ירושלים האחרת

חזרתי מפולין ביום שישי בבוקר. היה מסע מטלטל. קודם כל, למי שעקב: מצאתי את החיים, הצלחתי להחיות בדמיוני את העולם היהודי שאיננו עוד. לשמחתי ניתן דגש על 600 שנות פולין יהודית. שש מאות שנה שאמון גת, מפקדו האכזרי של אזור קרקוב הודיע באותה סצינה ב”רשימת שינדלר” שהוא הולך למחוק מעל פני האדמה. אני מבין את ההסתייגות מהנסיעה במדים. גם אני הייתי שותף לה אבל אחרי החוויה הזו אני שלם איתה לחלוטין. כל עוד המדים אינם התרסה- הרי שהמסע הזה הוא פרק ראוי עבור מפקדים בצה”ל. כל עוד אנו מספיק צנועים לא להבטיח הבטחות שלא בטוח שנצליח לקיים, כל עוד אנחנו לא שופטים את הקורבנות ולא מודיעים בביטחון לעולם שלו הייתה לעם היהודי מדינה באותה העת השואה הייתה נמנעת- הרי שהמסע מבורך וחשוב. לא אלאה אתכם ביומן המסע המלא שלי אלא בנקודה שעלתה לדיון במהלכו והיא השאירה עלי את הרושם החזק ביותר. כקריאת חובה למסע נתנו לנו את ספרו של כריסטופר בראונינג “אנשים רגילים”. ספר מומלץ מאוד. במשך שנים ההתעסקות שלנו בשואה הייתה מצד הקורבנות. מה עשו לנו ואיך עשו לנו, כן שופטים, לא שופטים, יודנראט, קאפו וכדומה. במסע הזה, הודות לספר של בראונינג, התסכלתי פעם ראשונה על השואה דרך עיני הרוצח. מי הרוצח וכיצד הוא הגיע למצב הזה? בראונינג מביא ניתוח מדוקדק של התהליך.

לי תמיד היה הדימוי שהרוצחים הנאצים היו חיות, סאדיסטים, אנשי SS קיצוניים, חדורי שנאה אידיאולוגית, שינקו אותה בחלב אמם. היו כאלו בוודאי. אבל בראונינג מתאר בספרו גדוד מילואים של משטרת הסדר. גברים בגיל 40-50, בעלי משפחות, מעמד בינוני מהמבורג, לא צעירים ששטפו להם את המוח, לא לוחמי על, מילואמניקים עם כרס. רק כדי לצחוק עלינו יותר- שמו של הגדוד הזה הוא: ה-101. הספר מתאר איך אותם “אנשים רגילים” הופכים למכונת הריגה משומנת שאחראית לרצח של כ-30,000 יהודים בבורות ירי ובאקציות ולשילוחים של עוד עשרות אלפים למחנות השמדה. אנשים רגילים. מילואימניקים. האם יכלו לסרב? שוב, בדימוי שהיה לי חשבתי שמי שסירב פקודה חטף כדור במקום, אחרת איך אפשר להסביר את שיתוף הפעולה עם מעשי הזוועה? ובכן הייתה אפשרות לסרב וחלק קטן מאוד מחיילי הגדוד ניצל אותה. הייתה בחירה והרוב בחרו להרוג. הפעם הראשונה  עוד הייתה קשה, זה גם היה קשה לקחת לבור ההריגה אם ובת יהודיות-גרמניות מפרנקפורט ולשוחח עימן בגרמנית. זה יותר קשה מלקחת “אוסט יודן” מהשטעטל שנראה כמו בקריקטורה אנטישמית. אז ההתחלה קשה אבל הלחץ החברתי, הלכידות היחידתית, הרצון להיות שייך למשהו גדול יותר וכמובן המצע האידיאולוגי- כל אלו הופכים אנשים לרגילים לרוצחי המונים. אני כמובן מתמצת ומקצר- ממליץ לקרוא.

