2010 September | ירושלים האחרת

בקשה מרשת שוקן

30 09 2010

קראתי בעניין רב את הידיעה על סגירת “העיר” בתל אביב ועל מיזוגו עם “עכבר העיר” (ותודה לערן על הלינק). כרגיל, ידיעה עם הרבה מילים מכובסות ששותלים כל מיני יועצים אסטרטגיים שלא ניהלו דבר וחצי דבר בחייהם. לכנות איחוד של עיתון עם מדריך בידור בשם “מהלך אסטרטגי גדול” זה אחלה סאטירה.

בכל אופן, בקשה אחת יש  מכם, קברניטי הרשת הדגולים- תעשו את אותו הדבר בירושלים. תגאלו אותנו מ”העיר כל העיר”, חסלו אותו. קחו את העיתון שכבר התעללתם בו מספיק לאיזה סמטה חשוכה או ליער מחוץ לעיר וגמרו את זה בשקט. תחסכו לנו את ערימת הנייר המיותרת, נוטפת המוספים הפרסומיים ועם הכתבות הלא מעניינות שאתם מנחיתים לנו לתוך הבית בכל שישי. חלאס, נמאס. אין הצדקה להמשיך את העיתון המעפן הזה שקיצצתם, עיוותתם והעברתם חצי מערכת שלו לתל אביב. נסתדר בלעדיו. על העצה האסטרטגית הזו, שבטוח תחסוך לכם ימבה כסף אני לא אגבה תשלום. עלי.

לעורכי המקומונים האחרים:

1. חלאס עם גליונות קונספט בחגים. ידיעות ירושלים- החייאת השד העדתי היא רעיון מפגר.  התעלתם על עצמכם. אין לי שום בעיה שתצאו לחופש בחול המועד, כמו כל עם ישראל. מספיק למחזר גליונות וסיפורים פעמיים בשנה. אין לכם מה לחדש. תלמדו מטיים אאוט.

2. לעורכי כל הזמן וטיים אאוט- תנו נגיחה בראש למחלקת ההפצה שלכם. אתם עושים אחלה עיתונים אבל להיות קבורים בתוך מעריב (כל הזמן) או להיות דנידין (טיים אאוט) לא יביאו לכם את הגאולה. תפציצו ותפיצו.



הזיות זנד

29 09 2010

מעת לעת אני מבקר כאן את נשיא המדינה שטוען שתלמידי ישראל לא צריכים ללמוד היסטוריה אבל שלמה זנד, פרופ’ להיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב הציב רף חדש: גם היסטוריון לא צריך ללמוד היסטוריה. זו לפחות המסקנה שלי מקריאת טור שלו מלפני 3 ימים. הטענות של זנד לא חדשות והוא שטח אותן בספר הנושא את השם: “מתי ואיך הומצא העם היהודי” שיצא לפני שנתיים. עיקרי הטענות: אין קשר בין היהודים של ימינו ובין יהודי בית שני, הגלייה בכפיה מארץ ישראל לאחר חורבן הבית לא הייתה ולא נבראה, היהודים של היום הם צאצאי עמים שהתגיירו / גוירו לאורך הדורות. דווקא לפלשתינים סיכוי רב יותר להיות צאצאים של היהודים מלפני 2,000 שנה. כמובן שלא מסובך להבין מה הבעיה בטיעונים האלו: אם היהודים מעולם לא הוגלו בכוח מארץ ישראל ואין קשר בין הברברים המגויירים (המרוקאים) והכוזרים לשעבר (האשכנזים באשר הם) לצאצאי אברהם, יצחק ויעקב- הרי שאין להם גם זכות היסטורית על הארץ הזו.

צריך להצטייד במידה גדולה של רשעות ובמידה לא פחות גדולה של צביעות וחוצפה לא יהודית בכלל כדי להעלות טיעון כזה. חבל שהיסטוריונים אי אפשר לתבוע על רשלנות מקצועית. את הפרכת התיאוריות ההזויות של זנד אשאיר להיסטוריונים אמיתיים. פרופ’ ישראל ברטל או פרופ’ דוד אסף לדוגמה. יש להבהיר: זנד אינו פרופ’ להיסטוריה של עם ישראל, תחומי המחקר שלו רחוקים ממאוד מהיסטוריה של עם ישראל, אם זנד מייצג סטנדרטים מקצועיים בקרב ההיסטוריונים של ימינו אולי עדיף להקשיב לשמעון פרס ולהפסיק ללמד את המקצוע הזה. נקווה שהוא יחיד בדורו.

כותב זנד:

“ואולי כן קיימת תרבות-עם חילונית יהודית שלא ידועה לי? אולי וודי אלן, פיליפ רות ואחרים מכירים היטב את השפה העברית, הקולנוע, הספרות והתיאטרון הישראליים ולוקחים בהם בחשאי חלק פעיל?”

