ירושלים האחרת

נתחיל בהבהרה: אני לא נגד ביקורת. להפך, אני בעד ביקורת. אני מאמין שאי אפשר להפוך את ירושלים לעיר שהיא ראויה ומסוגלת להיות בלי ביקורת. השמש לא זורחת מהתחת של מי מיושבי כיכר ספרא ולאף אחד אין מונופול על השכל. גם לי יש ביקורת: איחוד ירושלים הוא בבל”ת, סדר היום צריך להיות 100% מוניציפלי ו-0% מדיני, צריך לעסוק בחזות העיר באופן אובססיבי עד רמת הבדל , המסר הפרו-חילוני שיוצא מקומה 6 צריך להיות ברור יותר ולא, אני לא מסכים עם כל קמפיין. וזה רק מה שאני מרשה לעצמי לחלוק עמכם.

אין שום בעיה עם ביקורת. יש בעיה עם תבוסתנות, בכיינות, התקרבנות והיסטריה וזה מה שאני מזהה בעיתונות המקומית בשבועות האחרונים בקצב הולך וגובר. מה נותר מהכתבה השקרית של ציפי מלכוב מלפני שבועיים-שלושה? לא הרבה, אחרי שבפסטיבל האופרה הקרוב יהיו הופעות בכנסיות עד שלאב, לבן ולרוח הקודש ייצא עשן לבן והכל במימון עירוני. אבל חבל להרוס כתבה בכיינית עם העובדות וכשיש ניצחון חילוני- דוחקים אותו לעמוד 4 בבונוס. זה לא מוכר. קחו את הכתבה הזו לדוגמה. אגודת הסטודנטים מחליטה להפעיל שאטלים למרכז העיר בערבי שישי. מה עושה עיתון שפונה לציבור הכללי בעיר? הולך ושואל את אנשי העדה החרדית מה דעתם. את מי לעזאזל זה מעניין? מה ציפיתם שהם יגידו? במה תגובתם חידשה במשהו לקורא? אם היה נציג העדה אומר שהוא מבין את צרכי החילונים בעיר ולא מתכוון לכפות שום דבר על אף אחד- זה כבר שווה שורה בעיתון. אותו חרדי שאמר ש”דמם של הסטודנטים בראשם”- מקומו בחדר החקירות ליד דב ליאור ולא בעיתון הפונה למגזר הכללי. במקום אחר ( לא מצאתי לינק) פנו לחיים “דגל ישראל הוא סמרטוט” מילר. אכן עיתונות למופת. כשישיבת מיר או ישיבת חברון עורכות אירוע לתלמידיהן- הן מבקשות את אישור פורום הארגונים למען ירושלים החופשית? כתב של “המודיע” או “יתד נאמן” שואל את פפה אללו מה דעתו? אז למה העיתונות המקומית שלנו היא מתעקשת להבהיר לחרדים שיש להם אמירה כלשהי באשר להתנהלות החיים בעיר בכלל ובשכונות הלא-חרדיות בפרט?

גם ב”כל הזמן” לא מבריקים מי יודע כמה. אליק מרגלית יודע לכתוב ביקורת עניינית שאני מסוגל להסכים עם מרביתה אבל אי אפשר לומר את אותו הדבר על הכתבים המונציפליים שלו. תוכן העניינים של הגיליון האחרון: בלב המאפליה- רמות אשכול הפכה לשכונה חרדית לכל דבר ועניין. טבעי שכפר סטודנטים של בצלאל יקום שם, לא? שוב, מפרסמים שטויות במיץ. לא משנה שהכפר הזה הוא רק בגדר רעיון, זה בסדר. אבל למה “שכונה חרדית לכל דבר ועניין”? מישהו ב”כל הזמן ירושלים” או איך שקוראים לעיתון הזה לעזאזל טרח לבדוק את העובדות? ברור שלא. בבחירות 2008 הצביעו 56% מכלל תושבי השכונה למפלגות חרדיות ו-46% למפלגות ציוניות. ממש לא שכונה חרדית לכל דבר ועניין. כשיורדים לרזולוציה של אזור סטטיסטיים מגלים שבאזור של גבעת המבתר, העומד בלב המחלוקת היחס עומד על 32:68 לטובתנו ועוד לא נכנסו לסוג החרדים שהתאכלסו בשכונה שחלקם ממש לא מהזן הארצישראלי המצוי הדוגל באי-עבודה ורבים מהם חרדים בעצמם מנציגי הציבור החרדי בעירייה. אז מה עשיתם: סיפקתם תחמושת לפעם הבאה שהחרדים ידרשו תקציבים ומשאבים לרמת אשכול, על חשבון תושבי הגבעה הצרפתית. בלעתם את השקרים שהם מפיצים בלי לחקור.העיקר שבכותרת המשנה של הכתבה יהיה אפשר לכתוב: “החרדים בכוננות”.

