ירושלים האחרת

את האוסקר של עולם הפרסום ויחסי הציבור אני מציע להעניק למי שנתן את הכינוי “פסטיבל הטריפות” לפסטיבל “טעמים בעתיקה”. בא לקלל ויצא מברך. אחלה יחסי ציבור לפסטיבל ולעיר. חגיגת טריפות בליבה של ירושלים.  ביום שישי מרתון עם טונה של חשיפה חיובית ועכשיו החרדים והחרד”לים מסייעים במיתוג העיר העתיקה כמקום בילוי. צדיקים- מלאכתם נעשית בידי חרדים. הקטע המדאיג בסיפור, מעבר לציניות שלי, זה ההקצנה של החרד”לים במועצת העיר שמנסים להיות יותר מחמירים מהחרדים. מהסינמה סיטי, דרך פתיחת מינהלים קהיליתיים בשבתות ועד לפסטיבל המוזיקה בכנסיות ולקרנבל הטריפות. חבל שיש מי שמנסה ליישר קו עם החרדים או לאגף אותם מאחור. מקווה שהד”לים האלו לא ישברו את החזית הציונית המאוחדת שנוצרה ב-2008 ושלא יחזרו לחיק החרדים, שלא טרחו לרוקן את מימיהם לכיוונם בשנות לופו. מתי ממנים פה איזה רב ראשי ציוני?

ואם כבר עסקינן ביחסי ציבור ובדתיים לאומיים, קבלו את הבלוג של דתי לאומי מודאג. הוא כותב כבר חודש ולא מספר לנו על זה. בהזדמנות זו נאחל לו בהצלחה, שימו בפייבוריטס ותציקו גם לו לפעמים. בעיקר בענייני ארץ ישראל השלמה. דודו- סוף סוף יש לך מענה לשאלות הלכתיות שתמיד הטרידו אותך ולא היה לך את מי לשאול.

נמשיך בסקירת עמודים הראשיים של אתרי אינטרנט, הפעם ספורט. אתרי הספורט הישראליים הם באמת המיץ של הזבל. על ONE אין צורך להרחיב יותר מדי ואם הייתה תקווה שספורט 5 יתגבר על עצמו ויהווה אלטרנטיבה- הרי שהיא התפוגגה די מהר. מה הידיעה הפותחת בשני האתרים האלו בצהרי יום שישי? קרב אגרופים במשחק אימון בין מכבי תל אביב ובין אלניה ולאדיקווקז. באור שאני רואה.

מה יש לנו ביום השישי הזה בענייני ספורט? גביע אירופאי ראשון לקבוצת נשים ישראלית בכדורסל. אירוע שמצדיק כותרת ראשית עד יום ראשון לפחות (וכך היה לו היתה זו קבוצת גברים). ניצחון דרמטי לכוחות הרשע בויטוריה, מניח שיש לזה כמה קוראים, ומרתון ראשון בעיר שדה זניחה. אבל לעורכי אתרי האינטרנט חשוב להתעסק בקבוצת הכדורגל הכושלת בישראל ביחס לתקציבה המנופח, שאפילו משחק אימון לא מצליחה לסיים בשקט.

אני כמובן לא אתייחס למכבי תל אביב למעט איחולי הפסד לבביים בהמשך הסדרה. נעבור ישר למרתון. ארבעה מקוראי הבלוג השתתפו (ככל שאני ראיתי)- אבי ב-10 ק”מ, מיכל, יאיר ועבדכם במקצה העממי. הייתה אוירה שפויה, נורמלית, בריאה מאוד. מארש דונדורמה הזניקו, מזג האוויר היה אידיאלי והדשא בגן סאקר יצטרך שיקום ארוך. אבל העסק עבר ונראה לי שבהצלחה, אפילו בלי פקקי תנועה היסטריים. שתהיה שבת שלום.

ובעניין אחר: בעבר המלצתי על הבלוג של תומר פרסיקו לכל מי שמשחק מחבואים/תוספת עם הדת. מסתבר שאיזה גורו בלירה תובע עכשיו את פרסיקו תביעת דיבה על עדויות קשות שפרסיקו פרסם בבלוג. כמובן שבלוגר תפרן זה קל לתבוע ולא עיתון ממוסד וישנה התגייסות בלוגוספירית לסיוע בהגנה המשפטית. מוזמנים לקרוא את הסיפור ולתמוך אם מתאים לכם.

