אחרי לבטים רבים, הצעות שלכם והתייעצות עם אחד המקורבים לקובי כחלון ההחלטה נפלה. איש השנה של ירושלים לשנת תשע”ב הוא לא אחר מאשר גיא בן יהושע. גיא הוא סגן עורך “ידיעות ירושלים”, ירושלמי, עכבר מקומונים ותיק ששוחה היטב בביצה המוניציפלית, שלא לומר מתפלש בה בחדווה. גיא הוא בחור טוב עם כוונות טובות, אבל הדרך לגיהינום, אתם מכירים.
גיא נבחר כסמל לעורך במקומונים הירושלמים והוא יוכל להיות איש השנה תשע”ב אם ישכיל לייצר לנו מקומון ראוי לקריאה בסופי שבוע. מקומון שמכבד את האינטיליגנציה של הקוראים שלו, שלא בולע ספינים בקלות, שמוכיח שניתן לעשות עיתונות מקומית איכותית אבל בעיקר אני מצפה מגיא ומהקולגות שלו להפסיק לספר לנו בתשע”ב את הסיפור שמספרים לנו המקומונים הירושלמים כבר כמעט 20 שנה. להפסיק לחשוב באוטומט ולשלוף כותרות קלישאתיות על העיר, לחדול מכתבות דוגמת הכתבה הזו, לא להיות שופר לכל נפיחה שחברי המועצה החרדים או פעילים קיצוניים בעדה החרדית משחררים לכיווננו ולהתחיל להיות עיתון שמייצג נאמנה את הציבור החופשי בעיר. בלי להקדיש 2 עמודים לכתבה על סיור של יונה מצגר ומשגיחי כשרות בפאבים במרכז העיר ושאר יציאות הזויות.
זאת לא עיר גמורה. ירושלים לא הולכת לשום מקום, ובטח שהיא לא תיכנע ללא קרב. אני מצפה מהעיתונות המקומית לעשות באמת חשבון נפש ולחשוב איך משנים זווית ומספרים את הסיפור של ירושלים מגובה המדרכות, מהחוויות שקוראי הבלוג הזה וצעירים רבים אחרים חווים יום יום. איך מבליטים את הניצחונות ומצניעים את הכישלונות ולא להפך.
אני לא רוצה עיתונות חצר. כשצריך לשפד את העירייה, העומד בראשה או בעלי תפקידים מסוימים על בזנט חלוד בגלל מחדלים- שפדו אותם. צריך לחשוף שחיתויות, לא לתת מנוחה לאף פוליטיקאי או פקיד בכיר ולאוורר את כל מה שמנסים להסתיר מאיתנו. אבל צריך להפריד בין העיר ובין העירייה. אני מייחל לכך שבשנה הקרובה נראה עיתונות מקומית נורמלית. זה מגיע לנו. יש לנו סך הכל שני מקומונים בעיר הזו והגיע הזמן שהם יבינו את חשיבות תפקידם בעירנו. גיא- האחריות הזו עליך.
שנה טובה לקוראינו בירושלים ובפזורה הירושלמית ברחבי א”י והעולם. תודה על התגובות, הדיונים והסובלנות.
כמו ששמתם לב- אנחנו בתקופת בצורת קלה. עכברתול לקח קשה את התכניה של הסינמטק ואני לא כותב מי יודע כמה. הדיון בתגובות מפצה על כך ותודה למגיבים. הערה אחת: אין מקום לכניסות אישיות בתגובות, בוודאי כל עוד אין כאן טרולים.
בשנתיים האחרונות בחרתי בכל שנה את איש השנה הבאה. בתש”ע זה היה יאיר נווה, היום סגן רמטכ”ל ואז מנכ”ל סיטיפס, בתקווה שיעמוד בהבטחות ויניע כאן רכבת קלה. לא הצליח לו. שנה שעברה זה היה פועל התברואה הירושלמי, מתוך רצון לראות עיר נקייה ומצוחצחת- גם כאן זה לא הצליח ולא בגלל הפועל. מצד שני, הרכבת באה באיחור של שנתיים- אולי בשנה הבאה נקבל עיר מבריקה? הלוואי.
כל זה עדיין לא פותר לנו את בעיית איש השנה תשע”ב. במי אתם תולים תקוות לשנה החדשה? לי יש כמה רעיונות בראש אבל הדיון פתוח בצורה דמוקרטית: אתם חופשיים להגיד מה שאתם רוצים ובסוף אני אחליט.