וזה לא הכל. קחו את הכתבות שעשו בזמנו על בר’לה. שוב אותן שאלות קיטבג. פה שואלים את דוד הדרי מהמפד”ל ובמקרה הזה את יוסי דייטש, כאילו רחוב יפו שייך לאבא שלו. וגם כאן: “החרדים בכוננות”. ממש דיביזיה מוטסת החבר’ה האלה. אחזור שוב לטובת מי שלא הבין את פסקת הפתיחה. אין לי בעיה עם ביקורת. יש לירושלים בעיות אמיתיות שצריך להתמודד איתן. הראיון עם פרופ’ בן בסט לפני כמה שבועות היה ממוקד וטוב מאוד. זו ביקורת. עיתונות מהסוג שהבאתי דוגמיות ממנו כאן למעלה אינה עיתונות, היא כניעה מבישה לאתוס החרדי שרואה עצמו שליט ואדון בעיר בה הוא מיעוט. ידיעות כאלו נועצות סיכות בבשר החי של ירושלים ומוציאות את הרוח מהמפרשים לאלפים שמאמינים שאפשר לשנות ושגם עושים משהו בעניין ולאלפים שהיו יכולים להתגייס למאבק.  זה להוציא את דיבת ירושלים בשביל למכור עוד 3 עיתונים. העיקר לכתוב על “מלחמת דת”, “התחרדות” ושאר הכותרות המוכנות במגירה שיש לעורכים לשלוף. זה מגעיל.  זה רדוד. זו רמת הביבים של העיתונות המקומית שלנו. יש בה מיעוט שגם יודע לכתוב ולשאול שאלות ויש בה רוב כנוע לדימוי הבנאלי של ירושלים. נראה שהעיתונות הארצית מפנימה יותר טוב מה קורה בירושלים מאשר המקומונים שאמורים לחיות את עירנו מגובה המדרכות.

סוד קטן לגבי חברי המועצה החרדים האשכנזים: הם חבורה גסת רוח (ע”ע הכתבות מהדיון האחרון בוועדה המקומית) ומסוכסכת עם עצמה. כושר הביצוע שלה עומד ביחס הפוך לרעש שהיא עושה ולדימוי כאילו היא מזיזה מהלכים כלשהם בעיר. ההישגים שלהם, גם אם הם רבים מדי לדעתי ולדעת מרבית קוראי הבלוג, הם עדיין מזעריים ובשוליים. מה נותר להם? להפוך לרדיו קהיר במלחמת ששת הימים. לספר שהם עוד רגע כובשים את תל אביב כשהשריון הישראלי שועט לתעלה וחילות האוויר שלהם משותקים. להפריח מספרים בדיוניים על התחרדות שכונות ולקוות שאיש לא יבדוק באמת את השקרים שלהם, שקרים שגם חשפנו פה לא מעט. אז במקום לבלבל אותם עם העובדות העיתונאים האמיצים של עירנו עובדים בשבילם וטורחים לספור אותם. במקום לגלות אילו חברי מועצה משתפים פעולה עם החרדים באופן קבוע וגורמים נזק לעיר- הם עוסקים בשטויות.

