ירושלים האחרת

המתקפה אותה תיארתי כאן ממשיכה ומתפחתת. עם האוכל בנושא הדרת נשים בא התיאבון גם לתחומים אחרים. בהקשר זה היו השבוע 3 אירועים משמעותיים. ביטול חוק טל, החלטת עיריית תל אביב על תחבורה ציבורית בשבת והחלטת עיריית ירושלים על קריטריונים לדיור (על קרקעות עירוניות, בשלב זה) המנוגדים לעמדת משרד השיכון והעומד בראשו. לעניין התחבורה הציבורית בשבתות, ההישג הוא בעיקר דוברותי-יחצני של עיריית תל אביב ומזכיר לי את הידיעות בזמנו על תכנית הדיור של אותה עירייה שהבטיחה דירות 3 חדרים ב-460 אלף ש”ח. אז כמו היום- חגיגה תקשורתית גדולה אבל ללא כיסוי, כפי שלרמן מסביר פה ופה וגם בתקשורת הממסדית הבינו שדפקו עליהם חתיכת ספין.

אבל מרגע שהמסר בחוץ יהיה צורך להתמודד איתו. סביר להניח שבשנה הקרובה לא יהיו אוטובוסים בתל אביב בשבתות ומי שירצה ללכת לים- יקח מונית, אבל בסופו של דבר נגיע לשם. התביעה הטריטוריאלית הזו מוצדקת בהחלט. מה שמעניין בעיני במהלכים העירוניים של השבוע האחרון זה העובדה ששתי העיריות הגדולות אמרו לממשלה שנמאס, שהן לא מוכנות לאכול קש מהשלטון המרכזי שחושב שהוא יודע יותר מהן מה התושבים שלהן צריכים- בתחבורה או בזכאות לדיור.

המתקפה אמנם נמשכת אבל תרשו לי לא להיות אופטימי. הנושאים שעל הפרק הם נושאים חשובים אבל הם אין בהם חדש. גיוס, דיור ותחבורה הם נושאים הנתונים במחלוקת עם החברה החרדית מזה כמה עשורים. אז בתחום הדיור אולי השתכללנו ולמדנו לעומק איך הם מטים קריטריונים לטובתם, ובתחום הגיוס בג”צ קבע עובדות בשטח אבל הנושאים אותם נושאים וכל עוד נישאר מול החרדים בשיח שהוא רק תועלתני-כלכלי-יצרני אנחנו מפסידים כי בשיח הערכי הם מנצחים. כל עוד לא נתעקש לקחת מהם את המונופול על טקסינו ואורחות חיינו- תרשו לי להמר שלא יחול שינוי גם במישורים הפרקטיים. כל עוד נברח מהצורך לעצב בעצמנו את אורחותינו ולצקת בהם תוכן יהודי, שיהיה חילוני, מסורתי או דתי, לא נוכל לברוח. אם ברגעים המשמעותיים בחיינו נביא את נציגי היהדות הבלעדית לדורותיה, עם הכיפה והזקן,  כדי שיגידו לנו מה נכון ומה לא נכון, אין שום סיבה שנצליח לשכנע אותם שאנחנו ילדים גדולים בתחומים אחרים. כל עוד המאבק נשאר רק במישורים הללו- זה פשוט קרב מאסף שנכשל עם “שינוי” ונכשל עוד אלף פעמים וייכשל עוד אלפיים, כי זה פשוט לדפוק את הראש באותו הקיר, רק כל פעם מזווית טיפה שונה.

בהתייחס למאמר של יואב שורק ב”מקור ראשון” השבת, הפתרון האמיתי בעיני יגיע כאשר נדע למקם על רצף אחד את הרמב”ם, הבעש”ט, הרצל, בן-גוריון, השל, לא להפריד בין “יהודי” ובין “אוניברסלי” ולדעת לינוק מהמקורות שהם שלנו לא פחות משהם של זבולון אורלב או משה גפני.  או כמו שכתב אסף ענברי- אנחנו לא יכולים להוציא את היהדות ממשוואת השיקולים שלנו:

