ירושלים האחרת

מזמן לא החרמתי מישהו ואני מרגיש קצת מחוץ למשחק שמתפתח פה בשבועות האחרונים, החברה הישראלית חזרה לכיתה ג’ ומשחקת בהחרמות ונידויים. כמה בוגר. כבר איבדתי מעקב מי מחרים את מי, מי מסרב לסרבנים או מחרימים את המחרימים שגם הם מחרימים בקונטרה למשהו אחר. לפתוח את העיתון כל בוקר ולמצוא מודעה של ארגון לא מזוהה אחד שמחרים פרסום של ארגון לא-רשמי אחר זה מתיש לאללה ואני שוקל להחרים את העיתון שייתן במה למחרימים. ירדנו מהפסים לגמרי? הפכנו לחרדים?

ואז יאמרו לו קוראי הנבונים, המצוידים בזיכרון משובח: רגע, רגע, זה לא אתה שקראת להחרים את קניון ממליא ואת אלפרד אקירוב שאמר שלצעירים אין מה לחפש במרכז ירושלים, וזה לא אתה שביטל מנוי ל”הארץ” אחרי שירדו יותר מדי על ירושלים, וזה לא אתה שהודיע שהוא מפסיק לקרוא בלוג מסוים בשל השוואה שערך אותו הבלוגר בין יהדות ונאציזם?

אז התשובה שלי היא כזו. קודם כל מודה באשמה בשלושת הסעיפים. שנית, חרם הוא כלי אחד מיני רבים שניתן להשפיע בו על תהליכים. העניין הוא לטעמי שזה הפך כלי בלעדי, כלי פסיבי מדי ואני לא רוצה להיגרר לקלישאות על דור הפייסבוק. שלישית, חרם הוא כנראה לא כלי כזה אפקטיבי. לא זכור לי שאלפרד אקירוב זימן את חברי “מלונה” אחרי הודעת החרם בכדי לבחון אמצעים לשילוב דיור בהישג יד בממילא, את הבלוגר הלא-חכם שערך השוואה מטומטמת כנראה שממשיכים לקרוא, לפחות לפי העדכונים בגרייפס וגם עמוס שוקן לא התקשר לדסקס על הדימוי השלילי של ירושלים אחרי שביטלתי את המנוי. בלית ברירה נאלצתי לחזור ל”הארץ” רגע אחרי שרותי יובל ודורון גלעזר פוטרו מעריכת “מעריב” ורגע לפני שהוא הפך לבטאון “אם תרצו”. אם מטרת החרם הייתה להשיג כותרת- הרי שהחרם על אריאל הצליח (אגב, זו הייתה מטרתנו בחרם על אקירוב, הלא במה היינו יכולים לאיים עליו? שלא נקנה תכשיטים בה. סטרן?). אם באמת רוצים להזיז משהו- אני לא חושב שחרמות ישיגו משהו, כמו שאף אחד לא נבהל מסרבנות לכאן או לכאן.

אם רוצים להשיג שינוי אמיתי כנראה שחרם לא יהיה הכלי. אם נרצה דיור בהישג יד נצטרך לעגן זאת בתב”עות ולהחזיר לרגולטור את כבודו. אם נרצה דימוי חיובי לירושלים נצטרך לייצר אירועים וכתבות שישברו את הדימוי השלילי  ולהשקיע בכך מחשבה ומשאבים ואם רוצים אמנים למחות נגד הכיבוש-יתכבדו נא ויגלו יותר מעורבות פוליטית ויעסקו בכך באמנות שלהם במקום לבחור בדרך הקלה, בעיני, של חרם.

“הביתה” של אסף ענברי גרם לי לחשוב הרבה על מהפכות. (משפחתנו בילתה את השבת האחרונה באפיקים בניסיון להתחקות קצת אחרי גיבורי הספר). בראיון על הספר למוסף הארץ חילק ענברי את המהפכה לשלושה דורות: דור המייסדים שמרים את המהפכה, דור הבנים ש”עליו מוטלת המשימה הקשה ביותר- להמשיך” ודור העוזבים: “זה הדור שלי. רובנו לא עשינו שום דבר שמגרד את קצה האתגרים וההישגים של הסבים והאבות שלנו. במקרה הטוב רובנו יכולים להתגאות בהישגים קרייריסטיים, תארים אקדמיים, או שכר מנהלים. איך אפשר להשוות את זה לשינוי שיצרו ההורים?”. משפט המפתח בעיני בראיון הזה הוא: “הדרך היחידה להמשיך מהפכה היא להיות מהפכן”. אחרת הכל מתמסמס.

