ירושלים האחרת

יום שישי בצהריים. בנאדם לא צריך הרבה יותר בשעות האלו מאשר להיות לצד אשתו היקרה, בתו החמודה, עם בירה קרה ביד ולהקשיב למוזיקה טובה. למעשה, בנאדם לא צריך כלום מעבר למה שציינתי ולשמחתי זו בדיוק הייתה הסיטואציה בצהרי יום שישי האחרון, בהופעה של גורי אלפי וחברים בשירי “גזוז” מול החומות, שכרגיל סיפקו תפאורה מושלמת לאירוע. יחד איתנו היו עוד כ-300 איש, ביניהם הרבה הורים וילדים שבאו להחדיר לדור ההמשך את מורשת גזוז לווריד. אבל זה לא העניין. מתישהו במהלך ההופעה גורי אלפי פתח במונולוג, ואני אצטט אותו חופשי מהזיכרון: “עד לפני שנתיים חייב להגיד לכם שלא התחברתי לירושלים. עיר יפה והכל אבל הייתי מגיע לכאן וה-GPS היה מסרב להתאפס, גשר המיתרים הזה- מי נתן את ההוראה ובכלל, לא התחברתי. אבל בשנתיים האחרונות נראה לי שקרה משהו, אני מגיע יותר, ליותר אירועים ופוגש קהל מקסים. כיף“.

עד כאן גורי אלפי בציטוט שהוא על אחריותי בלבד. היה בזה משהו מאוד כן. בד”כ בהופעות של אמנים בעיר כשהם מדברים על העיר הם או כבדים כאלו וסמליים נורא, ומתרגשים מאוד להופיע בירושלים אחרי 2000 שנות גלות או שהם משתתפים בצערם של הצופים על כך שהם גרים בעיר ומזכירים כמה זה חשוב, במיוחד היום, להילחם על חופש בירושלים, כלומר, עד שאתם הצופים תבינו שאין מה לעשות פה ותעברו לתל אביב. אלפי דיבר פתוח, הוא זרק כמה בדיחות על החומות שמאחוריו והצליח להתייחס לירושלים, העתיקה והחדשה על בעיות התחבורה שלה בצורה קלילה ונורמלית. בלי סמליות ובלי פסימיות.

אני חושב שהדברים שלו לא נאמרו סתם. המחשבות האלו מקננות בי כבר לא מעט זמן, בתקופת ההפוגה הארוכה שלקחתי מכתיבה, אם בשל ענייני חו”ל ואם בשל סיבות טכניות. נראה לי שהירושלמיות יצאה בשנתיים האחרונות מהארון. אני זוכר את אחד הפרויקטים הראשונים שהייתי מעורב בהם בעיר, כמתנדב. זה היה בסביבות אוקטובר 2005, “רוח חדשה” ומינהל קהילתי לב העיר יזמו במשותף הקמה של צוות סטודנטים בנושא מרכז העיר שאותו ריכזתי. מפגש הפתיחה היה בערך כך: “אני א’, כל החברים שלי כבר עזבו את העיר ורק אני נשארתי”, או : “אני מ’, כולם אומרים שהעיר הזו ממש משעממת ואני חושבת שהיא ממש לא ובא לי שגם אחרים יחשבו ככה”. את המפגש סיכמנו בהחלטה לעצור את גשר המיתרים ואת מוזיאון הסובלנות. לפחות עם המוזיאון הצלחנו…מרכז העיר לא היה יעד מבוקש לסטודנטים, היו שמועות שהממשלה מחלקת כסף למי שעובר לגור שם, מחירי השכירות היו נמוכים וכל האזור התאושש מחמש שנים של אינתיפאדה רצחנית וסשן חפירות ממושך ברחוב יפו. זה לא היה אין להיות ירושלמי באותם ימים. בטח שלא להתגאות בזה. שנתיים אחר כך פתחתי את הבלוג כי הרגשתי שאף אחד לא מדבר כבר על ירושלים האחרת. טלעד הפסידה במכרז לערוץ 2, כל העיר נרצח בדמי ימיו על ידי רשת שוקן והמקומונים האחרים היו שקועים ברכילות משעממת ממסדרונות העירייה. התקשורת הארצית התייחסה לירושלים רק כשהיה מדובר בפיגועים, בקומץ מהיציע המזרחי, חרדים או ביקורי פוליטיקאים בשוק מחנה יהודה. בעידודם של תל אביבים וירושלמים מומרים העיר הזו תוארה כעיר מתה, גמורה, אבודה. עיר שאין בה סיכוי לחיים פלורליסטיים, נורמליים, יומיומיים. שלטון החרדים בעיר, אחר עשר שנות אולמרט וחמש שנות לופוליאנסקי נראה נצחי. חדשות 2 כבר הכתירו את יהושע פולק כראש העיר הבא של ירושלים בכתבת רצח-אופי שעשה כרמל לוצטי על העיר.