המסע הזה העביר לי את השואה לפלנטה שלנו. לא בפלנטה אחרת כי אם על כדור הארץ התרחשו הדברים. לא על ידי בני שטן כי אם על ידי בני אדם. הם לא היו חיות. הם היו אנשים רגילים. והמסר פשוט, מבלי להיגרר לפלשתיניזציה זולה של השואה: זה קרה בעבר וזה יכול לקרות שוב, לקורבנות, לרוצחים, לעמים אחרים, בהיפוך תפקידים, הכל ייתכן והמדרון חלקלק מאוד. אם ב-1920 היו שואלים הוגים אירופאים איזו חברה תהפוך בתוך 20 שנה לחברה שטופה באידיאולוגית השמדה כלפי היהודים ותממש אותה התשובה לא הייתה בהכרח גרמניה. אני לא יודע אלו עוד צבאות מקיימים דיונים כאלו, בוודאי לא אחרי יום טעון  במאידנק שבו הייתה לנו כביכול “הליגטימציה” המלאה לעסוק אך ורק בקורבנות. המסרים הללו לא פשוטים לנו כישראלים. “אנשים רגילים” לא תורגם לעברית במשך כעשרים שנה. ספרו של דניאל גולדהאן “תליינים מרצון”, העוסק באותו הגדוד בדיוק (ובו המסקנה היא כי מדובר ב”גרמנים רגילים”) יצא אחרי ספרו של בראונינג ותורגם לפניו לעברית. הרבה יותר קל לנו לאמץ את המסקנות של גולדהאגן.

אז אחרי לבטים רבים אם להצטרף למסע אני ממש לא מתחרט. היו פרקים שהרגשתי כמו החייל היהודי-אמריקאי ב”טוראי ראיין” שמנופף בדיסקית שלו מול שבויים גרמניים ומתגרה בהם: “יודן…יודן”. אבל ביום האחרון המבוכה הזו התפוגגה מול מפעל המוות של בירקנאו. יש בי תחושת גאווה על עומק הדיונים שניהלנו, על הבגרות והפתיחות שהם מחייבים ויותר מכל- על חבורת המפקדים במילואים שמשרתת בצבא הזה, חבורה שיש לי הזכות להיות חלק ממנה.

אני נוסע לפולין במשלחת צבאית. להיות “עד במדים”, ככה קוראים לזה. אני לא נוסע כדי לחזק אצלי את תחושת השליחות או את ההכרה בצדקת דרכנו. ביום שאזדקק לפולין על מנת להבין מדוע אני עושה את מה שאני עושה- המצב יהיה רע מאוד. אני לא נוסע לפולין כדי לראות את המוות. הוא יהיה שם בכל צעד של המסע ממילא, אני מניח שידקדקו אותנו בפרטי פרטיו של הרצח לסוגיו השונים. הרי לשם כך אנו נוסעים להיות עדים.

אני נוסע לפולין כדי לראות את החיים. מה לקבר האחים הגדול הזה ולחיים? אני רוצה לנסות ולגעת בעולם יהודי שאיננו עוד. בעולם שבניגוד למשקפיים שמבעדן אנו מסתכלים עליו כיום- היה ברובו לא היה ציוני. עולם יהודי מרתק, עשיר, ווכחני ומלא סתירות. עולם של פועלים ובונדיסטים, קומוניסטים, מתבוללים, מסורתיים, חילונים, ציונים, חסידים, מתנגדים ומשכילים. בשפתנו נאמר: עולם יהודי פלורליסטי. עולם יהודי שהיה קיים אלף שנים לפני שנחרב. עולם שאיננו מדברים עליו למעט אזכור שנות הפרעות לאורך הדורות.