יש מהפכה בירושלים, שאחראים לה בעיקר צעירים מכל מיני תנועות. המהפכה לא נגמרה ב-11.11.2008, זה היה מהפך, לא מהפכה. יש מי שחושב / חשב שזאת מסתיים תפקידו וליתר ידאג כבר מי שנבחר. ממש לא. חייבים להמשיך ולמצוא אתגרים חדשים, בעיות איתן טרם התמודדנו ואסור לוותר.  מהפכה חייבת להיות מתמדת כי אלו החיים וזו המציאות ומי שלא יהיה רלבנטי פשוט לא יהיה. אני חושב שהדבר הכי חשוב לומר למי שרוצה להיות פעיל או למי שלפעמים מתייאש זה שאין פתרונות מהירים ובכלל- לא לכל בעיה יש פתרון. זה אולי מייאש אבל ככה זה. עד שנגיע למצב בו אנחנו שבעי רצון ביחס לעיר ייקח זמן ובוודאי שאסור לומר “הכל או כלום” או סינימה סיטי פתוח בשבת או שלא יהיה בכלל וכנ”ל לגבי מוסדות חינוך. קודם שיפעל סינמה סיטי, קודם כל שייווצרו תקדימים בהם מוסדות ממלכתיים וממלכתיים דתיים נכנסים למבנים שניתנו בעבר לציבור החרדי. לטווח ארוך זה יצדיק את עצמו.

דברים דומים אני חושב גם על שכנינו. שיחות ישירות עם הפלסטינים נפתחות השבוע, בציפיות נמוכות מאוד. אני חושב שזה מצוין. אני חושב ששני הצדדים צריכים להשתחרר קצת מהמקובעות שלהם ובעיקר להשתחרר מהחשיבה לפיה לבעיה הזו יש פתרון שאפשר לכמת. זו אשליה. המטרה בעיני היא לא קץ הסכסוך, אהבה, אחווה שלום ורעות. אני לא חושב שזה יושג אם נחזור לקווי 67′ ונחלק את העיר וגם לא אם נחזיר כל פליט 48′ לביתו ונשנה את ההמנון. תמיד יהיה מי שזה לא יספיק לו, אצלנו ובעיקר בצד השני. המטרה  צריכה להיות להגיע למצב בו שני העמים מסוגלים לחיות אחד לצד השני וליצור תקווה לעתיד טוב יותר. בפועל התוצאה לא תהיה רחוקה מקווי 67′ וחלוקת העיר (בלי שיבה כמובן) אבל צריך להיות ריאליים. הסכסוך-לא ייעלם, פשוט נצטרך לנהל אותו מעמדה יותר טובה. גם בעידן של שלום אזורי ומזרח תיכון חדש נצטרך פה צבא. למה? כי מדינות בשכונות קצת יותר טובות משלנו עדיין צריכות.

אני חושב שהגענו לזמנים בהם הבנו שאין פתרון אוטופי, אין בעיות שיש להן פתרון אחד, חלק ופשוט. זה נכון גם למלחמות שלנו שכבר מזמן לא מתנהלות כמו ששת הימים ולמבצעים שכבר מזמן לא מזכירים את אנטבה. יש בעיות שצריך לנהל ולהתמודד עימן לאורך זמן וצריך לדאוג שתמיד נהיה בעמדה הכי טובה על מנת להתמודד עימן. זה מצריך אורך רוח, זה מצריך סבלנות, זה אולי מאכזב את התקשורת שרוצה הכל פשוט ומתאים לכותרת של ארבע מילים, אבל אני לא חושב שיש דרך אחרת לא בעיר ולא במדינה.

ואולי כשענברי מדבר על מהפכות הוא בעצם משתמש במילותיו של אליק שומרוני, ממייסדי הקיבוץ וראש אגף הנח”ל הראשון במשרד הביטחון שאומר בנאומיו שמצוטטים ב”הביתה”: “אנו מאבדים את הנכס היקר ביותר שהיה לנו: הכרת הייעוד… אם לא נרכוש לעצמנו את המעמד שהיה לנו בעבר…אין שחר לתקווה שנשמור על הקיים…אוי לתנועה שאין לה המשך. אוי לתנועה הנכנעת לעייפות, לשגרה, לאינרציה, להרגל רע שהפך טבע שני. אוי לה מהסתיידות עורקים, מהזדקנות…אנו יודעים את אשר ידעו לפנינו תנועות השחרור של כל העמים: כי המבחן האמיתי והסופי של כל מהפכה אינו ביום התחוללה אלא במידת כוחה לשמר את הישגיה”.

