ירושלים האחרת

הבוקר טיילתי בפארק המסילה מצומת אורנים ועד לסופו בסמוך לגן הפעמון. את המקטע המרכזי, בין צומת אורנים לדרך בית לחם אני מכיר היטב וגם כתבתי בעבר על הביצוע המאכזב. אבל זו פעם ראשונה שעברתי בקטע הצפוני ביותר שמעבר לדרך בית לחם. המקטע כמעט גמור אך עדיין לא פתוח לציבור.

ובכן, על אף שמדובר באותו הפארק, (גילוי נאות: ביוזמת הרשות לפיתוח ירושלים, שום קשר לעבודתי) ואותה חברה מבצעת, מדובר בשני פארקים שונים לגמרי. הקטע הצפוני מטופח, שמור, ובנוי עם הרבה יותר הקפדה על הפרטים הקטנים. פסי הרכבת בו כבר מכוסים בקורות עץ שאפשר ללכת עליהן בנוחות וגם קצב העבודה מהיר הרבה יותר. למה זה ככה? להגנתו של המקטע המרכזי (הדרומי ביותר יהיה מצומת אורנים למלחה וצפוי להתחיל בביצוע בשנה הקרובה) ניתן לומר שהביצוע בו יותר מורכב-  הפרשי גובה בין המפלסים, שדרוג תשתיות, מעבר כלי רכב שמכסחים את ריהוט הרחוב ובכלל העבודה בתוך שכונה חיה ונושמת להבדיל מהמקטע הצפוני בו אפשר לעבוד מבלי להפריע לאף אחד. אבל למרות הנסיבות המקלות- זה עדיין לא מצדיק את התמרורים שהוצבו באופסייד, את הדשא שנשתל ברשלנות, את הצבת הספסלים העקומה, הניקוז הבעייתי, הבלטות השבורות ואת חוסר תשומת הלב לפרטים הקטנים. אולי ההבדל המרכזי בין הפארקים נעוץ בעובדה שהקבלן המבצע בכל אחד מהם הוא אחר וההבדלים ברמת הביצוע זועקים לשמיים.

אם נחזור רגע למקטע הצפוני המוצלח- בסופו מגיעים לתחנת הרכבת הישנה. לפני החג הייתי במתחם תחנת הרכבת מנשייה בתל אביב. עם כל הכבוד למה שנעשה שם- תחנת הרכבת שלנו, אם תשומר ותפותח נכון- לא תראה את אחותה התל אביבית ממטר. נקווה שהמכרז ייצא לדרך אחרי פסח ונזכה לחיים עירוניים במקום שהוא כיום חור שחור בלב המייל התרבותי במהרה בימינו אמן.

