים או רופאים. הסגירות והטהרנות יחלישו מאוד את המחנה החרדי שכבר כיום יש בו זרמים המושכים לכיוונים מנוגדים.

השינויים כבר כאן. יותר ויותר חרדים מבקשים לרכוש השכלה ולעבוד. יתר משתלבים בצה”ל במסגרות המותאמות להם. השינוי יגיע מלמטה. מנציגי הציבור הציוני בכנסת אני מצפה לא לוותר בסוגיות לימודי ליבה, לא להניח לקנאים לקבוע מי יעלה מאיזו דלת לאוטובוס, להמשיך ולקדם מסלולים צבאיים המותאמים לאוכלוסייה החרדית ולעודד רכישת השכלה ויציאה לעבודה.

היה מוזר ומדהים בעת ובעונה אחת לעקוב אחרי פרשת הולילנד מצאלים ולקבל עדכונים בלייב על הנעצרים והסתבכויות הפרשה.

אין הרבה דברים משמחים בפרשת הולילנד. אין בי שמחה לאיד על מעצרם של האנשים שבעיני מסמלים את הרע שקרה לירושלים ב-15 השנים האחרונות. קודם כל מדובר בחשדות בלבד, אין במעצרם של לופו-פולק ושותפיהם בכדי לומר משהו על העתיד הצפוי להם. החקירה בשלביה הראשונים בלבד. שנית, גם אם יוגשו נגדם כתבי אישום- הרי שחזקת החפות עומדת להם עד שתוכח אשמתם. שלישית, גם אם יורשעו בדין- מי יודע אילו עוד הולילנדים היו וכמה סוסים גנבה החבורה מהאורווה העירונית. הבעיתיות של הולילנד נדונה כאן בעבר (ראו בתגובות), כמו גם בעיית ניגוד האינטרסים של חברי מועצת העיר בתחומי התכנון והבניה.

אבל בכל זאת יש משהו אחד שכן משמח אותי בכל הבלאגן הזה. התפוצצות הבלון הזה, בין אם יש בו פלילים ובין אם לאו, מסמלת את סוף העידן הפרובינציו-מגלומני בתכנון ירושלים. התפיסה שהנחת היסוד שלה הייתה שירושלים היא כזו פרובינציה עלובה, מסכנה וחסרת חן ולכן רק פרוייקטים מגלומניים ומותגי על בינלאומיים יועילו לה וימשכו לעיר תיירים ואוכלוסייה חזקה. תפיסה שראתה במרכז העיר מקום נחשל ומסכן שרק מוזיאון סובלנות מטיטניום, גשר מיתרים ראוותני וקיר לבנים אדום בדווידקה יחיו אותו. בהודעתו לתקשורת אמר אולמרט שתמך בפרויקט הולילנד בגלל שרצה להביא לעיר אוכלוסייה חזקה לא-חרדית. ואם גבעת הולילנד הייתה נבנית בפשטות בה בנויות מלחה וגבעת משואה הסמוכות זה היה מושך אוכולסייה חלשה?

לא צריך הרבה כדי ליצור עיר טובה. אחרי שנים של העדרות טיילה משפחתנו בפארק הטנק בסן סימון, פארק נהדר מתקופתו של טדי. צריך עוד פארקים כאלו, ועדיף עם שמות פחות מילטריסטים, זה מה שימשוך לכאן אוכלוסייה חזקה. אני מסתכל על דרך בית לחם בקטע שבין מרים החשמונאית לאסתר המלכה בכל שישי בצהריים-  לא צריך יותר מזה. בתקווה שפרשת הולילנד תחזיר אותנו לתכנון עירוני צנוע יותר, לאורבניות שפויה ולהכרה כי ירושלים מושכת מספיק, היא אינה חולון שצריכה להמציא את עצמה כ”עיר הילדים”. יש לה מספיק אופי וייחוד. כל שנותר הוא להסיר את מעטה ההזנחה, להחיות את המרחב הציבורי ולשפר את איכות החיים של תושבי העיר.

ובנוסף:
העיתוי בו התפוצצה הפרשה מעכב קצת את תהליך החקיקה של חוק התכנון והבניה החדש וכמובן מקים עליו את המתנגדים. אני לא בעד או נגד החוק. אחרי 140 עמודים (מתוך 240) פרשתי. לא הבנתי איך רוצים לקצר הליכי אישור תכניות בעזרת חוק שכולל פי שניים סעיפים מהנוכחי. כמובן שלי מפריע גם החוסר בהתייחסות לסוגיית דיור בר השגה. הרציונל של החוק הגיוני. המשכות הליכי תכנון לאורך שנים אינה מבטיחה תכנון טוב. העיוות הקיים כיום בו הוועדות המחוזיות דנות בתכניות מקומיות צריך להיפסק. חשוב גם לזכור שהולילנד היא תקלה של ועדה מחוזית ולא מקומית ושגם מערכת התכנון הנוכחית פרוצה לשחיתויות, ראו דודי אפל. בקיצור, צריך לשנות את המצב, לא בטוח שהדרך המוצעת היא האופטימלית וחבל שהרפורמה הזו גובשה במחשכים ולא בשיתוף הציבור.

