ירושלים האחרת

השבוע, אם לא יהיו תקלות, תאשר הכנסת את כניסתו לתוקף של חוק אשר יקנה שנת לימודים חינם לחיילים משוחררים במכללות בפריפריה. מדובר במכללות בנגב, בגליל וכמובן ביהודה ושומרון. בניגוד להבטחות קודמות- ירושלים לא תהיה שם. לא שאנחנו פריפריה אבל הבטיחו לא להפלות לרעה את ירושלים, סלע קיומנו ובירתנו הנצחית. אז הבטיחו. כבר אמר טדי קולק: “ירושלים הבטחות סביב לה”. ביום חמישי בערב שמעתי איזה מדושן עונג מהיחידה להכוונת חיילים משוחררים מסביר למה החוק הזה טוב. אם הייתי יכול הייתי בועט בו.

בימים האלו מתנהל קמפיין מטעם העירייה למען ירושלים. אם הייתי צריך לייעץ- לא הייתי ממליץ על קמפיין. חבל על הזמן, על הכסף ועל האנרגיה. מכמה סיבות. קודם כל, לימין יש מסורת מכובדת של דפיקת ירושלים. הוא דפק אותה בעבר והוא ימשיך לדפוק את העיר בעתיד, עד שלא יישאר מה לדפוק. מצד אחד הצהרות טיפשיות על בירתנו הנצחית ומצד שני אפס מעשים. בכל פעם שהחבר’ה שם ידרשו להכריע בין קברי האבות של יהודה ושומרון ובין החיים הנורמליים בירושלים- הם יעדיפו את הקברים. ע”ע חוק החיילים המשוחררים וכן הלאה. ככה זה. שנית, עניין של אסטרטגיה. מדינת ישראל ויתרה על ירושלים? כופה עליה הנחות עתק בארנונה? לא משקיעה בעיר כמו שצריך? יאללה, להתנתק קצת ממדינת ישראל. ירושלים חייבת לפתח אג’נדה עצמאית ולפעמים מנוגדת לאג’נדה הממלכתית על מנת לשרוד. בלי טובות ובלי מענקים. שלישית, אם כבר לוקחים כסף מהמדינה- צריך לקחת אותו לתכניות צמיחה ממוקדות דוגמת החלטת ממשלת שרון מיוני 2005, לא לשפוך אותו לתקציב השוטף של העירייה וסיבה רביעית- אם יש גרעון זו הזדמנות מצויינת לחתוך. בתקציבי המועצה הדתית, במימון החינוך העצמאי (איש אינו כופה על העירייה לממנו ב-100%, מימון של 75% על פי החוק זה כבר יותר מדי), הפרטה של שירותי הניקיון  ועוד הזדמנויות. לא חסר.

בקיצור, אין מה לסמוך על ממשלות ישראל בעניין ירושלים, על אחת כמה וכמה ממשלות ימין. ירושלים מבחינתם יכולה להיחנק עם הבעיות שלה. צריך לקבל את זה כנתון ולהתחיל לפתח אסטרטגיה אחרת.

חברים, בנאדם יוצא למילואים לשבוע ושוב החלטתם להתחרפן. פירקתם את מפא”י (אבל בכך אולי הצלתם אותה), פיטרתם את מלמיליאן מבית”ר (טעות בעיני), אי אפשר שבוע רגוע? אני אבלה הרבה בירוק בחודש הקרוב, בחיאת תנסו להרגיע. בנוסף לכל הצרות השארתם אותי עם 48 תגובות לקרוא על הפוסט הקודם. חתיכת דיון- תודה לכל המגיבים והמתדיינים. אני אגיד בקצרה מה אני חושב על הכתבה בגלובס.

קודם כל, בעסה. אין ספק. ב-2007 שנאתי את הפרויקט של ב.יאיר במשכנות האומה, בעיקר בגלל שהוא פנה לחוצניקים. הייתי מוכן לשרוף אותו מהיסודות ויש כאן כמה קוראים שהיו מצטרפים אלי. אבל מאז היה משבר עולמי, ב.יאיר כמעט קרסה והפלה-וופלה, רוב הרוכשים כיום הם חילונים מבוגרים מבוססים. אחרים שבהעדר אלטרנטיבה היו “מצמצמי דיור” לכיוון תל אביב. למיטב ידיעתי יש שם גם לא מעט אנשי מבשרת שהילדים בגרו והבית גדול וריק ועכשיו מה שמשחק אצלם תפקיד זה הנגישות לתרבות ולמרכז העניינים. הפרברים הם סביבה שמתאימה (וגם זה מוטל בספק) למשפחות עם ילדים. נקווה שפרויקטים נוספים בעיר ישתכנעו לפנות לקהל הזה ולהשאיר גם אותם בעיר.