והנה הזדמנות להשתתף במהפכה מחר בבוקר. הודעה מאלישבע מזי”א, מנכ”לית “רוח חדשה”:

אנחנו מקימים ביום ראשון הקרוב פעוטון בקרית היובל, פרי יוזמה של חברי קהילות צעירים בשכונה ורוח חדשה.

בשעה טובה העירייה אישרה לנו אמש הקצאת מבנה לטובת הנושא (לאחר קרב קשה עם החרדים, במלוא מובן המילה) –

קיבלנו מפתח רק אתמול והפעוטון יחל לפעול ביום רביעי הבא.

יש צורך בסיוד, צביעה, וסידור רציני של הגינה שם –

אנחנו נפגשים ביום ראשון הקרוב  לשיפוצים, צביעות, עידורים וכו’.

אנחנו צריכים עוד מלא עזרה – כל מי שיכול להקדיש ביום ראשון הקרוב, החל מ 9:00, כמה שעות –

מוזמן מאוד (יהיה אוכל).

נפגשים עם הרבה כוח ומרץ ביום ראשון בשעה תשע ליד סופר ספיר (רחוב שמריהו לוין)

מול הסופר יש רחוב ששמו קלנר- יורדם ברחוב עד סופו ויורדים בגרם מדרגות והגן מימין

לכבוד: הרב אמיר קריספיל
נציגו של הרב עובדיה יוסף בוועדת הרבנים למען קדושת השבת

שלום רב,

קראתי בעיון רב את דבריך לאתר “כיכר השבת” וכמוך נדהמתי מחוצפתו של ראש העיר, ניר ברקת שלדברי ועדת הרבנים בא אתה חבר: ” לא מסתיר את כוונותיו ושב ומצהיר כי הוא מעוניין בחילונה של ירושלים והבאתם של צעירים חילוניים לבירת ישראל”

תשמע כבוד הרב, גם אני חושב שהוא עבר כל גבול. להביא צעירים חילונים לירושלים? בלי פתק ממועצת חכמי התורה? איזו פגיעה ברגשות. במקומך- לא הייתי בוחר בו ב-2013. ברצינות כבוד הרב: צא מהסרט שאתה חי בו. צר לי לבשר לך שגם אנחנו רוצים לגור בירושלים, צעירים מסורתיים, חילוניים וגם הדתיים הלאומיים. ירושלים גם שלנו. למעשה- אנחנו הרוב בירושלים. שני שליש מהציבור היהודי., אני מניח שאתה לא דוגל בדמוקרטיה כשיטת ממשל אבל ככה זה בחיים. הגיע הזמן כבוד הרב שתתעורר ואולי גם תעיר את החבר’ה שלצידך. ירושלים לא חרדית ולא תהיה חרדית. נגמרה החגיגה. זה הבית שלנו, כאן טוב לנו ואין לנו כוונה להיעלם בקרוב. בניגוד אליך: אין לנו בעיה שגם אתם תגורו כאן, איש בשכונתו ואיש באמונתו יחיה.

לגבי גמר כוכב נולד- לא הבנתי מה הבעיה. קודם כל הוא חל במוצאי שבת קודש. לא שמעתי שאז אסור לקיים הופעות. הרי היו מיליון כאלו בעיר ביולי-אוגוסט ולא פציתם פה. שנית, אמרתם שהמופע מתקיים “בתוככי העיר העתיקה” בפעם האחרונה שבדקתי בריכת הסולטן הייתה מחוץ לחומות אבל השקרים הקטנים והגדולים שלכם לא מפתיעים אותי.