“קצב לא טלית שכולה תכלת אך בטח הוא לא עבר שום עבירה פלילית” זה לא אני אמרתי. זה המשפט הפותח בכתבה הראשית באתר ערוץ 7, אתמול, יום הכרעת הדין במשפטו של משה קצב. הכותרת הראשית היא: “כך ‘סגרו’ המתלוננות על קצב” ועוד מאמר משפטי לקינוח בו הטענה היא כמובן שקצב חף מפשע. התקשורת, ארגוני הנשים והמאפיה של “שלטון החוק” חברו נגד נשיא מזרחי, ימני ומסורתי. אכן, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.

ערוץ 7 מיישר למעשה קו עם כותבי מכתב הרבנים ומתמקם בקוטב החרד”לי-אמוני של הציבור הזה. מגמות מדאיגות, על סף החרדיזציה. מה יהיה הסוף? הערכה שלי שהקטבים לא יתקרבו. הקצה החרד”לי ימשיך להתבדל ולראות במדינת ישראל איזו ישות שצריך להציל מצד הכופרים והסמול הבוגדני ויתקרב עוד יותר לציבור החרדי. החלק השני של הציבור יימצא את עצמו קרוב יותר לקונסרבטיבים, יותר נכון: קונסרב-דוקסים. המניינים השוויוניים / שיוויוניים למחצה יתרבו, המסרים של ארגונים דוגמת “קולך” מחלחלים למטה ואת הנעשה שמתארת תמר רותם בכתבה הזו לא יהיה ניתן להשיב.

ככל שחולף הזמן נראה לי שהאמונה באחדותה של בירתנו הנצחית הולכת ופוחתת. בקרוב ימלאו 44 לאיחוד המוצלח הזה, שמיום ליום מדרדר אותנו לתהום דמוגרפית. אפילו נציג המגזר הדתי-לאומי בבלוג הציע באחד מהדיונים האחרונים לצאת מהקיבעון המחשבתי, לספח כמה יישובים סמוכים ולוותר על שכונות קצה ערביות. אין לי נוסחת פלא לחלוקת העיר אבל בטוח שצריך להתחיל לדבר על זה ברצינות ולבחון לעומק מה הכי נכון למדינת ישראל ולא לאינטרס הפלסטיני. חלוקת העיר והממשק העתידי עם מזרח ירושלים לא צריכים להיות נחלת פורומים מכובדים במכון ירושלים אלא עיסוק שוטף של הממסד.

והנה בעוד אני מייחל ליום הזה מתברר שמשרד הפנים כבר מקדים אות כולנו בכמה צעדים. חמי דיווח על כך שמשרד הפנים הישראלי (בראשות אלי ישי, למי ששכח) מנפיק דרכונים ישראלים לתושבי מזרח העיר בהם מצוין כי מקום הנפקת הדרכון הוא EAST JERUSALEM. אני לא יודע אם זאת טעות סופר או טריק שב”כי לזיהוי ערביי מזרח העיר. כך או כך מדובר בהתקדמות ליום בו ניפרד לשלום מכל הנכסים הלא-חיוניים שיש למדינת ישראל במזרח ירושלים ונתחיל להשקיע בעיר המערבית, סלע קיומנו.

אני לא יכול שלא להסכים עם הציטוט של מיכאל איתן בכתבה הזו ולעשות את האנלוגיה המתבקשת לירושלים: “מטרתנו אינה לבנות עוד כמה מאות יחידות דיור בגושים, אלא לבנות עוד אלפי יחידות, שעליהם תהיה הסכמה בינלאומית, וזה יקרה רק לאחר שיוכרו הגבולות. זה דורש מאתנו ויתור על שטחים שלא נוכל להשאיר בידינו, שיש לנו אולי זכות לבנות בהם אבל אין לנו יכולת. מה יעזור לנו עכשיו לבנות עוד 30 יחידות באריאל? אנו בהידרדרות מבחינת מעמדנו בעולם, על סף בידוד עולמי, ערב הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית. אתה חייב לעשות מעשה”

מטרתנו אינה להציל עוד חירבה בשיח’ ג’ראח או את בית יהונתן. אנחנו צריכים לבנות כמה אלפי יחידות דיור בגילה, פסגת זאב, רמות ואם ירצה ה’ גם בשטח EI וליצור רצף עם מעלה אדומים. אי אפשר גם וגם. בעוד הימין עסוק במיקרו-טקטיקה- אנחנו מאבדים את האחיזה האסטרטגית בעיר. ירושלים לא תוכל להמשיך להתקיים במצב הנתון, עם 28 כפרים פלסטיניים תקועים בתוכה וללא הכרה בינלאומית. המציאות חייבת להשתנות וטוב שמשרד הפנים, גם ללא כוונה מפנים זאת.