שום תפיסה כלכלית וחברתית לא תעשה מאיתנו עם, וגם לא שום תפיסה אזרחית נטולת זהות.” סולידריות חברתית תלויה בסולידריות לאומית-תרבותית. רק תודעה חברתית המעוגנת במושגי הצדק החברתי של התנ”ך, ברגישות הקהילתית של חז”ל, בהלכות הצדקה של הרמב”ם ובתחושת ההשתייכות לעם הזה ולהיסטוריה שלו – רק תפיסת היהדות כתרבות דינמית שכל אחד מאיתנו מוזמן לתרום לה את חלקו – תאפשר לחילוני, לדתי ולחרדי, וגם לערבי היושב בתוכנו, לדבר זה עם זה ולא רק זה על זה.”

תוספת מאוחרת:  אתם יודעים מה דעתי על השתמטות וסרבנות. בסופו של דבר הן מחלישות מאוד את עמדתו של המבקר (גם אם דעותיו צודקות מאוד). זו חוכמה קטנה לברוח מירושלים ולהתבכיין שהיא מתחרדת, לבכות על היחס של צה”ל לפלסטינים בשעה שהקצינים שמצפונם רגיש לסוגיה יושב בבית, להדיר את רגלינו מבה”ד 1 ואז לקונן על נהיית הצבא אחרי רבנים. כך בדיוק לא נוכל לטעון שהיהדות הולכת ומקצינה כשאנחנו נמנעים מלקיחת חלק פעיל בעיצוב פניה העכשוויים. עלינו להפסיק להשתמט מהחובה הזו, שבימים אלו של צומת דרכים דמוגרפי ותרבותי היא בנפשנו ולהבין שללא תיקון עמוק באמת- לא נוכל להישאר עם חופשי בארצנו.

טוב, הלינק שעמוס הביא בתגובה האחרונה שלו מחייב אותי להתייחס לנושא ולשבור את שתיקתי הארוכה לטובת ששת קוראיי. אני מניח שנמאס לכם לשמוע על מיצוי כושר השתכרות ומחיר למשתכן ועל דיור בהישג יד בכלל אבל אין לכם ברירה. אחרי כל הניסיונות להשפיע על משרד השיכון (הקרב לא הוכרע, יש שתי עתירות לבג”צ) בנושא הקריטריונים, העירייה לשמחתי מרימה את הכפפה ונותנת דוגמה אישית על קרקע שלה. מדובר אכן על שטח החווה החקלאית הישנה בשכונת בקעה, עליה אושרה לפני כשנה וחצי תכנית ל-210 יחידות דיור. מרבית השטח שייך ליזם פרטי, מגרש אחד, עם זכויות לבניית 42 יחידות דיור שייך לעיריית ירושלים. לא מסה שתשפיע על השוק, לא משהו שיפתור את בעיית הצעירים של ירושלים לדורות אבל בכל זאת הזדמנות לעשות משהו ולהראות שהעירייה עומדת מאחורי מה שהיא דורשת מהמגזר הפרטי ומהמדינה. היוזמה והרעיון הראשוני הגיעו מעזרי לוי ומפרופ’ שלמה חסון, שהעירייה הקודמת מינתה לבחינת הנושא ואחרי אישור התכנית החלה בחינת החלופות השונות למימוש הקרקע במתכונת של דיור בהישג יד.

אז כפי שכתבתי זה לא יפתור את בעיית ההגירה השלילית ולא יפיל את מחירי הדירות אבל בתקופה זה מתקיים שיח ער על מיהם הזכאים לדיור מוזל וכיצד מממשים דיור בהישג יד זו אמירה ציבורית חשובה. יש עוד הרבה משתנים בדרך (ונתחיל בכל שהמועצה תאשר את הקריטריונים ואת ההצעה) אבל הכיוון חיובי ונקווה שנצליח לקדם עוד משהו בתחום הזה.

