ירושלים האחרת

מתרבים הסימנים המדאיגים במחנה הדתי-לאומי בעירנו בכלל ובארץ בפרט. שלוש דוגמאות מהשבוע האחרון.

1. כמובן דב ליאור. האדם שלא הייתה לו כל סיבה שלא להתייצב לחקירה במשטרת ישראל, כאחד האדם. וניתח תומר פרסיקו את הסיבות לכך בצורה בהירה. הטענה המוזרה שנטפלים רק לפעילי ימין לא עומדת במבחן המציאות. מתי בפעם האחרונה שמעתם על פעיל ימין שנזרק לכלא על “התקהלות לא חוקית”? מתי עוכב כאן מרצה ימני מחו”ל או שנמנעה כניסתו? למשטרה (ולא לוועדות פרלמנטריות) יש הזכות לחקור במקרים בהם יש חשד להסתה ולאזרחים החובה להתייצב. הסימן המדאיג הוא ההפגנות המהירות והזועמות. בכך מגלה החברה החרד”לית עוד סממן חרדי, ממש כמו מקרה האם המרעיבה. אלו ואלו רואים במדינת ישראל שלטון זר וכופר.

2. רחל עזריה: אני מייחל זמן רב לשינוי קואליציוני במועצת העיר. נקווה שהשבוע אכן יצאנו לדרך חדשה אם כי אני סקפטי ולא רואה איך מרצים קואליציית ענק. בעיר שמשאביה מוגבלים משהו חייב להיות על חשבון משהו אחר וצריך להעדיף בצורה ברורה את המגזר הממלכתי בעיר. נקווה שזו ההתחלה לשינוי מקיף יותר. אבל התנהגות המפד”ל בפרשה, כפי שמצטייר מהתקשורת, היא עוד מסמר בארון של המפלגה המאוד מיותרת הזו. מי שלא רצה את רחל עזריה כסגנית ראש עיר הכניס במו ידיו את שלושת חברי מרצ לקואליציה כולל תיק מזרח העיר.  דוד הדרי יספר לנו בכתבה אחת בערוץ 7 שזה לא משנה כי הוא יושב על ברז הכספים  ויאיר גבאי יסביר לנו יום אחר כך שזה משנה מאוד ומדובר באסון לעיר המאוחדת. לי כמובן אין בעיה שמרצ בחזרה בקואליציה אבל לו אני מצביע מפד”ל-בית יהודי מבטן אמי הייתי הולך לחפש בית חדש.

3. הראל סקעת. איפה חיים כל הרבנים והמיכאל בן ארים וכל המלבינים פני אדם ברבים? אצלם אין בן הומו, או לפחות בת דודה לסבית או במקרה הקיצון איזה נין של בן דוד שני שרחמנא ליצלן הפך לחילוני? דומה שהתורה שלהם מסוגלת להתקיים רק ביישובים סגורים ונבדלים אבל לא במרחב האמיתי של החיים. ההתרסקות בלתי נמנעת במצב הזה. מקווה שבנות השירות הלאומי חכמות קצת יותר ממי שמתיימר להיעלב בשמן.

סימני ההתחרפנות מתרבים משבוע לשבוע.

לא לא, זה לא עוד קמפיין של העירייה למסיבות בק סטייג’ ופרונט סטייג’ וכל מיני אירועים. שמתם לב שהקיץ הירושלמי חזר? אחרי שלא היה כאן כבר כמה שנים פתאום הטמפרטורה לא חוצה את ה-30 מעלות (בקיץ הקודם היא הסתובבה סביב 33 ומעלה בערך), בערבים שוב צריך ללבוש איזה סוודר והאוויר הקריר של הבוקר- תענוג. שרב הוא באמת שרב ולא מצב קבוע בחודשי יוני-יולי-אוגוסט. סוף סוף קיץ בו לא צריך לחזור הביתה בערב מזיע כמו חזיר יבלות.

זה לא רק ירושלים. את השבוע שעבר העברתי בצאלים, היה רק 30 מעלות, רוח מדברית בלילות וקרירות בבקרים. אני לא סובל קיץ ואם יש תנאי חום בהם אני מסוגל לתפקד- הם רק בתנאים של הקיץ הירושלמי. עכשיו נשאר רק להחזיר את החורף. אם ערוץ 10 מצליח לעלות את הקסטל ולא להיתקע- אין סיבה שגם הגשמים והשלגים לא יחזרו העירה.

