ירושלים האחרת

קבלו אותה!

את סוף השבוע ביליתי עם גיליון סיכום השנה של דה-מארקר, שהוקדש לסקירת מודלים שונים של מדינת רווחה, בדגש על המודל הסקדנדינבי. היה מלמד מאוד. כמה מחשבות בעניין. קודם כל, אין סתירה.  הבחירה המלאכותית שמעמידים בפנינו היא בין שוק חופשי נחמיה-שטרסלרי ובין מדינת רווחה ששירותיה מולאמים בנוסח ספיבק-יונה.  המודל הסקנדינבי מראה שהבחירה הזו היא קשקוש. אפשר גם וגם. קפיטליזם ותחרותיות לא סותרים שירותי חינוך, בריאות ורווחה  ברמה גבוהה מאוד. גמישות בשוק העבודה לא סותרת הגנה על זכויות עובדים. האחד מאפשר את השני ולהיפך.

 נקודה שנייה, כדי להנות  מכל הטוב הזה צריך השתתפות גבוהה בכוח העבודה. אצלנו זה מסתובב סביב 60%, אצלם סביב 75%. זה כל ההבדל. אני מניח שלרבים אין בעיה לשלם מס יותר גבוה בכדי לקבל שירותים טובים יותר כל עוד הם יודעים שכולם איתם מתחת לאלונקה. לכן מי שרוצה העלאת מסים והרחבת ההוצאה לשירותים חברתיים צריך לדרוש קודם כל מיצוי כושר השתכרות ושורה של תכניות לעידוד תעסוקה. כך תגדל העוגה וכל יהיה יותר מה לחלק.

נקודה שלישית, איכות המגזר הציבורי. נניח שאחוז ההשתתפות בכוח העבודה גדל ועכשיו אפשר להעלות מסים על מנת לתת חינוך חינם באמת. מהי איכות המגזר הציבורי שתפקידו לנהל את הסיפור הזה? שוב, אין בעיה לשלם מסים גבוהים יותר תמורת השירותים ובלבד שהמגזר הציבורי יהיה מספיק שקוף ואיכותי לטפל בכספי הציבור.  ללא פקידים זוטרים נטולי הכשרה או פקידים בכירים שרק מחכים להצעה מתשובה.

נקודה רביעית, אחריות הממשלה. הפרטה זו לא מילה גסה כמו שהיא לא פתרון קסם. הממשלה, לתפיסתי, צריכה לבצע פחות תוך לקיחת אחריות גבוהה יותר. אף אחד לא חושב שהממשלה צריכה לספק לו שירותי טלפון, נייח או סלולרי אבל ברור לנו שהיא צריכה להבטיח סטנדרט שירות גבוהה ולשמור על תחרות חופשית.  זה מורכב יותר בתחומים של רווחה או חינוך אבל אם התנאים שציינת לעיל מתקיימים- למה לא?

הערות לגיליון זמן ירושלים:

עוד הספד על סופה של ירושלים החילונית.  נעבור גם אותו. אין ספק שישנה בעיה בשכונות רבות אבל מדידת שיעור החרדים לפי שיעור הילדים הלומדים במוסדות חינוך היא בעייתית מכמה סיבות:

א.  מוסדות חינוך לא-חרדיים (רק חרד”לים) יכולים להיות תחת מנח”ח ולהיספר שם.

ב.   משפחות לא חרדיות רבות שולחות את הילדים למוסדות חרדיים, בעיקר בגיל הרך ובבתי ספר יסודיים.

ג. תלמידים חרדיים מגיעים למוסד בשכונה מסויימת על אף שאינם גרים בה.

אי אפשר לבדוק שיעור התחרדות “מדויק” כפי שהבטיחו לנו בעיתון רק לפי מספר ילדים. יש גם שיעורי הצבעה למפלגות לא חרדיות, גודל משק בית וגורמים נוספים. אין ספק שמדובר בנתונים מטרידים אבל צריך לקחת בעירבון מוגבל. אם זו הייתה התמונה היינו רואים חרדים רבים יותר רצים לבחירות למינהלים קהילתיים בגילה או בקטמונים ולא כך היה.

אני כמובן לא מתכוון שצריך להיות שאננים בעניין הזה.  חובה לעקוב אחר הקצאות המקרקעין והמבנים של העירייה ולוודא שלא שותלים מאחזים בלב שכונות לא חרדיות (ושאת הקיימים לא מרחיבים) . ירושלים עדיין אינה אטרקטיבית לאוכלוסייה חילונית כשם שהיא אטרקטיבית לאוכלוסייה חרדית או דתית-לאומית. המאבק בוודאי אינו פשוט, מודעת הספד לא תורמת לא במאומה.