ולחדשות הרעות: למרות שאתה מציין את “הצעירים הרבים שהחלו פתאום לפקוד את מרכז העיר” כתופעה שלילית אני חייב לומר לך שגם אני לא מרוצה מהמצב. כלומר, אני יותר מרוצה ממה שהייתי לפני שנתיים ושלוש אבל צריך להביא עוד צעירים וצעירות למרכז העיר, עוד עסקים שחלקם גם יהיו פתוחים בשבת, עוד בתי קולנוע וגם עוד הרבה צעירים לשכונות הוותיקות, יותר מדי חברים שלי לא גרים פה, ויותר מדי צעירים עדיין עזבו בשנה האחרונה ויותר מדי קווי מהדרין משוקצים מסתובבים פה. בקיצור,  יש  עוד הרבה מאוד עבודה ואני מקווה שמה שהיה בשנתיים האחרונות הוא רק ההתחלה ובוודאי שלא סוף פסוק. כי ירושלים ראויה להרבה יותר מהחד-גוניות שאתה מציע לה.

שבת שלום,

עמית פוני-קרוניש

באחד הדיונים בקורס מ”פים שאל אותנו מפקד הצוות מה אנחנו מצפים מהמפקדים שלנו, המג”דים, כאשר ניכנס לתפקידנו. אמרנו כל מיני דברים. רובם סבבו סביב ערכים, פתיחות, הקשבה, גמישות מחשבתית ועוד. המפק”צ הקשיב והקשיב ובסוף אמר את דעתו: “לדעתי אתם לא בכיוון. מהמפקד שלי יש לי ציפייה אחת בלבד: שיהיה מקצועי. לא שיהיה נחמד, ולא שיקשיב ולא נעליים. אני מצפה ממנו לנצח, להחזיר אותי הביתה בשלום, אחרי שביצענו את המשימה.”
השתכנעתי. לא שאני חושב שלא צריך אנשים ערכיים בצבא ושמעכשיו צריך לקדם רק חארות שתוקעים סכינים בגב חבריהם אבל יודעים לנצח בקרב. אין סתירה, להיפך: ערכים זה חלק בלתי נפרד מהמקצועיות. מפקד לא יכול להיות מקצוען ללא ערכים אבל בהחלט יכול להיות לנו קצין ערכי ומוסרי אבל לא מקצועי בעליל ומכאלו עדיף להיזהר.
לא מכיר את יואב גלנט, שמעתי אותו מדבר כמה פעמים והתרשמתי. התרשמתי מ”עופרת יצוקה”, מרחוק, כמו רובנו. לא מכיר את האחרים ולא שופט אם הוא יותר טוב או פחות טוב. אם יש משהו שאפשר לאחל לו בימים אלו זה שיהיה מקצועי. שיחזק את המקצועיות של הצבא וימשיך את מה שקודמו בנה בשלוש וחצי השנים האחרונות. יצא לי לראות תרגיל בהשתתפות בשבועות האחרונים. לא הבנתי את עומק הפער במקצועיות בין מילואים וסדיר עד לאותו תרגיל והפער הוא לזכות המילואים ולחובת מי שלובשים מדים יום יום. אמנם הרבה חלודה כבר ירדה אבל הדרך עוד ארוכה והאתגרים תמיד משתנים ודינמיים. שיהיה בהצלחה.

ממשיכים בסדרת הפוסטים עם דוגמאות מעבר לים. פוסט אורח על פארק המסילה הניו-יורקי מאת שרי קרוניש, אדריכלית שהיא גם גיסתי.

אין כמו  ניו יורק. פשוט אין. תמיד יש משהו חדש לגלות בה. תמיד היא מפתיעה. לא משנה כמה זמן אשהה בה או רחוק ממנה, אשאר תמיד שבויה בקסמה. בימיי כסטודנטית בעיר הגדולה, היו שולחים אותנו מהאקדמיה השוכנת בלב ה upper west side לחפש קצת השראה ברחובותיה השונים והמשונים של chelsea. זה בדיוק העניין: כל כך הרבה שכונות – כל כך שונות זו מזו וכל כך קרובות זו לזו – מתקיימות בעצמאות מושלמת למרות – ואולי בגלל – שהן נשענות על אותו רצף אורבאני אינסופי. בביקור האחרון שלי בניו יורק, בשבוע שעבר, חזרתי לשוטט ב- chelsea לאחר שקראתי ושמעתי על הפיתוח בשולי השכונה, בתפר בינה לבין הנהר. רציתי לראות את השינוי במו עיניי ואולי גם ללמוד דבר או שניים על פיתוח מחודש של קו מסילה ישן… נשמע מוכר?