באיחור אופנתי, כמה מחשבות על האירועים בדרום בשבוע שעבר והטור של השופט גולדסטון בוושינגטון פוסט.
1. לא תחרים: זה צריך להיות הדיבר ה-11. כל הכבוד לשופט, שגילה סוף סוף שפעולות צה”ל אינן מכוונת כנגד אזרחים ובלתי מעורבים, להבדיל מחמאס. אכן סקופ השנה, הוא רק יכל לגלות את זה הרבה יותר מוקדם אם ממשלת ישראל הייתה משתפת פעולה עם הוועדה שלו. אז נכון שהרצפה הייתה עקומה, שמועצת זכויות האדם של האו”ם היא גוף של מדינות דיקטטוריות ושסביר להניח שהדו”ח לא היה זוכה למקום של כבוד בארכיון הציוני- אבל מי שמחרים לא יכול לבוא בטענות לשום דבר. מי שלא יורד למגרש לא יכול לנצח. דיפלומטיה היא משחק שצריך לשחק, גם כשהקלפים גרועים. כבר כתבתי בעבר שחרם, ולא משנה אם זה חרם על ההתנחלויות, על היכל התרבות באריאל, על אמנים שמאלנים או על כל כבר אחר הוא נשק ילדותי, פאתטי כמעט כמו מכתבי רבנים והוא לא אפקטיבי ב-99% מהמקרים. אז רגע לפני שמתבצרים באווירת “העולם כולו נגדנו- עם לבדד ישכון- עומדים עלינו לכלותינו” כדאי שנעצור רגע ונחזור לשותפים ולקואליציות שתמכו בנו. הצד השני משחק שם כל הזמן.
2. לא תחקור: קצת קשה להגיד את זה לפאינה קירשנבוים ולמבריקים האחרים  אבל ועדת החקירה הפרלמנטרית מה זה מיותרת. רגע לפני הקמפיין הבא של ילדי “אם תרצו” על ארגון שמאל כזה או אחר כדאי לזכור שרבות מן החקירות הצבאיות החלו בעקבות מידע מארגונים אזרחיים. כאלו שהילדים סימנו כתוקעי סכים בגב האומה. בעקבות החקירות הצבאיות יכל גם גולדסטון ודו”ח ההמשך לרדת מהעץ. אז נכון, עדאללה ולא מעט ארגונים הם לא חברים בהסתדרות הציונית וכאשר הם מטיחים ביקורת זה לא כדי לחזק את מדינת ישראל אבל זה באמת לא משנה. קרוב לוודאי שגם בעימותים הבאים נצטרך להפעיל כוח, והרבה כוח, ובסביבה אזרחית כי שם האויבים הפחדנים שלנו אוהבים להסתתר, ובשביל להפעיל כוח- צריך לוודא שהוא משרת תכלית צבאית וסביר. החקירות האלו מחזקות את הלגיטימיות של הפעלת הכוח בעתיד. אחזור לשיחת הסיכום שלי בקורס מג”דים לפני כחודשיים, דיברתי עם המפק”צ שלי, אל”מ ותיק ועתיר תיקי פרקליטות, על המסע לפולין. בעיניו, המסע למג”דים לעתיד צריך לעסוק 50% בצד הרוצח, מכיוון שסביר להניח שבעשורים הקרובים יהודים לא ימצאו את עצמם כקורבנות אלא דווקא בצד המפעיל כוח. זה ממש לא משנה אם מידע מסוים על התנהגות לא מקצועית באה מעדאללה, משוברים שתיקה או מבוגרי מכינת “רבין”. אסור לעצור את המידע וצבא חייב להיחקר על הכוח שהוא מפעיל.
3. מעילי רוח וכיפות ברזל: מת על הביקורות כנגד שני הפיתוחים שיעילותם נחשפה בשבועות האחרונים בזמן אמת. הזויי הימין מתנגדים לנשק הגנתי. בתמצית: במקום למגן את תושבי אשקלון צריך למחוק את עזה. הזויי השמאל: למה אנחנו מתלהבים כל כך מפיתוח של עוד ועוד כלי נשק ולא פשוט חותמים על הסכם שלום עם כל שכנינו. כמה כיף ונעים לחיות בעולם של נדמה לי. מזל שמהנדסי רפא”ל לא חיים בעולם הזה. עם כל הגאווה, ללא ציניות, בפיתוחים האלו, אני קצת חושש שהם יגרמו לנו לשכוח את היסודות. מעיל רוח הוא לא תחליף לטנקאות טובה ולניהול קרב נכון. כיפת ברזל אינה תחליף לאזרחים ממושמעים שנכנסים לממ”ד מתי שאומרים להם ולא עולים על הגג לצפות ביירוטים. רק שילוב של השניים יבטיח מינימום נפגעים. בינתיים המיגון חלקי, גם לטנקים וגם לאזרחים, ונקווה שלא יביא אצלנו לאופוריה ולהתנהגות לא אחראית ולא מקצועית.

פרויקט פסח מיוחד של האתר- אבי קוליק בפוסט אורח על ההבדלים בין מרתון ירושלים למרתון תל אביב:

רבות דובר ונכתב על ההבדלים בין ירושלים לתל-אביב, או אולי ליתר דיוק ההבדלים בין ירושלמים לתל-אביבים; מצד אחד אנשי ההר, אנשים עקשנים וחשדנים בתחילה ששום דבר כבר לא מפחיד או מפתיע אותם, שהמילה פוזה כלל לא חשובה להם – כי מה שחשוב זה שדברים יהיו פרקטיים. רק למקרה שהמצור יחזור. ומצד שני אנשים העיר הגדולה, אותם רווקים מתוך אידיאולוגיה שמכלים את ימיהם ובעיקר את לילותיהם בבתי מרזח עם שמות של מנהיגים ציוניים תוך חיפוש מתמיד אחרי קשר שיימשך ליותר מלילה. הרבה סטריאוטיפים משני הצדדים, אולי חלקם נכונים, רובם לא.

