ירושלים האחרת

נתחיל מהסוף: בשנת 2020 יהיו בירושלים מיליון תושבים.  משקלם של החרדים באוכלוסיית העיר,  על אף הדיסאינפורמציה שהם מפיצים ועושי דברם בתקשורת הבולעים אותה ללא קשיי עיכול, יישאר כמעט זהה למשקלם היחסי כיום. החרדים ימשיכו להוות שליש מהמגזר היהודי. הבעיה היא במזרח. 400,000 מתושבי העיר יהיו פלסטינים. 40%. מול מגזר כללי מתבגר ומגזר חרדי מהגר- תהיה האוכלוסייה הערבית בירושלים המגזר הצומח והצעיר ביותר, כפי שהיא היום. בתום שניים או שלושה עשורים תרשום התנועה הציונות לזכותה הישג שאין לזלזל בו: איבוד הרוב היהודי בירושלים, רוב ששרר בה מאמצע המאה ה-19.

הרבה דברים טובים קרו בשנתיים וחצי האחרונות. הרבה החלטות נכונות התקבלו בסיטואציות בהן שערותי סומרות ממחשבה על ההחלטות שהיו מתקבלות לו פרוש ראש עיר וצמד הרעים אטיאס וישי בתפקידיהם הנוכחיים. בהתאם לתפיסת הביטחון הצה”לית- המלחמה הועברה לשטח האויב. אם לפני שנתיים כל בניין בקריית יובל היה נושא למריבה וכל עמוד עירוב נספר על ידי מומחים באמצעות לוויני ריגול הרי שכיום קו העימות הוא שכונת רמות- הקניון, האודיטוריום במקום אולם שמחות, מגרש הפוטבול, הקרב על מוסדות החינוך. שלא נבין שהקרבות בקריית יובל הוכרעו אבל לפחות הכל על השולחן ונתון למאבק. אף אחד לא יכבה את האור מרצונו.

אבל למרות הדברים הטובים- הרי שיכול וצריך להיות פה יותר טוב. הרבה יותר טוב. רצף האירועים עדיין לא יצר מסה קריטית שמשנה מגמות כלכליות ודמוגרפיות של 3 עשורים שליליים.  שתי מגבלות משמעותיות מכבידות על מימוש הפוטנציאל ועל יצירת קפיצת מדרגה בעיר. הראשונה היא מגבלה פוליטית. אני לא נוהג לכתוב בפוסטים על חברי מועצת העיר. אם כבר- מתייחס אליהם בדיונים שנוצרים. אחרוג מעיקרון זה לכבוד יום איחוד ירושלים. אי אפשר לרצות את כולם. המבנה הקואליציוני הנוכחי לא מאפשר לקדם סדר עדיפויות ברור לטובת אוכלוסייה יצרנית, צעירה ויצירתית (אגב- מכל המגזרים). הוא לא טוב לחילונים וסוד קטן: הוא לא טוב לחרדים. נציגי הציבור שלהם מקבלים החלטות רעות מאוד לתושב החרדי. את המבנה הזה צריך לארגן מחדש. את השליטה של החרדים במשאבי העיר (הקצאות קרקע, הנחות בארנונה, תמיכות) צריך להפסיק. הם בד”כ מחבלים בקטנות מכיוון שאינם מצליחים לחבל בגדולות- אבל כדי לנצח במלחמה אנחנו צריכים גם אגורות, לא רק שקלים.

המגבלה השנייה היא מדינית והיא המדאיגה יותר. מיום ליום אבן הריחים ששמה “ירושלים המאוחדת” מכבידה יותר ויותר על העיר הזו ומורידה אותה יגון שאולה, כל פעם קצת. את ירושלים צריך לחלק לא כי זה מה שיביא שלום. זה לא. לא כי אנחנו רוצים להיות נחמדים לפלסטינים, אנחנו לא. לא כי זה מה שיביא אותם למו”מ שבסופו סיום הסכסוך- זה לא. את ירושלים צריך לחלק כי מי שרוצה גם וגם- סופו שיישאר עם כלום. את ירושלים צריך לחלק כי זה טוב לעם ישראל ולרוב היהודי המוצק שצריך להיות בבירתו. מי שרוצה להיאבק על כל חירבה מזורגגת במזרח העיר סופו שלא יבנה ברמות, גילה ופסגת זאב. את ירושלים צריך לחלק כי רק ירושלים בגבולות מוסכמים על ידי מדינות העולם (לא בהכרח ע”י הפלסטינים) תוכל לפרוח באמת ולמצות את הפוטנציאל שלה להיות עיר עולם אמיתית. רק לעיר כזו יהיה אפשר להעביר שגרירויות ולהפוך אותה למרכז בינלאומי. זה ממש לא דיון על איך מחלקים. על הוצאת כפרי קצה מחוץ לתחום המוניציפלי, על הקמת ממשל עצמי אזרחי לצד המשך שליטה ביטחונית, על הסדרי תנועה ותשתיות. צריך לקבל החלטה, להפסיק להיות מובלים וליזום מהלך שיציל את העיר הזו מהמשך הידרדרות.

44 שנה לאיחודה הכפוי של העיר אין זמן מתאים מזה לערוך שינויים. אין לנו עוד זמן לאבד.