בשנות ה-30 של המאה הקודמת נבנתה רכבת עילית שהובילה מ penn station (תחנת הרכבת המרכזית של ניו יורק) מערבה ודרומה לאורך הנהר עד לבית הנתיבות של spring street שבדרום האי. קו זה לא נועד להסעת המונים אלא להסעת סחורה ובכדי לייעל את הפריקה והטעינה, המסילה עברה בתוך מספר לא מועט של בניינים לאורך התואי. אך מאז שנות ה-80 המסילה עומדת עזובה ונתושה ועם הזמן הפסים התכסו בצמחי פרא, האיזורים מתחת לפסים ולתחנות נתפשו כאזורי פשע ודילמת ההריסה מול ההתחדשות חזרה ונשנתה בפי מתכננים ופוליטיקאים. נשמע מוכר?
המשך הסיפור גם הוא מוכר: תושבי העיר הקימו ועד פעולה להצלת המסילה הישנה ולהקמת פארק במקום. פוליטקאים נרתמו למאבק. נוצר שיח ציבורי-תכנוני, והרי לנו – שלב א של הפרויקט הושלם ונפתח לציבור. בהחלט שווה ביקור.

הפארק המדהים פשוט מרחף מעל העיר, שואב ממנה, מביט אליה ואינו מפריע לה כלל וכלל. להיפך. העיר הסואנת והפארק הפתוח מתקיימים בהרמוניה מושלמת. את הכניסה לפארק אפשר למצוא באתנחתא אורבאנית נעימה בקצה המערבי ביותר של רחוב 14 המפורסם. אין כמו ריהוט רחוב מוצלח כדי ליצור התרחשות – ובצבע צהוב! במרכז הכיכר הקטנה (יחסית לניו יורק) ישנה מעלית, גם היא צהובה, המאפשרת גישה לפארק. ישנם גם גרמי מדרגות כל כמה רחובות – עם כריות על המדרגות שכן ידוע לכל שהמדרגות נועדו גם לישיבה אז למה שלא יהיה נח!? – ועוד כמה מעליות וגם רמפות — כל נקודת גישה מעוצבת באופן שונה תוך התייחסות לחיבור הספיציפי עם העיר הסואנת מלמטה.
ולמעלה – עולם אחר. שבילים. נופים – אל העיר, אל הנהר. פסי רכבת שהופכים לספסלים. מיטות שיזוף. מקומות התכנסות. אמנות רחוב. קיוסק. הסטוריה. המון ירוק. ואפילו שקט יחסי. אנשים עם פנאי, גם הוא יחסי. נופש עירוני. תענוג.

לפני חודשיים בערך נסעה משפחתנו לארה”ב הברית של אמריקה. היה על הכיפאק וכמו בכל טיול איתי- היה לי צורך עז להתרשם מקרוב מכמה סוגיות אורבניות. אז קודם כל- מייקל בלומברג אכן סגר את ברודווי מרחוב 42 עד 49 לתנועת כלי רכב ופיזר שולחנות וכסאות על מה שפעם היה כביש. זה נראה נהדר וזה יהיה עוד יותר טוב אחרי שגם ישפצו ויעשו מדרכה נורמלית. (הצעה לקברניטי עירנו: לעשות פיילוט של סגירת נתיב אחד של רחוב רמב”ן,השארת נתיב רק לתנועה היוצאת ממרכז העיר ובמקביל להפוך את רחוב עזה לחד-סטרי רק לתנועה נכנסת למרכז העיר, ככה מרוויחים שדרה עירונית יפה באורך ק”מ במיקום אסטרטגי).

אבל המקום שהכ הרשים אותי היה Lakeview בשיקגו. נראה שהשכונה הזו כאילו יצאה מתוך הספר של ג’יין גיי’קובס. שכונה מרכזית מאוד, לא דאון טאון אבל ממש ליד. סוג של רחביה שיקגואית. היופי בלייקוויו זה הגיוון. ברחוב אחד אפשר למצוא מגדלי יוקרה לאלפיון העליון, שפונים לאגם מישיגן, בתים ויקטוריאניים לשימור, פרבריים למדי, ברחוב הסמוך יהיו בתי דירות להשכרה בגובה 3-4 קומות לצד מבנים מעורבים לשכירות ורכישה בגובה 9-12 קומות וליד כל אלו town houses לבורגנים. אפשר בקלות לדמיין מסלול חיים של משפחה בלייקוויו, עם מגוון של אפשרויות דיור, לשכירות ולרכישה בלי שייאלץ לעזוב את השכונה אפשר לראות.

