ירושלים האחרת

החופש הגדול מסתיים וזה מצוין. קצת פחות נוסעים-טרמפיסטים בחינם ברכבת הקלה, קצת פחות בני נוער מחוץ לחלון בשתיים בלילה וקצת שגרה. עם החזרה ללימודים וכל הברדק הזה- קורים גם כמה דברים טובים מרביעי עד ראשון.

ברביעי נפתח פסטיבל הבירה, שכבר הפך להיות עניין די קבוע בעיר. זה יקרה ברביעי חמישי במתחם הרכבת, יופיעו מרסדס בנד ובית הבובות.

פעילות מז’אנר אחר תהיה בשישי-שבת בטיילת הארמון הנציב. “ארמון הילדים”- אירוע למשפחות וילדים. עוד פרצה בגזרת השבת בירושלים והגיע הזמן שיהיו אירועים מגניבים בטיילת ארמון הנציב.

בראשון אחר הצהריים ייחנך פארק המסילה, המקטע שבין צומת אורנים לגן הפעמון. עסקנו בו לא מעט בפוסטים כאן והנה סוף סוף אפשר לברך על עוד משהו שהחיינו וקדימה לקטע הדרומי.

כמה רגעי סינדרום וכ”ץ, שבוע וקצת למותו של האדם היקר הזה.

1. הפעם הראשונה הייתה בצבא, חברתי (לימים אשתי) לקחה אותי להכיר מקום חדש. בעיני זה היה בר הופעות סטודנטיאלי כמו בחו”ל, קטן, צפוף, הקהל יושב כמעט על הבמה, רק בירה שלי נשנושים, לבנים חשופות כתפאורה ונרגילה משובחת.
2. הפעם השנייה הייתה עם חברים מחו”ל שהבאתי להתרשם מהמקום החדש שגיליתי. זה היה ג’ם חופשי ועל הבמה עלתה לשיר בחורה כהת עור, אמריקאית, היא שרה את “knocking on heaven’s door” ולא שמה על הקהל שמסביב. כאילו היא שרה בחדר חזרות פרטי.
3. בסינדרום גיליתי את השילוב של אהוד בנאי עם ג’ורג’ סמעאן וסאלם דרוויש. עבדו אוהב את רנדורה- זה דבר ידוע.
4. כמתנדב במינהל קהילתי לב העיר חיפשתי דרכים לארגן פעילויות קהילתיות שיפגישו בין הסטודנטים שהממשלה התחילה לשם להם כסף עבור מגורים במרכז העיר. זה היה ב-2006. כ”ץ והסינדרום היו הכתובת הראשונה לארגון ג’ם סשן. אין לי מושג במוזיקה, רק אספתי נגנים וזמרים ממסדרונות האוניברסיטה. השישי הראשון הלך די חלש אבל הייתי מבסוט לעזוב את המקום קצת לפני שבת ולשמוע את הגיטרות מנסרות את רחוב הלל. בכלל, העובדה שלא הגיע הרבה קהל לא הפכה את העסק לכלכלי במיוחד אבל גם אפשרה להתחרע, הרכב ג’ז מקומי נולד כתוצאה מהמפגים האלו, הוא לא הגיע רחוק כנראה אבל פגשנו אותם בהמשך ב”דג מלוח”.
5. התמונה שנשארת לי מכל הג’מים שהיו בסינדרום, ולא היו הרבה, זה כ”ץ מפסיק לשבת על הסאונד (שאת זה הוא עשה כמובן על חשבון הבית, כי למי היה כסף להביא סאונדמן) לוקח את הגיטרה ומצטרף למנגנים על הבמה עם One more Cup of Coffee for the Road. שמחתי לראות אותו נהנה מכל כאב הראש והחור בכיס שגרמנו לו.
6. בין לבין הוא תמיד התלונן על הסטודנטים שלא מגיעים, על האגודה ורוח חדשה שמפרסמות רק את האירועים שהן מעורבות בהן ולא את כל מה שקורה בעיר- ואז הסטודנטים חושבים שלא קורה כאן כלום. הסכמתי בשתיקה.
מאז שהסינדרום נסגר ראיתי אותו עוד כמה פעמים, בגלריה לספרות שם עבד תקופה קצרה, במסדרונות המחלקה להיסטוריה, בחתונה של חבר. תמיד מחייך, תמיד אופטימי. לירושלים מגיע פסטיבל רוק אמיתי, לא מעונב ולא בהפקה מלוקקת של מסיבת רחוב של העירייה. פסטיבל על שמו של כ”ץ. יהי זכרו ברוך.