הקרב מגיע לשעת הכרעה. אחרי הקלות המס, החינוך חינם לגיל הרך ושאר הבשורות שיצאו מהקיץ האחרון מגיעה הגרנד פינאלה, הנושא שהוציא את ההמונים לרחובות- הדיור. לצערנו אין כאן בשורות. כפי שנכתב כאן ובמקומות אחרים לפחות מאאתיים פעם- שר הבינוי והשיכון מתכוון לקבע את הקריטריונים לדיור באופן שייטיב עם המגזר החרדי, כפי שהיה עד היום ואף יותר מזה. מעמד הביניים יצא לרחוב- החרדים יזכו בהטבות. העניין עם שר השיכון שהוא מתוחכם, הוא מבין מצוין תקשורת, הוא לא מתבייש לשקר ולקרוא לאחרים שקרנים, הוא הרבה יותר מהתדמית הממוצעת של הש”סניק גס הרוח (נסים זאב לדוג’). הוא תופר קריטריונים לחרדים בלי לקרוא לילד בשמו, הוא מתנגד לקריטריון של מיצוי כושר השתכרות כתנאי לדיור מתוך דאגה “לשכבות החלשות” והוא זורה חול בעיניים של כולנו. הכתבה המצויינת הזו בגלובס מסבירה יפה מאוד למה הקריטריונים של אטיאס תפורים.

זה כבר לא חשוב מה אנשי רוטשילד דרשו או לא. זה לא הזמן להתחשבן. כפי שבנושא הגיל הרך שררה תמימות דעים בין אנשי רוטשילד לטרכטנברג- כך גם בנושא הדיור. שינוי הקריטריונים כאן ועכשיו, ללא אפליה וללא ספירת מספר ילדים במשפחה וותק בנישואים. יש עוד המון לעשות בתחום הדיור: לחייב הקצאת דיור בהישג יד גם על קרקעות פרטיות, לאפשר לרשויות המקומיות לקבוע קריטריונים, לבנות הטבות מיסוי ליזמים ומנגנוני בקרה על הזכאות וההקצאה. הממשלה עוד לא שם. 30 שנה לקח לה ליישם חוק חינוך חינם לגיל הרך. מעניין כמה זמן יקח עד שיהיה כאן דיור בהישג יד. אבל אסור לוותר. אם יש כלים קיימים- מחיר למשתכן ודיור להשכרה, הקריטריונים בהם חייבים להיות מותאמים לכלל האוכלוסייה ולא לשרת את קהל בוחריו של שר השיכון.

זוהי שעת חירום. ההכרעות תתקבלנה בשבוע הבא ואם חפצי חיים אנחנו- זה הזמן להילחם.

אפסיק את מחול השמועות בהודעה רשמית: שתי תאומות נולדו לנו בחמישי בבוקר, בריאות, חמודות ויש להן אמא מדהימה. מתנדבים למשמרות לילה?

לפני שבוע בערך פרסם בעז גאון את הטקסט המביך הבא, שנותן משמעות חדשה למונח “שנאה עצמית”. אם לבעז גאון היה אינטגריטי הוא היה יודע לסייג אותו ולא להתלהם וליבב כמו אחרון הדמגוגים. מאחר שהוא לא עשה את זה, קבלו את הערות המערכת לטקסט:

 1. אם סטיב ג’ובס היה ישראלי, אביו – שמוצאו סורי – היה ניצוד על ידי יחידת “עוז”. במקום להשלים דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת מישיגן, היה עבד אל-פתח “ג’ון” ג’דנלי נדחף לאיזה כלוב ממונע באמצע הלילה ומשם נזרק ל”מתקן הכליאה” שליד חדרה. ג’ובס לא היה נולד בכלל וגם אם כן, היה מנצנץ עד מהרה בתוך הכוונת של שר הפנים אלי ישי ונבעט מכאן, כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק.  בטוח בועז? ספר את זה לשאול מופז, יליד איראן, רמטכ”ל ושר לשעבר, חבר כנסת בהווה. ספר את זה לסילבן שלום, יליד ג’רבה, טוניס, שר אוצר וחוץ לשעבר, שר לפיתוח הנגב והגליל. ספר את זה לפואד בן אליעזר, יליד בצרה, עיראק.  רק יהודים? ספר את זה לחנא סוויד, דוקטור לתכנון עירוני מהטכניון או לג’מאל זחלאקה, בעל תואר דוקטור לרוקחות מהאוניברסיטה העברית. והיחס של האמריקאים למהגרים הרבה יותר הומני, כמובן.