אפשר להתווכח עם נתונים ומספרים ועובדות אבל בנאדם בוחר מקום מגורים לא בגלל השנתון ולא בגלל הלמ”ס. הוא בוחר בעיקר בגלל תחושה- במיוחד שמדובר באדם מבוסס שהשיקול הכלכלי הוא משני אצלו. בתחושה לא הצלחנו עד כה לשדר שמשהו מהותי משתנה בעיר. המומנטום טוב, החלטות נכונות יותר מתקבלות וגם המינויים האחרונים במערכת העירונית (מנח”י, תכנון עיר, מנכ”ל, תפעול ומשפטי) הם לא “עוד מאותו דבר” אלא אנשים חדשים שעושים רושם טוב ומקצועי. התרבות היא אמצעי אחד לסימון של השינוי אבל כנראה שאין בכך די. אני טוען שהאמצעי המרכזי שעליו צריך להתאבד בשלוש השנים הקרובות הוא המרחב הציבורי. ניקיון אבל לא רק. אין הרבה לכלוך כמו שיש הרבה הזנחה וחוסר תשומת לב. עמודים שלא ממוקמים נכון, ריהוט רחוב לא מתאים ולא איכותי, ריבוי שלטים, קופות צדקה ושאר מחסומים, תחנות אוטובוס מוזנחות וכו’. ניקיון הוא רובד אחד אבל לא מספיק. אחזקה ופיקוח הם תנאים בסיסיים למרחב ציבורי נורמלי והם לא מתקיימים. אחרי שנשיג את היעד של Clean & Safe  אפשר בהחלט לדבר על ההמשך- תרבות ועירוב שימושים. אספרסו בר בבן מימון, בתי קפה בגן העצמאות וגן סאקר, טיילת שרובר הזועקת לשמיים לשימושים מסחריים ועוד ועוד. אם הייתי צריך לסמן מטרה להמשך ולומר מה הכי דחוף לטיפול- זה הדבר. מרחב ציבורי נורמלי הוא בעיני מה שמקרין יותר מכל על דימוי של מקום.

אני לא רוצה להיות שאנן ולהגיד- “אל תביטו לאחור, הניחו להולכים”, חבל על כל מי שעוזב ויש כאלו שעוזבים בלב כבד ולא בקלות. הם ודאי לא נפולת של נמושות ואם הם לא הוציאו את דיבתה של העיר רעה- אפשר להניח להם. צריך להבין ששינוי מומנטום של עיר זה עניין ממושך. לא לוחצים על כפתור ומכאן משתנה המוד. תל אביב הייתה במצב הרבה יותר גרוע באמצע שנות השמונים. רבע מהעיר נעלמה, לא היגרה ובמקומה באו ונולדו חדשים. נמחקה. מ-400,000 בתחילת שנות הששים ל-300,000 אחרי 25 שנה. רק היום תל אביב מתקרבת לשיא מלפני 50 שנה. זה מהפך אדיר, שבדרך היה צריך להשחיר ולהכפיש את ירושלים על מנת שהוא יצליח, אבל הוא קרה על פני עשור ויותר. צריך לפחות עשור כדי לשקם את העיר. מי שקורא את הבלוג הזה ופעילים אחרים למען העיר הם מה שהמכונה בספרות המקצועית: “דור החלוצים של ההתחדשות העירונית”. הם אלו שמבינים כרגע שמשהו משתנה ונמצאים כאן לפני כולם. ובשבוע שבו מפא”י נפטרת מהעול הכי כבד שלה אי אפשר לסיים בלא בן גוריון שאמר שהגירה המונית אינה מגיעה סתם כך, היא תוצאה של תנאים שיצרו והכשירו עבורה דור החלוצים שלפני המחנה. כנראה שזה תפקידנו.