הערב כתבתי בפייסבוק שזו מחאה מוצדקת מאין כמותה שמובלת על ידי חבורת חובבנים. ארחיב כאן. מי שעוקב אחרי יודע מה דעתי על המאבק ועל תמיכתי הרבה בו הן בכתיבה והן בליווי אנשי המאהלים הירושלמים. על אף התמיכה שלי במאבק הזה, שהתחיל מתחום שקרוב מאוד לליבי, אני חושב שמוביליו ברמה התל-אביבית / ארצית עושים שורה של טעויות. חבל לראות הזדמנות כזו לשינוי יורדת לטימיון בגלל חובבנות וחוסר ניסיון. הקריאה של דפני ליף לפרופ’ טרנטנברג להתפטר ממה שהיא מכנה ועדת הכסת”ח אולי השיגה שוב, אחרי שבועיים של שכחה, כותרת ראשית באתר “בארץ” או ב-YNET אבל הייתה ממש לא נכונה ומעידה על חוסר רצינות. למה?

1. כי זה לא נכון (א’). יש לי ניסיון בהקמת מאהלי מחאה, בקמפיין ציבורי, בזריקה מישיבות מועצה ובמריחה מטעם הרשויות. ועדת טרכטנברג לא נראית לי כמו מריחה. כסת”ח זה כשעיריית ירושלים שיקרה במשך חצי שנה לציבור וטענה שיש צוות שפועל בנושא הדיור. רק אחרי הקמפינג בכיכר הצוות באמת קם. צוות כסת”ח לא מרים אתר וחשבונות טוויטר, פייסבוק ויו-טיוב כזו מהירות וברמה גבוהה, בצוות כסת”ח לא יושבים אנשים עם הרזומה של החברים בוועדת טרכטנברג, בצוות כסת”ח לא עורכים שימועים מכובדים בשידור חי שבמהלכם מקריאים מתגובות הגולשים הצופים בדיונים. צוות כסת”ח לא מזמין קבלת פניות מהציבור ואשכרה טורח להתייחס אליהם. כסת”ח זה אולי מה שיעשו הפוליטיקאים עם ההמלצות. זה לא מה שקורה, למיטב הבנתי, עם הועדה הזו.

2. כי זה לא נכון (ב’): מהשיחות שיש לי עם אנשים שהופיעו בפני הוועדה ועל פקידי ממשלה בדרגים לא גבוהים במיוחד המסר שאני מקבל הוא כזה: לנו יש לכל היותר את היכולת להמליץ. קבלת ההחלטות הסופית היא בידי הועדה. המנדט שניתן לועדה הוא אכן לשינוי מקיף ומבני במשק הישראלי. אם הדברים שנאמרו אכן נכונים, ושמעתי אותם ממספר אנשים, לא ברור למה לקרוא לוועדה להתפטר במקום לנסות ולהשפיע.

3. כי זה לא נכון(ג’): כי מי שרוצה בשינוי השיטה בימים של צונאמי כלכלי עולמי צריך לתת הסברים טובים מאוד מדוע. נכון שיש הרבה חוליים במשק הישראלי. נכון שחלקם גם באשמת מדיניות כלכלית קיצונית מדי, חלקה גם הובלה ע”י ראש הממשלה. יש המון מה לעשות אבל אסור לשפוך את התינוק עם המים. מזלנו שאיננו חיים בספרד, עם אבטלת צעירים מטורפת. מזלנו שאנחנו לא בארה”ב עם חוב לאומי תופח ובתים שהם יותר מדי ברי-השגה, הם פשוט לא שווים את המשכנתא שנלקחה עבורם. מזלנו שאנחנו לא חיים ביוון ולא זקוקים לחילוץ כמו באירלנד. גם היציבות ממנה נהנה המשק הישראלי והצמיחה של השנים האחרונות היא צדק חברתי. גם כשהיא דורשת תיקונים מהותיים.

4. כי המסרים לא נכונים: להגדיל את העוגה, להגדיל את החוב וכל יתר הסיסמאות לא יחזיקו מים. מה שצריך לצאת מכל שבועות המחאה זה עניין פשוט למדי: החזרת כבודו של האדם העובד. לא עוד הטבות מהמדינה ללא דרישה למיצוי כושר השתכרות, לא עוד תמיכה במוסדות חינוך ללא לימודי ליבה ולא עוד הנצחת העוני. יותר השתתפות בכוח העבודה, תמריצים לעבודה,הכשרות מקצועיות ומס הכנסה שלילי. פחות מיסוי על עבודה ויותר מיסוי עקיף (שאנשי רוטשילד מתנגדים לו בתוקף).