ופוסט מצוין של אילן אזרחי ליום ירושלים

לכבוד הקוראת ציפי חוטובלי:

מוסררה

בקעה

מלחה

קטמון

שיח’ ג’ראח’

טלביה

ראס אל עמוד

אבו דיס

אבו טור

ביום שתעברתי את השם שלך, נוכל לשקול את הצעתך. עד אז לכי חפשי הצעת חוק הזויה אחרת ליום ירושלים הבא. כזה הימין שלנו, מתעסק בדקלרציות וסיסמאות נבואות, בלי חיזוק ממשי לעיר הבירה. צדק בן גוריון ב-1949.

רציתי לכתוב תשובה לדודו אבל אז הבנתי שיש לי הרבה יותר מדי נקודות בשביל לכתוב אותן בתגובה.

כותב דודו שניסיון ההשתלה של הציונות החילונית נכשל בירושלים. ובכן עוד לא נכשל, בכל אופן לא נכשל יותר מהניסיון הזה במדינת היהודים כולה. במקום ציונות שפויה, ליברלית אנחנו צועדים יותר ויותר לציונות משיחית, הפועלת ממתוך תחושת מצור והעולם כולו נגדנו. ציונות שאינה מבחינה באור שבקצה המנהרה, האור של רכבת דמוגרפית ששועטת לקראתה. ציונות שמסרה את נכסיה התרבותיים (גיור, שבת, נישואין, קבורה) לידי כוחות דתיים-חרדיים קנאים. ציונות שויתרה על סולידריות חברתית לטובת אינדיבידואליזם קיצוני. ירושלים לא דפוקה יותר בעניין הזה מיתר חלקי הארץ. עד כאן בעניין ציונות.

המרחב הציבורי הוא הסוגיה הכי רלבנטית להישארות של אוכלוסייה משכילה, חזקה ויצרנית בעיר הזו. לא מחירי דיור ולא תעסוקה ולא נעליים. תנו לאנשים 10 פארקי מסילה מעניינים, רחובות עם התרחשות טבעית וטיפוח מושכל בגינות ובשטחים הפתוחים והם יגורו פה גם בקופסת קרטון בקרן רחוב. לצערי, לא הרבה במערכת העירונית מבינים את זה. אנחנו עדיין דורשים הפרשות לשטחים ירוקים עצומים, שלא ברור מי יפתח ויתחזק אותם ואם יהיו בשימוש מספיק אינטנסיבי. על ניקיון אין מה לדבר (אגב, הייתי בעיר העתיקה היום ויש שיפור גדול. אולי צריך להפריט את המערך?) ועל טיפוח ופיתוח מקומות נוספים אפשר לחלום. המשאבים לצערי הרב לא מופנים לשם. לא מספיק. אבל מרחב ציבורי הוא לא רק ניקיון ותחזוקה. הוא גם היכולת של העירייה לאפשר התרחשות במרחב הזה. בהקלה לפעילות בתי העסק, בהגנה מפני התנכלות משטרה, ברישוי מושכל ובקביעת כללי משחק ברורים מה מותר ומה אסור. אם לשים את האצבע על הבעיה- הרי שהיא טמונה במדיניות, בציפיות ברורות ושקופות.

אתן דוגמה מתחום ההתחדשות העירונית. יש שתי דרכים לבצע פינוי-בינוי. האחת היא במסלול רשויות מקומיות, במסלול זה הרשות היא מגישת התכנית החדשה ומנהלת את כל הפעילות במתחם שהוכרז לפינוי-בינוי. המסלול השני הוא מסלול יזמים. דו”ח מבקר המדינה מהשבוע שעבר חשף את מה שמוכר כבר שנים רבות. למדינה התקשרויות בסך 250 מליון ש”ח עם רשויות מקומיות בנושא פינוי-בינוי. 100 מליון מהם כבר שולמו. כמות התכניות שמגיעה בסופו של דבר למימוש מזערית. אין לעיריות שום יתרון יחסי בכך, אם כבר יש להן חסרון יחסי. התמונה דומה בירושלים. מתוך 8 מתחמים מוכרזים רק אחד, שנכנס בו לפעולה יזם פרטי, באמת התקדם. היתר מקרטעים בלשון המעטה.

אם חושבים בסופו של דבר על תפקיד העירייה, באירועי תרבות במרחב הציבורי, בפתיחת מוסדות בשבת, בתכנון עירוני או בניקיון העיר, כנראה שאם העירייה תעשה את כל הפעולות האלו בעצמה היא לא תעשה כמעט דבר ואת מה שהיא תעשה היא תעשה לאט ורע. לא רוצה מסיבות רחוב שמאורגנות על ידי העירייה. מבחנה הוא לא כמה מסיבות רחוב רשות הצעירים הפיקה אלא לכמה יוזמות כאלו היא אפשרה לצמוח מהשטח וקידמה. לצערי לא מספיק.