חמש שנים אחר כך. יש ראש עיר חילוני (אמנם לא שמאלני…) כבר לא צריך לשבת במחתרת ולהסתיר את חיבתך לעיר המטורפת ביותר בעולם. זה נורמלי. אלפי צעירים אמרו את זה בבירור, בהתאגדות דרך ארגונים אזרחיים כגון רוח חדשה, אגודות הסטודנטים, מלונה, 15 דקות ובהתארגנויות פוליטיות דוגמת ירושלמים והתעוררות. מאבקים אזרחיים למען עיר חופשית מובלים בעיקר על ידי צעירים. זה כבר בסדר לרצות לגור פה גם אם אתה לא חרדי או ערבי. התקשורת המקומית מסקרת יותר את הצדדים החיוביים בעיר ופחות את השליליים ובשביל הדברים החיוביים בלבד יש לנו טיים אאוט משלנו. הפכנו מרוב שמתנהג כמו מיעוט לרוב שמתנהג כמו רוב, שמבין שגורלו בידיו. הפסקנו לפחד מהחרדים. גם כשהם מגוייסים ומאוחדים הם לא יכולים לנו. נבואות הזעם על אולמרט כראש העיר החילוני האחרון התנדפו, ההנהגה שלהם הביאה אותם לתבוסה בכל מאבק ציבורי שנערך בשנים האחרונות והמיתולוגיה על יכולותיהם האגדיות נשארה מיתוס בלבד (ובעניין הזה- פוסט מעולה של שחר אילן) להתארגנוית האלו יש כוח. החל ממאבק קטן של חברת המועצה רחל עזריה למנוע פתיחה של קייטנת חב”ד בגוננים וכלה ברייב ירושלים החופשית שייערך במיקום מסתורי בקרוב. יצאנו מהארון וירדנו למגרש, להתחיל לשחק, וכשמשחקים- יש גם סיכוי לנצח: אותה קייטנת חב”ד בגוננים לא נפתחה, גן חילוני חדש יוקם בקריית היובל במבנה שאיכלס עד היום את החינוך החרדי. יש נצחונות קטנים ויש נצחונות גדולים ויש כמובן הפסדים. זה חלק מהמשחק.