קיימת גם קיימת, פרופ’ זנד, ואתה מוזמן להתעורר ולהתענג על תרגומיו של דן מירון לסיפורי שלום עליכם,  להתבונן על מערכות היחסים של סול בלו, אלי ויזל ויצחק בשביס זינגר עם התרבות והחברה הישראלית ואם לא תרצה להרחיק לדור הנפילים תפתח טיים אאוט ותקרא את רשמיהם של ג’ונתן ספרן-פויר ואשתו, ניקול קראוס, על החודשים שבילו כאן בין ירושלים ותל אביב והמפגש עם הקהל. צא וראה כמה קולנוע ישראלי  הופך פופולרי בקרב קהילות יהודיות בחו”ל ואיך בני נוער יהודים-אמריקאים מכירים בעל פה את מילות השירים של הדג נחש.

“ההגדרה הטובה ביותר להשתייכות לעם היא לדעתי היכולת לזהות לפחות שם של קבוצת כדורגל אחת, המתחרה בתחרויות הארציות.”

לצערי הגדרה כזו מוציאה מכלל השתייכת לעם כמה מהמרצים שהיו לי באוניברסיטה, ייתכן גם כמה מעמיתיו של זנד בתל אביב. אני מציע הגדרה אחרת: מבחן הווליום. אם אדם שמאזין לחדשות ברדיו או צופה בטלוויזיה שומע בחטף שם של מדינה ומגביר את הווליום כדי לשמוע עוד פרטים- כנראה שהוא משתייך לעם הזה. אם החדשות עוברות לו ליד האוזן- כנראה שלא. אני לא מבטיח סבירות של 100% אבל היא תהיה גבוהה יותר ממבחן זנד. בדבר אחד אני יכול להסכים עם זנד, לא מאותם נימוקים כמובן: אין דבר כזה כדורגל ישראלי.

נראה לי שזנד קרא את בנדיקט אנדרסון ולקח אותו קצת יותר מדי קדימה. אנדרסון דיבר על האלמנטים המדומיינים המרכיבים את הלאומים המודרניים. אלמנטים כאלו יש בלאומיות הגרמנית, הצרפתית, האיטלקית וכן הלאה. יש להניח שגם בציונות, בדומה לשאר התנועות הלאומיות, יש יסודות מדומיינים. מה זה אומר? שבגלל הקשר הרופף בין הגרמנים לאבותיהם צריך לפרק את גרמניה חזרה לנסיכויות? ואת צרפת ואיטליה? לא. כך גם לגבי הציונות. בכלל, לאומיות היא עניין של הגדרה עצמית. אם נבחן את הלאומיות הפלשתינית בכלים של זנד אני משער שהיא תצא רע יותר מהציונות באלמנטים המומצאים שבה. אז מה המסקנה האופרטיבית? שאין עם פלשתיני? אני משאיר את הגדרתם העצמית של הפלשתינים להם ונראה לי ראוי לאפשר זכות דומה גם ליהודים.

“יש לזכור, הסולידריות העזה הקיימת בין האוונגליסטים, או שותפות הגורל שבין הבהאיים, אינן הופכות אותם לעמים או ללאומים”

הזיהוי של זנד ואחרים עם היהדות כדת ודת בלבד, ועוד בגרסה האותרודוקסית שלה הוא מעוות. ראשית, האורתודקסיה לגווניה היא תולדה של המודרנה ואינה היהדות האותנטית (אם יש מושג כזה) שנשתמרה לאורך השנים. שנית, רוב יהודי ישראל והעולם אינם רואים עצמם אורתודוקסים. היהדות היא מגוון, חבל שהחרדים מחד והיסטוריונים רשלנים מאידך מוחקים את המגוון ומציירים אותה באופן הגמוני כפי שלא הייתה מעולם. חבל שמדינת ישראל אינה מאפשרת את המגוון הזה בטקסי הנישואין, הגיור, הקבורה ותחומים נוספים. בכל היא משחקת לידי מי שרוצה בחיסולה כמדינת היהודים- הן החרדים והן זנדים למיניהם. .

יש משהו צבוע מאוד בגישה של זנד ובגישתם של רבים אחרים מאותה אסכולה. הם יודעים להטיף מצוין לרב-תרבותיות ולפלורליזם, בתנאי שאנו נהיה אלו שמוותרים על ייחודנו. הם יודעים לומר יפה שאין אמת אחת ושהמציאות מורכבת אבל הפתרונות שלהם נשמעים לי לפחות פשטניים להחריד. הם יודעים לצודד יפה בזכויות המוכפפים/מודרים/מושתקים להגדרה עצמית אבל כופרים בהגדרתו העצמית של העם היהודי. תוך כדי חיפוש החומרים על זנד נתקלתי גם במאמר מסנגר נלהב. הכותב היא אותו  הבלוגר שערך השוואה לפני יותר משנה בין יהדות ונאציזם. נחשו מי יצא יותר גרוע מהחיה הנאצית? ואם אלו מליצי היושר של זנד זה אולי אומר משהו על התיאוריות שלו.