5. כי יש הישגים: או שראשי המחאה לא מודעים או שהם מתעלמים. מה שקורה בשבועות האחרונים זו ממש לא אטימות. שלוש ההחלטות שעברו במועצת מקרקעי ישראל לפני שבועיים הן דרמטיות. בפעם הראשונה הממשלה מאשרת מסלולי שיווק שלא ממקסמים, או לכל הפחות מקבעים, את שווי הקרקע. הנחות על מחיר הקרקע ינתנו לבנייה להשכרה. קרקע במחיר אפס תינתן למי שישכיר 25% מהדירות בשכ”ד מפוקח והיתר תושכרנה במחירי שוק, מכרזי “מחיר למשתכן” יוגדלו ותינתן בהם הנחה על מחיר הקרקע והחשוב מכל- קביעת הקריטריונים לזכאות הוצאה מידיו המפלות של שר הבינוי והשיכון אחרי קרב קשה ועיקש. תוסיפו את זה ליכולת לייעד דירות להשכרה בחוק בוד”לים המושמץ (ומגיע לו לא פעם) וקיבלנו שינוי של ממש במדיניות הדיור.

קורים תהליכים מופלאים בשבועות האחרונים. זו מחאה מבורכת. באמצע הניתוח להסרת בלוטות הדמוקרטיה החולה התעורר והתחיל לצווח ולרוץ בחדר. זו הסיבה שהימין לא התאהב במחאה בהתחלה. היום בצהריים ישבתי עם רועי פולקמן ודודו עוזיאל במאהל גן העיר, אחרי ההתקלות המאוד לא מוצלחת בישיבת ועדת הכלכלה בשני האחרון. היו שעתיים מרתקות ומלמדות. יש דברים טובים ויש עוד שינויים שצריך לעשות ואני חושב שניתן. זו שעת כושר וחבל שראשי המחאה התל אביביים לא מבינים את העניין. אולי הם צריכים ללכת הביתה.

אין הרבה חגיגיות סביב השקת הרכבת הקלה. העיכובים, התקלות והעובדה שיצאה לכולם הנשמה עד שהיא נוסעת סוף סוף- וגם זה עם המון תקלות די הוציאו את החשק לחגוג. אבל בעיקר אנחנו לא חוגגים כי אנחנו מכורים להלקאות עצמיות. הרכבת הקלה של ירושלים נוסעת הרבה לפני זו של תל אביב, למרות שבעיר הלבנה מתקשקשים על העניין הזה כבר כמה עשורים. אנחנו עם שאוהב להתבכיין (מבלי לפגוע במחאה המוצדקת על יוקר המחייה) ולא יודע להעריך. סיפור התחייה של מרכז העיר היה מפרנס בארה”ב מיתוסים למכביר. אחרי הניוון המתמשך ומכת הגרזן של האינתיפאדה השנייה מרכז העיר היה בדרך הבטוחה לסלאמס. עשר שנים אחרי סבארו, הרכבת הזו נוסעת ובעיני זה הניצחון הגדול ביותר של החיים על המוות. חייבים לחגוג את נסיעתה ואת ההתחדשות הזו, היא רק בתחילתה אבל המהפכה כבר פה. אז לכל אפסי המקומונים- קצת פרספקטיבה, זכרו איפה היינו לפני עשר שנים.
ביום החגיגי חשוב לזכור. לעירייה הנוכחית יש מעט מאוד בתהליך ההתחדשות ונסיעת הרכבת. היא זוכה לקצור פירות שננטעו לפני עשור וחצי ע”י ראש עיר מושמץ (גם פה,ולא פעם שלא בצדק)- אהוד אולמרט. הרבה יש לומר לחובתו של אדם אבל מי שהקדים את תל אביב במירוץ לקידום רכבת קלה והציב את היעד השאפתני הזה היה הוא. התחדשות מרכז העיר, הקמת עדן והמדרחובים הנאים שאנו זוכים להם היום הם תוצאה של החלטות שהתקבלו לפני עשור ויותר.
בעידן בו פוליטיקאים חושבים על הישגים מהירים וקצרי טווח- חשוב לזכור ולעודד את מי שידעו לקבל החלטות ביודעם שלא יקצרו את הפירות. אני מאחל לעירייה הזו שתדע להניח יסודות להרבה פרויקטים שיקדמו את ירושלים ולעיר הזו מגיע רק מזל טוב ושבת שלום.
מחר בחאן החל מהשעה 14:00 מסיבה של החא’נלה ורוח חדשה ובערב בגן הסוס החל מ21:00 מעגלי דיון על צדק חברתי וחוסן לאומי בהנחיית מיכה גודמן.

אם לא הייתי ירושלמי הייתי עובר לגולן. לגדל פרות. בעסה להפסיק את הגדרות החופשה במייל. ולהנאתכם- העין השביעית על סגירת טיים-אאוט.