אולי הדוגמה הכי טובה ליציאה מהארון היא של אלו שבאמת יצאו ממנו. בקיץ 2005 דקר צעיר שטוף מוח שלושה ממשתתפי מצעד הגאווה בירושלים. בני ציפר, עוד פה ג’ורה, לכלך על העיר כהרגלו וכתב שהטירוף הוא מטבעה של ירושלים ואין להתפלא על כך. ציפר הפציר ב”אמת ההומוסקסואלית” לרדת לתל אביב, עיר החופש האמיתית של ישראל. למזלנו נציגי הקהילה לא הקשיבו וזה לא היה קל. לקראת מצעד 2006 עלו שאלות לגבי הלגיטימציה של קיומו בירושלים. ראש העיר לופוליאנסקי, במסר מתועב אמר בכתבת שער ב”כל העיר” ש”מצעד הגאווה זה כו ראש חזיר באל-אקצה” (זה לא הפריע לכמה חברי אופוזיציה חדשים במועצת העיר להתגעגע אליו בישיבת המועצה האחרונה…) החרדים איימו בהפגנות ענק לקראת המצעד והיו גם חילונים שנבהלו ואמרו שלא צריך דבר כזה בירושלים. יש בתל אביב וזה מספיק. בגלל לפגז צה”ל שנחת בחוף הים, חיסל משפחה עזתית והעלה את רמת הכוננות בכל הארץ המצעד לא צעד והתכנס באיצטדיון בגבעת רם. היו שאמרו שזו כניעה והמצעד יותר לא יצעד בירושלים. הוא צועד ועוד איך. החרדים כבר לא מפגינים נגדו, החילונים כבר לא מתקפלים בבושת פנים. כתבה יפה בטיים אאוט האחרון עסקה במשפחות הומו-לסביות בעיר.

אז מה זה אומר? שהכל מושלם, שצריך להפסיק להילחם? חס ושלום. יש עוד המון עבודה. אם את האנרגיות האדירות האלו שרוצות להישאר בעיר לא נצליח לתרגם לפתרונות דיור ותעסוקה- הרי שהן יתבזבזו. אם המומנטום שנוצר חייבים לנצל. חייבים לדאוג שעוד שחקנים ישחקו במשחק. לעקוב אחרי כל מהלך, ליזום, לסייע לכל אירוע אמנות קטן, קהילת צעירים שקמה, הורים שרוצים להקים גן ולגרום לעוד אנשים להרגיש פה בנוח. זה הבית. העבודה לא נגמרה. העובדה שהמצעד צועד ומאויים פחות ופחות אין משמעותה שאפשר להפסיק לצעוד. כל עוד יש קיפוח ואפלייה- צריך לצעוד. כל עוד אנחנו גרים פה- צריך להילחם אחרת מקבלים איזה הולילנד על הראש. זה נכון לכל מקום בארץ, זה נכון שבעתיים פה.

אפשר וצריך לשנות. השנים האחרונות מלמדות אותנו שזה אפשרי בהחלט.

מצעד הגאווה 2009, יום חמישי, 29.7.2010, 16:30 מגן העצמאות לכנסת.

ברוכים הבאים לבית החדש של “ירושלים האחרת”, תודה לבלוגלי על שלוש שנות אירוח, בלי הפלטפורמה הנוחה והידידותית שלהם לא בטוח שהייתי מצליח לכתוב. תודה גדולה לעכברתול שסייע בכל הצד הטכני שאני בור ועם הספר בו. את הלינקים של תרבות בעיר לא לקחתי איתי מהבית הקודם, במקום זה יש כאן לוח אירועים ירושלמי מבית GoJerusalem ואולי בעתיד אוסיף לינקים תרבותיים לאט לאט.
לבעלי הבלוגים: אודה לכם אם תעדכנו את כתובת האתר. מקווה שהבית הזה יהיה מוצלח לפחות כמו זה הקודם.
הביתה הוא גם השם של ספרו של אסף ענברי שיצא לפני כשנה והוא אחד הספרים המעולים שקראתי לאחרונה, סיפורו של קיבוץ אפיקים מראשיתו ועד הפרטתו הכואבת. לא נתקלתי בתיאור כזה של מעשה ההתיישבות בארץ, של דור המהפכנים שהקים את המדינה. קשה להגדיר את הספר הזה כי הוא לא רומן קלאסי, אולי רומן גיאוגרפי שמספר סיפור של מקום. בהחלט מומלץ וברוח חנוכת הבית הנה שיר, “ערב מול גלעד” שכתבה לאה גולדברג לילדי אפיקים.