בתחילת קיץ 2008, בעיצומם של ימי מלונה העליזים, ניסינו להציע לתושבי חוץ שיש להם נכסים בירושלים להשכיר אותם לסטודנטים. פתח סוגריים: מכיר את כל הספקות- למה שמיליונר ישכיר לסטודנט, הם לא צריכים את הכסף, הם לא רוצים אף אחד בדירה. מכיר הכל ולמרות זאת אני אומר שאם נצליח לגרום לכך ש-10% מכלל תושבי החוץ שדירתם ריקה  להשכיר את דירתם הרי שקיבלנו 600 דירות לסטודנטים (בירושלים 11,000 דירות בבעלות זרה, מתוכן ריקות ובאזורים הרלבנטיים- ללא מזרח וצפון העיר כ-6,000 דירות). סגור סוגריים.

הימים היו ימי לוחמת גרילה זעירה נגד משטר לופולק והקמפיין שיצא היה חובבני משהו. אממה, הגיעו זוג מלונג איילנד או לונג אמו, לא חשוב, שרצו להשכיר דירה בשטח של 120 מ”ר, עם מרפסת בגודל דומה, עם נוף להר הבית, חדשה מהשקית, לסטודנטים ירושלמים. אמרו לנו שזה ליד ארמון הנציב, לא נלך לבדוק? בטח שנלך. נסענו לטיילת, לא פנינו לארמון הנציב, עברנו את תחנת מג”ב ונכנסנו לג’בל מוכבר. אכן נוף להר הבית אבל באמצע שכונה פלסטינית. נציגת משרד המכירות התהלבה מאוד מהאפשרות שמישהו סוף סוף יסכים לגור בפרויקט הזה, שנבנה ממנו רק שלב א’. היא הסבירה בשמחה על הדירות, על הפרויקט כולו שישתרע על כל צלע ההר, ממרכז מורשת ליהדות ספרד בפסגה, דרך יחידות הדיור המפוארות במורדות וכלה בקאנטרי קלאב מדהים בתחתית המורד. אכן מדהים. רק מה? באמצע ג’בל מוכבר, זה מה. הפרויקט לא זז מאז. מורשת יהדות ספרד עוד לא התנחלה על הפסגה ובואדי לא קם קאנטרי. גם לא צינור ביוב נורמלי.

פגשנו גם את בני הזוג. יהודים חביבים וקצת מבולבלים. בטח כשקנו את הדירה הם חשבו שדפקו קופה על החברים הפראיירים שלהם שקנו ברחביה.  בחצי מחיר קיבלו נוף להר הבית מהפנטהאוז. כיסאות בשורה הראשונה במקרה של משיח אמת. איכשהו בשטח זה נראה הרבה פחות סקסי מרחביה. “תראו איזה יופי פה”, אמרו לנו הלונג-איילנדים, “אפילו יש פה אבטחה 24 שעות, רכב שעושה פטרולים קבוע”. זה המקום שאני רוצה לגדל בו ילדים, חשבתי לעצמי.

בקיצור, הפרויקט הזה הוא לא הצלחה גדולה. באנדרסטייטמנט. לאורך השנים עקבתי אחריו. בשביל הספורט פירסמנו את דבר השכרת הדירות, כנראה שהסטודנטים בירושלים לא עד כדי כך נואשים כדי לגור שם, וגם לא עד כדי כך אידיאולוגים יש לציין. היו ניסיונות של עמותות ימין לארגן לשם קבוצות רכישה. זה לא הלך. הפרויקט הזה לא היה צריך להיוולד כלל. את המאמץ והמשאבים שהשקיעו שם היה צריך להפנות לחיזוק מערב העיר והשכונות שכן יישארו בריבונותינו יום אחד. נוף ציון ודומותיה צריכות להיעלם מהמפה. מי שמתעקש על “זו שלנו-זו גם כן” יישאר בסופו של דבר ללא כלום. השעון הדמוגרפי פועל לרעתנו. בימים אלו יש מאבק על רכישת הפרויקט מידי החברה היזמית, אחרי שהוא דרדר אותה לתהומות הנשייה. נקווה כי בעלי המניות יגלו שכל ויבינו שעם כל הכבוד לעיר המאוחדת- אין יהודים שרוצים לגור באמצע ג’בל מוכבר ומוטב למכור את הזכויות למשקיע הפלסטיני ובא לנוף ציון גואל.

