ירושלים האחרת

פסיקות בג”צ מהשבוע האחרון בעניין עמנואל וקצבאות הבטחת הכנסה לאברכי כוללים מעלות בי את החשש שמא נסדקות להן חומות השטעטל החרדי. לא שאני חושב שמעתה יפסיקו הכספים לזרום לאברכים, בהרכב הקואליציוני הנוכחי זה כמובן עניין של זמן עד לחקיקת חוק עוקף והמצאה של מילים מכובסות לאותם כספים. אלי ישי, אביר השכבות החלשות, מגן העניים ובן גאה לעדות המזרח, הציע להרחיב את הקצבה גם לסטודנטים עניים, שהרי כמה כאלו יש עם שלושה ילדים? איזו אצילות נפש. היה צריך את בג”צ בשביל ששר במפלגה החברתית המכונה ש”ס יציע לדאוג גם לחלשים שאינם חרדים. אם לא תקום ממשלת חירום ממלכתית, והיא כנראה לא תקום, הכספים ימשיכו לעבור. טובי המוחות מתפלפלים כעת בסוגיית הניסוח של הסעיף לחוק התקציב 2011-2012.

הנקודה היא לא אם הכסף יעבור או לא. משהו זז. הכותרת הראשית של “הארץ” מהבוקר מבשרת על כך שצה”ל מתכנן להרחיב את גיוס החרדים באופן משמעותי. לא פעם אנחנו נוטים לייחס לחברה החרדית כוח רב מדי, דמיוני כמעט, אבל זה רחוק מהאמת. החברה החרדית מצויה במשבר מנהיגות. ההנהגה החרדית הנוכחית מביאה את הציבור הזה לכשלונות חוזרים ונשנים בכל מאבק ציבורי אליו יצאו בשנים האחרונות- מצעדי הגאווה, קרתא, אינטל, אם מרעיבה, חמץ, שבתות, ברזילי, עיריית ירושלים, קריית היובל ועוד. אני לא אומר את זה בשמחה לאיד או בחדווה אלא כמתבונן מבחוץ. החברה החרדית במבוי סתום, יש לה כוח פוליטי גדול אבל כוח ציבורי קטן מאוד. המודל עליו היא נשענה מאז קום המדינה הולך ומתפורר. זה לא אומר שחרדים יפסיקו להיות חרדים, זה אומר שהדור הבא של החרדים יהיה שונה מאוד מהדור הנוכחי- הוא יעבוד יותר, ישרת בצבא, לא יראה במדינה שלטון זר ויהיה מעורה יותר בחברה הישראלית. כמובן שתמיד יישארו המתבדלים אבל המיינסטרים החרדי יתממלך.

בעניינים אחרים:
ועדת ההקצאות העירונית אישרה העברה של גן חרדי בקריית יובל לטובת החינוך הממלכתי. לא מובן מאליו בעירנו. הדרך להשלמת ההקצאה עוד ארוכה ויש כמובן מי שמבטיח מלחמות. סייעו והציקו לחברי המועצה כדי שלא יכשילו את העניין והכי חשוב- להפיץ את הבשורה ולמלא את הגן בילדים וילדות.

שתי משימות היו לי אתמול, לעבור בשלום את הוועדה לתכנון עירוני ולסיים את הסדרה מול הלייקרס בשישה משחקים. הראשונה עברה, הוועדה אישרה פה אחד את המדיניות שהצענו לעניין דיור בהישג יד. על המשימה השנייה עדיף שלא לדבר. נראנו הלומי קרב ומבולבלים. נקווה לטוב במשחק 7.

1. בשבוע שעבר שודר הסרט על ההצלחה של הזמרים המזרחיים ועל “הניצחון” שלהם. ראיתי כמה דקות והספיק לי. קיבלתי מנת “אכלו לי שתו לי דפקו אותי” שמספיקה לי לשנתיים. התקינות הפוליטית מונעת מהאשכנזים לומר את מה שאני, כמרוקאי-פרסי, מסוגל: המוזיקה המזרחית של היום היא זבל. זבל עופות. כל הפרץ והשיראלים בשקל האלו עם מילים של כיתה ג’. איפה דקלון? איפה אביהו מדינה? איפה אייל גולן בימי “לחישה בלילה”? סופם של הזמרים לבית פרץ להיעלם כמו פרץ אחר, אבי, שהיה להיט לכמה רגעים בשנות התשעים עם “קשה לי” והיום- מי זוכר אותו? תנו לעם מוזיקה מזרחית אמיתית ולא פופ מתחנף עם סלסולים מעפנים.