אנשי העירייה עוד לא למדו שתפקידם לאפשר. אף אחד לא מודד אותם על פי יזמות שהם קידמו. אם כבר, הם נמדדים על יזמות שהם חסמו. במקום להיות פרו-אקטיביים ולמשוך יוצרים ויזמים מעניינים ולחבק אותם העירייה מעוניינת להוכיח לכולנו ששלה הכי גדול מכולם. מסיבות רחוב זה לא הקטע שלי. אני רוצה דרך בית לחם בשישי בצהריים. המקום של איציק, קאלו, בית לחם והעסקים הקטנים. אחד מוציא ברז בירה, שני מחריג כמה כסאות מעבר למותר, שלישי מוציא דוכן אמנות. שפיות עירונית. בכל יום שישי המקום הזה יכול להפתיע מחדש. אני רוצה הפתעות כאלו בכל רחוב. שאנשים לא יגיעו רק בגלל איזה “מוזיאון חי” או אירוע מתוזמן ומגודר אלא שיבואו סתם כדי לשוטט, כי לך תדע במה ניתקל בדרך- פתיחת תערוכה, נגן רחוב, הקרנה של אירוע ספורט בפאב או סתם מכות בין ערסים לתלמידי ישיבה בכיכר ריבלין. העירייה אם כך צריכה להגדיר את כללי המשחק במרחב הציבורי. מה מותר ומה אסור, מה דורש רישוי ובאילו רמות של רישוי. ברור שאין דין מסיבת רחוב כדין תערוכת תמונות בשדרה. מתי ראינו לאחרונה “קול קורא” ליוצרים להציג עבודות במרחב הציבורי? הפעם האחרונה שהעירייה ניסתה להגיד מה מותר ומה אסור בחיי הלילה יצא לה עקום נורא.

כתב דודו שאין בעיר מספיק כוחות יזמיים בעיר הזו לדחוף תרבות עצמאית. אני חושב שיש. רק שלא סופרים אותם כי הממסד העירוני מעריץ מגה אירועים ולא סופר דברים קטנים, שהם החשובים בעיני. “סלמנקה” עשו אירועים מגניבים במרחב הציבורי. “מבצע כורש” נפל על פוליטיקה ארגונית מפגרת, קבוצת “כתובת” עזבה את מינהל קהילתי לב העיר בגלל קשיים כלכליים ולמזלנו מצאה בית בבי”ס מוסררה. המערכת אוהבת “כוכב נולד” ומגה אירועים אבל שוכחת שצריך מדרג. שבלי הדג מלוח, הופעות רחוב ספונטניות, קבוצות שירה וחבורות אמנים- אין פה תשתית לצמיחה אמיתית של תרבות מקומית. אפשר להביא 30 אמנים ערב אחרי ערב לבריכת הסולטן- זה לא ישאיר פה אמנים שמסיימים בצלאל או סם שפיגל.

לגבי התעוררות ורוח- נראה לי שהדבר הכי לא כיפי בעולם זה לצאת לבלות עם חולצה של ארגון. מה זו הבליינות הארגונית הזו? כבר מאאתים שנה רוח חדשה עושה ערבי שוטטות- לא מספיק? לשתות בירה אני אעשה עם חולצה אדומה ואקלל את הנהלה של המועדון המחורבן הזה שכל עונה מצליחה לשבור של ביזיון.

יצאתי מה זה בעד הפרטה בפוסט הזה. בטח כל המפא”יניקים יזעמו…

שבוע לא פשוט תרבותית עובר עלינו- סמדר נסגר וכך גם “טיים אאוט” ככל הנראה. מצד שני, “הערת שוליים” הביא כבוד לעיר. גם זה משהו.

עדכון מפרויקט “עיר.אקדמיה”: ביום ראשון, במסגרת שבוע החינוך בירושלים יתקיימו שני פאנלים מעניינים בנושא השכלה גבוהה כמנוף לפיתוח עירוני והצגת חזון ההשכלה הגבוהה בירושלים לעשור הקרוב. הכנס במוזיאון ישראל, סיור במוזיאון בשעה 15:30 והמושבים עצמם בשעה 17:00 ו-19:00. להרשמה:  academic@jda.gov.il

פוסט אורח של דודו, ידיד המחלקה, על האירוע בשישי האחרון ברחוב עזה ועל המרחב הציבורי בכלל:

זה לא פוסט אופטימי.

לפני מספר שנים נתקלתי במאמרו של פרופ’ דניאל פלזנשטיין “אילוץ תהליך הצמיחה: המקרה של התפתחות תעשיות עתירות ידע בירושלים”, שנכתב ב1989 (מאמר בכתב עת לשלטון מקומי, לתכנון ופתוח עירוני ואזורי, גליון 19-20). המאמר מתייחס לייחודיות של המקרה הירושלמי ולניסיון להקים תעשיות עתירות ידע במיקום לא מרכזי ובסביבה שהיא חסרה מסורת תעשייתית או כהגדרת הכותב: “מאמצי הפיתוח הינם “מאולצים” ו”נשתלים” לתוך סביבה החסרה מסורת תעשייתית ומנגנון עסקי תומך”.

ייתכן כי ירדתם לסוף דעתי והבנתם מדוע בחרתי לפתוח את הפוסט עם אזכור מאמר זה אך אם לאו אסביר בהמשך.