הפעם האחרונה שהייתי במלחה הייתה בשנה שעברה, במשחק הגביע מול נתניה. כשהציעו לי כרטיס למשחק אתמול בערב שקלתי את האפשרות לשנייה בדיוק, נזכרתי במראות האימים מלפני שנה וויתרתי. זה לא אומר שלא הדלקתי טמבלוויזיה אתמול בערב לראות את המשחק המבאס הזה. משחק עצוב מאוד.

ניסיתי להיזכר, מי היה המאמן בשנה שעברה? מי היו השחקנים? לקח לי רגע להיזכר בגיא גודס. וואלה לא זוכר שחקנים חוץ מנעימי, אוחיון וקוקיה. נראה לי שגם שרון ששון הסתובב פה על הפרקט או שמא זה היה בעונה שלפני? צריך להודות באמת. לאהוד את הפועל הפך להיות סיפור עצוב בשנים האחרונות. אנחנו נהנים ללטף לעצמנו את האגו ולחשוב שאנחנו הקבוצה השנייה במדינה. ובכן, זה לא מדויק. אולי ניהולית-תקציבית. מקצועית ממש לא בטוח. למרות המסורת האירופאית וכל הבולשיט הזה. קבוצות אחרות לקחו אליפות מול מכבי ואני מהמר שאפילו הפועל תל אביב תיקח אליפות לפנינו.

ואם כבר הפועל תל אביב. אחחח כמה שהקנאה אכלה אותי לראות את הדר יוסף אדום לגמרי, המון ילדים וצעירים לבושים אדום וקהל פנאט ומטורף שדוחף את הקבוצה שלו לחצי גמר הגביע. תראו את חדוות המשחק של מתן נאור שחזר למדים האלו. מתי היה למישהו כיף כל כך לשחק עבור האריה של הפועל ירושלים? כמה סמלים המועדון הזה זרק בדרך? כמה שחקנים ומאמנים גמרו פה בתחושה רעה, בלכלוכים והשמצות? רק להסתכל על הפרצוף של נעימי מבאס לי את התחת. כי בעצמו מבואס.

הפועל צריכה מהפכה. דני קליין עשה קסמים וכשפים בגיוס כספים ובהוצאת הקבוצה מהבורות הפיננסיים של העשור האחרון, והיו הרבה כאלו. אבל זה לא מספיק. לא כיף לי להיות אוהד הפועל בשנים האחרונות ואני לא היחיד. כיף לי הרבה יותר לשנוא את מכבי תל אביב ולא בטוח שזה צריך להיות ככה. כתבתי עם סיום העונה שעברה שלא צריך ללכת למנות עוד מאמן מוכר. הצעתי גם שם אחר אבל זה לא חשוב. צריך לשבור את התסריט בו כל שנה מגיע מאמן חדש, מקבל פנקס פתוח ומתרסק עם הקבוצה. צריך לשחרר את העניבה, לחייך קצת ולחשוש פחות מהחיה המוזרה הזו שקוראים לה “עיתונאים”. צריך להתחיל מחדש. מגיע להפועל ולקהל שלה קצת יותר שמחת חיים מהמצב כיום במלחה.

אין עוד הרבה מה להוסיף על השפל של חברי הכנסת אתמול, בהחלטה על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לארגונים לזכויות אדם. אוסיף רק מהזווית האישית שלי. בחודשים האחרונים אני הרבה במדים, כאילו חזרתי לקבע לכמה חודשים. העיסוק המחודש במקצוע הצבאי ובתורה הצבאית רק מוכיחה לי כמה החבר’ה האלו, שלצערנו נושאים את התואר “חבר כנסת”, רחוקים מהמציאות. כמה ההחלטות שהם מעבירים לא קשורות לתכלית צבאית או מדינית שאנו רוצים או שנרצה להשיג בעתיד. להיפך, הן רק מרחיקות אותנו.

מה שמעציב במהלך הזה הוא השימוש הציני בחיילי צה”ל. כאילו שמישהו מהחיילים ביקש הגנה, כאילו שאפשר להתייחס ל”חיילי צה”ל” כאיזה שהיא מקשה אחת, כציבור הומוגני עם דעות אחידות. לספר לחיילים בדותות שיש מי שבעורף נועץ סכין בגב האומה- זה מסר שתמיד עובד. יש מי שלומד מההיסטוריה. הידד. אנחנו מובלים בידי פוליטיקאים שפלים ופחדנים שמסתתרים מאחורי הגב הרחב של חיילי צה”ל כשהם בעצם רוצים לעשות סיכול ממוקד לאויבים פוליטיים. אין גבול לציניות.