צריך לומר לכתבי ולעורכי המקומונים בעירנו: חברים, ירושלים היא עיר מורכבת. כדי לסקר אותה ברצינות צריך לרדת לעומק, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו ולא לאמץ בקלות דימויים שמדביקים לעיר. שום דבר פה אינו כפי שהוא נראה באמת. לא כל אחד בנוי להתמודדות עם העיר הזו. אם קשה לכם- או שתניחו את המקלדת ותחליפו מקצוע או שתלכו למקום אחר. בטוח שיש פחות דילמות ב”זמן פתח תקווה”, יותר קל לעבוד ב”העיר נס ציונה” והמצב רגוע יותר ב”ידיעות חדרה” או באיזה עיתון ממותג אחר שהרשתות המטומטמות שלכם הקימו באיזה פרבר נידח. אם אתם לא בליגה של ירושלים- זו לא בושה לשחק בליגה ד’, זו גם ככה רמת הכתיבה והעריכה של רובכם. יש לכם גם אפשרות נוספת, קשה יותר: לגדל לעצמכם חוט שדרה, להפסיק לחשוב בשבלונות ולחדול מלהתנהג כמו נפולת של נמושות. לירושלים מגיע הרבה יותר מהאופן שבו אתם מסקרים אותה היום.

חייבים להודות שלמציאות יש חוש הומור בריא במיוחד, אחרת איך אפשר להסביר את הכתבה הזו, על סירוב הרבנות להכיר בגיורים שנערכו בקהילות אורתודוקסיות בחו”ל. מה כל כך מצחיק בסיפורים האנושיים הכואבים האלו? שגיורים בקהילות לא-אורתודוקסיות מוגנים על ידי פסיקת בג”ץ ולרבנות ופקידיה הרשעים אין שום סמכות לפסול אותם. במי נשאר להתעלל? בדתיים עצמם. קחו את תגובותיו של זבולון אורלב, שתמך בהצעת חוק שיזמה פעם ש”ס לפיה גרים לא יוכרו עוד כיהודים לצורך חוק השבות: “הצעת החוק שומרת על אחדות העם היהודי ותמנע פילוג שייגרם אם יוכרו גיורים רפורמיים”. נפלא זבולון. ותראו איך אפי איתם תקף את בג”ץ על שהעז להגן על הגיורים הנערכים על ידי רוב עם ישראל: “בית המשפט העליון מבצע השתלטות עוינת על אופיה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית…שופטים המייצגים תפיסת עולם קיצונית ושולית בחברה, כופים את דעתם על רוב הציבור הישראלי הרואים במדינת ישראל מדינה יהודית לפי מסורת ישראל מדורי דורות”.

והנה, מי שניסו לצדד בחרדים ולהיות יותר צדיקים מהרב אלישיב מוצאים את עצמם במקום הטבעי ששרשרת המזון החרדית ייעדה להם מזה דורות: יהודים סוג ב’, חילונים עם כיפה, כופרים, דתילונים. מוסר השכל: מי שמבקש להיות טהרן ושמרן יותר מהחרדים סופו שישתעבד להם. את החברה החרדית תוקף צונאמי קשה של הקצנה הלכתית. הם משום מה אוהבים לספר לנו שזו מסורת ישראל האותנטית מדורי דורות אבל החרדים שלפני דור לא עסקו בצניעות עד כדי סטייה (ואיך תפרשו אחרת את דבריו של בן של עובדיה יוסף?) ולא התחרפנו מנושא הגיורים. אין שום סיבה להסכים לטירוף המערכות שאחז בחברה החולה הזו, שמצויה במשבר מנהיגות קשה. אם חלקים מסוימים בציונות הדתית החליטו גם הם להפנות עורף למציאות ולהסתגר בד’ אמותיה של פנטזיה אוטופית כלשהי זה גם לא מבשר טוב. ע”ע מכתב הרבנים, הרבניות, חקירת דב ליאור ומכתב התמיכה בקצב. זה אמנם לא הרוב בחברה הזו אבל מי שאין לו עמוד שדרה הולך ונגרר אחרי הבדלנות החרדית ובכך אין הרבה בשורה לתקומת עם ישראל בארצו. זה להיות בגולה- רק בארץ ישראל, ללא מדינה. קריאה נוספת ומומלצת: תומר פרסיקו וידידיה שטרן.