2. אם סטיב ג’ובס היה ישראלי, ספק אם מורתו מכיתה ד’ היתה שמה לב – כמו הגברת היל – לכישוריו יוצאי הדופן. ספק גם אם המורה שלו לספרות היה לוקח אותו, בכיתה י”ב, ל”טיולי שלג מעוררי השראה בפארק יוסמיטי”. במקום זה, ג’ובס היה נדרש לשנן את ההבדל בין “אדמת גיר” ל”אדמת חרסית”, לבלוע מדי שנה את פורנוגרפיית האלימות לילדים, הנקראת “לימודי יום השואה בבתי הספר”, ולהתעסק בשנתו האחרונה בתיכון בשאלה אחת ויחידה: האם להתגייס למגלן או לדובדבן.  כנראה שהר ארדון במכתש רמון (טיול שנתי כיתה ח’) או גמלא (כיתה ט’) או מדבר יהודה (י’) מעוררים פחות השראה. סלח לנו על הניסיון (גם אם לא מוצלח לעתים) להנחיל את זכר השואה לדור הבא. ואכן, עדיף צבא בו אליו מתגייס רק מי שאין לו ברירה אחרת. צודק.

3. אם סטיב ג’ובס היה ישראלי, אזי במקום להתהלך יחף במשעולי ריד קולג’ באין מפריע בלבוש נזיר בודהיסטי, מישהו מבין חבריו ללימודים כבר היה תופס אותו באיזו פינה ושובר לו את העצמות בגין היותו “פריק זבל”. אנשי “אם תרצו” היו מדליפים לאחד מעיתונאי “מעריב”, כי בקמפוס מסתובב “בן של סורי”.  מכות מערסים עדיף מבאולינג לקולומביין או להיטבח בקולג‘ סתם כי איזה מסומם נפרד מהחברה שלו.

4. אם סטיב ג’ובס היה ישראלי, ספק אם היה רואה במחשבים “סמל לביטוי אישי ושחרור”, בדיוק כמו אל-אס-די ואלבומים של בוב דילן. הוא היה נשאב אל 8200 או ממר”מ, ושם לומד כי מחשבים הם כלי למעקב, כלי להאזנה, רשת דגים אלקטרונית שאפשר וצריך להשתמש בה כדי ללכוד אנשים כמו ברבוניות. ביטוי אישי ושחרור? בועז, מתי השתמשת לאחרונה במוצר של אפל? גן סגור ונעול שמתקשר רק עם עצמו.

5.  אם סטיב ג’ובס היה ישראלי, הוא היה טורח פחות על עיצובם של מוצרי “אפל” ויותר על מיקסום מחירם והוזלת עלות הייצור. במקום לכוון “לאיכות של המוזיאון לאמנות מודרנית”, כדבריו, הוא היה מכוון לאיכות של רשת “הכל בשקל”. במקום להשקיע מאות מיליוני דולרים מכיסו בהשבחת “אפל” ומוצריה, הוא היה מחלק לעצמו מגה-דיווידנדים, ממנף עצמו לדעת ויוצא עם דוגמניות. ע”ע סטף ורטהיימר, אלי הורוביץ, דב לאוטמן, שלמה ינאי ויתר הנהנתנים. רק על כסף חושבים היהודים האלה. צדקו הגויים.

6.  אם סטיב ג’ובס היה ישראלי, הוא לא היה יכול להקים את ממותת האנימציה המהפכנית “פיקסאר”, ובוודאי שלא למכור אותה לדיסני תמורת 7.4 מיליארד דולר. במקום זה, היה ג’ובס ממונה ליו”ר קרן רבינוביץ’, כותב בהזמנת משרד התרבות דו”ח על “רפורמה בתעשיית הקולנוע” (שהיה נדחה עד מהרה), ומחלק עם חיים טופול את “פרס היצירה הציונית” בטקס רב רושם, בהיכל התיאטרון שבאריאל. אם הוא היה ישראלי אולי הוא היה מקים את מתחם JVP  בירושלים, אולי הוא היה כותב תסריטים ומביים כמו יוסף סידר. לא, לא צומחים פה תאגידי ענק הוליוודיים (שהם כמובן תרבות עילית!) אבל צומחים דברים אחרים, מעניינים לא פחות.