מתוך היכרות ידוע לי כי מרבית קוראי הבלוג הגיעו לשלב החיים הבוגר המצריך קבלת החלטות המעצבות את העתיד (לימודים, עבודה, רכישת דירה, משפחה וכו’) ויודעים שחלק אינהרנטי מתהליך קבלת החלטות נוגע גם לעיר בה אתה רוצה ובוחר לחיות, לעבוד ולגדל משפחה, תוך השוואות מרובות לערים אחרות בארץ ובעולם. השוואות אלו מתעצמות במהלך חיינו הבוגרים, בייחוד שכל ירושלמי חושב בילדותו כי ירושלים היא מרכז העולם (והמדינה). במהרה מאוד נחשפתי למציאות שבתחומים ורבדים רבים ושונים ירושלים אינה עיר גדולה (ה-עיר הגדולה) במובן המערבי-קפיטליסטי-כלכלי-חברתי.

הנסיגה שחוותה ירושלים מאז 1987 (ובמהרה מאז 1993) מתחברת מבחינתי לניסיון “ההשתלה” אותו מתאר פרופ’ פלזנשטיין ו-”לניסיונות השתלה” נוספים בירושלים המנסים לאורך שנים רבות לשוות לירושלים קדמה ובכורה כלכלית,חברתית ותרבותית ולא רק בכורה לאומית-וסמלית שבפועל ולאורך השנים רק מזיקות לה (כתבה מפסח 2001). האם לירושלים יש סיכוי מבחינה אורבאנית (וללא קשר אך גם עם קשר לשאלות הפוליטיות-מדיניות-דמוגרפיות)?, האם פרויקט העתקת עיר הבירה הישראלית-ציונית וייצורה באופן מלאכותי על שולחן השרטוט ומחוצה לו, יסתיימו בכי רע בדומה לניסיונות קודמים בעולם (ברזיליה, קנברה, בלמופן בירת מדינת בליז, פוטרג’איה בירתה החדשה של מאלזיה-המרכז הפדראלי-אדמיניסטרטיבי מדרום לקואלה לומפור)?. חלק מהנתונים המונחים לפתחנו אומרים שאכן נכשלנו. התפיסה השלטת כיום לגבי ירושלים, ולא רק בת”א, קובעת שהציונות נכשלה בהשתלת החילוניות המערבית בירושלים אני הייתי אומר כי במבחן השנים הציונות נכשלה בהשתלת הציונות והישראליות בירושלים (אבל מה אפשר לצפות כאשר מתייחסים לירושלים כסמל לאומי ויהודי בלבד).

אני מספר לכם את כל זה כיוון שביום שישי האחרון הלכתי עם חברתי ועם עוד מאות צעירים ירושלמים לאירוע הרחוב הראשון ברחוב עזה, מניח שמרביתכם שמעתם עליו, היה פשוט כיף עם אווירה אורבאנית צעירה וניחוחות של חופש באוויר. באופן אישי(ובלי לקחת קרדיט) את המסע לעזה התחלתי יחד עם עופר ברקוביץ’ לפני למעלה משנה. לבקשת סגן ראש העיר קובי כחלון כתבתי מסמך רעיוני לחיזוק וקידום הרחוב, מאז קוימו ישיבות שונות עם יורם ברוורמן מנהל רשות הצעירים בעירייה, גוייסו אנשי מינהל קהילתי “גינות העיר” והתנועות “רוח חדשה” ו-”התעוררות” והנה קיבלנו סנונית ראשונה וקריאת כיוון, יחד עם תכנית המתאר לרחביה העומדת טרם אישור סופי ועם האספרסו-בר שייפתח בקרוב בשדרות בן-מימון.

אירוע שהתקיים ביום שישי האחרון ברחוב עזה מחזיר אותי לחלק הפותח של הפוסט ולשאלות שעולות בדיונים חוזרים ונשנים של ירושלמים, ובכלל, על ירושלים והגנטיקה שלה כעיר שאינה “גדולה”. אני תהיתי לדוגמא מדוע היה צריך לחכות לחבורה של צעירים אורבאניים(מתוך העירייה) לקדם אירוע שאמור להיות מובן מאליו בעיר גדולה, מדוע בעלי העסקים ברחוב, חלקם מאושיות חיי הבילויים בעיר, לא יזמו אירוע שכזה על אף הפוטנציאל הרב שיש לרחוב ולאזור רחביה, האם ההתערבות של העירייה מחויבת המציאות (ולא רק בפן המימוני-חוקי) ולמה לעזאזל הנוכחות ההמונית של הסטודנטים והצעירים בשכונה אינה באה די לידי ביטוי?. עמית כתב בעבר ובצדק, שעיריית ירושלים אינה צריכה להיות מפיקת מסיבות רחוב, אך האם יש די כוחות פרטיים שיחליפו את העירייה ויכנסו לנעליה בחלק מהתחומים הקשורים במרחב הציבורי ובתרבות?, לדעתי האישית לא. חברתי טענה כי האירוע ברחוב עזה נראה והרגיש לה כ-”מאולץ” ומכוון “מלמעלה למטה”, מבלי לפגום באווירה הנעימה ששרתה במהלכו.

האם אנחנו בתחילתו של תהליך שינוי והרחוב “יתגלה” כפי שקרה לשוק או לחילופין יעבור מהפך כפי שקרה ברחובות שץ ובצלאל?. עיר או במקרה שלנו רחוב, צריך בסופו של דבר “לחיות” לבד ובאופן טבעי ולא מלאכותי, האם אחרי שיסתיימו אירועי הקיץ יחזור רחוב עזה לנמנם, האם ייהפך רק לדבר החם הבא או שיתחזק וייהפך באופן טבעי לרחוב אורבאני משמעותי? האינטרס שלנו שהרחובות והמרחב הציבורי יהיו בעלי זהות עצמית ועצמאית – עם עדיפות כמובן לזהות חזקה, מתפקדת ופעילה מבחינה אורבאנית – ולא תלוית שלטון זה או אחר.