בטקס חילופי הרמט”כלים העביר היוצא לנכנס את בנק המטרות לתקיפה בעזה. זה אקט לא ראוי בעיני. קודם כל עצם המעשה מריח משחצנות. ממש לא “הצנע לכת” שלימדו אותנו בבה”ד 1. יותר כמו: “בוא נעשה סיבוב פרידה יותר ארוך ממסע האיחוד של כוורת חוזרת”. שנית, למה עזה? חמאס זה איום כלשהו על מדינת ישראל? אמנם מטרד בטחוני אבל בכל זאת לא איום אסטרטגי על ישראל. שלישית, למה להעביר את “בנק מטרות”? אם כבר רוצים להחצין משהו בטקס- מה עם בניין הכוח? אולי להעביר את תכנית העבודה לשנת 2011, את התכנית הרב-שנתית לחומש הקרוב? לשדר שאמנם קפצנו מדרגה בכשירות של הכוחות אבל שיש עוד הרבה מה לשפר ושאסור לנוח על זרי הדפנה.

אבל עם בבנק מטרות עסקינן אני רוצה להציע בנק חדש. בנק המטרות בתחום חזות העיר. עמדתי בנושא ידועה לכולם ואם עיריית ירושלים מתקשה לפעמים לאתר את ישבנה בעזרת שתי ידיה- אולי אנחנו נוכל לסייע. אם המוקד העירוני לא חוזר לפניות של כל תושב ( בניגוד להנחיות שקיבל) אולי הוא לא כל כך רלבנטי ואם מנהלי הרובעים, הנפות ושאר החבר’ה עם הטנדרים שמסתובבים ברחובות לא מסוגלים לאתר מפגעים- נעשה אנחנו את העבודה.

חברים יקרים, אני מזמין אתכם לשלוח מפגעים מצולמים לכתובת
otherjerusalem בג’ימייל. מחלקת המודיעין של הבלוג תפענח את התצלומים ותיצור בנק מטרות אשר יעשה את דרכו לקומות הרלבנטיות. אולי זה יקדם אותנו בדרך לגאולה. המבצע הוא לשבועיים הקרובים. כל מטרה תועבר עם תצלום אחד לפחות, כתובת מדוייקת ותאריך סיור במקום. במידה והועברה פנייה ל-106- נא לדווח מתי והאם התקבלה תשובה.

1. דיור: הממשלה עושה כל מיני טריקים בנושא הדיור. פעם הגדלת היצע באמצעות שיווקים, פעם הקשחת תנאי המימון לרכישת דירה ופעם הגדלת המיסוי על משקיעים. לא יודע מה יעבוד, ברור שאין פתרון פלא אחד ויחיד לבעיה. כמו שלימדו אותנו ב”הבית הלבן”, בכלכלה צריך למשוך קצת בהרבה מנופים. אבל למרות כל הצעדים אני קצת פסימי. למה? יש במשרד רוה”מ ועדה להסרת חסמים בשוק הדיור, פעם גם מצאתי פרוטוקולים של ההתכנסות הזו באתר של משרד רוה”מ. אמר שם במפורש בכיר באגף תקציבים שהיחס של המדינה להכנסות ממכירת קרקע הוא כו היחס להכנסות מהפרטה וההכנסות מופנות לצמצום החוב הלאומי. חברים, פה קבור הכלב. עכשיו ברור למה המדינה לא תקצה פשוט קרקע על פי השומה למסלולים כמו מחיר למשתכן (תחרות על מחיר הדירה הסופי הנמוך ביותר) או בנה דירתך (רישום והגרלה) או תעניק הטבות למשרתים במערך המילואים גם בבנייה רוויה. היא תפספס ככה הזדמנות לעשות סיבוב של 30, 40 ואפילו 100% על הערך הריאלי של הקרקע. ולמה לעזאזל הכסף הולך להקטנת החוב הלאומי? מה עם העיר או השכונה בה שווקו הדירות? מה עם תוספת בתי ספר, גני ילדים, כבישים וגינות ציבוריות? בשביל זה המדינה נותנת 2,000 ש”ח מכל דירה ששווקה לרשות המקומית. מחיר קרקע לדירה בירושלים הוא כ-500,000 אלף ש”ח, הרשות המקומית רואה אולי 10% מהסכום הזה לצורך השקעות בתשתיות. המדינה עושה עלינו קופה ולכן אין סיבה שהמחירים ירדו כל עוד זה תלוי בה.