בהתחשב בעובדה שלא ממש הדאגתי את רצי העילית במרתון האחרון (אנדרסטייטמנט של העשור…) לקחתי על עצמי שתי משימות במרתון ת”א שנערך בשישי האחרון: הראשונה הייתה להתבונן בנוף העירוני של ת”א והשנייה הייתה לחפש ולראות אם יש הבדלים בית המרתון הירושלמי ואחיו התל-אביבי. לחפש הבדלים בלבוש, בסוג האנשים, בהפנינג שלפני ואחרי… ולא ידעתי למה אני מכניס את עצמי…

למרות שהמרתון הירושלמי היה אירוע מקצועי ממדרגה ראשונה לכל אורך הדרך האווירה בו הייתה אווירה של שכונה; תחשבו על החבר’ה שאתם משחקים איתם כדורגל בשישי – אז הרבה מאוד כאלה… בלי הרבה בלאגן, בלי הרבה פוזה, פשוט באים לרוץ ולראות חברים. ואף אחד לא קנה בגדים חדשים לריצה, ההוא בא עם הנעליים שהוא רץ איתן כבר מלא זמן, ההיא באה עם חולצת סוף מסלול של חבר שלה, החבר’ה של לשכת ראש העיר התארגנו על משהו ברגע האחרון – רגוע, רגוע, רגוע. תל-אביב? אוי… אני עומד שם, עם חולצה מלאה כתמי אקונומיקה ונעליים שראו ימים יפים יותר, ליד הרבה מאוד הי-טקיסטים גבוהים, לבושים במיטב אופנת הריצה (שהם קנו יום לפני ולעולם לא יילבשו שוב) ובלונדיניות שנשבעו שבטח שהן שומרות על אורח חיים בריא; הרבה מאוד שופוני, ופוזה, וסוג של תראו אותי, ובטח שאני רץ את ה-10 ק”מ, קטן עלי, אני כל בוקר רץ 10 ק”מ ברוורס… אז כן, ת”א אלופה באירגון אירועים כאלה, והיה אחלה, ומקצועי – אבל את הנשמה מצאתי במפגש שלי עם החברים שלי לאורך הדרך: חבר אחד פגשתי ב-5 בבוקר, חניכה שלי מהמחנה שבאה לרוץ את חצי המרתון עם דוד שלה, ואחר שזיהה אותי מרחוק, ועוד פרצופים מוכרים שחלפו על פני במהלך הריצה. מפגשים ירושלמיים קטנים במרתון תל-אביבי מאוד.

לקראת פסח מדווחים בסניף המקומי של “עמך”- המרכז הישאלי לתמיכה בניצולי השואה על צורך בחבילות מזון עבור הניצולים. כל מי שיכול לסייע מוזמן להעביר מצרכים לסניף ברחוב הלל 23, טל: 02-6250745.

והיציאה ממצרים מעולם לא נראתה טוב יותר, והגדת לבנך- הדור הבא:

לפני איזה חודש קראתי את הכתבה הזו בהארץ, על המצב הבעייתי משהו של השמאל הישראלי. בעייתי באנדרסטייטמנט. הוא על סף גסיסה. האם הכל אבוד? האם נגזר עלינו לחיות עם אלי ישיים וליברמנים עד קץ הדורות? האם חוקי נאמנות, אזרחות וועדות חקירה פוליטיות יהיו נחלתנו מדי חודש בחודשו? ובכן יש כאלו שחושבים שכן. אני לא. אמרו את אותם הדברים על המחנה הלא-חרדי בירושלים. הוכחנו אחרת.

בכתבה המדוברת אהבתי את הציטוט של דורון אביטל: “בעוד הימין פועל ללא ליאות ומשנה את תנאי המשחק תוך כדי תנועה, הליברל הממוצע מחכה שכל התנאים יתמלאו כדי להתחיל בפעולה. השמאל, לעומת זאת, פועל מתוך הנחה כי שורה של תנאים אופטימליים צריכים להתמלא כדי שהשינוי המיוחל, יהיה אשר יהיה, יקרום עור וגידים. אבל זו שגיאה. הכללים משתנים תוך כדי תנועה, תוך כדי העשייה – ובעזרתה.”

שתי מחשבות על הציטוט הזה: הראשונה היא שהזמנים התהפכו. אם ב-1948 בן גוריון לא היה מכריע שמקימים מדינה עם מה שיש ועם זה מתחילים לעבוד- יכול להיות שהיינו במקום אחר היום. רק מי שעושה פשרות עם המציאות ולא חי באוטופיה יכול להתקדם ולקדם משהו. פעם השמאל ידע להקים חומה ומגדל, לקבוע עובדות בשטח ומשם להתרחב, להילחם במנדט ובספר הלבן כאילו אין היטלר ולהילחם עם הבריטים נגד היטלר כאילו אין ספר לבן. פעם השמאל ידע להכיל את הסתירות בתוכו ועדיין לעשות בעוד הימין בעיקר דיבר בסיסמאות ומליצות וערג לשתי גדות לירדן כשבקושי הייתה לנו אחת. מה קרה מאז? הימין העתיק את הפרגמטיות והחתירה למגע בעוד השמאל עבר לאדישות. לא סתם המתנחלים אוהבים לצייר את עצמם כממשיכי הציונות האמיתיים, כמיישמי “עוד דונם ועוד עז”. השמאל הישראלי היה מאז 1977 בשלטון למשך 6 שנים בלבד (לא כולל ממשלות אחדות ורוטציות וגם לא קדימה). הוא התבצר בתל אביב, עיר המקלט הלבנה והזניח את כל היתר.