אני חוזר על המלצת עבר, בשביל כל מי שמשחק מחבואים ותופסת עם הדת: “לולאת האל” של תומר פרסיקו ובלוג הבת “מינים”. לי באופן אישי זה מספק לא מעט מזון רוחני.

פרסיקו הוא גם מהגר חיובי לעיר ולכן אני שמח לארח אותו בפינתנו.

נושא הדרת הנשים, שהתחיל משמחת בית השואבה בחול המועד סוכות, מסרב לגווע. ככל שמענים אותו הוא מתרבה ופורץ וזה מצוין. לשמחתי הקו האנטי-ירושלמי שצייר את העיר כבירת החושך נחלש. אירועי המחאה המעניינים ביותר וקולות התקווה הבהירים יוצאים כמובן מעיר הקודש ומתושביה למודי המאבקים.

בעיני החשיבות הגדולה של הקמפיין הזה היא בהזדמנות לשינוי המצב המערכתי בו היינו מול החרדים בשנים האחרונות וכמעט מימים ימימה. אנחנו היינו במגננה והם במתקפה. המנהיגות החרדית יזמה ופעלה למען הציבור שלה והעגלות הריקות שלנו פינו את הדרך בכל פעם שהיה קצת צפוף על הגשר. בגלל שלמרבית הפוליטיקאים הלא-חרדים יש יראת כבוד כלפי חובשי שטריימל או ש”סניקים בחליפות איטלקיות מהודרות (שהרי הם הם שומרי הגחלת של עם ישראל) אז מאבק בסוגיות של נישואים, גיור, שליטה בבתי דין רבניים וכמעט כל נושא אחר שנוגע לחופש דת במדינה נדון לכישלון כמעט מראש. בסוגיות האלו הסיכוי לפצל את האורתודוקסיה ונציגיה קטן מאוד. הציונות הדתית לא באמת מעוניינת בשבירת מונופול הרבנות הראשית על נישואין כפי שמלמד אותנו קמפיין “צוהר” האחרון ואת הציבור הלא-חרדי לא באמת מעניין מי יושב בבתי הדין הרבניים, למרות שזה צריך לעניין אותנו. כך נותרנו עם משחק שבו הצד הלא-חרדי מפסיד.

עד עכשיו. בעניין היחס לנשים החילונים לא היו יכולים לעמוד כעגלות ריקות. אי אפשר לאיים עליהם ביצירת רשימות יוחסין נפרדות ובפיצול של עם ישראל (שקיים דה-פקטו) או לשלוף כל מיני טיעונים ופלפולים של פגיעה במורשת ישראל. הציונות הדתית לא בעד הדרת נשים, רבים מחברי הסרוגים יקשיבו לזמרת חילונית ואפילו יקנו כרטיס להופעה, אין כאן שום נים שאפשר לפרוט עליו בטענה שכך היה מימים ימימה ומגוון הקולות בתוך העולם האורתודוקסי בסוגיה הזו הוא רחב. האפשרות היחידה להגנה על הזכות להפרדה היא דרך הקוטב השמאלי רדיקלי ואבירי הרב-תרבותיות, קוטב שגם ככה לא פופולרי מי יודע כמה במחוזותינו. נושא מעמד האישה, שהתנועה הציונית הייתה חלוצה בו לפני רבות מהמדינות המערביות המתוקנות, הוא לא נושא שיהודי-ציוני יכול לגמגם בו. בדיוק כמו שהוא לא יכול לגמגם על פגיעה בחיילי צה”ל ע”י יהודים ולא משנה כמה קלמן ליבסקינד ינסה להאיר את נבכי נשמתו המסוכסכת של נער הגבעות.

פתאום הנציגים החרדים צריכים להסביר את עצמם לחילונים. פופיק ארנון נשלח לדפי ישראל היום להסביר לחילונים הבורים בשפתם שלהם מהו כבודה של בת מלך, כל חרדי מחמד בתקשורת מגויס להסברה: שזה רק קיצונים, שזה מה שאבותינו קידשו את שם ה’ למענו, שמה אכפת לכם מה אנחנו עושים בשכונות שלנו. לא משנה שהטיעונים סותרים. כתבי האתרים החרדים מנסים להוכיח שהכל מאורגן, שהקרן החדשה אחראית, שהאישה מאשדוד איימה להתפשט. זו מגננה, ובמגננה אין תביעות טריטוריאליות נוספות. הציווי העלין הוא השבת המצב לקדמותו והיוזמה היא בידי היריב, כלומר בידינו. הציבור החרדי התרגל להטיף לנו מוסר בשנים האחרונות- על אורח החיים החילוני, על המתירנות, על התוצאות של החינוך החילוני. פתאום הם שומעים ביקורת עליהם וזה לא רק בענייני עבודה ובורות. זו ביקורת שיש לא מעט אנשים (ונשים) , גם בציבור החרדי, שיכולים להזדהות איתה.