הגיוון הבריא של לייקוויו בא לידי ביטוי גם ברחובות המרכזיים של השכונה שהם מעורבי שימושים עד מאוד. ולא, אני לא מתכוון לגיוון במובן בעמק-רפאימי של המילה, שבו הגיוון בא לידי ביטוי בסוגי המסעדות ובתי הקפה, אלא לגיוון שכונתי-מקומי בו שוכנות מסעדות טרנדיות, מועדוני גייז, בתי קפה, חנויות ספרים, בעלי מלאכה, בתי כנסת, כנסיות, מכן כושר, גינות משחק ובתי ספר על הרחובות הראשיים. אין אזור למוסדות ציבור בנפרד ומרכז מסחרי בנפרד. הכל קשור יחד וזה פשוט מצוין. בתמונה למטה אפשר להתרשם מהגיוון- הרחובות באדום הם בעלי השימושים המעורבים, הרחובות הכתומים משמשים בעיקר למגורים, הבנייה הגבוהה והיוקרתית מסומנת בצהוב, בחלק המזרחי שפונה לאגם (התצלום מוצפן) בנייה בגובה 3-4 קומות מסומנת באדום והבנייה הנמוכה בכחול.

כמה תובנות בעניין הזה:

קודם כל , צריך להפסיק לפחד. צפיפות היא לא מילה גסה והתכנון כיום הוא אנטי צפיפות. למה? כי הכל עובד במכפילים של שטח ירוק לנפש, מוסדות ציבור לנפש, תקני חנייה לדירה. ככל שרוצים להעלות צפיפויות ולאפשר לדוגמה דירות קטנות יותר או פינוי-בינוי בהיקפים גדולים נמצאים בגרעון של שטחים ירוקים והפרשות לצרכי ציבור ונשארים עם דירות ענק  / שיכונים מתפוררים שאי אפשר לפנות. לא צריך כל כך הרבה שטחים ירוקים, עדיף שיהיו מעט אבל בשימוש אינטנסיבי לכל אורך שעות היממה מאשר הרבה שטחים ירוקים נטושים. מקומות חנייה- מספיק עם השטות הזו, חנייה צריכה לעלות כסף ולא צריך חנייה תת קרקעית לכל בניין, מה שמייקר יותר עלויות ההקמה שלו והמחיר מגולגל על הצרכן. צריך להפסיק לפחד מתכסיות, תמיד מגבילים תכסית ל-30-40% משטח המגרש, למה? ככה נוצרים שטחים פרטיים שאיש לא אמון על האחזקה שלהם, אם מפתחים אותם זו עוד מטלה שהעלות שלה שוב מגולגלת לצרכן והכי חשוב- הבניין רחוק מהרחוב ויש איים של בניינים בין שטחים פתוחים. חבל מאוד. לא צריך להתבייש לבנות על קו המגרש ממש וליצור רחוב משמעותי.

שנית, לערב שימושים איפה שאפשר. לדחוף בתי קפה לפארקים וגנים ציבוריים, יחד עם שימושים מסחריים נוספים, לדרוש תמהיל שימושים בכל תכנית, ולהפסיק עם ההפרדה בין מגורים לקריית מוסדות ציבור למסחר. כולם יכולים לגור בכיף. שמחתי מאוד לקרוא את הפוסט הזה אצל יובל בעניין מתחם הרכבת. אני מקווה שלאט לאט נבין שעיר לא מתכננים דרך מספרים וטבלאות.

כל זה גם בא לי טוב יחד עם “במרחק הליכה” של ארנה קזין שקראתי לאחרונה. חיבור קליל ונוח על אורבניות. יש כאן היפוך מעניין במה שאורבניסטים חדשים מציעים ביחס לעיר. במאה ה-19 ובחלקים נרחבים של המאה ה-20 העיר הייתה מקור כל הרוע. מקום מנוכר, אכזרי, תחרותי, מנוגד לכפר האינטימי, המוכר והטהור. בימינו אין כל כך כפרים אלא פרברים והאורבניות החדשה, אם לשרטט בגסות את הטיעונים, הופכת את הדימויים. הפרבר הוא המנוכר, המשעמם, המקדש את הפרטיות ואת הפרט. העיר לעומת זאת היא המקום בו נוצרות התארגנויות קהילתיות, סביב בתי קפה שכונתיים, גינות משחק, מנהיגות מקומית ושאר מוקדי עניין. העיר החדשה, בתנאי שהיא מעוצבת כעיר ולא כפרבר צפוף, הופכת להיות המקום המוכר והנעים בעוד בפברבר המשעמם והחד-גוני עקרות בית נואשות יוצאות למסעות רצח ותלמידי תיכון משועממים מסניפים גז מזגנים ודברים אחרים. חומר למחשבה.