רומנטיקה וציניות מסתובבות פה לא מעט בשבועות האחרונים. בעלי טורים מזדקנים כותבים על הצעירים המפגינים בעיניים מצועפות, טרחנים מעצבנים, בעיקר עם כיפה סרוגה על הראש, מזלזלים במוחים, בכוונותיהם ובטוהר מניעיהם. בין שני הקטבים צריך לנסות ולשמור על נקודת מבט שקולה, הגיונית, שתאפשר להתניע תהליך של שינוי ובחינה מחדש של כמה מהאקסיומות לפיהן אנו חיים בשלושים שנה האחרונות. מהתרשמות מרוחקת שלי מהנעשה בתל אביב- אני לא מזהה נקודת מבט כזו. בעיקר רומנטיקה.
הירושלמים כרגיל הם חיות אחרות, מוזרות. הייתי אתמול במצעד העגלות והיה כיף לראות מיליון משפחות צעירות, רובן חילוניות, שסיפרו לנו שהן כבר לא גרות פה מזמן. מסתבר שהן גרות פה אבל לא היה להן זמן להוציא את האף החוצה.
בקלות אפשר להיסחף לבכיינות במחאה הכללית ולהגיע להלקאה עצמית שהיא כידוע תחביב לאומי. ובכן, על אף שאני תומך במחאה ובמוחים צריך לזכור שמצבנו לא רע בכלל- אנחנו לא מדינה פושטת רגל כמו פורטוגל, יוון, ספרד או אירלנד, שיעור אבטלת הצעירים שלנו נמוך משמעותית מזה של ספרד (45%), הוא רבע מזה, בקושי. בניגוד לארה”ב- אנחנו לא סוחבים עלינו חוב ענק שמשתק את פעילות הממשל והמשבר הכלכלי העולמי עובר עלינו עד עכשיו לא רע בכלל. מישהו עשה כאן כמה דברים נכון בשנים האחרונות, יתכן שזה אותו מישהו שמוחים נגדו…כנראה שהצליח לו יותר מדי.
חשוב לזכור את מצבנו ולא לשפוך את התינוק המוצלח יחסית שיצא לנו עם המים.
מעמד הביניים מתוסכל. הוא קם בוקר אחד לגלות ששליש מהעם עובד, שליש משלם מיסים ושליש עושה מילואים רק שהוא אותו השליש ונשבר לו. חלקו של הפתרון יכול להיות בטייקונים, בהגברת התחרותיות, בעידוד עסקי קטנים ובינוניים ובצעדים נוספים שיאפשרו תחרות אמיתית במשק ושיפור של השירות לאזרח. אבל בלי שמעמד הביניים הזה יתחיל להתרחב ולהכניס עוד אנשים מתחת לאלונקה הרי שילדינו יאלצו לצאת שוב לרחוב, רק שהפעם הם כבר לא יהיו רוב דומם אלא סתם חמור משא. אם כבר יצאנו מתחום הדיור אל בעיות רחבות יותר- הגיע הזמן לקצת ממלכתיות. כפי שכתבתי אתמול בתגובה לפוסט קודם: המאבק הזה לא יכול להמשיך להתנהל בואקום. אם מעמד הביניים רוצה לקבל את המגיע לו הוא צריך להצביע מאיפה לוקחים. טייקונים זה נחמד, אבל כדי לעצור את המצב בו פחות אנשים נושאים בנטל הולך וגדל צריך להפסיק עם המגזריות. חסל סדר מימון לחינוך פרטי ועצמאי, שמעונות של ש”ס לא יציעו דיל יותר טוב למשפחות עם ארוחת צהרים והסעה. חובת גיוס / שירות לאומי והתניית עבודה בכל מבחן לקבלת תמיכה מהמדינה.
נגמרו ארוחות החינם.
התקווה הגדולה שלי מהמאבק היא העלאת אחוז ההצבעה בבחירות הכלליות של שכבת הצעירים. אין לי נתונים מדויקים אבל הם לא מי יודע כמה. יש כאן פוטנציאל לכמה מנדטים שיכולים לדלל את משקלן של קבוצות לחץ סחטניות שמערכת הפוליטית, כל זה בהנחה שהחברים לא יצביעו לאפיזודה מפגרת כמו הגימלאים או לפלופ נוסח הירוקה מימד.

ובכל זאת הישג אחד יש למאבק- הותקנו פחי מחזור במרכז העיר. לפני 6 שנים, בפעילות עם צוות הסטודנטים של מרכז העיר התחננו, אודי, דודו ואנוכי, שגם למרכז העיר מגיעים פחי מחזור כמו כל שכונה נורמלית בעיר הזו. העירייה מצאה כרגיל תירוצים למה לא לעשות כלום. והנה, מתברר שבגן הסוס התקינו פחי מחזור עבור יושבי האוהלים, ואפילו מהמודל החדש. קדימה לשכפל ליתר הרחובות.