במרוקו או באיראן לא היו שטעטעלים, המשפחה שלי לא באה משם ובכל זאת, אני טוען שאי אפשר להבין את העולם היהודי של היום בלי להבין את העולם היהודי שנחרב, בלי להבין את מורכבותו ורב-גוניותו טרם החורבן. כל מי שמנסה לצבוע את הזהות היהודית בגוון אחד, הומוגני, וטוען לקיומה של יהדות אחת אותנטית- ראוי שילמד את קורותיה לפני שיפתח את פיו.

אני נוסע לפולין עם פרימו לוי בתיק, גם עם “הזהו אדם?” אבל גם עם “אם לא עכשיו- אימתי”?”, ספרו היחיד שאינו אוטביוגרפי, ספר בו ברא את העולם התרבותי של יהודי מזרח אירופה מחדש, עולם שהיה זר לו, כיהודי-איטלקי. אני נוסע, במדים, ואינני יודע כיצד תהיה התחושה להסתובב באותם כפרים ועיירות ומחנות במדי צה”ל. מקווה שתהיה נסיעה משמעותית.

מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שבעיני הבעייה של ירושלים אינה בהכרח מחירי הדיור או היצע שירותי התעסוקה. צריך להתעסק בשניהם יומם ולילה וכך אני עושה לגבי הנושא הראשון. אבל הבעיה הבוערת היא המרחב הציבורי והאורבניות של העיר. אחרי שאיחוד העיר פירק לירושלים את הצורה וריסק אותה לשברי פרברים משמימים (מי תכנן את המרכז המסחרי בארמון הנציב?), אזורי תעסוקה מנותקים (הייתי השבוע בהר חוצבים וחטפתי דיכאון של החיים) וקריות אקדמיות מבודדות על פסגות ההרים, הגיע הזמן לאחד את העיר מחדש ולשבור את הפרדת השימושים המגעילה הזו.

עד שיהיו לנו בתי קפה ראויים לשמם בגן העצמאות, גן סאקר ואולי בעוד כמה פארקים יפים, הנה הזדמנות שעיריית ירושלים כמעט לא החמיצה הזדמנות להחמיץ אותה אבל בסוף, הודות לאנשים שהיו במקום הנכון בזמן הנכון זה סוף סוף קורה. מלבד תמיכה מורלית אין לי שום נגיעה אישית למהלך.

אין לנו הרבה רחובות מישוריים בעיר, שלא לדבר על שדרות. שדרת בן מימון, בין רחוב רמב”ן העמוס לרחוב עזה הפורח, עמדה די שוממה עד לפני שנה. חנות הספרים של “אדרבא”, שהיא פנינה עירונית יפה התחילה להעיר את המקום, גם כמה קבלות שבת בשדרה הכניסו לשם חיים. בקצה השדרה עומדת  בוטקה מאבן. אם זה היה תלוי בעירייה זה היה נשאר מחסן הכלים של פועלי התברואה עד קץ הימים. למזלנו היה מי שבא עם הרעיון הרדיקלי להסב את הבוטקה לבית קפה קטן, שאנשים אשכרה יוכלו לקנות קפה ולשבת על ספסל בשדרה, כמו בעיר הזו שהס מלהזכיר את שמה בבלוג

אחרי שנה של טחינה בשבעת מדורי הביורוקרטיה העירונית המכרז סוף סוף יצא לדרך. אז אם אתם רוצים (ועונים על הדרישות) להפעיל דוכן אספרסו בלב רחביה- הנה ההזדמנות שלכם.

בר’לה הוא שמה של סדרת אירועים מוצלחת מאוד למשפחות צעירות שארגנו אנשי “ירושלמים” בקיץ היו אירועי בימי שישי לסרוגים ובימי שבת קודש לחילונים האדוקים. בקור הירושלמי קצת קשה להמשיך עם אירועי זאטוטים באויר הפתוח (למרות שיורשת העצר לבית פוני-קרוניש ממש לא נרתעת מהקור, כמו ירושלמית ותיקה וקשוחה). בנקודה הזו נכנס לעניין מינהל הקהילתי גינות העיר אשר יעמיד את חלליו לטובת קיום האירועים החשובים האלו, בשבתות החורף הבאות עלינו לטובה.