עגלה ריקה

24 09 2010

זאב שביידל הביא במוסף האחרון של תרבות וספרות של “הארץ” אנקדוטה ממפגש בין הידברות בין חילונים, דתיים וחרדים, שעסק במצעד הגאווה, מופיע גם בבלוג שלו:

אתם יודעים”- שאל משי זהב את הקהל פתאום- ” שאני דור עשירי בירושלים מצד אימי? אתם יודעים שאני,כמו שאני פה עכשיו, עם הפאות והקפוטה, נראה בדיוק כמו אבא שלי וכמו סבא שלי? והילדים והנכדים שלי ייראו בדיוק כמוני?.. אתם החילוניים כל הזמן עם האופנה הבאה- מודרניות, ציונות, איכות הסביבה, עכשיו גאווה. גל כחול, גם ירוק, גל וורוד. ואנחנו אוחזים במה שציוו אבותינו. אתם תיעלמו כולכם ואנחנו נמשיך להיות כאן. כמו שאבותינו היו. ”

טיעון חרדי קלאסי. אבל תגיד לי רגע, מר משי-זהב, אני לא רואה קפוטות ופיאות אצל הליטאים, אני רואה כובע מרופט אצל החב”דניקים וכיפות גדולות אצל הברסלבים, שלא לדבר על אחינו מעדות המזרח שלא ממש לבושים כמוך. מה זה אומר עליהם? ואיפה אתה שם את הכיפות הסרוגות. בקיצור- תסביר לי בבקשה מי התפצל ממי ולמה, מי עדיין אוחז במה שציוו אבותיו ומי ויתר. והרי לפני עשרה דורות לא היו ליטאים וחסידים לא פועל מזרחי- אז איך זה בדיוק שאתה חי כמו אבות אבותיך?

הבעיה היא לא משי-זהב כמו שהבעיה היא לא החרדים. הבעיה היא החילונים שלא יודעים להשיב להם ושלא מכירים שיעור פשוט בהיסטוריה של עם ישראל, שנה א’. החרדים שאנו רואים היום הם תגובה למודרנה לא פחות מהתגובות האחרות: החילון, הרפורמה, הציונות הדתית והתנועה  הקונסרבטיבית. גם אצלם גלים גלים. היום זה גל הצניעות. אם הציבור החילוני בארץ היה קצת פחות בור ועם הספר הוא יכל להתמודד עם המעשיות האלו. אבל הציבור הכללי ובעיקר נבחריו ויתרו לחרדים על הנכסים ששייכים לכולנו, על מוסד הנישואין, שירותי הקבורה, הגיור והממסד הרבני שהופקר לחרדים קיצוניים. שכתוב בוטה של ההיסטוריה זה באמת בקטנה לאור כל אלו. החרדים מעדיפים אותנו בורים וסתומים בענייני יהדות, עדיף להם שאנחנו נהיה חלשים כדי שהם יוכלו “לחזק” אותנו ולהצטייר תמיד כשומרי הגחלת לאורך הדורות ואנחנו רק חוטבי העצים ושואבי המים שלהם.

ואם יש מישהו שמייצג טוב מכולם את העגלה הריקה הרי זה נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס. כבר כתבתי בעבר על חנופותיו לחרדים ועל כך שכבוד הנישא לא חושב שצריך ללמד היסטוריה. והנה לנו מעשייה יפה לחג: הנשיא היה אמור לחזור מעצרת האו”ם בניו יורק היום, יום שישי. אלא מה, פנו אליו נציגי רבנים ואמרו לו שבחו”ל חוגגים כל חג יומיים, מה שמכונה “יום טוב שני של גלויות” ועל כן ראוי שיתחשב במנהגי יהודי התפוצות ולא יטוס היום אלא רק לאחר שבת. מוזר, נשיא מדינת ישראל צריך להתחשב במנהגי הגולה. בן גוריון מתהפך בוודאי בקברו.

אילו פרס לא היה “עגלה ריקה” הוא היה  משיב להם: “רבנים יקרים,  נכון שבעבר נקבע כי בגלות יחגגו יום טוב פעמיים בשל הספק שהשליחים לא יספיקו להעביר את ההודעה על ראש חודש אבל בימינו אנו יודעים את המועד המדויק של התחדשות הלבנה והגיע הזמן להפסיק עם זה. אני מכבד את רצון קהילות הגלות שרוצות לשמור על המנהג אך כנשיא מדינת ישראל אני נוהג על פי מנהגי ארץ ישראל ולכן שיהיה לכם חג שמח, אני צריך לתפוס טיסה הביתה”.

הרבנים שיעצו לפרס לדחות את הטיסה גרסו כי: “הרבנים השיבו כי היות שנשיא ישראל מקובל גם כנשיא העם היהודי מוטב שיישאר בניו יורק עד למוצאי שבת שאחרי יום טוב שני.” זה טיעון מעניין. כי מדינת ישראל לא נוטה להתחשב בדעתם על יהודי העולם בנושאים כגון נישואים או גיור. מצד שני בסופו של הידיעה צוין כ לשכת פרס נוהגת להתייעץ בענייני הלכה עם רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ’, מי שהופך גם ככה את הכותל מהמקום הקדוש לעם היהודי לבית כנסת  מצוי של שטעטל בפולין, עם הפרדה בין גברים ונשים ומעצר נשות הכותל. אז הכל ברור.