אחד האנשים שמבינים מצוין את הצורך למתג מחדש את ירושלים ולהציג את הפנים האמיתיות שלה הוא מיכאל וייס. הוא לא רק מבין אלא גם עושה את העבודה מצוין. יוזמה חדשה שעלתה לרשת לאחרונה היא האתר של שוק מחנה יהודה. תפיצו את הבשורה ותקרבו אלינו עוד כמה נשמות טועות.
הודעה מצוות רוח חדשה, הנושא סופר חשוב:
אחת השערוריות הגדולות – ביבי פשוט מוכר את האזרחים וסוגר דילים מאחורי הגב.
מצד אחד – ממנה וועדה, מצד שני – כובל את ידיה וסוגר דילים מאחורי הגב.
יש לכך משמעויות אדירות ואנחנו חייבים לעשות משהו בנדון!
חשוב לקרוא-
ביום ראשון תתקיים ישיבת ממשלה בבוקר ואנחנו נהיה שם כדי לעשות הפגנה בצורה של מכירה פומבית.
‘נמכור’ נכסים ואתרים תמורת ג’ובים בפתח ישיבת הממשלה.
יום ראשון 11.09.11 בשעה 09:30 משרד ראש הממשלה בירושלים
(הזמנה תצא בשעה הקרובה)
טור קצר לקראת הפריימריז במפלגת העבודה, לכל המפא”ינקים למיניהם:
ב-1949 הגיעו חברי סיעת “חירות” למפגש עם דוד בן-גוריון. בין יתר הנושאים בפגישה שאלו אותו הליכודניקים לעתיד מדוע התנגד להצעת חוק יסוד ירושלים בירת ישראל שהעלו במליאה. השיב להם הזקן בדרכו ואמר:
“”עלי להגיד לכם כי יש הבדל יסודי ביני וביניכם, וזה לא רק בשאלת ירושלים אלא בכל השאלות. לנו אין אמון רב בערכן של הכרזות, דקלרציות ודקלמציות בין שהן על על דברים גדולים וקדושים היסטוריים וחיוניים כו גבולות ועיר בירה ועיר נצחית…אם אין זה צמוד למעשה מחייב יום-יומי קשה ומפרך”.
אמר ואכן כך היו הדברים במשך שנים ארוכות. הימין בונה את ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים, בל נשכח) בעיקר במילים, הכרזות אהבה, שבועות אמונים ושאר קלישאות ריקות מתוכן ותנועת העבודה נשארה לבנות את ירושלים של מטה, של חיי היומיום- באמצעות טדי קולק ז”ל.
אולם בשנים האחרונות משהו בברית שבין תנועת העבודה לירושלים נסדק. עברנו תקופה קשה. טדי הפסיד את ראשות העיר ב-1993, בסיס הכוח של מפלגת העבודה בעיר נחלש, כפי שנחלש ביתר חלקי הארץ וירושלים כבר אינה על ראש שמחתנו.
כמתפקד טרי למפלגת העבודה ציפיתי לחידוש הברית בין המפלגה שבנתה את ירושלים ובין העיר שכה זקוקה לה. אחרי הכל, אחד המועמדים היה יד ימינו של טדי קולק ז”ל במשך תקופה ארוכה ועושה כיום רבות לקידום המעמד היצירתי בעיר, במלאת מאה שנים להולדתו של טדי נערך סיור ברחובות העיר בעקבות מורשתו ולאחריו כנס גדול ומרשים, מזכ”ל המפלגה הוא ירושלמי נלהב וחבר מועצת העיר ובין פעילי מאהלי המחאה בעיר בחודשים האחרונים בולטים בעיקר חברי המשמרת הצעירה. ישנה התעוררות ותחייה של מפלגת העבודה בירושלים ואני מקווה כי זה סימן לחזרתה למרכז הבמה גם במדינת ישראל כולה, אולם לצערי בין חמשת המועמדים אין התייחסות רבה לעיר ירושלים.
שיטוט קצר באתרי האינטרנט של המועמדים ומעקב אחרי ההצהרות בתקשורת וההופעות הפומביות מעיד כי החלל בכל הקשור לירושלים עדיין לא התמלא. מדברים הרבה על הנגב,הגליל והפריפריה בכלל אך ממעטים לדבר על ירושלים. הן על עתידה המדיני בהסדרי שלום והן על הצורך הדחוף בחיזוק כלכלתה, ביצירת דיור בהישג יד ובעצירת ההגירה השלילית מן העיר- בעיקר של אוכלוסייה צעירה ויצרנית.