ולגמרי לא קשור:
משפחות צעירות בקריית היובל מקימות פעוטון חדש. לפרטים פנו לאייל- 050-7775954.

אחרי שבועיים של מילואים בצאלים, קצת מחשבות לרגל ל”ג בעומר, הלא הוא יום ההוקרה לחיילי המילואים.

אני מנהל חברה שמעסיקה כמאה אנשים. לא, זו לא העבודה שלי ברשות לפיתוח ירושלים, זה בנוסף, בהתנדבות. אני מ”פ במילואים. אני שייך לאותה שכבה מצטמצמת של אנשים שפעם בכמה חודשים עוזבת הכל, לובשת בגדים ירוקים והולכת לאן שאומרים לה. בכל שנה חוזר על עצמו ריטואל הכתבות בנושא מילואים, על איך שלפני עשרים שנה כל הגברים בבניין היו עושים מילואים והיום עושה אחד ברחוב. על היחס מהחברה, מהמעסיקים, מהאוניברסיטאות. אני חושב שרק אחרי חמש שנים במילואים אני יכול לומר על עצמי שאני מילואימניק. שאני מבין איך הצבא הזה עובד.

לא כל אחד צריך לשרת במילואים. לא צריך את כולם. לא כל אחד יכול, פיזית ומנטלית, לשרת במילואים. לא כל מי שיכול- רוצה לשרת. רק הטובים ביותר צריכים לשרת במילואים. לא הטובים, לא ה”בסדר”, הטובים ביותר. אין לי תלונות על כך שפחות ופחות עושים מילואים. יש לי רק בקשה אחת- שכל מי שנקבע שהוא דרוש למילואים אכן יגיע.

מילואימניק לא מחפש תגמול. לפני כמה חודשים איבדתי את הארנק וכשחידשתי את רשיון הנהיגה שילמתי רק 10 ש”ח במקום 300, הודות לחוק המילואים שנחקק ב-2008. זה לא זה. מילואימניק לא מחפש תגמול כי אי אפשר לתגמל באמת. מה המחיר של לא להיות בבית שבוע או חודש? מה המחיר של להפסיד הצגת סיום בגן? של אמא שנשארת לבד עם ילדים? של משרד עורכי דין או עסק שנשאר סגור? תגמול הוגן על ימי המילואים קיים אבל מה עם השיחות, הישיבות, העבודה אל תוך הלילה, ההכנות? אין ולא יהיה תגמול אמיתי לכל אלו ואין נוסחה שתצליח לכמת את ההקרבה של מי שיוצא למילואים. התגמול האמיתי הוא היחס וההערכה. קודם כל היחס בכבוד לזמנו של המילואימניק כאשר הוא מגוייס ושנית, יחס החברה למעטים שעוד משרתים. לא עוד ויכוח עם מעבידים שרומזים שהקריירה של החייל שלך בסכנה אם ייצא למילואים, חסל סדר איומים מרומזים על מי שכן עושה. אין לנו בעיה להיות פראיירים, בלי פראיירים כנראה שלא היינו פה, אבל זה עדיין לא אומר שאפשר לדרוך עלינו.

תמיד אומרים שבאים למילואים בשביל החבר’ה. זה נחמד לפולקלור אבל את החבר’ה אפשר לפגוש גם באיזה ערב על בירה או בשבת בפארק.  באים למילואים כי מרגישים שעושים משהו משמעותי. לא סתם בצו 8 מגיעים יותר מאה אחוז מהאנשים. אם מילואימניקים ייקראו לתעסוקות משמעותיות, למשימות חשובות ולאימונים מתוכננים היטב- הם ימשיכו להגיע. אם יבזבזו להם את הזמן על שטויות- יש להם דברים יותר טובים לעשות בחיים. הזמן הוא עניין יקר, גם כי אזרחי המדינה משלמים על כל יום מילואים וגם כי למילואימניק עצמו יש חיים מחוץ לצבא. אסור לשחק עם הזמן הזה, אסור לזלזל בהתייצבות ולבזבז את זמן האימון/ התעסוקה על שטויות.

אנחנו לא מתנדבים. כל שיחה של מפקד בכיר עם חיילי מילואים נפתחת במילים: “תודה שבאתם” ו”זה לא טריוויאלי”. סבבה. אבל אנחנו לא הדודים והדודות הנחמדים מהתפוצות שעושים עבודות רס”ר בבסיסים. חיילים משוחררים חושבים שמילואים זה סוג של גבעת חלפון, כמה גברים עם כרס שבאים כדי לשתות קפה ולשחק שש בש. חייבים לשבור את הדימוי הזה. באנו כי זה החוק,יש לנו מקצוע ואנחנו צריכים ללמוד אותו, להתעדכן בו ולקבל את האמצעים הכי טובים בשביל זה. אסור שהמילואים יהיו צבא סוג ב’, שנחמד שהוא שם אבל לא סומכים עליו באמת.

חג מילואים שמח.