ויש עוד דבר. המחאה של הקיץ. היא הסתיימה באקורדים צורמים. הזדמנות היסטורית לשינוי סדרי העדיפויות בחברה הישראלית הוחמצה בשל הרצון שלא “לשסות קבוצה מוחלשת אחת בשנייה” ושאר סיסמאות מקושקשות על צדק חברתי. אבל מי שיצא לרחוב רוצה יותר מהסכיזם שבין איציק שמולי לדפני ליף. התאווה הלא-מסופקת ממאהלי הקיץ מממשת את עצמה, לפחות באופן חלקי, במחאה כנגד הדרת נשים.

בקיצור, יצאנו למתקפה. האם הצלחתה תביא לניצחונות בחזיתות נוספות? האם ראש הגשר של הדרת נשים יתבסס ויורחב גם לשליטת הרבנות בחיינו? מוקדם לומר. אני מקווה שכן. אבל כל הצלחה בתחום דת-מדינה צריכה להתבסס על שליטה שלנו בשפה הדתית ובארון הספרים. לא לאפשר לצד השני לצייר לנו “דעת תורה” הומוגנית או להציג עצמם כשומרי הגחלת הבלעדיים של העם היהודי. את הויכוח בסוגייה מעמד האישה ביהדות חשוב לחדד ולהרבות וממנו להגיע לשיח ולהצבת מראה מול העולם החרדי גם בתחומים אחרים.

ידיעות: תג מחיר נגד חיילי צה”ל.

ישראל היום: תג מחיר נגד חיילי צה”ל, נתניהו חילץ המח”ט ברכבו האישי.

ערוץ 7: המפגינים הם פרובוקטורים של השב”כ.

קלמן ליבסקינד, מעריב: איפה המח”ט היה בהתנתקות?

הארץ: נשים שביקשו להשתתף בתג מחיר הודרו ממנו בהוראת הרב לבנון.

בטאון החמאס: ההשתלמות שנערכה לנוער הגבעות עברה בהצלחה.

סבב שני של בחירות למינהלים הקהילתיים מתרגש עלינו ביום שלישי הקרוב. נקווה שהופקו הלקחים מהסבב הקודם. עברתי על החוברות שהוציאו המינהלים הקהיליתיים “בקעה-רבתי” ו”גוננים” לקראת הבחירות. זה מגניב לראות את המגוון של המתמודדים, תחומי העיסוק שלהם, המון צעירים שרוצים להזיז דברים.

עמוס, ידיד המחלקה ותושב בקעה מתכוון לצאת לקריירה פוליטית במינהל הקהילתי. הבלוג שמח לתת לו במה ואפשרות לשחד את המצביעים, אם יש כאן פוליטיקאים חבויים נוספים אני מתחייב לתת לכם זמן אוויר בתעריף זהה לזה שעמוס שילם. קבלו אותו:

שלום
הבחירות להנהלת המנהל הקהילתי בקעה רבתי תתקיימנה ביום שלישי, 13/12/11.

לאחר מספר שנים של מעורבות פעילה בחיי השכונה בכלל ובוועדות שונות של המנהל הקהילתי בפרט, החלטתי שאוכל לתרום בצורה משמעותית יותר כחבר הנהלה, והצגתי את מועמדותי כנציג “בקעה דרום”. הניסיון שלי מלמד שלתושבים יש אפשרות להשפיע, ליזום ולשנות, אם הם בוחרים להיות מעורבים בפעילות הציבורית שעל סדר היום השכונתי.

המנהלים הקהילתיים הם מודל ירושלמי ייחודי של דמוקרטיה השתתפותית שמאפשר לתושבים מידה רבה של שליטה בעיצוב הסביבה בה הם חיים. הבחירות הללו הן הזדמנות חשובה לכולנו להפגין מעורבות ואכפתיות בחיי השכונה ולהעלות על סדר היום את הנושאים החשובים לנו. השתתפות פעילה בכל התהליך הזה תאפשר לנו השפעה רבה יותר על הדרך בה יתנהלו החיים השכונתיים שלנו בשנים הקרובות, ותראה לעירייה את מידת האכפתיות שלנו ממה שקורה כאן – דבר העומד בקשר ישיר עם מידת החשיבות שזו תייחס לעמדותינו בנושאים שונים שיעמדו על הפרק בעתיד.