2. מונדיאל. קצת מגוחך לפתוח מדור ספורט ולקרוא מאמנים ישראלים שלא הגיעו לאף טורניר בינלאומי חוץ מהאינטרטוטו מפרשנים מהלכים באליפות העולם. מילא, פרשני הכורסה שמבלבלים את השכל (וביניהם הבלוגריאדה), זה נסבל ולגיטימי. אבל ממש מגוחך לקרוא מאמנים שמתיימרים להעביר ביקורת מקצועית רצינית על מאמנים אחרים- הלו! הם לפחות הגיעו למונדיאל! אנחנו ממשיכים לשחק כדורגל בהליכה ולחשוב שרק נחליף מאמן נבחרת והכל יהיה בסדר.

3. סדרת גמר ה-NBA גוזלת ממני את מירב כוחותי ועם כל הכבוד לדיור בהישג יד, ויש כבוד, המשימה העיקרית השבוע היא לקחת אליפות שמונה עשרה לירוקים. מתפתחת פה סדרה לפנתיאון וקרב מוחות מעניין בין שני מאמנים מצויינים.3-2 לטובים.

4. היינו פטריוטים, תמכנו (ועודנו תומכים) בצה”ל, והנה, המצור על הרצועה, שאין מוצדק ממנו, מתפוגג לאט לאט, קודם מצרים, אחר כך אנחנו. נזקי אשליית “עם לבדד ישכון” בשילוב עם קצת ניגוני “העולם כולו נגדנו” מתבררים לאיטם. התפקוד הלקוי באירוע התקשורתי שארגן לנו ארגון טורקי קיקיוני לא מביא אותנו  ל”הקמת נמל איראני ברצועה” כדבריו של ראש ממשלתנו אלא למשהו פשוט בהרבה- מעבר יבשתי חופשי וחמור מכך- התפוגגות הבידוד הבינ”ל על ממשלת חמאס. העיקר ש”אם תרצו” תארגן עוד הפגנת תמיכה. קריאה מומלצת למנהיגנו: “מה שטוב לטקטיקה אינו בהכרח טוב לאסטרטגיה”, בתוך: “מלחמה ואסטרטגיה”, יהושפט הרכבי. עמ’ 340. קצר וממצה.
5. ברוך הבא אורי, ברוך הבא עודד. מי ייתן ותחזירו למועדונים בהם תעבדו את שמחת החיים וחדוות העשיה. מי יתן ותסייעו להם להפוך מועדונים אמיתיים (בבית”ר יש קצת יותר עבודה) ולהחזיר עטרה ליושנה. אתם רכש קצת יותר משמעותי מעוד מיליארדר קפריזי. מי יתן והבוסים והקהל שלכם יתנו לכם לעבוד ולא יפטרו אתכם אחרי המשבר הראשון (או שסתם ישלחו “מקורבים” ללכלך עליכם בתקשורת). פשוט זה לא יהיה. בהצלחה.

אחרי עבודת מטה שנמשכה לאורך השנה האחרונה, התגבש מודל פשוט וישים יחסית לנושא דיור בהישג יד בירושלים. לא כל הכלים החוקיים בשלים (אם היה לכך אזכור בחוק התכנון והבנייה החדש זה יכל להיות נהדר), לא כולם עדיין מבינים שהמשחק השתנה אבל חייבים להתחיל ממשהו ולקוות שהשחקנים הממשלתיים והמגזר הפרטי יצטרפו עם הזמן. התכנית תוצג ביום שלישי הקרוב בשעה 15:00 בוועדה לתכנון עירוני של נעמי צור שתתכנס באולם מועצת העיר, כיכר ספרא 1 קומה 6. נקווה לטוב. כמי שעקבו אחרי הבלוג הזה בשלוש השנים האחרונות (היה יום הולדת לפני תשעה ימים, הזמן עובר מהר כשנהנים) אתם ודאי יודעים כמה מדובר בסוגיה קריטית לעיר. כולם מוזמנים.