אני רוצה לדבר בשמי. צבא חייב ביקורת, פנימית וחיצונית, ממסדית ואזרחית. אלו החיים.  צבא זה גוף שמפעיל המון כוח. התכלית שלו היא הרס, השמדה והרג המוני, זה המקצוע הצבאי ועל כוחות כאלו רצוי מאוד לפקח. אם מישהו ניצל את כוחו ללא הצדקה מבצעית- שיחטוף, אם כמה פרחחים התבלבלו ויורים מתוך שעמום על מי שבא להם- שיענשו. מה זה משנה מי הביא את המידע המרשיע- העיקר שיענשו ולא יכתימו את המחנה כולו. טוהר הנשק הוא עדיין ערך בצבא הזה והחוק מכובד במרבית שטחי מדינת ישראל. אז אני לא תמים, לא כל ארגוני זכויות האדם הם חבורה של חובבי ציון, חלקם איבדו מזמן את הקשר למציאות לא כולם מבקרים את ישראל בהגינות או מתוך רצון ליצור כאן חברה נורמלית. אז מה? נשלח את כל מי שלא מסכים איתנו למחנות חינוך מחדש? דני פאקינג איילון יסביר לנו מה נכון ומה לא? לאן נעלמה המורשת הדמוקרטית הליברלית שליכודניקים אמיתיים כמו רובי ריבלין, דן מרידור או בני בגין גדלו עליה?

אם מישהו מהליצנים שהעבירו את ההחלטה הזו אתמול חושב שזה מה שיעזור לנו לנצח במלחמה הבאה הוא טועה ובענק.  סביר להניח שגם בפעם הבאה ניאלץ להפעיל כוח מסיבי ולהיות אגרסיביים מאוד מול אויבנו. אם נטייח ונשתיק ביקורת על הפעלת הכוח הזו ונסרב לדון במקרים בהם היא הייתה לא מוצדקת ופגעה במי שלא היה צריך להיפגע- הרי שנאבד את הלגיטימציה להפעיל כוח בהיקפים גדולים. בואו נראה שאנו מסוגלים ביושר לעשות את שני הדברים: גם להפעיל כוח  וגם לבחון את עצמנו ולפעול מול תופעות שאינן עולות בקנה אחד עם חוקי המדינה.  שוב, לצערנו יש כאן עסק עם טמבלים שלא רק מסתתרים מאחורי גבם של חיילי צה”ל אלא גם מכשילים במו ידיהם את היכולת של הצבא למצות את כוחו בעימות הבא, לכשתירחש.

אחרי הזעם של הפוסט הקודם, הגענו לשלב הטיעונים לעונש. להלן הערותי (מודגשות) על הטקסט של איילה פנייבסק. אני לא מתייחס לתגובת העירייה (שלוקה בחסר אבל מהווה שיפור ניכר לאור התגובות הרופסות שהוצאו בכתבות הראשונות בנושא).

ניר ברקת החליט לסגור את מקומות הבילוי בירושלים ב-23:00. אם זה כתוב ב”הארץ” זה בטוח נכון. אותו עיתון שכתב יומיים אחרי הבחירות לעירייה שתיק התכנון והבנייה בעירייה יימסר לידי נציג חסידות גור בתמורה לעזרתם בבחירות. ניר ברקת לא החליט כלום. מדובר בטיוטת הצעת חוק עזר עירונית שלא אושרה. ניר ברקת צודק. לא תמיד. ירושלים היא לא מקום לבלות בו.באמא שלך? מקומות בילוי מושכים סטודנטים וצעירים חסרי מעש אחרים. סטודנטים עלולים למחות נגד שכר הדירה הגבוה, מצוין. להתקומם נגד כמות דירות הרפאים בעיר, יאללה אינתיפאדה. הם מבקשים הנחה בארנונה, רצוי חלקם מפגינים בשייח ג’ראח. חשוב. הם לא אוהדים את “עטרת כוהנים” וטוב שכך, לא לוקחים חלק פעיל במאבק הדמוגרפי, לוקחים בהחלט, ראי פעוטון קלנר ופתיחת בי”ס הניסויי. לא שומרים שבת, איש באמונתו יחיהלפעמים אפילו נהנים ממעשי פריצות כמו שתיית אלכוהול ועישון ג’וינט (למרות שברחובות רחביה, עישון ג’וינט מסוכן כמעט כמו התפרעות בעצרת שמאל). ברקת חייב לאפשר ג’וינטים בעיר, זה בסמכותו לא? בקיצור, לצעירים יש את תל אביב. מי צריך אותם פה? צודקת. לכי לתל אביב ותני לנו להילחם על העיר שלנו.