7.  אם סטיב ג’ובס היה ישראלי, הוא היה מסרב להזמנתו של הנשיא אובמה לבוא ולסייע לבחירתו כדי להביס את הימין הקיצוני. במקום זה הוא היה יושב בוועדת טרכטנברג, כמומחה. אכן ועדה נוראית, ועדת טרכטנברג: חינוך חינם מגיל 3, מיסוי דירות רפאים, עידוד תעסוקת חרדים, דיור למשפחות עובדות. Shame on you Manuel!

8.  אם סטיב ג’ובס היה ישראלי, סיסמת “אפל” לא היתה “לחשוב אחרת”. היא היתה “לחשוב כמו כולם”. כי בכל העולם כבר התרגלו לשמרנות ולקיבעון הישראלי, להיעדר כושר האלתור, ליוזמה, לאחריות ולחוצפה.

סטיב ג’ובס אינו ישראלי. אבל מרכז הפיתוח הראשון של אפל מחוץ לגבולות ארה”ב הברית של אמריקה נפתח דווקא בישראל. תאכל את הלב בועז גאון. 

תודו שמגיעה לתקשורת מילה טובה על טיפול ענייני, נטול כותרות צעקניות, היסטריה, זעקות שבר ופופוליזם בסוגיית הדרת הנשים. כמה שטויות ובלבולי מוח בשבוע אחד, כמה איראן וטאליבן, כמה דימויים שטחיים , השם ירחם.

אבל בתוך הקקפוניה ההיסטרית הזו, יש כמה נקודות מעניינות.

1. שר הפנים שחשף שחרדים לא מסוגלים להחזיק עיר. אמר את זה יהושע פולק- לפניו שירושלים לא יכולה להסתדר ללא חילונים. מאז השיטה השתכללה. צריך רק מקומות עבודה לחילונים, בלי שבאמת יגורו בעיר. האם בני ברק הייתה שורדת ללא אזור התעשייה ומגדלי המשרדים? אותו דבר בשאלת הגבולות של בית שמש ומטה יהודה.  ואתם: תפסיקו להיות אנטישמיים ולהגיד שהם לא משלמים ארנונה ומסים.

2.  כל הזמן חשף לנו את קיומו של פורום להעמקת התחרדות העיר. כאילו שהם היו צריכים פורום להחריב את רמת אשכול.  משפט המפתח הוא של הגורם האנונימי שאמר:  “לבן אדם שקונה דירה בקריית היובל אין גן ילדים בשכונה, אלא רק בבית וגן. מה יותר קריטי מזה? בוודאי שזה מונע את ההתפתחות החרדית בשכונה”.  בקיצור, לא עמודי עירוב ולא בבל”ת- מקרקעין, נכסים, מבנים. על זה צריך להגן ולמלא בתוכן חילוני. אלו ראשי הגשר של המשתלטים ועליהם צריך פוקוס. אם להמיר לתורת לחימה: נכסי העירייה הם הנכסים החיוניים, עליהם מתאבדים. עמודי עירוב זה מרחב האבטחה, שם צריך להשהות ולגבות מחיר. וכמובן בסיום קרב ההגנה- יציאה למתקפת נגד.  מקווה שהנציגים הדתיים במועצה יפנימו שמותר להם להצביע נגד הקצאת בית כנסת או אישור לתלמוד תורה בדירת מגורים ויזכרו את המטרה הכוללת.