אין כמו צדקת הדרך וקצת רעם תותחים בכדי לתבוע השתקה של כל גילוי ביקורת כלפי צה”ל / הממשלה. זה דפוס שחוזר על עצמו פעם אחר פעם- בענייני הקרן החדשה, בפרשת ענת קם, בסרט “עג’מי”, בפרשת המשט ואלו רק דוגמאות מהשנה האחרונה. יותר משהדרישה הזו מחזקת אותנו- היא מחלישה. יש לי בקשה מכל הארגונים שסומנו לאחרונה כבוגדים ומשתפי פעולה עם האויב: תמשיכו לעשות מה שאתם עושים. אל תיראו מכתבי חצר כבן כספית, המשמשים שופר לארגונים ילדותיים ומטופשים כ”אם תרצו” (ארז תדמור- בוא תתבע גם אותי ב-2.6 מליון ש”ח). תמשיכו לעשות את מלאכתכם לא כי היא צודקת. היא לא. תמשיכו לא מכיוון שיש לי ספק במוסריותו של צה”ל ועליונותו הערכית על אויביו. אין לי ספק בכך. תמשיכו כי כך ראוי שיקרה, כי אסור לו לאף גוף שיישאר חסין מחקירה ומשאלת שאלות, כי אסור שאף פוליטיקאי ירגיש יותר מדי בנוח בכיסא.

מספיק עם דרישות הנאמנות המטופשות והפטריוטיות המגוחכת הזו. אמונה בצדקת הדרך אינה תחליף לשאלת שאלות, הטלת ספק ודרישה תמידית לבירור האמת בתהליכי קבלת ההחלטות. לפי דרישתם של צדקני הדרך, גם מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט במלחמת יום הכיפורים הוא בוגד חסר תקנה, שהרי מיד לאחר שפשט מדיו הלך להפגין נגד הממשלה. לפי הצדקנים- כל מחדלי מלחמת לבנון השניה ראוי ולא היו נחשפים, בוודאי לא כשהכוחות מסתערים. כאזרח ש 30-40 יום בשנה לובש בגדים ירוקים אני טוען ההיפך- הויכוח הפנימי לא רק שאינו מחליש אלא שהוא מחזק אותנו. שרדנו כעם לא בגלל הצייתנות העיוורת אלא בגלל היכולת להטיל ספק, לקרוא תגר על סמכות, לא להתאהב בסמלי כוח חיצוניים ולשמור על מידה טובה של הומור.  צריך להפנים- יהודים הם וכחנים מלידה. לא סתם מלמדים ילדים קטנים לשאול שאלות בליל הסדר. נולדנו להתווכח, גם אם זה על כמה מכות לקו המצרים על הים. ככה זה.

מה קרה לנו? כיצד האמונה בצדקת הציונות הפכה להיות רופפת וחלשה כמו אמונת החרדים בצדקת דרכם? אצלם- כל גלידריה ופיצריה פתוחות עד מאוחר בלילה הן סיבה למחאה וכל פיסת שיער או בגד שאינו במקומו הם איום על הצניעות וכבוד המשפחה וכל ערבוב בין ספרדים לאשכנזים הוא סכנה לטוהר הגזע. האם הפכנו להיות חרדים לציונות? כל אמירה של במאי קולנוע, כל הפגנה, כל מחאה הם איום על הזכות ההיסטורית של עם ישראל לחיים ריבוניים וחופשיים במולדתו? האם הזכות הזו אינה חזקה מכל אלו?

שרדנו כמדינה בגלל המגוון הזה, בגלל “ברית הקנאים” מצד אחד ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- “ברית שלום”. ניצחנו בגלל מפקדים יצירתיים וחיילים חושבים שייצגו משטר דמוקרטי ופתוח שעמדו מול צבאות של משטרים מדכאים הדורשים ציות מוחלט. מי שרוצה ציות מוחלט, הצהרת נאמנות מכל שחקן ערבי בנבחרת ישראל, השתקה של כל מחאה גם בזמן לחימה ומי שאינו מסוגל לאפשר לאחר להשמיע את דעתו- גם אם היא מאוד מעצבנת (ומה לעשות, יש להם נטייה לעצבן ל”אחרים” האלו) שיבין מהו המחיר: אובדנה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ודיקטטורות במזרח התיכון יש מספיק.