ניר ברקת צודק. בעוד עשר שנים לכל היותר, ממילא לא תהיה דירה אחת פנויה לחילונים בני גילי בירושלים. מאיפה לך? כבר היום אתם מוזמנים לנסות לשכור דירה במחיר אפשרי לצעירים, באזור אפשרי לצעירים (יש שלושה). אמריקאים שמשלמים בדולרים, צרפתים שמשלמים ביורו וחרדים שלא מוכנים להשכיר את הדירה לזוגות שאינם נשואים יקבלו את פניכם בברכה. נכון, שמעתי שגם בתל אביב לא משהו התחום הזה. לשמחתי אנחנו קצת יותר מתקדמים מהעיר הלבנה בעניין, למרות הקשיים.

בזכות גופים כמו “רוח חדשה” ו”התעוררות”, וגם גופים קטנים יותר ואנשים פרטיים שמארגנים יוזמות תרבות ואמנות עצמאיות בעיר, לפעמים נדמה שיש סיכוי. ספרי לי עליהם, מכיר אותם יום יומיים. שיספרו לך איך זה לעבוד עם העירייה וזרועותיה ולא נגדה. שירושלים יכולה להוות אלטרנטיבה גם לתל אביב, ולא רק המשך לבני ברק. החרדים הם 22% מתושבי העיר, לא בני ברק ולא נעליים. תפתחי שנתון. אבל עיר שאין לה ים ואין לה AM:PM, עיר שבחלק מקווי האוטובוס שלה יורקים על בחורות עם מחשוף, עיר שבכמה מהרחובות שלה מוצבים מחסומי צה”ל ושהכניסה לתחנה המרכזית שלה מצריכה בדיקה יותר מקיפה מבטרמינל: עיר כזו, שרוצה שצעירים יגורו בה, לא יכולה להרשות לעצמה לסגור את חיי הלילה. אבל מי סגר? לא הבאת הוכחה אחת למי שסגר את חיי הלילה.

עיר שבונה על תיירות חוץ שעפה בשנים האחרונות על חיי הלילה בישראל, לא יכולה להעביר תקנה כזו. נכון מאוד. והיא אכן לא העבירה. נכון, הסטודנטים בעיר, שמהווים את הרוב החילוני הצעיר, הם במובן מסוים קהל שבוי; מוסדות הלימוד המוצלחים שמרוכזים בירושלים (בצלאל, סם שפיגל, האוניברסיטה העברית, מוסררה) מחייבים אותם לשהות בה שנתיים עד ארבע. אבל כבר היום חוסר האטרקטיביות דוחק יותר ויותר סטודנטים להתיק את מקום מגוריהם למרכז, ולעלות לבירה כמה פעמים בשבוע שצריך. לעיתים קרובות מדי, אפשר להבין אותם.
רוצים למנוע רעש? תתחילו לאכוף

---

את מידת הרעש בשכונות מגורים צריך לאכוף. תקנות רעש היו כאן גם קודם, הן חשובות, ואכיפתן מצויה באחריות המשרד להגנת הסביבה והמשטרה. הם צריכות למלא אותה, לא העירייה; גם כשחפירות הקמת הרכבת נגררות לשעות הקטנות, וגם כשפאבים מקומיים נסחפים עם הדציבלים. אבל ההנחיה הגורפת לסגור בתי עסק אחרי 23:00, שעה שבה חלקנו עוד עושים קניות בסופר, וההבטחה להעניק רישיונות למי שיבקש יפה – היא הנחיה לא סבירה ולא מידתית. ממש לא הנחיה גורפת. בואו נעשה סדר: מרכז העיר ברובו- אזור לילה ללא אישורים, סופרים ופיצוציות בשכונות- ללא אישורים, כנ”ל מרכזים מסחריים, כנ”ל ניסים בכר ובית יעקב ומחנה יהודה. רחוב עזה חופשי עד 2:00, כנ”ל צירי הרכבת הקלה- דרך חברון ושדרות הרצל, כנ”ל מתחם הרכס מול טיילת ארמון הנציב (1,400 חדרי מלון) כנ”ל השדרה המסחרית במשכנות האומה, סמוך לסינמיה סיטי, כנ”ל בתי קפה בגן העצמאות ובגן סאקר הבאים עלינו לטובה, כנ”ל דוכן האספרסו בבן מימון. קמפוסים, טדי, ארינה, מלחה,הר חוצבים, תלפיות- 24 שעות בלי לדבר עם אף פקיד.