האם האירוע הוא ניסיון “להשתיל” תרבות ואורבאניות במקום שאינו מתאים, לכאורה, או שהדי-אן-איי של העיר התלוי, מחד, במעורבות ממשלתית ועירונית בתחומי חיים רבים, מונע בפועל את ההתפתחות של השוק הפרטי והיזמות הפרטית ולמעשה גורם לפאסיביות שמופרת רק ע”י הכוונה מלמעלה?. מאידך, האם סירוס הפרהסיה הציבורית בעיר(בייחוד בין השנים 1993-2008 ע”י נציגי הציבור החרדי) גרם לכך שהעיר אינה מצליחה להשתחרר מהטראומה הזאת וגם מקומות עם פוטנציאל אדיר כגון שכונת רחביה (הן בפן הפיסי והן בפן החברתי-תרבותי), אינם מצליחים לייצר ווייב אורבאני באמצעות תהליך טבעי, כפי שהתרחש ברחובות בצלאל ושץ ודורשים התערבות כירורגית ומתמשכת של העירייה בתחום זה בפרט בתחומים רבים בכלל?!.

באופן אישי הייתי מקווה כי האקטיביזם, במובן החברתי והפוליטי של המילה, הקיים בעוצמה בירושלים, היה גולש גם לתחומים אחרים ובעיקר תורם לשינוי בפועל של המציאות, לשינוי תחושות התושבים הצעירים לגבי היכולת לשנות, לשינוי הדימוי של העיר ובעיקר לקיום סדר יום אזרחי,לטובת עתידה.

“לך לעזה” יתקיים פעמיים נוספות במהלך החודשים יוני ויולי במימון עיריית ירושלים, מינהל קהילתי גינות העיר ותנועת רוח חדשה .

הנה שיטה חדשה ללמוד היסטוריה: פשוט לא ללמוד היסטוריה. לספר מה שעולה לך בראש ולהציגו כעובדות. אבו מאזן משכלל את השיטה לדרגת אומנות. כנראה שהכל כשר בדרך לספטמבר השחור:

“חשוב להזכיר כי פעם אחרונה ששאלת המדינה הפלסטינית עלתה להצבעה באסיפה הכללית היתה בזמן ההצבעה על תוכנית החלוקה ב-1947. הקהילה הבינלאומית תמכה בתוכנית החלוקה, אולם זמן קצר אחר כך הכוחות הציונים גירשו ערבים פלסטינים על מנת להבטיח רוב יהודי במדינה הישראלית שתוקם, ולצבאות הערבים לא נותר אלא להתערב.”

אכן, מעניין מאוד. כנראה ששקרים שמפיצים מעל הניו יורק טיימס עוברים יותר טוב. כמה שאלות לראיס:

א. מי מנע מכם להכריז על מדינה פלסטינית?

ב. מדוע אחיכם המצרים והירדנים לא מימשו את זכותכם למדינה פלסטינית?

ג. הזכרת את גירוש משפחתך מצפת, האם היית מוכן לחיות בצפת תחת שלטון ישראלי, כפי שהציעה תכנית החלוקה מ-1947?

ד. כשאתה אומר ש”הכוחות הציוניים גירשו”, אתה מתכוון ודאי לבריטים שמסרו את עמדותיהם בצפת, כולל תחנת המשטרה, לידי “צבא ההצלה” והמליצו על פינוי היהודים מהעיר “מחשש לבטחונם”. אתה ודאי מתפלא מדוע היהודים סירבו  לעזוב או לחלופין לחיות במצור שהטלתם על הרובע היהודי ולספוג את פגזי המרגמות. עם מוזר אלה, אני אומר לך.

כמה קל שאפשר פשוט לספר נרטיב, לגבב משהו על פרקטיקות של “הדרה-הכחשה-החלשה- השתקה-הכפפה” ולאפשר לתוקפן להתנער מאחריות למעשיו ובמקרים אחרים- לספר למסכן שכולם אשמים חוץ ממנו. מה שנקרא “מיקוד שליטה חיצוני”.

עמדותי ידועות לקוראי הבלוג ולמכרי. ובכל זאת, את הנכבה הפלסטינית אציין ביום בו הפולנים יקבעו את ה-1 בספטמבר כיום הזיכרון לנכבה הגרמנית ולפליטי דנציג (גדנסק).