אחרי יום ירושלים הממלכתי מגיע בעיני יום ירושלים האמיתי, שבועות. לפתוח את העיתון ולראות את אינסוף התיקונים במיליון ואחד סוגי בתי כנסת רק מוכיח שאת העיר הזו שום כותרת בנאלית ואף כתב חובבן מהמקומונים (או מגזין בילויים מתל אביב) לא יצליח לנסח בקלילות. אין עוד מקום בעולם שיש בו קשת כזו רחבה של בתי כנסת, מניינים וקהילות מכל סוג. הלילה, כשהמונים יסתובבו ברחובות ויזדרזו לצאת מהרצאה אחת בכדי להספיק לאחרת שרצו לשמוע במקום אחר, לבושים בלבן, תהיה זו תשובה ציונית הולמת ושפויה לצעדות המתריסות מהשבוע שעבר.

בעניין אחר: תודו שהם מתעלים על עצמם, המטומטמים מהימין (יש שם גם כמה אנשים חכמים, אבל איפה הם???) בכל הסיפור עם מאיר דגן. שר המדע הציע לחקור אותו, דוברת צה”ל הכושלת מימי מלחמת לבנון השנייה יוזמת הצעת חוק שתאסור על בכירים לשעבר במערכת הביטחון לומר את דברם בלי אישור משרד הביטחון וכמובן שלא יקבלו אישור אם דבריהם לא ינעמו לאוזני המדינה. זה כבר לא “אם תרצו” הילדותיים, זה מחלחל מעלה מעלה.  גם בוגי יעלון הצטרף לזועקים. האם מישהו הציע להגביל את חופש הביטוי שלו כאשר התריע כנגד ההתנתקות וסכנותיה? זו הייתה חובתו המקצועית לעשות זאת אז, זוהי חובתם של בעלי תפקידים ובדימוסים למיניהם כיום. אם מישהו רוצה לקרוא רק דברים שינעמו לו- שיקח ישראל היום ברחוב.

אולי רק דפקט כמוני מתלהב מהדברים האלה אבל אם יש מבין קוראי דפקטים נוספים- בבקשה. כל הגליונות של “מערכות” זמינים וכל המאמרים ניתנים להורדה כקבצי PDF מאתר האינטרנט של הוצאת מערכות. הצצתי בגיליון הראשון, מספטמבר 1939. חודש סמלי להוציא בו “גיליון מאסף לשאלות מדיניות כלכליות ואסטרטגיות”. כל העסק הזה מדהים בעיני. שבת שלום.

עוד יום ירושלים חלף עבר לו. אפשר להתחיל בסיכומים ולחזור לעבודה. נראה לי שיום ירושלים הוא שיקוף למה שקרה לנו בחברה הישראלית בשנים האחרונות: הפכנו לבכיינים. לחבורה של ילדים מפונקים שכל הזמן בוכה ומתלוננת כמה רע ומחורבן וכמה כולם מושחתים ואיך אנחנו בעצם עולם שלישי מסכן. יום ירושלים נותן ביטוי יפה למגמות האלו. הגדילו לעשות גם כמה מחברי “התעוררות” שבשביל להרוויח עוד כותרת הצטרפו  לתחרות זריקת הבוץ השנתית. ואני חושב- איזה מזל שאנחנו לא חיים ב-1948. בטוח היינו מוצאים אז סיבות ליבב ולא להקים מדינה.

לא שמבול הכתבות השליליות היה כזה נורא. היו גם כמה דברים טובים בתוכו, עכבר העיר הפתיעו עם פרויקט נחמד והנה שני קטעים שאהבתי, שמתמצתים בעיני את השיחות הבלתי פוסקות. הראשון, על המגמות הדמוגרפיות:

מהשוואה שנערכה במכון התברר כי בחמש השנים האחרונות קיים הבדל משמעותי במגמות האוכלוסייה בירושלים לעומת ישראל ככלל. בשעה שבשאר הארץ נרשם גידול של כ-14% בקרב האוכלוסייה החרדית, בירושלים הגידול עמד רק על 5%.

אני רוצה לשאול את כל הבכיינים על מצבה של ירושלים מה בדיוק אתם מציעים? הרי עוד 20 שנה ומדינת ישראל נראית כמו ירושלים. אנחנו רק הפרומו, וכפי שניתן לראות- בעוד בירושלים ההתחרדות בגידול מתון והמגזרים האחרים מרימים ראש, בשאר בארץ היא בהאצה מטורפת. אז מה? נהגר לניו יורק?