גם אם העירייה הזו תנהג בהגינות כלפי בתי העסק הליליים (כמו פיצוציות, תחנות דלק, מסעדות), אין לדעת מי יהיה החרדי הקנאי שיעמוד בראשה בעוד שנה או שנתיים, ואיך הוא יפרש את המנדט הגורף שניתן לו. רוצים לאכוף רעש? תאכפו תקנות רעש. אל תסגרו את העיר. שוב, מסכים, אבל מי סגר את העיר?

העובדה שחברי מועצת העירייה החרדים עומדים מאחורי ההצעה הזו מחשידה במיוחד. הם לא גרים במרכז העיר, הם לא סובלים מהרעש. או שהם מצאו זירה חדשה למאבק העקרוני בחילונים שמתחולל בירושלים ביתר שאת מאז אירועי חניון ממילא ואינטל, או שהם מתכננים השתלטות גם על קמצוץ השכונות שעוד אפשר לנסוע בהן בשבת. סביר להניח ששתי התשובות נכונות. לא ולא. לחרדים מפריעים חיי הלילה התוססים במאה שערים. העובדה שגברים ונשים יכולים לאכול חתיכת פיצה באמצע הלילה או ללכת לגלידריה. ה’ ירחם. מציע לך לקפוץ למאה שערים בליל חמישי לחוש את הסצינה.

אבל החרדים הם לא אלה שהעלו את ניר ברקת לראשות העיר.הם לא אלה שחיפשו אלטרנטיבה חילונית, צעירה וחתיכית (והעדיפו לעצום עיניים לנוכח עמדותיו הפוליטיות המסוכנות). הצעירים, הסטודנטים, אלה שקיוו שיש לעיר הזאת סיכוי – הם אלה שהצביעו ברקת, והם אלה שברקת דוחף עכשיו, עם התקנה החדשה ועם הקיצוץ המאסיבי במענק לסטודנטים, היישר לזרועותיו החמימות של רון חולדאי. איזה קיצוץ באיזה מענק? מרכז העיר? המענק שהיו עליו תלונות מוצדקות כי העלה את שכר הדירה במרכז העיר? בתקנה הזו, עם העיניים הרחק בהמשך הקריירה הפוליטית שלו, ניר ברקת עומד לפגוע בדיוק בציבור הבוחרים שלו. נראה שהוא למד מהטובים ביותר. ומי המורה שלך? כרמל לוצאטי? נרי ליבנה?

ועוד כמה דברי הסבר: חוק הלילה נוסח רע על ידי אנשים שלא מבינים באורבניות ובוודאי לא מבינים עסקים. הבעיות העיקריות שלי היו: א. הפרדת השימושים הקיצונים והניסיון לדחוק את מקומות הבילוי למתחמים, ניסיון שכשל בתל אביב הנאורה. ב. הוספת התחנות שבעל עסק צריך לעבור בדרך, במקום להקל הוא צריך לראות עוד פקיד מול העיניים, וזה מבית היוצר של האגף לדיכוי, סליחה, האגף לקידום עסקים. ג. העובדה שהחוק “צילם” (וגם זה באופן חלקי) מצב קיים ולא שירטט חזון- כמו מתחם הרכס בארמון הנציב שצפוי לעבור מהפכה, כמו פארקים מטרופוליניים, קמפוס הספורט במלחה ועוד. אכן, החוק נוסח גרוע אבל טיוטות רעות להצעות חוק רצות כל הזמן. הוא אפילו לא עלה להצבעה. הייתה מלחמה רצינית בהמלצות האלו בתוך העירייה, חברי מועצה ושאר אנשים שמבינים עניין, תרומתי האישית לא הייתה גדולה, היו כאלו שירקו דם מול הבירוקרטיה שהתיימרה לייצג את רה”ע. הערה: ממליץ על התגובה של דודו לפוסט הקודם. ראיתי באיחור.הרבה מאוד סעיפים שונו. בסופו של דבר גם ראש העיר הבהיר למנסחי החוק שהם מבולבלים לגמרי בהבנת רוח המפקד. שהמטרה היא לאפשר ולא לפקח, לפשט ולא להקשות ובטח שלא לסגור את העיר ב-23:00 בלילה. זו לא הייתה המטרה של החוק המקורי ובטח לא בנוסח המעודכן. לשמחתי “כל הזמן” תיקנו את הטעות בגיליון האחרון. חבל להרוס סיפור טוב או טור זועם עם העובדות.