את מה שמערכת החינוך הממלכתית בישראל לא מספקת לתלמידיה הם מוצאים במקומות אחרים. אם פעם זה היה לחזור בתשובה, היום ברור שלחזור בתשובה זה לא כזה שוס, גם ככה אתה נשאר מוקצה בחברה החרדית ואחרי מתק השפתיים מתברר שאת העבר אי אפשר למחוק, גם בעלי התשובה וגם ילדיהם נשארים סוג ב’.  היה משמח לקרוא את הכתבה על מדרשת עין פרת בחג ובכלל לפתוח עיתון ולראות שיותר ויותר ישראלים לא מוותרים על נכסים ששייכים להם לא פחות מלמשי-זהב וחבורתו. בתי מדרש בהם מותר לפתוח תנ”ך גם בלי כיפה ואישה יכלה ללמוד גמרא בלי שהדבר ייחשב “תפלות”. אז מדי פעם כמה ש”סניקים יעשו קצת רעש על “פגיעה ברגשות” ויבוזו לבתי המדרש האלו אבל  המגמה רק מתגברת וטוב שכך. ואם אתם, כמוני, משחקים תופסת / מחבואים עם הדת- אני ממליץ בחום על הבלוג של תומר פרסיקו שמרחיב אופקים בכל פעם שאני נכנס לשם.

חג שמח



קריית יובל מתעוררת

21 09 2010

אחרי פתיחת המכינה הקדם-צבאית, הפעוטון, השלוחה של הניסויי, כפר הסטודנטים ושאר הדברים הטובים שעוברים על קריית יובל לאחרונה מגיעה הדבר האמיתי: הזדמנות לרכוש דירה בשכונה במחיר יחסית סביר. עמותת “רוח חדשה” ותנועת “התעוררות” בשיתוף פעולה מבורך ניגשות למכרז המפורסם בימים אלו למורדות קוסטה ריקה. כנס למתעניינים ייערך ב-3 באוקטובר בבי”ס בויאר. פרטים במודעה:



זה הביקוש, טמבל

19 09 2010

תוך כדי קריאה ב”חזון לירושלים” נתקלתי בפיסקה מעניינת, שתומכת במה שאני כותב פה כבר לא מעט זמן. עורכי הספר ציטטו תוצאות מחקר של מאיה חושן וישראל קמחי מלפני 10 שנים. השניים בדקו את המהגרים מירושלים וביקשו לעמוד על הסיבות להגירתם.

89%  מקרב החרדים ביקשו להגר ליעד בקרבת העיר, בקרב חילונים רק 30%, היתר ביקשו לעבור אל מחוץ למטרופולין. הדיור הוא הסיבה העיקרית להגירת חרדית מהעיר ואצל הלא-חרדים הוא לא בהכרח ראשון וגם לא שני.

כאשר נשאלו המהגרים מה יעשו במידה ותהיה להם הזדמנות לרכוש דירה זולה בירושלים רק 10% מהחרדים אמרו כי לא ישקלו חזרה לירושלים. בקרב החילונים (תושבי מבשרת, מעלה אדומים וצור הדסה) רק 14% אמרו שישקלו לשוב לעיר. 60% ציינו במפורש שלא יעשו זאת:

וציטוט:

הקושי האמיתי שעומד בפני ירושלים הוא התפוגגות הרצון לחיות בה בקרב חלק גדל והולך של האוכלוסייה החזקה בעיר…לא מחירי הדיור הם שמביאים אוכלוסיה זו לעזוב את ירושלים אלא איכות מקורות התעסוקה ואיכות החיים הכוללת…אין לנו ספק שהגברה יזומה של היצע הדיור בעיר אינה חלק מהפתרון ושהפתרון נעוץ כולו בצד הביקוש: בהגברת הרצון לחיות בעיר בקרב אוכלוסיה חזקה ועובדת. הוזלת הדיור בעיר תעקר את התהליך העיקרי שיכול למנוע את המשך המגמות המבטיחות את שקיעתה הכלכלית של ירושלים“.

בקיצור, כאחד שמתעסק כל היום בפתרונות דיור אני לא בא להגיד שזה לא חשוב. כל זוג שמשלם משכנתא או סטודנט שמשלם שכירות מרגיש את זה מדי חודש בכיסו. חייבים למנוע מרחביה להפוך לשכונת רפאים ולהתעקש על דיור להשכרה ובכלל ליישם את מודל דיור בהישג יד שאושר במועצת העיר. אבל חייבים לראות את הדברים בהקשר גדול. דיור לבד לא יציל את המערכה, גם לא תעסוקה לבד. איכות החיים תופסת מקום חשוב מאוד ולא פעם אני אומר שאגף התברואה ואגף שפ”ע (שיפור פני העיר) הם הקריטיים ביותר להגירת צעירים.  אבל כמובן שזה לא נעצר בהם. נראה לי שהיום אנחנו נמצאים בתקופה שבה הרצון לגור בעיר בקרב אוכלוסיה לא-חרדית הולך ומתגבר שוב וזה מומנטום שחייבים לנצלו.  כדי שבאמת יהיה דיור בהישג יד צריכים לקרות 3 דברים:

1. הדירות צריכות להיות יותר זולות

2. כושר ההשתכרות של הרוכשים צריך להיות יותר גבוה, יענו פתרונות תעסוקה.