 3.  רב ראשי לירושלים. לא מבין למה צריך כזה, כבר כמה שנים אין לעיר הזו רבנים ראשיים. אבל נניח שהחליטו שצריך עוד כמה משרות לכמורה מי אני שאתנגד.  העיקר שתהיה רפורמית. גם הסיפור הזה מספק פניני אמת, הפעם של שר הדתות על המצב בתוך הסקטור החרדי אשכנזי:  ” הם לא מאוחדים, לעניות דעתי גור יתמכו במישהו אחר, הליטאים במישהו אחר, אני לא יודע מה בעלזא ואחרים יעשו, ראינו את הבחירות לעיריית ירושלים, הם לא סגורים על עצמם ולצערי הרב הליטאים דווקא לא מכירים את גודלם ואת כוחם האמיתי. שילמדו בירושלים את גודלם וכוחם היחסי, אחר כך יבואו בטענות. אני לא קוסמטיקאית ולא יכול לכסות על פגעי הטבע. הם יקבלו לפי גודלם, בתי הכנסת שלהם ידועים, אני יכול להבטיח שהם לא יקופחו. האם יהיו מרוצים? לעניות דעתי לעולם לא”

לגזור ולשמור בפעם הבאה שמישהו משקר וטוען שהחרדים הם 40% מהעיר.

וחידה לסיום: אמא שלי צברית ממוצא פרסי, אבי צבר ממוצא מרוקאי, אשתי צברית אשכנזייה.  אנחנו שומעים שפתיים ודקלון אבל גם סיימון וגרפונקל. אמא שלי מכינה יופי של גפילטע פיש (שאני לא סובל)  וחמותי עושה דגים מרוקאים מעולים. האם בתי תוכל ביום מן הימים להתמנות למשבצת השופטת המזרחית בבית המשפט העליון? למה לעזאזל מטרידים אותנו בקשקושים האלו ומה זה חשוב בישראל של המאה ה-21 חוץ מלפרנס כמה אקדמאים מתוסכלים?

קבלו אותה!

את סוף השבוע ביליתי עם גיליון סיכום השנה של דה-מארקר, שהוקדש לסקירת מודלים שונים של מדינת רווחה, בדגש על המודל הסקדנדינבי. היה מלמד מאוד. כמה מחשבות בעניין. קודם כל, אין סתירה.  הבחירה המלאכותית שמעמידים בפנינו היא בין שוק חופשי נחמיה-שטרסלרי ובין מדינת רווחה ששירותיה מולאמים בנוסח ספיבק-יונה.  המודל הסקנדינבי מראה שהבחירה הזו היא קשקוש. אפשר גם וגם. קפיטליזם ותחרותיות לא סותרים שירותי חינוך, בריאות ורווחה  ברמה גבוהה מאוד. גמישות בשוק העבודה לא סותרת הגנה על זכויות עובדים. האחד מאפשר את השני ולהיפך.

 נקודה שנייה, כדי להנות  מכל הטוב הזה צריך השתתפות גבוהה בכוח העבודה. אצלנו זה מסתובב סביב 60%, אצלם סביב 75%. זה כל ההבדל. אני מניח שלרבים אין בעיה לשלם מס יותר גבוה בכדי לקבל שירותים טובים יותר כל עוד הם יודעים שכולם איתם מתחת לאלונקה. לכן מי שרוצה העלאת מסים והרחבת ההוצאה לשירותים חברתיים צריך לדרוש קודם כל מיצוי כושר השתכרות ושורה של תכניות לעידוד תעסוקה. כך תגדל העוגה וכל יהיה יותר מה לחלק.

נקודה שלישית, איכות המגזר הציבורי. נניח שאחוז ההשתתפות בכוח העבודה גדל ועכשיו אפשר להעלות מסים על מנת לתת חינוך חינם באמת. מהי איכות המגזר הציבורי שתפקידו לנהל את הסיפור הזה? שוב, אין בעיה לשלם מסים גבוהים יותר תמורת השירותים ובלבד שהמגזר הציבורי יהיה מספיק שקוף ואיכותי לטפל בכספי הציבור.  ללא פקידים זוטרים נטולי הכשרה או פקידים בכירים שרק מחכים להצעה מתשובה.

נקודה רביעית, אחריות הממשלה. הפרטה זו לא מילה גסה כמו שהיא לא פתרון קסם. הממשלה, לתפיסתי, צריכה לבצע פחות תוך לקיחת אחריות גבוהה יותר. אף אחד לא חושב שהממשלה צריכה לספק לו שירותי טלפון, נייח או סלולרי אבל ברור לנו שהיא צריכה להבטיח סטנדרט שירות גבוהה ולשמור על תחרות חופשית.  זה מורכב יותר בתחומים של רווחה או חינוך אבל אם התנאים שציינת לעיל מתקיימים- למה לא?