השבת הקרובה בקריית היובל נראית מבטיחה במיוחד. מתחילים ברכיבת אופניים מהתחנה המרכזית לאורך שדרות הרצל עד למפלצת. משם ממשיכים למתנ”ס פיליפ לאון לאירוע ברל’ה נוסף שיתקיים בין השעות 11:00-14:00.

האירועים ביוזמת תנועת “ירושלמים” ופרויקט “שכונה צעירה” של העירייה ו”צעירים במרכז”. ישר כוח לעוסקים במלאכה וכן ירבו אירועים כאלו במינהלים קהילתיים בשבתות, כחלק מהסטטוס קוו החדש בעיר.

ראש ממשלתנו נזכר לטפל בבעיית מחירי הדיור ושיחזר השבוע את שיטות כיבוי האש המוצלחות שלו. אי אפשר להתקשר למדינות שכנות ולבקש שישלחו לנו כמה בנייני דירות כסיוע אז מה עושים? מביאים את הסופר טנקר הכל יכול, שיחתוך בביורוקרטיה, ויאשר דירות בקצה מהיר ויעיל. אחרי שתי מסיבות עיתונאים שעסקו בתחום התכנון והבנייה- הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל והרפורמה בתכנון ובנייה ונאום מרפסות אחד בלתי נשכח- יוצא נתניהו עם עוד בשורה לציבור. איך זה יעבוד? לא ברור. האם התכנית נוגעת בבעיות האמיתיות? לא ברור. לוחות זמנים? אין. אז מה בדיוק הבשורה חוץ מהעובדה שבמחי מסיבת העיתונאים האחרונה נתניהו קבר את שתי הרפורמות עליהן הכריז בעבר?

בואו נעשה רגע סדר. גם בחוק התכנון והבנייה הקיים יש לוחות זמנים לטיפול בתכניות, זה לא בדיוק עוזר לקצר הליכים. אפשר להתלונן עד מחרתיים על הביורוקרטיה, ואני שותף לחלק מהטענות. אבל צריך לפעם לבדוק מתי העיכובים הם בגלל היזמים ומתי בגלל מוסדות התכנון. מהיכרותי (המוגבלת יש לציין) עם שני העמים למדתי שהמתלוננים על הביורוקרטיה עם מעכבי תכניות לא קטנים בעצמם. אוהבים לשבת על קרקע, לגלגל עליה תב”ע שמגדילה את זכויות הבנייה ואז למכור (זה ספורט ירושלמי עתיק יומין) אחרים באים עם דרישות לאחוזי בנייה מופרכים, להסבת ייעוד מתעסוקה למגורים וכו’, כשהם מקבלים תשובה שלילית הם בד”כ לא שולחים את האדריכל חזרה להביא תכנית שמתאימה למדיניות אלא מחכים. שראש העיר יתחלף, שהפריץ ימות, שמתכנן המחוז יסיים תפקיד ואז יהיה אפשר להעביר את התכנית שהם רוצים. אחרי זה הם יתבכיינו על הפקידים בעיתון. האם מינהל מקרקעי ישראל יתחיל לחייב לוחות זמנים לגמר בנייה לאחר שיווק קרקעות? האם יטמיעו מנגנוני “השמדה עצמית” בתקנונים של תכניות כדי להגביל סיחור של
הקרקע? ספק רב. ככל שאני לומד את שוק הדיור אני מבין שאין פתרון קסם אחיד שיפתור על כל הבעיות. כמו שאומרים בסדרה “הבית הלבן”- יש הרבה מנופים קטנים שבכל אחד מהם צריך למשוך קצת בכדי לשנות.