בקובץ המצורף תמצאו קצת מידע עלי ועל התחומים בהם חשוב לי לפעול. עוד מידע מופיע ב”כרטיס הביקור” שלי באתר המנהל .

יכולים להצביע עבורי תושבי הרחובות פרץ, חלץ, בן יפונה, גד, נחום ליפשיץ, ציפורה, רבקה, דרך בית לחם (72-118 זוגי, 57-79 אי-זוגי), דרך חברון (80-98 זוגי), קיבוץ גלויות, פייר קניג (1-27 אי זוגי).
חשוב לשים לב: יכולים להשתתף בבחירות כל המתגוררים באחת משש שכונות המנהל, בני 17 ומעלה. פרטים נוספים לגבי נהלי ההצבעה באתר המנהל הקהילתי.

העירייה מייחסת משמעות רבה לשיעור ההשתתפות בבחירות וחשוב שכל אחד מאתנו יהיה מודע לקיומו של התהליך הזה וב-13/12/11 יצא להצביע. באזור בקעה דרום מספר יחסית גדול של מתמודדים, ולכן אחוזי ההצבעה חשובים אפילו יותר מאשר באזורים האחרים. אם אתם תומכים בי (או במועמד אחר) – אל תוותרו על מימוש הזכות להצביע.

אם אתם מעוניינים להשתתף בחוג בית כדי לשמוע פרטים נוספים, אנא כתבו לי ואודיע לכם על המקום והמועד בהם אקיים חוג בית. אם אתם תומכים במועמדות שלי ומוכנים גם לעזור, אנא העבירו הודעה זו למכריכם באזור הבחירה “בקעה דרום”. אשמח אם תוכלו להוסיף גם כמה מלים משלכם. רוצים לעזור יותר? הדפיסו את המסמך המצורף ותלו אותו בלוח המודעות בבניין שלכם, עודדו את חבריכם להצביע, שתפו ברשתות חברתיות או עזרו לי להגיע לתושבים נוספים ולארגן חוגי בית.

חשוב להכניס להנהלה מספר נציגים שיציעו רוח חדשה של פעילות שכונתית. רבים מהמועמדים האחרים שותפים להשקפותיי בנושאים השכונתיים ואנו משתפים פעולה בינינו. במידה ואתם תושבי אזורי בחירה אחרים אשמח לקשר ביניכם לבין שותפי לדרך באזור הבחירה שלכם.

עד היום הייתי פעיל בשכונה גם מבלי להיות חבר הנהלה. כחבר הנהלה אוכל להשפיע מעט יותר, אבל אמשיך בפעילותי גם אם לא אבחר. בחיים הקהילתיים העקרון של “מי שמגיע – משפיע” משחק תפקיד חשוב, ואשמח אם תושבים נוספים יצטרפו לאלו הפעילים כיום ויתרמו מיכולותיהם ומכישוריהם.

תודה על תשומת הלב, ואל תשכחו להצביע ב-13/12/11.

עמוס צ’יוידאלי
רחוב פרץ 4
054-5910730 02-6733508
amosc@013.net

הושמע כאן איום מרומז לסנקציות על הבלוג במידה ולא יועלו כאן פוסטים. אני חושב שזה צעד נוסף בגל החקיקה ורדיפת חופש הביטוי שעובר עלינו. אמנם אנחנו בתקופת יובש מבחינת השראה אבל זה רק משבר קטן וזה חולף ואולי אני נהייתי קצת עייף.
אם כבר גל חקיקה עכור, פשיזם, הדרת נשים ויתר הדברים שפוקדים אותנו בימים אלו של תחילת חורף אז כמה דברים.