3.   המוצר שהם רוכשים (העיר, לא הדירה) צריך להיות שווה את המאמץ- יענו רחובות נקיים, נגישות, חינוך, תרבות בשבת.

כל פתרון לא עומד בפני עצמו והצפה של העיר ביחידות דיור היא לא הדרך. קודם כל צריך להחזיר את הביקושים לירושלים

.



עשר שנים

17 09 2010

זה קרה היום לפני עשר שנים. לחופשת ראש השנה תשס”א, בספטמבר 2000, יצאנו כשכבר ברור שמשהו קורה בשטחים. מהחג היינו צריכים לחזור להעביר שבוע מנהיגות לחניכי קורס המ”כים בו הייתי מ”מ. שבוע קליל בנתניה על החוף עם אפטר מסורתי ב”אל גאוצ’ו”. שלא כמו בעבר, לשבוע הזה הועמס כל ציוד הכוננות של הפלוגה ומשאית צמודה ליוותה אותנו. במהלך החג כבר הוקפצו חברים ששירתו בגדודים אחרים. ידענו שהשבוע הזה הולך להיות קצר. ביום ראשון בלילה, קצת אחרי כיבוי אורות הוקפצנו גם אנחנו. באמצע הלילה הגענו לצפון רצועת עזה. תפסנו את הגזרה ממעבר קרני ונחל עוז עד למחסום ארז. חוצצים בין הרצועה ובין שדרות וקיבוצי הנגב המערבי. הייתי מ”מ צעיר, בקושי חודשיים בתפקיד. מהר מאוד נכנסנו לשגרה אינסופית של סיורים, מארבים ועמדות סטטיות, מותחים עד למקסימום את כוחות הפלוגה על מנת לכסות את השטח העצום. בצומת נצרים ירו כמו משוגעים ומסוקי קרב ריחפו מעלינו רוב הזמן, עם הפנים מערבה.

ערב יום כיפור לפנות בוקר. אני אחרי לילה ארוך על הבט”שית. לצומת נצרים נכנס כוח מהפלוגה כדי לפוצץ את התאומים. לא מניו יורק, אלא אלו שהעזתים ירו וזרקו מהם מטענים, בלוקים ובקבוקי תבערה על מוצב צה”ל. המבצע עבר בשלום. על הגדר הכל היה שקט חוץ מתנועה אחת חשודה בגדר מול כפר עזה, נשלחתי לבדוק מה העניין. עצרנו 200 מטר מהגדר, במשקפת לא ראינו כלום. רק שיחים. פתאום עובר בטיסה ג’יפ המח”ט, בדרכו מהחמ”ל בנחל עוז בחזרה לחטיבה, אחרי שהמבצע הסתיים. פתאום פיצוץ, הג’יפ נעצר והכל קרה מהר. הבט”שית מזנקת כאילו מעצמה קדימה, המאגיסט מאחורי יורה צרורות ומחריש לי את האוזן. נעצרים קצת לפני הגדר וכולנו יורים.

זה לא סיפור הירואי. אף אחד לא נפגע תודה לאל. אין כאן חילוץ פצועים תחת אש או הסתערות מטוח קצר. עוד אירוע בט”ש די זניח ברצף האירועים המטורף של אותם ימים. לא ברור אם מי שהניח את המטען נפגע/ ברח מהירי שלנו או שבכלל לא היה שם. סביר להניח שאופציה ב’ היא הנכונה. המח”ט המשיך בנסיעה אחרי כמה דקות, עם נזק קל לג’יפ. מגדלי התאומים בעזה נפלו. שנה אחר כך גם בניו יורק. את ערב יום הכיפורים ההוא העברנו באבטחת הצוות שתיקן את הנזקים בגדר. לא צמתי באותו יום כיפור. כשחזרנו אחרי חודש בנחל עוז לבסיס, לשבוע זיכויים מזורז, מצאתי על הארונית שלי עיתון ישן, הכותרת סיפרה שעראפת וברק נפגשו לקפה לילי בביתו של ברק בתל אביב, כדי לנסות ולהמשיך את ההדברות אחרי כשלון קמפ דייוויד. שנתיים וחצי אחר כך חזרתי לאותו המקום. את הגזרה שפעם תפסה פלוגה תפס גדוד שריון. הבט”שיות פינו מקומן להאמרים ממוגנים ועל ציר המערכת נעו רק טנקים ודחפורים. סוללות העפר בהן הצבנו שומרים הפכו למוצבי בטון. המטענים המאולתרים של חמאס התחלפו בקטלניים הרבה יותר והנשק החדש שנקרא קסאם תפס תאוצה.