כלל, נתניהו אוהב מאוד לקטר על הביורוקרטיה, אבל עוצמת הפקידים או היועצים המשפטיים היא פועל יוצא של חולשת המנהלים. תהליכים ביורוקרטיים לוקחים זמן ויש בהם הרבה תחנות. בהעדר מנהלים איכותיים בקצה הפירמידה שאחראים לתוצאה הסופית התהליכים האלו נוטים להיות אינסופיים, לכך יש להוסיף חילופי שלטון תכופים. אם הבעיה היא הזמינות התכנונית של יחידות הדיור (וזה לא בטוח בכלל)-אפשר פשוט לאייש כבר את תפקיד ראש מינהל התכנון במשרד הפנים שמיותם מזה מספר חודשים. אם במערכות התכנון הקיימות הצליחו להגדיל בשנה האחרונה את כמות שיווקי הקרקע ואת התחלות הבנייה בצורה משמעותית כנראה שמשהו עובד בהן. אז למה לא להוסיף תקנים איפה שחסר, לחזק את הגורמים המקצועיים, לייעל ולפשט את ההליכים היכן שאפשר, להפוך את המערכת לשקופה יותר ובעיקר לנהל ולמקד את התהליכים?

צריך לומר שעליית מחירי הדיור במרכז הארץ היא דבר מצוין למדינה. המשבר הזה הוא פרי של כמה דברים: הגבלת ההיצע במחוז המרכז ואזורי הביקוש- כמדיניות ממשלתית מתכוננת של ממשלות “קדימה”, מחזוריות בענף הבנייה וצמיחה כלכלית כללית במשק. במצב הזה הפועל היוצא המתבקש הוא פיתוח הפריפריה- גם הגדלת היצע יחידות הדיור ובעיקר שיפור הנגישות, שדרוג השירותים החברתיים והעלאת איכות החיים. לא צריך להוריד את המחירים במרכז הארץ ודיור בהישג יד בתל אביב הוא בשורה רעה לישראל. האזורים האלו מספיק אטרקטיביים גם בלי לתת את הצ’ופר בתחום הדיור. את היצע לזוגות צעירים ממעמד הביניים צריך לייצר בראש ובראשונה בירושלים, בנגב ובגליל. במרכז צריך ליצור פתרונות דיור לחלשים ביותר בחברה שלנו.

כמה מילים על ההקשר הירושלמי: החשש האישי שלי הוא שוועדה מיוחדת כזו תביא לדיון ותאשר את תכנית מערב ירושלים. שמה של התכנית הזו מרחף כמו רוח רפאים מעל העיר. קשה לסיים דיון על בעיית הדיור בירושלים בלי שהשם המפורש ייזרק לחלל האוויר כפתרון קסמים למצוקות העיר. הבעיה שלי עם מערב ירושלים היא שהתכנית לא התמודדה עם הבעיה האמיתית של העיר. טענו שהיא תפתור את בעיית ההגירה השלילית מירושלים. ובכן 50% מהמהגרים מהעיר יוצאים למטרופולין. הם בוודאי לא מטרידים אותי מכמה סיבות: א. ירושלים צריכה מטרופולין. ב.מרבית העוזבים נשארים בקשרי תרבות, תעסוקה, חינוך ובילוי עם העיר. ג. חלק ניכר מההגירה הזו היא של חרדים. המעבר למטרופולין הוא בעיקר בשל נושא הדיור והרצון לפתרונות מגורים שלא ניתן להשיג בעיר- צמודי קרקע, קוטג’ים, דו-פלקסים ושמו-פלקסים. עם ערכי הקרקע הנמוכים בפרבריםועם הבזבזנות האדירה במשאבי הקרקע ירושלים לא צריכה ולא יכולה להתמודד וזה גם לא באמת בעיה כאמור. מה עושים עם ה-50% שמהגרים אל מחוץ למטרופולין ירושלים? האם המהגרים לתל אביב הלכו לחפש לעצמם דיור זול ברוטשילד או פלורנטין? ממש לא. ההגירה אל מחוץ לגבולות המטרופולין קשורה בעיקר לתעסוקה ולאיכות החיים. את זה תכנית מערב ירושלים לא הייתה פותרת למעט אזור התעסוקה בהר חרת (וגם אז- ללא עיר אטרקטיבית היו גרים בתל אביב ועובדים בהר חרת, בלי הפקקים של הכניסה לעיר…). אבל כמו שכתבתי כבר מאאתים פעם. צריך להעלות את האטרקטיביות של ירושלים בעיני אוכלוסיה צעירה, משכילה וציונית (בעדיפות חילונית). 15,000 דירות לא היו משנות את מצבה של העיר, הן היו יכולות שחזור כושל של שכונות הענק שכבר נבנו בעיר. אישור ובנייה של תכנית מערב ירושלים כיום משרתת אך ורק את האינטרס החרדי- פולק לא טרח להסתיר זאת בדיונים על התכנית וממשיכי דרכו לא מסתירים זאת כיום.