2. שלטון המשפטנים: עדיין בתחום הדיור, הפעם על שלטון המשפטנים על קבלת ההחלטות. התכנסה רשות מקומית, במקרה בירת ישראל, עשתה עבודה מקיפה של שנתיים על מה זה דיור בהישג יד, מה העיר צריכה, איך מקצים, באלו כללים ומה ההשלכות. אישרה מועצת הרשות את הכללים ואז מה? אז באים היועצים המשפטיים ומורידים הנחיות עלומות לעצור סוסים. מי בחר בכם לתפקיד? מדוע לעצור? ככה. הבעיה היא לא המשפטנים הבעיה היא צינור “המפקדים”. מינהל התכנון, יו”רי ועדות מחוזיות, מתכנני מחוזות. כל הדרג המקצועי נאלם דום. עכשיו היועצים המשפטיים מנהלים אותנו. אנחנו לוקים באימפוטנציה פקידותית. יותר מדי אנשים הם בעלי סמכות לומר “לא” ומעט מדי אנשים בעלי הסמכות לומר “כן”. גם מי שכבר יש לו את הסמכות לאפשר נבהל מהצל של עצמו. התהליכים הביורוקרטיים מפורקים להרבה מאוד תחנות שצריך לעבור בדרך, מי אחראי על התהליך כולו?

3. בכיינות: תאונה לרכבת הקלה בירושלים. נו, אירוע שיקרה הרבה מן הסתם. מה עושה עיתון כמו “ידיעות אחרונות”? ישר עמוד שלם באדום שחור וכותרת זעקנית “הרכבת תקלה”. מה זה לא מקורי. המקומונים כבר עלו על זה מזמן. ולמה עמוד שלם? ולמה לבכות? עד שיש סוף סוף רכבת. אז טמבל/ית עבר/ה באדום. מה קרה למען ה’? אנחנו מתמכרים לפאניקה, להיסטריה, לבכיינות ולאמונה שאנחנו בעצם, בסוף, אחרי הכל, רפובליקת בננות-עולם שלישי. ועל האנטישמיות העצמית כבר כתבתי בפוסט קודם-קודם. סעיפים 2-3 בפוסט הזה מעלים בי את החשש שלו הדור שלנו היה חי בשנים 1947-8 לא היינו מקימים מדינה. היינו מוצאים תמיד את הסיבות למה לא לעשות ולא למה כן.

4. קולוניאליזם: אוי כמה שכל מיני ליברלים אהבו את התגובות הישראליות לנעשה במצרים. “הישראלים בעד דמוקרטיה- רק לא אצל הערבים שמבינים רק שלטון חזק”, “ישראל מפחדת להפסיק להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” ושאר הנחות די מטופשות. לגיטימי לחשוש מחילופי שלטון אצל שכנינו. הם לא דואגים או מביעים את דעתם כשיש בחירות אצלנו? קל וחומר כשדיקטטורה נופלת. לא שההיסטוריה המקומית מלאה במעבר חלק ומוצלח לדמוקרטיה, גם העולמית לא מי יודע כמה. לגיטימי למדינאים ישראלים לחשוש וזה לא קולוניאליזם, אוריינטליזם, צלבנים או עוד קשקוש אדוארד סעידי אחר. כי הדמוקרטיה בלבנון עובדת מצוין על כידוני חיזבאללה, ברשות הפלסטינית זה לא נגמר בטבח הדדי, זריקת אנשי פת”ח מגגות וטבח באנשי פת”ח בעזה במהלך עופרת יצוקה. אבל זה בסדר, מהיום אסור לנו גם לחשוש, זה קולוניאליזם.

Blues Alive היה בין עשרת הדיסקים הראשונים שקניתי בחיי, אי שם לפני 17 שנה. הוא עבר איתי חטיבת ביניים ותיכון, היה חבר קבוע בנרתיק הדיסקים שלקחתי לצבא, המשיך למרכז אמריקה וחזר ארצה. איזה כשרון, איזו גיטרה, ישתבח שמו של בורא עולם על שברא כאלו נגנים. אתמול הוא מת.