הערות לגיליון זמן ירושלים:

עוד הספד על סופה של ירושלים החילונית.  נעבור גם אותו. אין ספק שישנה בעיה בשכונות רבות אבל מדידת שיעור החרדים לפי שיעור הילדים הלומדים במוסדות חינוך היא בעייתית מכמה סיבות:

א.  מוסדות חינוך לא-חרדיים (רק חרד”לים) יכולים להיות תחת מנח”ח ולהיספר שם.

ב.   משפחות לא חרדיות רבות שולחות את הילדים למוסדות חרדיים, בעיקר בגיל הרך ובבתי ספר יסודיים.

ג. תלמידים חרדיים מגיעים למוסד בשכונה מסויימת על אף שאינם גרים בה.

אי אפשר לבדוק שיעור התחרדות “מדויק” כפי שהבטיחו לנו בעיתון רק לפי מספר ילדים. יש גם שיעורי הצבעה למפלגות לא חרדיות, גודל משק בית וגורמים נוספים. אין ספק שמדובר בנתונים מטרידים אבל צריך לקחת בעירבון מוגבל. אם זו הייתה התמונה היינו רואים חרדים רבים יותר רצים לבחירות למינהלים קהילתיים בגילה או בקטמונים ולא כך היה.

אני כמובן לא מתכוון שצריך להיות שאננים בעניין הזה.  חובה לעקוב אחר הקצאות המקרקעין והמבנים של העירייה ולוודא שלא שותלים מאחזים בלב שכונות לא חרדיות (ושאת הקיימים לא מרחיבים) . ירושלים עדיין אינה אטרקטיבית לאוכלוסייה חילונית כשם שהיא אטרקטיבית לאוכלוסייה חרדית או דתית-לאומית. המאבק בוודאי אינו פשוט, מודעת הספד לא תורמת לא במאומה.

אני חוזר על המלצת עבר, בשביל כל מי שמשחק מחבואים ותופסת עם הדת: “לולאת האל” של תומר פרסיקו ובלוג הבת “מינים”. לי באופן אישי זה מספק לא מעט מזון רוחני.

פרסיקו הוא גם מהגר חיובי לעיר ולכן אני שמח לארח אותו בפינתנו.

נושא הדרת הנשים, שהתחיל משמחת בית השואבה בחול המועד סוכות, מסרב לגווע. ככל שמענים אותו הוא מתרבה ופורץ וזה מצוין. לשמחתי הקו האנטי-ירושלמי שצייר את העיר כבירת החושך נחלש. אירועי המחאה המעניינים ביותר וקולות התקווה הבהירים יוצאים כמובן מעיר הקודש ומתושביה למודי המאבקים.

בעיני החשיבות הגדולה של הקמפיין הזה היא בהזדמנות לשינוי המצב המערכתי בו היינו מול החרדים בשנים האחרונות וכמעט מימים ימימה. אנחנו היינו במגננה והם במתקפה. המנהיגות החרדית יזמה ופעלה למען הציבור שלה והעגלות הריקות שלנו פינו את הדרך בכל פעם שהיה קצת צפוף על הגשר. בגלל שלמרבית הפוליטיקאים הלא-חרדים יש יראת כבוד כלפי חובשי שטריימל או ש”סניקים בחליפות איטלקיות מהודרות (שהרי הם הם שומרי הגחלת של עם ישראל) אז מאבק בסוגיות של נישואים, גיור, שליטה בבתי דין רבניים וכמעט כל נושא אחר שנוגע לחופש דת במדינה נדון לכישלון כמעט מראש. בסוגיות האלו הסיכוי לפצל את האורתודוקסיה ונציגיה קטן מאוד. הציונות הדתית לא באמת מעוניינת בשבירת מונופול הרבנות הראשית על נישואין כפי שמלמד אותנו קמפיין “צוהר” האחרון ואת הציבור הלא-חרדי לא באמת מעניין מי יושב בבתי הדין הרבניים, למרות שזה צריך לעניין אותנו. כך נותרנו עם משחק שבו הצד הלא-חרדי מפסיד.