אוסיף הסתייגות אחת מכל מה שאמרתי: את מערב ירושלים נצטרך לבנות יום אחד. ביום שבו ירושלים תהיה עיר אטרקטיבית לאוכלוסיות שציינתי למעלה. ביו שבו העיר תעשה פנייה פרסה ותתחיל לעלות על פסי צמיחה. ביום שבו ניצני ההתחדשות שאנו רואים היום יעמיקו שורשים ויהפכו למומנטום חיובי יציב. אז יהיה נכון לקחת את עתודות הקרקע במערב ירושלים ולחזק את הכיוון החיובי. כמי שלמדתי בחודשים האחרונים בצבא, עתודה מטילים לחיזוק מאמץ מצליח, לא לחיזוק מאמץ כושל.
לקריאה נוספת: יאיר.

אז מה היה לנו בחודש האחרון? יואב גלנט, אלוף פיקוד דרום מוערך ורציני הולך הביתה בגלל בעיית אמינות, סכסוך קרקעות ומרווחי נטיעות לא מדויקים. שמעון מזרחי, יו”ר מועדון כדורסל בו ניהל מס’ 2 שלו בנק השקעות לא חוקי, מקבל פרס ישראל לספורט. מישהו מוכן להסביר מה זה השטויות האלו?
לשם הבהרה: לא טוען שלגלנט נעשה עוול ושההחלטה לא מוצדקת. גם לא טוען ההפך. לא מכיר את העובדות בפרשה. פשוט לא יכול להיות ששני האירועים האלו התרחשו באותה מדינה בתוך פחות מחודש.
לעניין שמעון מזרחי: עזבו אותי מהכוחניות, מהשליטה בליגה, מקיפוח הישראלים, מדפיקת הנבחרת, מהמשחק בערב יום הזיכרון, מאובדן התחרותיות, מהגישה המגעילה שהאליפות שייכת למכבי וקבוצות אחרות לוקחות לה את התואר, מהבכיינות לשופטים, מהדורסנות הדוחה, מניגוד האינטרסים של טל ברודי, מניגוד האינטרסים באיגוד הכדורסל. עזבו אותי מהכל (והכל נכון). אני רוצה להבין איך שמעון מזרחי נשאר בתפקידו יום אחרי חשיפת בנק ההשקעות הפרטי. אם ידע והעלים עין- הביתה. אם לא ידע 16 שנה מה קורה מתחת לאף שלו- הביתה. אין תוצאה אחרת. איפה התנועה לאיכות השלטון כשצריך אותה? יש לי עו”ד מצוין, אוהד הפועל להגשת העתירה. התפנה עכשיו מלשכת היועץ המשפטי לעיריית ירושלים…

סגרתי לאחרונה שני מעגלים רחבים בקריאה. המעגל הראשון הוא על מלחמת השחרור: הביוגרפיה של בן גוריון (מאת מיכאל בר-זהר), “1948″ של בני מוריס ולאחרונה גם “תש”ח” של יורם קניוק. בהקשר מלחמת יום כיפור בחזית הצפון גם נרשמה השלמת פערים. קראתי בנשימה עצורה את “על בלימה” של אבירם ברקאי על סיפורה של חטיבה 188 ברמת הגולן, מה שהצטרף למורשת קרב של אורי אור בסינדיאנה על החטיבה שלו, 679 ולהרצאה של אל”מ במיל’ יהודה וגמן, סמג”ד בחטיבה של אור ב-73′ על קרב ההגנה ברמת הגולן.