האירוע הראשון יתקיים בשבת הקרובה בין השעות 15:00-18:00. העבירו למי שזה יכול לעניין אותו. ישר כוח למארגנים וכן ירבו פעילויות כאלו ביתר המינהלים הקהילתיים



יום שישי. הסיבוב קבוע בדרך בית לחם, כמה רשמים של הולך רגל עם עגלת תינוקת:

א. דרך בית לחם פינת רחוב רבקה. מתי מישהו יסדיר את החנייה מול “סופר דיל”? ראבאק, יש חניה מקורה תת קרקעית סמוכה, למה תמיד צריך לרדת לכביש בגלל שלא נשאר מקום בין מוכר הפרחים, המכוניות שחונות עד פתח הסופר, הקרטונים של הסופר וכמובן תיבת איסוף המזון הענקית שבפועל מתפקדת כפח אשפה לכל דבר? אגב, תשובת המוקד העירוני לתיבות המכוערות האלו היא ש”כל עוד אין הפרעה לציבור- הם לא רואים צורך להוריד אותן”.

ב. תחנת קו 7 ממש בהמשך. אז נחמד שהבניין ששייך לקופטים ואמור להיות מרכז רפואי נמצא שוב בבנייה וכחלק ממנה הסדירו את מפרץ האוטובוס. אבל למה להשאיר את עמוד התאורה באמצע המפרץ? כבר חודש שהוא תקוע באמצע. מישהו רוצה להמר מתי יורידו?

ג. דרך בית לחם פינת יהודה, תחנת טוטו. נהג מונית מגיע מהנתיב הנגדי ועולה על המדרכה, מטר ממני ומיורשת העצר. אזהרה ראשונה לא משכנעת אותו להתחפף. רק אחרי שליפת הטלפון ואיום בהנצחתו חונה על אדום-לבן ושליחת התמונה למשטרת התנועה הדביל הולך לחנות כמו בנאדם.

ד. טמבל אחר חונה על מעבר החצייה בפינת אסתר המלכה.

ה. אבל לא הכל רע בחיים. בשעה טובה הסתיימה העתקת מכולת האשפה הכה-מסריחה ומכוערת מדרך בית לחם לפינה צדדית באסתר המלכה, יחד עם קרטוניה, מיכל למחזור בקבוקים ופח למחזור ניירות. אפשר לשבת בקאלו או במקום של איציק ולשתות קפה בלי לראות מכולה של זבל מול הפרצוף. גם הוסיפו מדחני חנייה בשביל התחלופה. אם מציקים מספיק לעירייה היא בסוף עושה משהו.

מילה לעירייה: תפרסמו את שמות מנהלי הרובעים ואת פרטי ההתקשרות איתם. הגיע הזמן שהציבור יכיר אותם ויוכל לעבוד מולם ישירות.

ראיתי לפני כמה שבועות כתבה אצל שלח ודרוקר על שיח’ ג’ראח. היה מטלטל. מודה ומתוודה- מעולם לא הייתי בהפגנות שם, על אף שאין שום תבונה בכניסת יהודים לשכונה ערבית ובוודאי שלא ע”ב תביעת בעלות מ-1948. מוביל הקמפיין היהודי הוא נכדו של עובדיה יוסף. אם לשפוט מכמות ההשקרים והדמגוגיה שהפה מפיק המרגליות הזה הוציא- הרי שנכון לו עתיד גדול בפוליטיקה הישראלית במפלגה שמחזירה עטרה ליושנה, בתנאי שזו תשרוד את משבר השריפה- אמסלם- אפלייה בסמינרים-גירוש ילדי עובדים זרים- תקיעת התהליך המדיני ושאר המחדלים שהיא מעורבת בהם.
צריך להזכיר לצעיר לבית יוסף שעם לא יכול להיות אויב של עם. אויב יכול להיות מוסדות ממשלה, סמלי שלטון, תשתיות, נכסים לאומיים, צבא עוין, מוקדי פיקוד ושליטה. עם אינו אויב. אם אינו מסוגל להפנים את המסר הזה אני ממליץ לו על הספר “אנשים רגילים” מאת כריסטופר בראונינג, שיבין מה קורה שעם אח, בכללותו, הופך להיות אויב.
נחזור לענייני שיח’ ג’ראח. הצעות הפתרון של אנשי מכון ירושלים לחקר ישראל עושות שכל. הפקעת שטח המריבה יכולה להיות פתרון ראוי למצב המסובך אבל ממשלה שלא מסוגלת למשימות פשוטות בהרבה תתקשה לטפל בתפו”א אדמה הלוהט הזה.