ועפר שלח מבין את המגמות, לא נופל בקלישאות ומסכם את הדברים בצורה הכי חכמה בעיני:

ירושלים תשתנה כשאנחנו נשתנה. כשהחלום ליצור פה מדינה שהיא אור לגויים, מופת מוסרי ואינטלקטואלי, יחזור למקומו הראוי ויחליף את האתוס הקורבני, המתבכיין והדווקאי שנשוב היום מהשלטון ומהשיח התקשורתי.

יש המון תסכול, גם לי, את חלקו אני שופך פה. דברים צריכים ויכולים להראות ולהתנהל אחרת וכתבתי דוגמית אתמול. אבל אין לנו תחליף למאבק הבלתי פוסק על צביון העיר הזו. זה המאבק על המדינה ומי שרוצה לוותר- שיבדוק אם הגויים מוכנים לקבל אותו בחזרה לאירופה. שני מסרים התחדדו לי בראש בקריאה ובהאזנה לשידורי אתמול. הראשון הוא סיסמת מאבקם של תושבי גוש קטיף נגד הפינוי, לא הזדהתי עם המאבק אבל את המוטו אני לוקח באבו-אבוע: עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. מגמות שליליות של 3 עשורים לא ישתנו בשנתיים וחצי וגם לא בחמש. דיור בהישג יד לא צומח בשנתיים (לצערי הרב) ומגדלי משרדים לוקח זמן לבנות. האתגרים הם גדולים ועצומים ומי שאין לו אורך רוח להילחם כדאי שיפנה את המקום למישהו אחר כבר עכשיו. החרדים מנסים להתיש אותנו. בכל כותרת, בכל נתון שהם זורקים, בכל שקר קטן שהפוליטיקאים שלהם מספרים לנו. הם תופסים אותנו כזמניים, כאלו שסטו מדרך הישר, הציבור שהעתיד שלו הוא התבוללות או חזרה בתשובה. צריך להוכיח להם אחרת.

המסר השני הוא שחייבים לשחק ולשנות את הכללים תוך כדי תנועה. לא להמתין לשורה של תנאים אוטופיים שיתמלאו כדי שנוכל להזיז שינוי. צריך לעבוד כל הזמן על מנת שתנאי המגרש והכללי המשחק יהיו לטובתנו ואת זה לא עושים מהיציע.

לפני 5 שנים בדיוק פרסמתי מאמר אורח ב”הארץ” ובו סימנתי את הצירים בהם צריך לפעול על מנת להחליף את לופו. אולי אז זה היה נשמע הזוי, אפשר לקרוא בטוקבקים, אבל עובדה שזה התממש ועבד. ואני לא בא להחמיא לעצמי- לא צריך להיות גאון הדור בשביל הניתוח הזה.

שנתיים וחצי לפני הבחירות הבאות, אלו הכיוונים שצריך לפעול בהם:

1. הציבור הערבי- חייב להיכנס לבחירות המוניציפילות, ככל שיענו אותם וידחפו להם אצבעות לעיניים ויתעלמו מהם הסיכוי הזה הולך וגובר. ברגע שהם ייכנסו למשחק זה יתנהל אחרת לגמרי. אז נקבל סוף סוף את העיר המאוחדת שכל כך רצינו. ישר לפנים. נראה את הועדה המקומית מעבירה תכניות לבנייה יהודית בסילוואן ושיח’ ג’ראח, נראה את מערכת התכנון לומדת להסתגל למצב החדש . את התקציבים לגנים וכבישים נודדים מזרחה. ממצב של שקופים וחסרי ייצוג נראה את ערביי בתוך המשחק הפוליטי ומי יידע איזה שיח יצמח מהמצב החדש. אולי סוף סוף החברה האזרחית תיקח אחריות מלאה על העיר הזו, כפי שמייחל אילן אזרחי.

2. אלטרנטיבות חרדיות- זה כבר פה וזה קיים. אלטרנטיבה לש”ס צומחת בימים אלו. אלטרנטיבה ליהדות התורה כבר קיימת בערים אחרות. הציבור החרדי הירושלמי חייב להפסיק להיות כלוא בין שתי מפלגות פטרוניות, מונופוליסטיות ומסוכסכות פנימית. נציגי הציבור החרדים עושים עבודה מחורבנת עבור הבוחרים שלהם והגיע הזמן שלציבור החרדי, שאני מאמין באמת ובתמים שניתן לחיות עימו בשלום, תהיה מנהיגות שדואגת לו.

המשחק הפוליטי בשני המגזרים האלו חייב להיפתח מחדש. הקלפים יטרפו וזה יכול לעשות רק טוב לעיר. במגזר שלנו- צריך להתחיל להתניע את הפעילות, את הפורומים ולהפסיק להיכנע לאווירת היאוש והבכי.