אם יש דבר מרכזי מכל הספרים האלו שאני לוקח זה את המשפט “נס לא קרה לנו”. המסר של מלחמת השחרור בעיני הוא ממש לא מעטים מול רבים, ולא מנקודת המבט הפוסט-ציונית שמספרת לעצמה סיפורי אלף לילה ולילה. ב-1948 היה עם פלשתיני אבל ספק רב אם הייתה חברה פלסטינית. היה עם יהודי אבל הייתה כבר חברה יהודית עם מוסדות ועם יכולות ונכונות להתגייס למען מטרה לאומית. קשה לומר זאת על הפלסטינים שהיו שסועים בסכסון בין החוסיינים לנשאשיבים, עם אליטה נוטשת וחברה מפוררת.

הגדולה של 1948 מתחילה בעיני ב-1947 כשבן גוריון, נטול הבנה בביטחון כמעט לחלוטין מתמסר לנושא הזה וקודם כל לומד ועושה לעצמו סמינר בבטחון לאומי. יש מנהיג שלנו היום שיודע לומר בצניעות- “רבותי אני לא יודע מספיק, אנא למדו אותי?” לכולם השמש זורחת מהתחת כל בוקר. ההנחה כי צפוי עימות עם הערבים לאחר עזיבת הבריטים הייתה מקובלת אבל בן גוריון בשקדנות של תלמיד חדש ידע להצביע על כך ש”ההגנה” מתכוננת למלחמה שעברה, היינו לסיבוב נוסף של המרד הערבי הגדול ולא למה שהוא צפה- מלחמה כוללת עם צבאות ערב. גם כשהבין זאת- לא הקשיבו לו החכמים יותר מדי כשדיבר על גיוס מלא, תותחים, טנקים וחיל אויר. מדהים בעיני.

אני לא מאמין בניסים, בטח לא בכאלו שנעשים כביכול על ידי אלוהים. בעיני צריך להפסיק לחנך את הנוער על המיתוס של מעטים מול רבים. היינו יותר מהם, בטח בסוף המלחמה. למה? כי לא הייתה ברירה אחרת. כי במונחים צבאיים עבור היישוב זו הייתה מלחמה טוטאלית המחייבת גיוס של כל המשאבים הלאומיים. עבור מדינות ערב זה היה עימות מוגבל. לא קרב לחיים ולמוות. הבטיחו ג’יהאד קצר וטבח זריז ביהודים אז באנו. לא תכננו להישאר נצורים בכיס פלוג’ה. מי שהייתה לו תשתית חברתית, ארגונים עם כושר ביצוע, מוסדות מתפקדים גם ידע להצמיח צבא יש מאין, תוך כדי מלחמה קשה. כשמפסיקים לסמוך על הנס כנראה שאפשר גם לנצח. מה שקשה לומר על מלחמת יום כיפור, על ההלם הנורא, על האמונה המוחלטת ביכולת המודיעים לספק התרעה, על חיל האוויר שייתן מכת מנע ועל הנסיגה הוודאית של הערבים מול כוחותינו. דווקא בימים שבהם “מי שמאמין לא מפחד” הפך להמנון נבחרת ישראל בכדורגל (כמה מתאים לטיפשים) ולשיר הבית של הרבה עגלים רצוי לזכור שהמסר הוא אחר.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאנשי אגד על קווי ה-70 בדרך חברון. לא צריך להתאבד כבר על כל אוטובוס שמגיע כי אחרי 2-3 דקות יגיע אחר ועם מקום לשבת- ולקרוא. תודה.
בהמלצת אחד הקוראים קניתי את “לבד בברלין” ואני ממליץ על החדש של דודו טסה בערבית. דיסק פגז.

כנראה שהעיר מבריקה ומצוחצחת, אחרת קשה לי להסביר איך לא התקבלה אפילו מטרה אחת בבנק המטרות ממכם. אבל כפי ששנו רבותינו: “אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבמילואים” ואני מוכן גם באזרחות להיות במילואים בפלס”ר 106 ולהתחיל להציף את הג’יפה לכיוון קומות 5-6 בכיכר ספרא, שיבינו את חומרת המצב.

אז הנה לכם טעימה קטנה, מטיולים בשכונה ומהדרך מתחנת האוטובוס לעבודה בבוקר. לא צריך הרבה מאמץ. טלפון עם מצלמה סבירה ופשוט להתחיל להזרים תמונות עם ציון מיקום מדויק. הצפייה אינה מומלצת לילדים מתחת לגיל 14. לצערי Slideshare לא קלטה את הכיתוב בעברית- אודה לתמיכה טכנית.