ואם כבר עיר מוכרת וידידותית- הנה שיר ילדים חביב מרחוב סומסום, שמתנגן לו בביתנו ודרכו ילדים לומדים להכיר את הזרים בחייהם.

אני משתדל שלא לצחוק כשאני רואה ידיעות כאלו, שיוזמים חברי מועצת העיר חרדים. בחיאת רבאק- פתרתם את כל בעיות המגזר ומה שנשאר לכם זה גמר כוכב נולד? מצד שני, אני משתדל לא לבכות כשאני רואה איך התקשורת החילונית נותנת רוח גבית לידיעות האלו ולוקחת אותן ברצינות. מזכיר לי שלפני כמה חודשים כשהציבו את האולפן השקוף בכיכר ציון יצא חבר המועצה רוזנשטיין בהודעה כי הוא הצליח למנוע הופעה של רקדניות בטן בטבורה של עיר הקודש. אני בספק רב מאוד אם מישהו בערוץ 24 חשב להביא רקדניות שנראות כמו “שפחה חרופה על המים” אבל מה זה משנה לרוזנשטיין- הרוויח כותרת והצטייר כמי שעדיין מכתיב פה את סדר היום ואיך ייראה המרחב הציבורי של כולנו.

חבל שמי שעדיין מאמין בכוחם הדמיוני של החרדים זו התקשורת החילונית.  אין כוח כזה וחבל סתם להעצים את המיתוס. הם אכן פוליטיקאים ממולחים אבל אין כאן מקום לאגדות. גם ההישגים המעטים שהם מצליחים להעביר בזכות כוחם הפוליטי יתנדפו בעקבות מחאה ציבורית, ע”ע ברזילי. אחד הנתונים שאף פעם לא הבנתי היה החוסר בכיתות לימוד במגזר החרדי. הנתון נע בין 700 ל- 1000 כיתות. זה מספר בלתי נתפס בעיני, גם אם לוקחים את הערך הנמוך יותר. אחרי 15 שנות אולמרט-לופו-פולק ושות יש כאלו פערים בכיתות לימוד? האם זו התוצאה של עשור וחצי של שליטה כמעט מוחלטת בתקציבים, בתכנון ובנייה, הקמת מנח”ח והצטמקות החינוך הממלכתי (מגמה שנפסקה בשנתיים האחרונות ומתחילה להתהפך)? אם כן, ואלו כנראה הנתונים- הרי שיכולת הביצוע האגדית המיוחסת לחרדים באמת נשארת על הנייר. את הטיעונים שלהם צריך לנצח בנתונים ובמספרים, לבלבל אותם עם העובדות ובעיקר להפסיק להאמין לכל בדותה שהם מפריחים לחלל האויר. ‘

אוגוסט מגיע וזה אומר כמה דברים:
א. חם לנו. והרבה יותר משנים קודמות.
ב. חם לאויבינו שהתגעגעו לקצת אש צה”לית תקנית. כנראה שמפריע להם השקט בגזרות השונות קיץ שני ברציפות.
ג. יש אנשים שיוצאים לחופש.
ד. וכמו כל אוגוסט בארבע השנים האחרונות- אני יוצא לשבוע מילואים.
והנה עוד מסורת אוגוסטית ירושלמית שמומלצת בקור: עיר הבירה, הפסטיבל שיתקיים כאן שנה שישית ברציפות עם מאה סוגי בירות שונים, הופעות ואויר הרים צלול כיין. השנה החגיגה תיערך במתחם הרכבת. שאנן סטריט הסביר יפה בטיים אאוט האחרון מדוע הפסטיבל הירושלמית עולה על אחיו מהתפוצות- במגוון, בדמוקרטיה ובחוסר הכניעה לתאגידים הגדולים. התאריכים הם 18-19 באוגוסט. שתו ותיהנו.