נכון, מדובר במערכת בחירות לאומית בה אין לכאורה משקל לסוגיות מקומיות. אלא שירושלים אינה עוד מקום. אין ציונות ללא ציון. עתידה של העיר צפוי להקרין על עתידה של מדינת ישראל כולה.שתיקה והשלמה עם המגמות המאפיינות את העיר כיום פירושה כהשלמה עם עתיד דומה למדינה כולה בעוד 20 שנה. ירושלים היא רק הפרומו.
את הקול שלי ירוויח מי שיתחייב להחזיר את ירושלים למקום הראוי לה בסדר העדיפויות- קודם של תנועת העבודה ולאחר מכן לראש סדר העדיפויות הלאומי. זו חייבת להיות ברית של עשייה ופיתוח ולא של הצהרות ריקות. דוד בן גוריון הבין את חשיבותה של ירושלים, יורשיו וממשיכי דרכו הבינו גם הם. עכשיו הגיע תורנו.
בימים אלו צוות המשנה של ועדת טרכטנברג לענייני דיור מגבש את המלצותיו. אחת ההמלצות תהיינה הרחבת יישומה של תכנית “מחיר למשתכן”. אולם, שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס מתנגד להצעה להעניק הטבה זו לאנשים עובדים ושוב בוחר לסייע בעיקר למשפחות מרובות ילדים.
אטיאס, אנחנו בטח לא פרייארים! לא ל”צדק החברתי” הזה ייחלנו!!!
מחר, יום ה’ בשעה 9:00, כולנו מתייצבים בלשכת התעסוקה של ירושלים ( יפו 224, תחנה מרכזית קומה 5) ובאים לחתום אבטלה- כי כנראה שכבר לא משתלם לעבוד בישראל.
אנא העבירו הלאה. שינוי הקריטריונים לזכאות לדיור במדינה הוא בנפשנו.
דפני ליף לא עשתה צבא. לפחות שלושה ממובילי המחאה ברוטשילד הם קומוניסטים. עוד ארבעה אנרכיסטים. אין להם מושג בכלכלה. הדרישות שלהם לא ממוקדות ולא יועילו למעמד הביניים. צוות ספיבק-יונה הם חבורה של אקדמאים מתוסכלים מזה שלא נבחרו לצוות מנו. מנואל טרכטנברג בחר לקיים את הדיונים במכון ון-ליר כדי להשתלט על המגרש הביתי של יוסי יונה. הכל בגלל ההקפאה. הקרן החדשה לישראל תרמה שלושה אוהלים למאהל בקריית שמונה ושבעה פנסים למאהל בשדרות. במאהלים שותים חשיש כל ערב. זה הכל הסחה לקראת ספטמבר. הנואמים בהפגנות בירושלים חייבים לזכור שיש להם מקרופון-נמאס מהצרחות שלהם. 95% מהאוהלים ברוטשילד ריקים. שיעברו לפריפריה. לא כולם חייבים לגור במרכז תל אביב. הפתרון למצות הדיור הוא בצפון השומרון. מרחב המחייה של ישראל הוא בכלל בעבר הירדן המזרחי. הפעילים של שלי יחימוביץ’ מתחילים לעלות על העצבים. ה- CIA רצח את קנדי. אלביס לא מת. לא היה צריך לשרוק לטפירו עבירה חמישית בפיינל פור ב-2007. נחום מנבר חף מפשע.
הכל נכון. הכל בסדר. אבל אם אתם מאמינים שאנשים עובדים צריכים לחיות בכבוד במדינת ישראל, שצריך להפסיק עם תרבות הקצבאות, שהמדינה צריכה להפסיק לספור לנו ילדים כתנאי לדיור מוזל, שכולם צריכים לשאת בנטל העבודה והביטחון ושלאזרחי מדינה עם תוצר כמו שלנו וחברה ב- OECD מגיעים שירותים ציבוריים ברמה הרבה יותר גבוהה- יש רק מקום אחד להיות בו במוצ”ש וזה בהפגנה. זה בכלל לא חשוב מה הדעות של המארגנים, כמה הם צודקים או טועים (והם טועים לא מעט) מה שחשוב זה שהתעוררנו. שכל אחד יקח איתו הלאה מה שהוא רוצה מקיץ 2011, העיקר שילך ויעשה עם זה משהו- להתפקד למפלגה, להיכנס לוועד הורים, להצביע בבחירות הבאות, להתנדב, לכתוב, להיות עירני, לא להבליג, לא לשתוק, להאמין שכל עוד הנר דולק- אפשר לתקן. בואו להפגנה. שבת שלום.
ברומו של עולם