הצעת הפתרון שלי פשוטה ומתבססת על העיקרון ששני העמים מבינים רק כוח. יקימו תומכי התושבים הערבים, העומדים להיות מפונים מבתיהם, קרן בינלאומית לתמיכה במפונים. כל משפחה שתפונה מביתה תקבל מידי הקרן דירה בשכונה יהודית. רוצים לדעת איך רוכשים דירות במסווה ע”י חברות פיקטיביות באיי קיימן או אנשי קש מדרום פלורידה? תלמדו מהיהודים. הם אלופים בזה. זה הנשק ההרתעתי. מי שרוצה את שיח’ ג’ראח יהודית שיתכונן לפסגת זאב ערבית ושלום על ישראל.

ב-14.12 ייערכו בחירות להנהלות המינהלים הקהילתיים בירושלים. בשלב ראשון מדובר בששה מינהלים קהילתיים, ביתר המינהלים יתקיימו בחירות במהלך 2011. ההתעוררות בדמוקרטיה העירונית שהחלה ב-2008 צריכה להימשך ברענון השורות בהנהגות השכונתיות, שחלקן לא עמד לבחירה מאז נוסדו חלק מהמינהלים וחלקן לא נבחרו מחדש כבר 10-15 שנה.
אילן אזרחי, ידיד הבלוג, פירסם הודעה לרגל הבחירות הקרבות בהן הוא מתמודד, נראה לי חשוב גם לאנשי רחביה-קריית שמואל שביננו וגם בכלל. אם בשכונה שלכם יש בחירות- תפנו חמש דקות להצביע.
ב – 14 בדצמבר יתקיימו בחירות למינהל הקהילתי גינות העיר. מינהל זה כולל שמונה שכונות, עם אוכלוסייה של 50,000 תושבים, בליבה של ירושלים.
עם התקרב יום הבחירות ברצוני להציג לך את תמונת המצב. הבחירות הן להנהלת מינהל גינות העיר, ולא לוועד שכונת רחביה. עם זאת, שיטת הבחירות שנקבעה היא שכונתית, וחברי ההנהלה חייבים להיבחר בשכונה בה הם מתגוררים. אני מתמודד בשכונת רחביה. שני המועמדים שייבחרו מאזור רחביה-קריית שמואל יהוו חלק מ – 15 חברי ההנהלה של המינהל. על שני המקומות הללו מתמודדים 8 מועמדים.
מבין כלל המועמדים אני המועמד היחידי המכהן היום כחבר הנהלת מינהל גינות העיר. אני עושה זאת כבר כתשע שנים. שנים אלה היו ברוכות בעשייה ובהישגים במינהל גינות העיר שהוקם לפני כעשר שנים בליבה של ירושלים. המלאכה עדיין רבה, וברצוני להמשיך ולכהן בהנהלה לקדנציה נוספת. ההנהלה הבאה תהיה זו שתבחר את היו”ר הבא, וייתכן וגם אתבקש להיות היו”ר בשל הוותק והרקורד שלי בהנהלה הקודמת.