לפני כמעט חודשיים ביקרה משפחתנו בלונדון, בירת האימפריה. היה נהדר, מזג האויר היה קפוא, הטייט מודרן מרשים והאוכל על הכיפאק. אבל הדבר ממנו פריק כמוני נהנה יותר מכל הוא מהמבט על המרחב הציבורי. מיליארד אנשים בערך מבקרים בלונדון בזמן נתון. תושבים, יוממים ותיירים מעצבנים כמונו. קצת יותר מבקרים מכמות האנשים שמסתובבת במרכז ירושלים ובכל זה נקי בלונדון. ראבאק, ממש נקי. הספסלים לא שבורים, אף טמבל לא נכנס בתמרורים עם האוטו, השלטים לא מכערים את הסביבה, אין מאאאתיים עמודים על המדרכה. מרחב ציבורי נורמלי.

כל מה שציבורי הריח לי שם נורמלי. תחבורה ציבורית- נוחה מאוד. זוג +תינוקת+עגלה +המון ביגוד חורף למה היה מינוס אחד ולמרות זאת התחתית והאוטובוסים היו מאד נוחים, זמינים, ברורים. בלי שום תלות ברכב פרטי, בכל מקום היו מפות זמינות עם לוחות זמנים, כרטיסי הנחה וצוות אדיב שסייע למי שלא סגור על עצמו. היחס הזה לכל מה שהוא ציבורי הרשים אותי מאוד, מעין Civic Dignity, אותו מושג בריטי שברוחו (לפי דוד קרויאנקר) נבנה בניין הדואר המרכזי.

מתי נתקלתם ב-Civic Dignity אצלנו? מתי הגעתם למשרד ממשלתי והרגשתם יראת כבוד? על יחס סוחרי מרכז העיר למרחב הציבורי וטקס סחיטת הספונג’ות הקבוע בכל בור במדרחוב כבר כתבתי. אצלנו נוטים להעריץ את הפרטי ולהעדיף אותו על הציבורי. לא רק בממילא של אקירוב. גם בהעדפת האינטרסים של בעלי דוכנים שפולשים למרחב הציבורי ומכערים אותו על פני האינטרס של הולכי הרגל בעיר. עוד דוגמה: בית המשפט שלח לאחרונה את הבעלים של סופר עדיקא בקטמונים לכלא אחרי שצפצף על החוק במשך שנים. מה עשה אחד המקומונים בעיר? התגייס כמובן לטובת העבריין וראיין פעילים שקוראים לעצמם “חברתיים” שקוננו על כך שעכשיו תושבי השכונה נשארים ללא סופר. ואם הייתה פורצת בו שריפה, כמו שכבר קרה בעבר בסופר לא חוקיבפתח תקווה ואנשים היו נהרגים? אבל הנייר, במיוחד של מקומוני עירנו, סובל הכל.

אני לא חושב שזה בגלל האופי ה”ישראלי”. זה שטויות במיץ. לפני שבועיים קיימנו באולם המועצה מפגש עם יזם ישראלי החי בניו יורק ועוסק בתחום של דיור בהישג יד. היו כה בקהל שניסו להבין איך הזכאים לא מרמים אותו ולא עושים סיבוב על ההטבה שהם זכו לה.  היו מי שאמרו: “עם הישראלים זה בחיים לא היה עובד, ישר היו מרמים”. מה קרה לנו? דיבורים דומים אני שומע מאנשי מינהל מקרקעי ישראל/ משרד האוצר/ קבלנים באותו הנושא בדיוק. האם האנטישמים ניצחו והצליחו לשכנע אותנו שיהודים חושבים רק על כסף ותמיד יחפשו לרמות? כמה פעמים שמעתם מפי של יהודי את המשפט: “יהודים הם כמו זבל אורגני, תפזר אותם בכל העולם והם יצליחו, תרכז אותם במקום אחד זה יהיה מסריח”? אני שמעתי יותר מדי פעמים. אנחנו לא יותר טובים ולא יותר גרועים מכל עם אחר. אין דבר שנעשה במקומות אחרים שלא ניתן לעשות כאן, כולל הטבות לדיור בהישג יד, כולל מחזור והפרדה במקור, כולל שמירה על מרחב ציבורי ושירותים ציבוריים מצוינים, לא סבירים- מצוינים. הבעיה היא לא האופי הישראלי, הבעיה היא מנהיגות שחוששת להציב סטנדרטים גבוהים ולומר בקול רם וברור במה היא מאמינה (אם היא מאמינה בכלל במשהו זולת הכיסא שלה). ביום שנפסיק לגמגם- דברים יראו אחרת. שבת שלום.