עד עכשיו. בעניין היחס לנשים החילונים לא היו יכולים לעמוד כעגלות ריקות. אי אפשר לאיים עליהם ביצירת רשימות יוחסין נפרדות ובפיצול של עם ישראל (שקיים דה-פקטו) או לשלוף כל מיני טיעונים ופלפולים של פגיעה במורשת ישראל. הציונות הדתית לא בעד הדרת נשים, רבים מחברי הסרוגים יקשיבו לזמרת חילונית ואפילו יקנו כרטיס להופעה, אין כאן שום נים שאפשר לפרוט עליו בטענה שכך היה מימים ימימה ומגוון הקולות בתוך העולם האורתודוקסי בסוגיה הזו הוא רחב. האפשרות היחידה להגנה על הזכות להפרדה היא דרך הקוטב השמאלי רדיקלי ואבירי הרב-תרבותיות, קוטב שגם ככה לא פופולרי מי יודע כמה במחוזותינו. נושא מעמד האישה, שהתנועה הציונית הייתה חלוצה בו לפני רבות מהמדינות המערביות המתוקנות, הוא לא נושא שיהודי-ציוני יכול לגמגם בו. בדיוק כמו שהוא לא יכול לגמגם על פגיעה בחיילי צה”ל ע”י יהודים ולא משנה כמה קלמן ליבסקינד ינסה להאיר את נבכי נשמתו המסוכסכת של נער הגבעות.

פתאום הנציגים החרדים צריכים להסביר את עצמם לחילונים. פופיק ארנון נשלח לדפי ישראל היום להסביר לחילונים הבורים בשפתם שלהם מהו כבודה של בת מלך, כל חרדי מחמד בתקשורת מגויס להסברה: שזה רק קיצונים, שזה מה שאבותינו קידשו את שם ה’ למענו, שמה אכפת לכם מה אנחנו עושים בשכונות שלנו. לא משנה שהטיעונים סותרים. כתבי האתרים החרדים מנסים להוכיח שהכל מאורגן, שהקרן החדשה אחראית, שהאישה מאשדוד איימה להתפשט. זו מגננה, ובמגננה אין תביעות טריטוריאליות נוספות. הציווי העלין הוא השבת המצב לקדמותו והיוזמה היא בידי היריב, כלומר בידינו. הציבור החרדי התרגל להטיף לנו מוסר בשנים האחרונות- על אורח החיים החילוני, על המתירנות, על התוצאות של החינוך החילוני. פתאום הם שומעים ביקורת עליהם וזה לא רק בענייני עבודה ובורות. זו ביקורת שיש לא מעט אנשים (ונשים) , גם בציבור החרדי, שיכולים להזדהות איתה.

ויש עוד דבר. המחאה של הקיץ. היא הסתיימה באקורדים צורמים. הזדמנות היסטורית לשינוי סדרי העדיפויות בחברה הישראלית הוחמצה בשל הרצון שלא “לשסות קבוצה מוחלשת אחת בשנייה” ושאר סיסמאות מקושקשות על צדק חברתי. אבל מי שיצא לרחוב רוצה יותר מהסכיזם שבין איציק שמולי לדפני ליף. התאווה הלא-מסופקת ממאהלי הקיץ מממשת את עצמה, לפחות באופן חלקי, במחאה כנגד הדרת נשים.

בקיצור, יצאנו למתקפה. האם הצלחתה תביא לניצחונות בחזיתות נוספות? האם ראש הגשר של הדרת נשים יתבסס ויורחב גם לשליטת הרבנות בחיינו? מוקדם לומר. אני מקווה שכן. אבל כל הצלחה בתחום דת-מדינה צריכה להתבסס על שליטה שלנו בשפה הדתית ובארון הספרים. לא לאפשר לצד השני לצייר לנו “דעת תורה” הומוגנית או להציג עצמם כשומרי הגחלת הבלעדיים של העם היהודי. את הויכוח בסוגייה מעמד האישה ביהדות חשוב לחדד ולהרבות וממנו להגיע לשיח ולהצבת מראה מול העולם החרדי גם בתחומים אחרים.