עשר שנים אחרי תחילת סיבוב הדמים הנוכחי ישראל והפלשתינים שוב במשא ומתן. אני לא רוצה שיכריזו על סוף הסכסוך ומילים מפוצצות אחרות. לא רוצה שיציבו מטרות לא ריאליות.  לא רוצה שאבו מאזן, עם כל הכבוד לו, יכיר בישראל כמדינה יהודית (אגב, מה קרה ל”מדינת היהודים” של הרצל? מדינה יהודית נשמע לי כמו חלומו הרטוב של אלי ישי ולא בא לי), האו”ם עשה זאת בכ”ט בנובמבר 1947. אני לא יודע אם אפשר להגיע להסכמות על כל הנושאים ואם אחד הצדדים לא יתעקש שוב להחמיץ הזדמנות. אחרי עשור של הקזת דם הדדית הגיע הזמן להיות ריאלים ולהתחיל להיפרד מהפלסטינים ובמיוחד- משליטתנו בהם. לא. זה לא יפתור את כל הבעיות כי ישראל ובעיקר הכיבוש בשטחים, מוטעה ככל שיהיה, הם לא שורש כל הרוע באזור הזה של כדור הארץ, אבל צריך לאפשר להם לבנות את חייהם בנפרד מאיתנו. עשר שנים אחרי, שלא נאבד את עשר השנים הבאות רק כדי לחזור שוב לנקודת ההתחלה. גמר חתימה טובה.



מבט שני

12 09 2010

תוך כדי שיטוט קצר באתר העירייה מצאתי את נתוני הבחירות למועצת העיר ולראשות העירייה מהשנים 1998, 2003 ו-2008. למרות שהסיפור של 2008 מוכר וידוע לכל, מעניין לראות אותו בהקשר שתי מערכות הבחירות שקדמו לו והתהליכים שעברו על העיר בעשור האחרון. ולתוצאות האמת, בשקלול קולות הימאים:

1998: סה”כ קולות כשרים: 174,410. לש”ס הצביעו 24,982 איש ואישה וליהדות התורה 34,846. הגוש החרדי זכה ל-59,808 קולות. לא מצאתי כמה חברי מועצת עיר זה הכניס , אם מישהו רוצה להשלים בבקשה. החרדים סה”כ זכו ב-34.2% מהקולות הכשרים אבל בניכוי כל הרשימות שלא עברו את אחוז החסימה שהשליכו לפח כ-40,000 קולות משקלם עלה ל-44%.

2003: מספר הקולות הכשרים לא השתנה דרמטית ועלה ל-178,246 קולות. מתוכם הספרדים קיבלו 25,458 והאשכנזים זינקו ל-42,878 קולות. סה”כ לגוש החרדי: 68,336 קולות שמהווים 38% מהקולות הכשרים ובניכוי הקולות הציוניים (ללא חיים מילר, טירן פולק ואחרים, רק הגאונים של המגזר שלנו: צומת, דני בונפיל ושאר כוכבים) משקלם עולה ל-45% מכלל הקולות. זה שווה להם 14 מושבי עור מרופדים במועצת העיר.

2008: כאן כבר משתתפים הרבה יותר אנשים. 223,719 קולות כשרים נספרו כאן. ש”ס זוכה ל-30,181 קולות בעוד מחרימי הקטניות בפסח מזנקים בשנית ל-54,026 קולות. סה”כ הגוש החרדי מתחזק ועולה ל-84,207 קולות. אבל משקלם בקרב חברי כלל הקולות גם ברוטו וגם נטו נשאר סביב 37-38% ובפועל הם ירדו ל-12 מושבים במועצה.

אז מה היה לנו?

1. קודם כל תוך עשור גדל מספר המצביעים למפלגות חרדיות ב-40%. 55% מהגידול הזה קטפה יהדות התורה ו-20% ממנו שייכים למחזירי העטרה ליושנה. מסקנה: יש יותר מדי אשכנזים בעיר הזו, וכמה מחברי הטובים ביותר הם כאלו…

2. למרות הגידול המרשים בקרב החרדים- משקלם בפוליטיקה העירונית, ואולי גם בעיר כולה,  לא גדל ואף נחלש. ככה זה כשהרוב מתנהג כמו רוב ולא כמו ילד מסכן שמפחד לחטוף מכות.

3. כולם אוהבים לומר שהסיפור של בחירות 2008 הוא שיעור ההצבעה ושהחילונים סוף סוף יצאו להצביע. זה נכון. מספר המצביעים ב-2008 גדול ב-45,000 ממספר המצביעים ב-2003. שליש מהמצביעים הנוספים הצביע למפלגות חרדיות ושני שליש למפלגות לא חרדיות.

4. אבל סיפור שיעור ההצבעה נכון רק בחלקו. הסיפור התחיל הרבה לפני כן- בהיערכות נכונה ובאחדות השורות. ב-2008 אף אחד לא ניסה להציל את המולדת לבד. חסל סדר רשימות קיקיוניות שזרקו קולות לפח. הרשימות שלא עברו את אחוז החסימה קיבלו רק 7,500 קולות ב-2008, פחות מחמישית הקולות שהתבזבזו ב-1998. האחדות הזו היא מסר לא פחות חשוב מלצאת להצביע.