הגיע הזמן לחלק קצת פרסי פוליצר לעיתונות המקומית בירושלים. לא בטוח שכל עיר מתברכת בכאלו מקומונים איכותיים, כתבים מהירי מחשבה ועורכים שנונים היודעים לרדת לעומקן של סוגיות. אז בחרתי לכם שתי אפשרויות מהמקומונים של הסופ”ש האחרון, אתם מוזמנים לבחור בתגובות את הכתבה הטובה מביניהן:

1. ידיעות ירושלים: “הקרב המאסף של החילונים”- לציפי מלכוב. כתבה מרגשת על הורדת הצעתה של סיעת מרצ לפתיחת בית מזי”א למופעים בשבתות ובחגים מסדר יומה של מועצת העיר. הכתבת כמובן מתייחסת להיסטוריית המאבקים לאחר שנכשל הניסיון לפתוח את תיאטרון ירושלים בשבתות. הכותרת נותנת ביטוי מדויק להלך הרוח החילוני בעיר, בה כידוע אין מה לעשות בשבתות, בקושי בימי חול יש פה איזה מופע או בית קפה נורמלי (ועל כן נאלצים עשרות החילונים הבודדים שנותרו בה לנהל “קרב מאסף”, כהגדרתו הקולעת של העורך). עם זאת, דומה כי הכותבת התעלמה משאלה פשוטה: היכן היו הצעות אלו כאשר מרצ היתה חברה בקואליציה ומדוע נכשלו חברי מרצ בפתיחת מוסדות תרבות בעוד בשנה האחרונה נפתחו מינהלים קהילתיים ברחבי העיר לפעילות בשבתות, למרות התנגדות דתית-חרדית וללא צורך בכותרות צעקניות בעיתונים.

2. זמן ירושלים: “ברקת נכנע” למאיה הורודניצ’אנו. מופת של תחקיר עיתונאי המצייר ראש עירייה חילוני שנכנע פעם אחר פעם לדרישות המוגזמות של הציבור החרדי. לאחר שנכנע לדרישתם לביטול אירוע “כוכב נולד” באוגוסט האחרון ולביטול פסטיבל הטעמים בחודש מרץ בעיר העתיקה (וכזכור לכולנו- אירועים אלו בוטלו ובמקומם התקיימו עצרות אמירת תהילים המוניות, בהפרדה כמובן), החליט הפעם ראש העירייה לבטל את פסטיבל האופרה המתוכנן לחודש יוני. בהתאם לדרישות החרדים. דומה כי על אף התחקיר העילאי הכתבה לוקה בניתוק קל מהעובדות שכן הפסטיבל (עדיין) לא בוטל. גם החסות העירונית לאירועי הפסטיבל, שנטען שבוטלה, לא הוכחה במבחן התוצאה, לפחות לא על פי המודעות שהתפרסמו בסוף השבוע האחרון. אין זה כמובן אומר שראש העירייה לא ישגה בטיפול בפסטיבל בזמן שנותר לפתיחתו. נראה כי מדובר בכתבה שהקדימה את זמנה ועל כן המלצתנו לפרס לכתבת ולעורך, על ניסוח שבלונות מוכנות מראש לכל מקרה.

הקלפיות פתוחות. שבוע טוב.

המשנה מספרת על רבן גמליאל שהיה נוהג להתרחץ בבית מרחץ בו היה מוצב פסלה של אפרודיטי, אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית. כששאל אותו אחד מחכמי הרומים האם עצם המרחץ מול פסלה אינה מהווה עבודה זרה מבחינתו של רבן בן גמליאל השיב לו האחרון: ”אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי, אין אומרים: נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומר: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ”.

יענו: קודם כל, אל תתבלבל- עכו שייכת לעם ישראל והיא מסיגת הגבול פה. אתם על תקן האורחים גם אם שולטים כרגע. שנית, בית המרחץ אינה מקדש לאפרודיטי. היא תפאורה לבית המרחץ ולא להיפך ומכיוון שכך- אין מדובר בבית עבודה זרה.

ולמה להטריח את הציבור במדרש הפשוט הזה? מכיוון שבימים אלו חברי מועצת העיר החרדים מצאו סיבה חדשה למריבה- פסטיבל האופרה שיתקיים ביוני וכולל בתוכו הופעות בכנסיות. אמר פה פעם בן שהשקט מהמגזר החרדי מדאיג אותו, שאנחנו עסוקים במסיבות ופסטיבלים והם בינתיים גונבים את העיר. ובכן, בחודשים האחרונים אין ממש שקט והעובדה שדווקא אירועי התרבות מושכים את האש עשויה לסמן את ההבנה אצלם שמדובר בתחום אסטרטגי שממצב את העיר מחדש. מצד שני, יכול להיות שסתם משעמם להם ובא להם לריב.

אבל החרדים לא מדאיגים אותי. שהכלבים ינבחו והשיירה תעבור. מה שמדאיג זה ההצטרפות של המגזר הדתי-לאומי לטענות האלו. מילא שהחרדים לא מסוגלים להבחין בין עיקר לטפל- אבל מדוע חברי המפד”ל נכשלים פעם אחר פעם בהבנת האתגרים עימם העיר מתמודדת? מדוע אצלם האינטרס המגזרי גובר על העירוני, ואף הלאומי- חיזוק ירושלים?

אני מציע לכל מי שטיפס על עצים בעניין באופרה לעצור רגע וללמוד מרבן גמליאל. אין מדובר בעבודה זרה מכיוון שזו תלויה בכוונת הלב ולא בעצם הנוכחות. אם באים למופע תרבות שהכנסייה משמשת לו תפאורה ולא להפך- הרי שאין בעיה.