לשם כך, אני חייב להיבחר לאחד משני המקומות השמורים לאזור רחביה-קריית שמואל.

מערכת הבחירות הזו נראית מנומנמת למדי. יתרה מכך, תושבים רבים אינם מודעים כלל לתהליך הזה, וממילא אינם מחויבים אליו. ברור כי אחוזי הבוחרים יהיו נמוכים, ולכן הבחירות יוכרעו על בסיס קולות ספורים.

לכן, אני פונה אליך, בכל לשון של בקשה ומבקש שתמריץ אנשים המוכרים לך המתגוררים באזור רחביה וקריית שמואל להגיע לקלפי ביום הפקודה (יום שלישי 14/12/10), ולבחור בי כאחד משני המועמדים אותם ניתן לסמן.

ברחביה יהיו שתי קלפיות שיהיו פתוחות בשעות 8:00 עד 22:00:
יד בן-צבי – אברבנאל 12
בי”כ אהל אהרון – חרל”פ 27
נא להפיץ את המייל הזה לכל מי שיכול להתגייס וכן ניתן גם למצוא אותי בפייסבוק בקבוצה:
תושבי רחביה נערכים לבחירות במינהל גינות העיר

קראתי לא מעט פוסטים ומאמרי דעה מהאז תחילת השריפה הגדולה. צריך להיזהר מכל המומחים, מכל בלוגר/ בן כספית שאחרי שיטוט של 3 דקות באינטרנט כבר הופך מומחה בינלאומי לכיבוי שריפות. פחות מ-24 שעות אחרי שלמדנו על האילושין הרוסי, הנה מגיע הג’מבו סופר טנקר האמריקאי ואיך אין צעצוע כזה לחיל האוויר שלנו. כולם הפכו למומחים בקריאת כתובות אש שעל הקיר ושולפים כתבות מהארכיון. חברים, חכו רגע עם המסקנות. האם שירותי הכיבוי צריכים לעבור רפורמה? כנראה ורצוי שזה יקרה מהר ולא בקצב הבירוקרטיה. האם צריך לגייס עוד כבאים ולתגבר את הציוד? ודאי. ומטוס כיבוי מרב תכליתי שיכול לפעול ביום, בלילה בערפל ובכל מזג אויר? בטח. תקנו שניים. האם אלי ישי צריך להתפטר? הלוואי אבל לא יקרה.
צריך להיזהר ממומחים בשקל, מאלו שתמיד התריעו. זה כמו העיתונאים שתמיד ידעו על קצב ויחסיו עם נשים. יופי של שאלות יודעים לשאול שם עכשיו בתקשורת אבל זו חוכמה קטנה שלאחר מעשה. מתי נושא הכבאות, הפיקוח על הבנייה ואיכות הסביבה פתח מהדורת מחדשות במדינה לאחרונה? מתי עורך החליט שהוא מתאבד על נושא אזרחי ולא סקסי בעמוד השער?
אנחנו מתים על זה, על ההלקאה העצמית הזו, על הבכיינות שאנחנו בעצם “מדינת עולם שלישי”, המהדרין יאמרו רפובליקת בננות. אנחנו אוהבים להכניס לעצמנו, מכורים לזה. היה מגעיל מאוד לקרוא את יוסי שריד בשישי בבוקר. כבר ספד רבין לגורודיש ואמר כמה אנחנו אוהבים להגביה את גיבורינו מעלה מעלה ואז להשפיל אותם בבת אחת. אז האמת כנראה באמצע. גם ארה”ב הגדולה ורוסיה ויוון התמודדו עם שריפות מטורפות. לא תמיד בהצלחה גדולה יותר. יש כשלים ויש הרבה לקחים להפיק אבל ראוי שהדברים ייעשו בצורה מקצועית, קרה, ובלי התלהמות של עיתונאים צמאי דם. יש כבאים, שוטרים, חובשים, טייסים ומפעילי צמ”ה בשטח שנלחמים ומסכנים את חייהם, יש משפחות שקוברות את יקיריהן. חכו עוד רגע עם הביקורת, תכתבו מהראש ולא מהבטן . קחו דוגמה מהפוסט האחרון שלי על עובדיה יוסף…שבוע טוב.