איש השנה הבאה

7 09 2010

איש השנה שעברה: מערכת “ירושלים האחרת” נוהגת על פי מסורת רבת שנים שהחלה בשנה שעברה ולפיה איננו בוחרים את איש השנה שהייתה אלא את איש או אשת השנה הבאה. בשנה שעברה בחרנו באלוף במילואים יאיר נווה, מנכ”ל “סיטיפס” זכיינית הרכבת הקלה. להזכירכם לפני שנה התאריך הרשמי להפעלת הרכבת היה ערב ראש השנה תשע”א ואנחנו ציפינו מהאלוף במיל’ לעמוד בו, בלי דחיות, בלי שטויות, למרות שמשרד התחבורה מעכב אישורים והעירייה אכלה לו את שיעורי הבית. עמידה בלו”ז הייתה הופכת אותו לאיש השנה, לתומנו חשבנו שמגיע לנו שפעם אחת יעמדו בזמנים בפרויקט הזה. כמובן שזה לא קרה. יאיר- נכשלת. אתה לא איש השנה שלנו.

איש השנה הבאה: משהו קורה בעיר. במוצ”ש הקודם עברתי ליד גן סאקר, רגע לפני שהתחיל הלילה הלבן לנוער. כמות בני הנוער החרדים שהצטרפה לאחיהם ולאחיותיהם הלא-חרדיים כדי להנות מלילה של הופעות הייתה מפתיעה. כתבת שער מצוינת של אליק מרגלית בסופשבוע של “מעריב” בשבת האחרונה, כתבות בחדשות 2 ובאולפן שישי ומיליון אייטימים חיוביים על הפריחה התרבותית שיש בעיר בשנה וחצי האחרונות. משהו קורה בעיר, אפשר להתווכח אם “כוכב נולד” זה מה שהעיר צריכה או לא. זו לא כוס התה שלי אבל אני חושב שהעירייה הרוויחה בחזרה כל שקל שהיא השקיעה בהפקה הזו בחשיפה חיובית יפה לכל אורך העונה ובטח בגמר שהיה הכי נצפה בשמונה העונות של “כוכב נולד”. אפשר גם לחלוק על אירועי ההמונים (דעתי ידועה) ואם צריך להשקיע בתרבות גבוהה או נמוכה (לא מת על החלוקה אבל שיהיה) אבל דבר אחד ברור: לפני חמש שנים מפיק בערוץ 2 לא היה שוקל להגיע לירושלים. אולי להפיק ספיישל ט’ באב.

אפשר גם להיות ציניים ולומר שריבוי האירועים הוא בבחינת לחם ושעשועים להמונים בעוד שיתר חלקי העיר נכבשים, בעיני זו גישה שרואה בתרבות מותרות, ממש כמו שלופוליאנסקי ראה אותה ולכן ייבש ודיכא אותה. תרבות היא כלי חשוב להתחדשות עירונית ולמשיכת מעמד יצירתי צעיר לעיר . היא לא מותרות לאף עיר, בטח שלא לירושלים. כל עוד לא מתבשמים מהכתבות יותר מדי ולא רואים בתרבות ובמסיבות הרחוב את חזות הכל, כל עוד עומדים על המשמר בהקצאת הנכסים העירוניים ובפתיחת מוסדות חינוך (ניכוש העשבייה בגן קלנר היה תענוג גדול) וכל עוד לא שוכחים להתעסק בפתרונות הגדולים של תעסוקה ודיור (שהאחראי לדיור לצעירים יתחיל להזיז את התחת שלו) הרי שהפריחה התרבותית מבורכת וצריכה להימשך.

אבל איש השנה הבאה שלנו לא יבוא מהתרבות, שכבר הצליחה לסמן יפה לתושבי העיר ולאזרחי המדינה שמשהו זז בירושלים. כדי לסמן את השינוי בצורה ברורה יותר אנחנו גאים להכריז על פועל הניקיון של עיריית ירושלים כאיש השנה הבאה. עייפנו מתלונות מוקד 106 שלא מטופלות,מפחים רעועים שסביבתם מטונפת שנראים ככה:

היינו רוצים יותר פחים שנראים ככה:

מאסנו מהעדר הפרדה במקור בין פסולת רטובה ליבשה, מעסקי מרכז העיר שמשליכים את הזבל שלהם החוצה בכל בוקר כשהם פותחים ואחר כך רצים להתבכיין שהעירייה לא משקיעה במרכז העיר ומבקשים פטור מארנונה,קצנו במתקני משחקים שלא שופצו, בשטחים פתוחים שלא מטופלים כראוי וממרכזים מסחריים שנראים דרעק, עייפנו מתחנות אוטובוס שהפכו ללוחות מודעות ובכלל- לא רוצים לראות עשבייה, קופות צדקה פיראטיות, ריבוי שלטים ותמרורים ומפגעי בטיחות ומאסנו בתירוץ הקבוע לפיו העיריה לא מנקה שטחים פרטיים -או שתתנו דו”ח לבעלים או שתנקו. ראבאק. פועל הניקיון, הפקח, איש מחלקת הגינון- אתם האחראים לכך שירושלים תיראה יותר טוב בשנה הקרובה. שהתלונות תטופלנה ביעילות ולשביעות רצוננו, שהעיר הכי יפה בעולם תיראה כמו שהיא צריכה להיות. יש לכם וואחד תיק על הראש ואנחנו מקווים שלא תצאו סיטיפס ואכן תהיו ראויים לתואר אנשי השנה תשע”א.