1. זיכרון:  הזדהיתי מאוד עם נאומו של רובי ריבלין אתמול בטקס הדלקת המשואות. ובמיוחד עם ההשוואה של ימים אלו למעין עשרת ימי תשובה שבשיאם יום כיפור ציוני. בדיוק אותם מילים עמדו לי אתמול על קצה המקלדת במהלך היום. אין מועדים משמעותיים יותר עבורי מאשר יום הזיכרון ויום העצמאות. ובשנים האחרונות כבר התקבעה לה מסורת ושיגרה לאותם מועדים. החל ב”שרים במרכז” בערב יום הזיכרון, דרך ביקור בקברי החללים האישיים בהר הרצל, להאזין ל”עוד מעט נהפוך לשיר” בצהרי היום, בדרך לאזכרה של סבתא רחל, שנפטרה ביום העצמאות ולא היה מועד מתאים מזה למי שכל כך אהבה את המדינה ובכתה על כל חייל שנהרג, בערבו של היום, כשהשירים ברדיו הופכים פחות ופחות עצובים קריאה ב”תיאום כוונות” של חיים סבתו, ממש כמו לפני תפילת נעילה ביום כיפור ובמוצאי היום- טקס המשואות. ובחזרה לריבלין: נראה שריבלין, מזקני חירות, הוא מאחרוני הפרלמנטרים שנותרו לנו. אחד מאלו שבאמת מאמינים בדמוקרטיה ובבית המחוקקים. מי שבא להזכיר לנו שועדות חקירה פוליטיות הן לא תחליף לשיח ציבורי, שהשתקה אינה טיעון בויכוח ושיהודים נולדו לשאול שאלות. על זה מחנכים ילדים בליל הסדר. עם נודניק עם ריבוי דעות ומי שלא נאה לו- מוזמן להחליף אזור חיוג. אכן משב רוח מרענן בבליל מכתבי הרבנים, החרמות והחקירות. חברה שפויה לא יכולה להתנהל על פי פאתוות של כמה אייתולות.

2. עצמאות: הייתי לפני כה שבועות בשמחה משפחתית, שבת חתן. יש לי חיבה לעלוני שבת שמעבירים יופי את הזמן של התפילה. כנראה שלא הייתי בבית כנסת כזה כבר הרבה זמן לאור האינפלציה המטורפת בעלוני השבת וגם לאור המסרים. כמה עיסוק פנים מגזרי יש בהם. גרעינים תורניים, מסגרות שירות לאומי, ישיבות הסדר, מכינות, שכונות נפרדות, מערכות חינוך נפרדות. הלו חברים, הכל אצלכם תורני- אמוני-דתי לאומי?? איפה העם?? כנראה שנשכח בדרך. מעין חרדיזיציה של חלקים נרחבים בציבור הזה שצריכים לגור רק אחד ליד השני, לשרת אחד עם השני וחלילה לא להתקרב למחיצה ולא להתערבב, כמאמר חכמינו הגששים. אותי באופן אישי זה מאוד ציער. אני יודע שיש זרמים הפוכים ומתנגדים למגזריות האלו. יש עוד דתיים שמסתובבים ומזכירים כמה החיבור חשוב וכמה אסור להתבדל במסגרות חינוך וצבא אליטיסטיות ונפרדות. לצערנו קולם לא נשמע מספיק.

כל זה הביא אותי לחשוב על עצמאותנו. השואה והעצמאות, שני אירועים שהקשר ביניהם אינו כה מובן מאליו, הם אירועים היסטוריים. לא היסטוריים כמו גזירות תתנ”ו או מרד בר כוכבא, גם לא בקנה המידה של גירוש ספרד. היסטוריים במובנים של שיבת ציון והקמת בית שני. היסטוריים כמו חורבן בית שני. ואירועים בקנה מידה כזה מחייבים שינוי אמיתי באורח החיים- בלוח השנה, בתפילות, בהלכות, במנהגים ובתעניות. כמו שתפילת שמונה עשרה נכתבה לאחר החורבן- כך יש צורך לשנותה לאחר הקמת המדינה. זה לא להוסיף הלל ביום העצמאות, תפילה לשלום המדינה (שבמקצת קהילות הורידו כשהממשלה עשתה דברים שלא נראו להם) או מי שבירך לחיילי צה”ל. הקמת המדינה, לצד עליית הדמוקרטיה והשינוי במעמד האישה מחייבים שינוי רדיקלי שכיום לא נראה לי שיש זרם שמסוגל להציע אותו לעם. בוודאי לא האורתודוקסיה לגווניה.  אולי זה חוסר האמון בכך שהניסוי המטורף הזה יצליח- ובכן הוא הצליח. אחרי 63 שנות עצמאות אפשר להתחיל להאמין כי נמשיך להתקיים פה, כל עוד נקפיד שלא להתפרק מבפנים. אולי זו הרתיעה משלטון שהוקם על ידי חילונים ואינו מדינת הלכה. ובכן, זה לא צפוי להשתנות בקרוב. ככל שהזמן עובר והאירועים ההיסטוריים האלו נכנסים לפרספקטיבה הרי שהצורך בשינוי הולך וגובר.  מה שהיה לא יכול להמשיך להיות.