בתורה של עובדיה יוסף, תרשו לי לוותר על הכינוי “רב”, מותר לשקר. נכון, אני יודע שיש שם איזה דיבר שאומר “לא תענה ברעך עד שקר” אבל חברים, עובדיה חזק יותר ממי שכתב את הדברות. במיוחד אם זה על מנת להתחמק משירות צבאי. תסלחו לי על חוסר העדכון, אני יודע שהחוק הזה הופל כבר יותר משבוע, אני יודע שבימים האחרונים יש נושאים דחופים ובוערים יותר על סדר היום אבל בכל זאת, לא בכל יום מחליט רב שמותר לשקר. ספרו לי עד מחר על כך שהוא מתון, ולפני 20 שנה הוציא איזה פסק בעד שטחים תמורת שלום. הגיורים בצה”ל על הכוונת של המתון הזה ושליחיו בכנסת. אין גבולות ואין בושה.
לא מדובר פה בפטור מוסדר, על פי הסדר כזה או אחר. מדובר על הצהרה כוזבת, מתן עדות שקר, על מנת להתחמק משירות צבאי. על הלגיטימיות של ההסדרים אפשר וצריך להתווכח, גם על הכוונה המקורית של בן גוריון והגלגולים שעברו הפטורים האלו עם השנים, אבל אצל עובדיה לוקחים את זה רמה אחת קדימה: גם מי שמשקר/ת רשאי/ת להיכלל בפטור. אכן מאור הגולה.
צריך לומר את האמת, בלי התרפסות, בלי כניעה לתקינות פוליטית ובלי חשש מ”פגיעה ברגשות”: הרב עובדיה, יתר גדולי הדור ותלמידי החכמים הבאושים שלהם הם עפר לרגליהם של חיילי צה”ל ושל כל מי שמשרת את המדינה שירות מלא בסדיר ושנים ארוכות לאחר מכן במילואים. כל לימודי התורה האלו אינם שווים דבר בלי הנתינה, ההקרבה וסיכון החיים שלובשי ולובשות המדים האלו נוטלים עליהם כמעט מדי יום. לא אחזור על הציטוטים מהרמב”ם שליוו את המאבק על חוק האזרחות, אזכיר ציטוט קצר מפרקי אבות: “גדולה תורה- שהיא נותנת חיים לעושיה”. לא ללומדיה, לעושיה. לאלו שלא יודעים מה טוב אלא אלו שיודעים מה טוב וגם מקריבים מעצמם למען הכלל על מנת שבאמת יהיה טוב.
אלו הפנים של ש”ס, אלו ימיה האחרונים של מי שהתחילה לפני כמעט 30 שנה כאלטרנטיבה חברתית (החל מכניסתה למועצת העיר ירושלים ב-1984) והיום היא תנועה כושלת שלא החזירה אף עטרה לאף יושנה. מצבם של בני עדות המזרח והשכבות החלשות לא השתפר במאומה בעקבות פעילותם של אנשי ש”ס. ההיפך. הלוואי שהשר ישי היה מקדיש רבע מהזמן שהקדיש לפלפולי חידוש ההקפאה לבחינת מצב שירותי הכבאות וההצלה הנמצאים תחת אחריות משרדו. אולי מצבנו היה טוב יותר. אלו הם פניה המבישות של היהדות החרדית במאה ה-21. יהדות שצריכה לעבור תיקון עמוק.
וסליחה מכל מבקשי הבקשות והמגיבים למיניהם בשבועות האחרונים. אני במילואים באופן מוגבר בחודשים הקרובים.