פוסט אחרון בנושא פולין. היום סיימתי את ספרו של יהודה באואר “הרהורים על השואה” שליווה אותי מלפני המסע, במהלכו ואחריו. פרופ’ באואר בוחן את סוגיות בחקר השואה ובעיצוב הזיכרון שלה במבט-על. צריך ידע מקדים כדי לקרוא אותו. הספר השלים וחידד לי תובנות שהתגבשו במהלך המסע. דוגמת תובנת “אנשים רגילים” מהפוסט הקודם, ההכרה שהשואה היא אמנם אירוע ייחודי וחסר תקדים אבל היא גם עלולה לשמש תקדים בעתיד ואין לנו האפשרות לדעת מי יהיו הגרמנים ומי יהיו היהודים במערכה השנייה.

במהלך המסע שמעתי אמירות, בעיקר מצד הסדירים של קורס מ”פים, שאילו הייתה לנו מדינת ישראל ב-1939 הרי שהשואה הייתה נמנעת. בעיני זה היה חוסר צניעות משווע. עם מה היינו בדיוק עוצרים את השואה מלהתרחש? כיצד היה ישוב עברי של פחות מחצי מיליון יהודים עוצר מעצמה צבאית שהכניעה יותר מחצי אירופה? אין לנו יכולת לפעמים לעמוד מול חוסר האונים, מול מכונת ההשמדה, אז אנחנו בורחים להסקת מסקנות נטולות בסיס, לשיפוט ערכי של הקורבנות ושל המנהיגות היהודית והכי נורא בעיני, לאמירות לפיהן מדינת ישראל היא התשובה לשואה או שבזכות השואה יש לנו מדינה. כציוני מאמין, הייתי מעדיף 6 מיליון יהודים חיים ללא מדינת ישראל מאשר ההיפך. את הקשר שבין מדינת ישראל ובין השואה צריך להתיר, ודאי שיש קשר אבל מדינת ישראל אינה פיצוי או תוצאה של השואה. זכות העם היהודי למדינה ריבונית אינה הודות לשואה אלא זכות היסטורית ככל העמים. אם מדינת ישראל היא “פרס” לעם היהודי עבור סבלו בשואה- הרי שבמידה ומדינת ישראל מתנהגת כמו גרמניה הנאצית בכבודה ובעצמה- הרי ש”הפרס” יכול גם להישלל מהעם היהודי. יש כבר מי שמפתח את קו המחשבה הזה. אל דאגה. ובכלל, סוג כזה של שיח מוציא לחלוטין את הרוצחים מהמשוואה וזה דבר שאסור שייעשה. שמחתי לגלות חיזוק למסקנות שקיננו אצלי אצל באואר.

אני חושב שלימוד השואה והנחלת הזיכרון מחייבים הרבה מאוד ידע ולא פחות מכך- צניעות. בורים ועמי ארצות עלולים להסיק מסקנו שגויות. כמו בכל דבר בחיים- אין שחור ולבן, יש הרבה אפור והרבה דילמות שאיש מאיתנו לא נדרש להכריע בקלות מהן.  השואה לא הייתה  גזירת גורל ולא ייסורי הגאולה ואם אלו אכן היו פעמי משיח- הרי מוטב שלא יבוא כלל. זהו הפוסט האחרון כרגע על המסע. אני ממשיך עם הרבה מאוד שאלות ורשימת קריאה ארוכה שאני מקווה להספיק בשנים הקרובות.