3. ועוד קצת: אני קורא עכשיו את “בייגל, שטעטל, בייסבול” שכתב שמואל רוזנר. ספר מרתק על יהדות ארצות הברית. מומלץ במיוחד הפרק על נישואי תערובת. אכן פותח את הראש ומעורר מחשבות על קיום יהודי בימינו, בשעה שרבנינו עסוקים בהקמת מחיצות וגדרות בין כל מי שמבקש להשתייך לעם הזה. אולי צריך להתחיל ולהפוך את המשוואה. להפסיק להיתמך על ידי יהודי התפוצות ולהתחיל לתמוך בם, בחינוך, בתרבות ובזהות יהודית בעולם. להפסיק עם התלות בסיוע חוץ ובזרם התרומות ולומר שאנחנו מספיק חזקים ומבוססים לצאת לעצמאות ולהתחיל להיות מרכז שמסוגל לתמוך בקהילות היהודיות בתפוצות. לא עוד מוזיאון שבאים לבקר בו, שולחים צ’ק וקונים דירה בפרויקט מסוגר ומנותק אלא מרכז חיים של עם.

ולבסוף: אני נוהג לכתוב פה הרבה על משבר המנהיגות בחברה החרדית, שחיצונית (דמוגרפית ופוליטית) אולי מקרינה עוצמה חסרת תקדים אך פנימית היא על סף שינוי עמוק. אהרן רוז בגיליון האחרון של “ארץ אחרת”, שעוסק כולו בירושלים,  מעמיק בניתוח הזה. מומלץ.

בשישי הקרוב אהיה המשוחח האורח במניין “שיר ושיח” בקהילת מבקשי דרך ברחוב ש”י עגנון. קבלת שבת בשעה 18:30 ומיד אחר כך שיחה על אקטיביזם ירושלמי.

שנה חמישית לאירוע השירה בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, אירוע שהיתה לי הזכות להיות מיוזמיו. השנה עוברים  מרחבת מוזיאון אסירי המחתרות לרחבת כיכר ספרא על מנת שכל מי שרוצה להגיע אכן יוכל ולא יישארו אנשים בחוץ.

אנא העבירו.

אז החמאס והפתח חתמו על הסכם פיוס. אכן רגע מרגש. אחרי 4 שנים נזכרו שם שלהשליך אחד את השני מהגגות של עזה זה לא ממש תורם ללאומיות הפלסטינית. אכן היסטוריה. אני חושב שהעניין הזה טוב לישראל. במשך 60 שנה ויותר אנחנו והעולם התייחסנו לפלסטינים כמו ילד טמבל שלא אחראי למעשיו. התחילו במלחמת חורמה והפסידו? מסכנים יש להם בעיית פליטים. טרור רצחני? זה בגלל הכיבוש. אני לא קונה את תיאוריות ההשתקה-הכפפה-הדחקה-הדרה וכל המילים היפות שפוסט מודרנים אוהבים. אני בעד להטיל עליהם כמה שיותר אחריות. רק ככה יהיה פה סיכוי למדינה עצמאית לצידנו, אם בכלל. מספיק כבר להסביר בכל פיגוע שזה לא הפתח, זה חללי אל-אקצה וזה לא החמאס שירה את הרקטות- זה הפלגים המורדים וזה לא הג’יהאד שירה פצמ”רים על גני ילדים- זה סתם הקרן החדשה לישראל (צוחק.צוחק.צוחק). צריך בעל בית בשטח, עם סמלים, עם שלטון, עם נוכחות. ככה כשיהיו פדיחות- יהיה למי לבוא בטענות. את החשבון צריך להגיש לבעל הבית, לא לפועלים.

נראה לי שאריאל שרון הבין את זה הכי טוב. אחרי הנסיגה מלבנון וחטיפת החיילים בהר דב חיזבאללה כל כמה חודשים היה מזכיר לעולם שהוא קיים ברוב חסדו. פה ניסיון פיגוע כושל, שם טילי נ”ט ושאר פינוקים. את שרון לא ממש עניין מי ירה- את החשבון שילם בעל הבית של חיזבאללה, אדון אסד. קצת מטסים מעל הארמון הנשיאותי, הפצצת מכ”ם וסדרת פירוטכניקה. לא להתעסק באויב בלתי נראה שנטמע באוכלוסייה אלא ללכת ישירות למי שנושא באחריות. בעידן שבו העימותים אינם סימטריים, עם אויבים שיורים מחצרות בתי ספר והופכים מסגדים למחסני תחמושת- צריך לשאוף להפוך את העימותים בחזרה לסימטריים. מדינה נגד מדינה. צבא נגד צבא. רק ככה אפשר להביא את היתרונות שלנו לידי ביטוי מלא בלי חשש.

לעניין רוצחי משפחת פוגל: לא יודע מה הקטע של דרישת עונש מוות לנבלות האלו. למה לנו להגשים להם את החלום הכי רטוב שלהם, להפוך לשאהידים ועוד על ידי בית משפט ישראלי? שיחנקו וירקבו בכלא עד יומם האחרון. העונש שלהם צריך להיות לראות את עם ישראל חי במולדתו. ממשיך לצמוח ולבנות. לתת להם פעם בשנה, ביום העצמאות סיור מאובטח ברחבי המדינה שיאכלו את הלב ואז שיחזרו לצינוק האפל. להרוג אותם- חס וחלילה.

והנה, החלום הרטוב של עיר דו-לאומית הולך ומתקרב. מתי נפסיק את הטירוף, נבין שצריך להתמקד באינטרסים הישראליים (שמירה על גושי התנחלויות, העיר העתיקה והמקומות הקדושים) ונוותר על כל השאר?