מחשבה שנייה: כמה האמירה הזו מזכירה את ימי הבחירות 2008 בעירנו. כמה נתקלנו באתר הזה ובמקומות אחרים באנשי שמאל שאמרו- לא עכשיו, לא בשלו כל התנאים, עדיף להפסיד למועמד חרדי ובלבד שלא יעלה מועמד ימני. כמה מוטעית המחשבה. היינו חייבים להתחיל ממשהו. גם אם המשהו הזה לא מסתדר לנו ב-100% בהשקפה. גם אם יש לו המון מה לתקן ולעשות. קודם מתחילים לעשות ויורדים למגרש לשחק.

הפורום המדובר בכתבה ממשיך במפגשיו, לאחד מהם הגיע לאחרונה סטנלי גרינברג, יועץ אסטרטגי אמריקאי, שהציג להם את מפת הדרכים לחזרה לשלטון. אני מתחבר יותר מכל לנקודה מס’ 3 במסמך שלו. יש לפעול בריבוי מסגרות ולהתאחד בנקודת זמן מכריעה אחת. מזכיר לי מאוד את ירושלים 2008 שרחשה פורומים וארגונים ותנועות רשמיות ולא-רשמיות. לא כולם רצו לבחירות (טוב שכך, אחרת הקול הלא-חרדי היה שוב מתפצל) אבל כל מסגרת פעלה על נישה אחרת והוציאה אנשים מהבית ביום פקודה. יש קצת דממה בתחום הזה בירושלים לאחרונה וזה מדאיג אותי. אנשים אדישים ושבעים לא יוצאים להצביע. בשנה שלאחר הבחירות פה היו קרבות (קרתא, אינטל, הפרדה בתחב”צ) והארגונים התגייסו. לא שצריך לחרחר מלחמות על פארש אבל החברה האזרחית צריכה להתחיל להתעורר.

ולעניין המהות- ההבדלים בין שמאל וימין. אני חושב שמאז 1967 שני הצדדים צדקו ושני הצדדים טעו. השמאל צדק כשטען שהכיבוש ישחית אותנו, יהפוך את החברה הישראלית ללאומנית, גזענית ואלימה יותר. השמאל הישראלי טעה שנסיגה לקווי 1967 תפתור לנו את כל הבעיות והסכסוכים וגר זאב עם כבש. חמישה ראשי ממשלות בשני העשורים האחרונים דיברו על שתי מדינות לשני עמים (רבין, פרס, ברק, שרון, אולמרט ואני לא מחשיב את נאום בר אילן) ובצד השני סופרים בלטות בגילה. הימין צדק כשטען שהבעיה של שכנינו איתנו מתחילה הרבה יותר מוקדם מ-1967 ושיש כאן חוסר השלמה עם קיומה של מדינה לעם היהודי, מוצלחת למדי, בלב האזור הזה. הימין טעה כשחשב שנוכל לשלוט על עם אחר מבלי שזה יבוא על חשבון הכשירות של הצבא, מעמדה של ישראל בעולם, מצבנו הדמוגרפי, חוסנה של ירושלים ועוד. אז מה עושים? לא יודע אם הפתרון של הבטחוניסטים לשעבר הוא הפתרון הנכון ולא הבנתי מה החידוש. אם כבר אני יכול להסכים עם פרופ’ יחזקאל דרור שאומר שאם כבר משלמים מחיר- שלא יהיה עבור שלום עם הפלסטינים בלבד אלא עם כל מדינות ערב. אם אין עם מי לדבר כרגע- צריך להתחיל לעשות משהו- פינוי של התנחלויות מבודדות והשארת נוכחות צבאית עד להשגת הסדרי ביטחון, הפיכת שכונות ערביות לשטחי B. משהו. העולם הולך להכיר במדינה פלסטינית. תכנית המשחק של המאמן השני מצליחה לא רע. אפשר להיות ציניים כלפי המדינות שהכירו במדינה הפלסטינית הלא-קיימת עד כה, בינתיים זה הרבה יותר מדינות מאלו שמכירות בבירתנו המאוחדת לנצח נצחים.