1. אני חושב שהרטוריקה בה התייחסו לירושלים בעשורים הקודמים עולה רמה ומעתיקה את עצמה לרמה הלאומית. שלא תבינו לא נכון- אני לא בעד החוקים החדשים של חבורת אלאדי”ן (אלקין, לוין, אקוניס, דנון, יתר הנודניקים). אבל מפה ועד להצהרות לפיהן אנחנו מתקרבים לאיראן והופכים למדינה פשיסטית יש מרחק גדול לפחות כמו המרחק בין בשאר אסד למצעד זכויות האדם. כתב נכון בן דרור ימיני לפני כמה שבועות נגד הקיצונים משמאל שמתריעים מחורבן הדמוקרטיה הישראלית: עד עכשיו הסברתם לכל העולם למה ישראל היא מדינה אפרטהייד ושאין דמוקרטיה- מה נזכרתם פתאום?
יש בעיות אמיתיות שדורשות טיפול, יש הרבה מה לעשות אבל בכי ונהי מהסוג של “איראן” ו”טליבאן” זה ממש לא מה שנחוץ לנו. לא ברמה העירונית ולא ברמה הלאומית. מה שנדרש זה לרדת למגרש ולשחק, יום יום ושעה שעה. הצד השני משחק ופועל לשינוי כללי המשחק כל הזמן.

2. אתגור הגבולות: בחודש האחרון הייתי שבועיים במילואים והבנתי משהו די בסיסי. המערכת היא מערכת. זה לא משנה אם קוראים לה צה”ל, עיריית ירושלים או מינהל מקרקעי ישראל. למערכת, כמערכת, אין אינטרס לשנות שום דבר. האינטרס העליון שלה יהיה לעבוד בטייס אוטומטי, לעשות מחר מה שעשו היו שזה מה שעשו לפני מאאאתים שנה. מינימום שינויים וכאבי ראש. וכך, גדודים מגיעים לאימונים עם הקצאות אמצעים שנתפרות עבורם מראש, למסלולי תרגילים ושטחי אש שנקבעו בעבר ועושים את אותו אימון שעשו אבות-אבותיהם, שהוא לא בהכרח תואם את הצרכים של היחידה והכשירויות שנדרשות ממנה. כך העירייה תטרטר אזרחים או יזמים או בעלי עסקים על בסיס חוקים לא ברורים או על בסיס תורה שבעל פה וכך מינהל מקרקעי ישראל יכול לדפוק תכנית ל-200 יחידות דיור לעוד 3 חודשים סתם כי נציגיו לא טורחים להגיע מוכנים לוועדות. זה לא כי הם רעים אלא כי למערכת אין אינטרס להשתנות כל עוד היא לא תאותגר. לכן את שנעשה במחשכים חייבים לאוורר, את התורה שבעל פה צריך לבטל, את השבלונות המוכרות צריך להתאים לסיטואציה הספציפית ואת גבולות המערכת ויכולתה לעמוד מאחורי הצהרותיה חייבים לבחון יום אחרי יום.

3. המדינה זה לא הכל: עם כל חיבתי, אהדתי ותקוותי שהמלצות ועדת טרכטנברג לא ימוסמסו אני חושב שיש לו טעות מרכזית אחת. היא גם הטעות של מתנגדיו הגדולים ביותר: התפיסה שהממשלה תפתור את כל הבעיות. יש מצוקת דיור? המדינה תפתור. יש בעיה של היצע יחידות דיור? נתכנן ונבנה יותר על קרקעות מדינה. וכן הלאה ליתר התחומים. לשיטת חובבי הצדק החברתי- המדינה הפריטה תחומים והסירה מעצמה אחריות ועל כן הדרך לתקן את העוולות היא שהממשלה תחזור לפעול בתחומים אותם נטשה. זו טעות בעיני. אמר אובמה בנאום כניסתו לתפקיד: “השאלה היא לא אם אנחנו בעד ממשלה גדולה או קטנה. השאלה היא אם זה עובד או לא.” את בעיית הדיור, בוודאי באזורי הביקוש, הממשלה לא יכול לפתור כי אין לה היצע קרקעות באזורים אלו. צריך להפנים שדיור בהישג יד, אם להישאר בדוגמה הספיציפית שמשום מה התקבעתי אליה, צריך לספק הן על קרקע בבעלות המדינה והן על קרקעות פרטיות. המדינה ניסתה להוביל התחדשות עירונית באמצעות הרשויות המקומיות, זה נכשל כשלון חרוץ. היזמים הפרטיים יודעים לתכנן טוב מהרשויות. צריך להבין מהו תפקיד הממשלה בשוק מסוים. אם היא היחידה שיכולה לבצע בתחום- שתתכבד ותעשה בעצמה. לרוב, תפקידה יהיה להגדיר את כללי המשחק, להתערב בכשלי שוק, להבטיח סטנדרט שירות לאזרח ולפקח. בתחומי התפעול אין לה יתרון יחסי.
ומלבד זאת: מיצוי כושר השתכרות כתנאי סף לדיור מוזל.