ובכל זאת: אם צריך לבחור את איש השנה שעברה בעיר הבחירה שלי היא ללא ספק איציק קורנפיין. אני לא אוהד בית”ר ולא בן של אוהד בית”ר אבל תמיד הייתה לי חיבה אליו. אולי כי הוא המפאי”ניק (המוצהר) היחיד בקבוצה של ליכודניקים, אולי כי הוא אקדמאי, אולי כי  הוא גדל בצד האדום. בכל מקרה השנה איציק קורנפיין הוכיח מנהיגות שלא קיימת בעולם הספורט הישראלי. ההתמודדות עם עזיבתו של גומא אגאייר, העמדת המועדון על הרגליים, הבאתו של אורי מלמיליאן ובעיקר- החיבור של בית”ר מחדש אל הרוב המכריע של אוהדיה והתנתקות מהגולם של “לה-פמיליה” שקם על יוצרו. איציק אלפסי כתב על הרגע המכונן הזה בו בית”ר נולדה מחדש והפסיקה לספור את קומץ הבבונים שהוכיח לכולנו שהשילוב בין גזענות, כיפות רבי נחמן ותסרוקות קובי פרץ הוא איום קיומי על החברה הישראלית. שנה טובה איציק. ההצלחה שלך היא ההצלחה של כולנו, בית”ר חייבת להיות חלק מהפריחה התרבותית של העיר בשנתיים האחרונות.

שנה טובה לכל קוראינו ושיר אופטימי:



פארק המסילה- הגירסה הירושלמית

4 09 2010

לפני שבועיים הביאה פה גיסתי, אדר’ שרי קרוניש, את רשמיה מפארק המסילה של מנהטן, המשתרע על פסי הרכבת של צ’לסי. לפני שבוע יצאנו אני ויורשת העצר הצעירה לביקור בפארק המסילה המתהווה של עיר הקודש. הפארק מחולק ל-3 מקטעים: מקטע צפוני מדרך בית לחם לגבעת התנ”ך ותיאטרון החאן שהעבודות בה מתחילות בימים אלו, מקבע מרכזי בין דרך בית לחם לצומת אורנים, זה המטקע שממש מקבל צורה ובו ביקרנו ומקטע דרומי מצומת אורנים למלחה שנמצא בתכנון ובהליך של שיתוף ציבור. אז מה מצאנו בביקור: יש שביל מוסדר להליכה ברגל לכל אורך הפארק, מה שלא היה בביקורים קודמים, כמה בעלי נכסים שפלשו לשטחים הציבוריים פונו. הניחו דשא, ספסלים ומתקני שתייה ובגדול החלק שקרוב לעמק רפאים נראה לא רע, עכשיו מתחילים לעבוד על הצד השני, היכן שעובר רחוב הרכבת. אמנם הדשא מתחיל להצהיב ויש קצת זבל כיאה לעיריית ירושלים אבל מאיך שהמקום נראה- יש בהחלט תיאבון להמשך.



שבוע אחרון של תש”ע: ריכוז אירועים

2 09 2010

“מנופים”, אירוע הפתיחה של עונת הגלריות מתחים היום ויימשך בסוף השבוע. ערב הפתיחה היום בבית האמניםאירוע הנעילה של “מנופים ביום שני בשוק. יהיה עראק.

גם קורה היום: פתיחה של “עט לשינוי” בגלריה “ברבור” ברחוב שיריזלי בנחלאות  החל מהשעה 16:00 עד 23:00, הרבה קומיקס, הוצאות ספרים חברתיות הרצאות בבית וינר הסמוך. .

מי שרוצה לפתוח עסק בעיר הזאת מוזמן ללמוד איך צולחים את הליכי הרישוי, מקבלים מימון התחלתי וגם קצת טיפים מבעלי עסקים שעשו את זה בעיר. יום ראשון ב-17:00 במרכז ז’ראר בכר.

מופע התרמה להוסטל “אורנים” בבית הכרם יתקיים בראשון ב-19:30 ברחוב הבנאי 10 בבית הכרם. כרטיס רגיל: 110 ש”ח, סטודנט: 80 ש”ח, כבוד: 300 ש”ח. הכנסות כמובן מוקדשות להוסטל המשמש מסגרת לנערות בסיכון.

ביום שני פסטיבל בשקל בקריית מנחם, רחוב החלמית פינת קוסטה ריקה, יופיעו : הדג נחש, דודו טסה, קרולינה, מושיק עפיה, מיכאל גריילסאמר ואחרים. החל מ-16:30.

ובאופק: פסטיבל הפיוט השלישי בבית אבי חי, ברוח הימים הנוראים. 13-16 בספט’, אבל זה כבר בתשע”א.