יש בעיר את העניין הזה של מסיבות הרחוב, שאני לא מת עליהן. הייתי בכמה כאלו, בעיקר בקיץ 2008. מאז קצת עבר לי החשק למרות שבשנה שעברה היו 8 כאלו והשנה יש 12!!! עם כל הכבוד לעירייה, וזו הייתה גם דעתי לפני שעזבתי אותה- היא לא צריכה להפיק מסיבות רחוב. היא יכולה לעשות איזה מסיבת רחוב אחת לקיץ, אולי שתיים, נגיד אחת לפתיחת הקיץ ואחת לסיום. אחלה. אבל 12? נשמע לי כמו בזבזו משאבים (בעיקר זמן). מה שהמגזר הפרטי יודע לעשות- שיעשה לבד. אם כבר יש רשות צעירים בעירייה- שתקדם את היזמויות, שתאפשר לכל מיני דגים מלוחים ומבצעי כורש לקרות בכל פינה, שתיתן למוחות היצירתיים שיש פה להרים דברים. יש למסיבות הרחוב תפקיד ביצירת אווירה, ואני לא מזלזל בכך אבל לא צריך להגזים. מה יהיה בקיץ הבא? יהיו מסיבות רחוב משביעי של פסח ועד שמיני עצרת? לאיפה עוד אפשר להתרחב עם זה וכמה צעירים זה באמת משאיר/ מושך לעיר בסופו של יום?

בכל מקרה, אירועי קיץ קטנים של שישי אחר הצהריים הם דבר מבורך והנה לקהל המשפחות הצעירות אירוע חביב שייערך מחר בעמק המצלבה.

1998. אני ושני חבר’ה מהשכבה מגיעים למשכן הכנסת לפגישה עם חבר הכנסת אורי אור ממפלגת העבודה. זה היה לפני שדניאל בן-סימון נעלב בשם המרוקאים עלי אדמות וקבר את הקריירה הציבורית של אור, אדם ראוי בהחלט (קריאה מומלצת: ” אלה האחים שלי”, על סיפורה של חטיבה 679 במלחמת יום כיפור תחת פיקודו של אור). הנושא שהביא אותנו ללשכתו היה הקמפיין “עם אחד גיוס אחד” שרץ באותם ימים, בתמיכתו של אוהד ברק שהבטיח לנו מהפכה אזרחית. אני לא זוכר מה יצא מאותה פגישה, כנראה שלא הצלחנו להביא לגיוס בחורי ישיבות לצה”ל.

שתיים עשרה שנים אחר כך. אהוד ברק הוא שר הבטחון ולפחות לפי “הארץ” הבוקר (לינק לידיעה ישנה יותר וגם פה) הממשלה שהוא חבר בה מורידה את גיל הפטור משירות צבאי ל-22 לבחורי ישיבות ומוכרת את הדם שלנו בזול, בזיל הזול. כל זה קורה בישיבה סודית של הממשלה, בדיון חסמב”ה שנערך הרחק מעין הציבור. יישבו להם הבטלנים בישיבות ובגיל 22 יעשו שנת שירות אזרחי בזק”א או משהו כזה ויהיו חופשיים מכל נטל. אנחנו כמו חמורים נלך לצבא בגיל 18 ונשתחרר בגיל 40, 45 לקצינים. תודה אהוד.

כל זה קורה כשיותר חרדים מאי פעם משרתים בצה”ל, כשיש הזדמנות אדירה לשלב רבים מהם בשירות משמעותי. איזה תמריץ יהיה לבני ישיבות להתגייס אם כ מה שצריך זה למרוח זמן בישיבה ואז העול הזה מוסר מהם? כל זה כנראה לא מעניין את פקידי האוצר שהחליטו שנושא הגיוס לצה”ל צריך להיפתר דרך חוק ההסדרים. יום אחד מישהו יצטרך לתת את הדין על המצב האבסורדי הזה. החרדים צריכים לשרת בצה”ל כמו כל אחד אחר. אין שום סיבה להפלות אותם ובוודאי שלא להעניק פטורים גורפים. עדיף שהשירות יהיה בהסכמה אבל אין מה לפחד מאכיפת חוק פשוטה ומבדיקת נתוני הישיבות. נבחרי הציבור שלנו חייבים לנו לפחות את זה.